לקרוא את לוליטה בטהרן

1

בסתיו 1995, אחרי שהתפטרתי ממשרתי האקדמית האחרונה, החלטתי לרצות את עצמי ולהגשים חלום. בחרתי בשבע מתלמידותי הנאמנות ביותר, והזמנתי אותן לבוא לביתי בכל יום חמישי בבוקר לדיון בענייני ספרות. בחרתי רק בנשים - ללמד כיתה מעורבת בחשאי בביתי היה מסוכן מדי, אפילו כשעסקתי בסיפורת תמימה. סטודנט אחד ששמו נימה, שנמנע ממנו להשתתף, עמד על זכותו. לכן קרא את היצירות ובא לביתי בימים אחרים שנקבעו במיוחד לשוחח על הספרים שקראנו.

לעתים קרובות הזכרתי לתלמידותי בקנטרנות את ספרה של מיוריאל ספארק האביב של מיס ז'אן ברוֹדי ושאלתי: מי מכן תבגוד בי בסופו של דבר? מפני שמטבעי אני רואה שחורות, והייתי בטוחה שלפחות אחת מהן תסגיר אותי. נאסרין הגיבה פעם בשובבות: הרי את אמרת לנו שבבדיקה הסופית אנחנו בוגדות בעצמנו, נוהגות כיהודה איש קריות במושיע שלנו. מאנה טענה שאני לא מיס ברודי, והן, נאמר, הן מה שהן. היא הזכירה לי את האזהרה החביבה עלי שנהגתי לחזור עליה: לעולם ובשום מצב אל תמעיטו בערכה של יצירה בדיונית בניסיון לעשותה להעתק של החיים האמיתיים; בספרות בדיונית אין אנו בודקים את עקבות המציאות אלא את ההתגלות החד-פעמית של האמת. ואולם אני מניחה, שאילו פעלתי בניגוד להמלצתי ובחרתי ביצירה מן הסיפורת שמהדהדים בה חיינו ברפובליקה האסלאמית האירנית, לא הייתי בוחרת באביב של מיס ז'אן בּרוֹדי וגם לא את 1984, אבל אולי הייתי בוחרת בהזמנה לגרדום של נבּוֹקוֹב, ואולי לוליטה היתה מתאימה יותר.

כעבור שנתיים מתחילת התכנסות הקבוצה שלנו בימי חמישי, בלילה האחרון שלי בטהרן, באו כמה חברים ותלמידות להיפרד ולעזור באריזה. לאחר שגזלנו מהבית את כל נכסיו, החפצים נעלמו והצבעים דהו בתוך שמונה מזוודות אפורות כמו שדים שוחרי הרפתקאות שהתאיידו לתוך בקבוקים, עמדנו תלמידותי ואני מול הקיר הלבן החשוף בחדר האוכל והצטלמנו פעמיים.

שני התצלומים מונחים לפני עכשיו. באחד, שבע נשים עומדות על רקע קיר לבן. הן לבושות כחוק במדינה ההיא, גלימות שחורות וכיסויי ראש שאינם מגלים דבר מלבד האליפסה של פניהן וכפות ידיהן. בתצלום השני, אותה קבוצה, באותו מקום, על רקע אותו קיר. אלא שהנשים הסירו את הכיסויים. כתמי צבע מבדילים בין אשה לחברתה. כל אחת מהן נבדלת כאן מחברתה בצבע בגדיה ובסגנונם, בצבע שערה ובאורכו, ואפילו השתיים שראשן עדיין מכוסה נראות אחרת.

הקיצונית מימין בתצלום השני היא המשוררת שלנו, מאנה, לבושה בחולצת טי לבנה ובמכנסי ג'ינס. היא יצרה שירה מדברים שרוב בני האדם משליכים. התצלום איננו משקף את העמימות המיוחדת שבעיניה הכהות של מאנה, המעידה על אופיה המסתגר והמתבודד.

ליד מאנה עומדת מאהשיד, כיסוי הראש השחור שלה מתנגש בתווי פניה העדינים ובחיוכה החמקני. למאהשיד היו כישורים רבים, אבל את כינויה "ליידי" הענקנו לה בזכות אנינותה המובהקת. נאסרין אמרה שיותר משהכינוי מגדיר את מאהשיד הצלחנו אנחנו להוסיף מימד למילה ליידי. מאהשיד רגישה מאוד. כמו חרסינה. עלולה להיסדק בקלות, כך אמרה לי פעם יאסי. לכן היא נראית שברירית בעיני מי שאינם מכירים אותה היטב; אבל אוי ואבוי למי שיעליב אותה. ואני, המשיכה יאסי ברוח טובה, אני כמו פלסטיק משובח; אני לא נסדקת, בשום מקרה.

יאסי היתה הצעירה שבקבוצה. היא לבושה בצהוב, רוכנת קדימה ומתפוצצת מצחוק. קנטרנו אותה בכינוי "הליצנית שלנו". יאסי היתה ביישנית מטבעה, אבל היו דברים שהלהיבו אותה וסייעו לה להתגבר על עכבותיה. בקולה היתה נימה לגלגנית וספקנית, מופנית לא רק כלפי אחרים אלא גם כלפי עצמה.

אני היא הלבושה בגד חום, עומדת ליד יאסי וזרועי נכרכת סביב כתפיה. בדיוק מאחורַי אזין, הגבוהה מכל תלמידותי, שערה בלונדיני וארוך, לבושה חולצת טי ורודה. היא צוחקת כמו כולנו. חיוכיה של אזין מעולם לא נראו כחיוכים; הם נדמו כהקדמה לבולמוס של צחוק עצבני ולא מרוסן. כך נהרו פניה אפילו בזמן שתיארה עוד צרה מהצרות שעולל לה בעלה. אזין, תמיד חסרת מעצור וחדת לשון, התענגה על ההלם שגרמו מעשיה והערותיה, ולעתים קרובות התעמתה עם מאהשיד ועם מאנה. הכינוי שלה בפינו היה "הפראית".

על ידי, מהצד השני, עומדת מיטרה, שהיתה אולי השלווה מכולנו. נדמה שהיא עצמה, כמו צבעי הפסטל של ציוריה, נסוגה ודוהה בגווניה. יופיה ניצל מהגדרה הודות לזוג גומות חן פלאיות - גומות שיכלה להשתמש בהן, ואף השתמשה, להפעלת קסמיה על קורבנות רבים שחשדם לא התעורר ונכנעו לרצונה.

סאנאז, שלחץ משפחתי וחברתי רובץ עליה, התנודדה בין שאיפתה לעצמאות ובין הזדקקותה להכרה, וכאן היא אוחזת בזרועה של מיטרה. כולנו צוחקות. ונימה, בעלה של מאנה, שהיה מבקר הספרות האמיתי והיחיד שלי - אילו רק היתה לו ההתמדה הדרושה לסיים את המאמרים המבריקים שהתחיל לכתוב - הוא השותף הסמוי שלנו, הצלם.

היתה עוד תלמידה, נאסרין. היא לא מצולמת - היא לא נשארה עד הסוף. אלא שהסיפור שלי ילקה בחסר בלעדי מי שלא נשארו איתנו. היעדרן נמשך, כמו כאב חריף חסר סיבה פיזית גלויה. כך טהרן בעיני: ההיעדרויות שבה היו אמיתיות יותר מהנוכחויות.

אני רואה את נאסרין בדמיוני, אך דמותה לא ממוקדת לגמרי, היא מטושטשת, משום-מה מרוחקת. עלעלתי בתצלומים שהנציחו הסטודנטים שלי במרוצת השנים, נאסרין נמצאת ברבים מהם אבל מסתתרת תמיד מאחורי משהו - בן אדם, עץ. באחד התצלומים היא עומדת עם שמונה מתלמידי בגן הקטן בחזית בניין הפקולטה שלנו, ששימש תפאורה לתצלומי פרידה רבים. מאחור ניצב עץ ערבה מסוֹכֵך. אנחנו צוחקים. מעבר לגבו של הסטודנט הגבוה מכולם מציצה נאסרין, כמו שדון נכלולי שנדחק בלי הזמנה לאירוע. בתצלום אחר, אני יכולה בקושי להבחין בפניה בתוך משולש קטן מאחורי כתפיהן של שתי בנות אחרות. בתצלום הזה היא נראית שקועה במחשבות, קמטים במצחה, וכאילו איננה שמה לב שמצלמים אותה.

איך אוכל לתאר את נאסרין? פעם כיניתי אותה חתול צֶ'שַייר, היא הופיעה במפתיע בחיי האקדמיים ונעלמה. האמת היא שאני לא יכולה לתאר אותה: היא היתה הגדרה לעצמה. אפשר רק לומר שנאסרין היתה נאסרין.

שנתיים ימים, כמעט בכל יום חמישי בבוקר, בכל מזג אוויר, הן באו לביתי, וכמעט בכל פעם לא יכולתי להתגבר על ההלם כשראיתי אותן משילות את גלימותיהן וצעיפיהן ההכרחיים ומתגלות בצבע פתאום. עם כניסתן לחדר ההוא הסירו תלמידותי לא רק את הצעיפים ואת הגלימות. בהדרגה זכתה כל אחת מהן בתווי מִתאר וצורה, ונעשתה הדמות האחת והיחידה שאין כמותה. עולמנו בחדר המגורים ההוא, שבחלונו ממוסגרים הרי אֶלבּוּרז האהובים עלי, נעשה לנו למקלט, ליקום עצמאי משלנו, המלגלג על המציאות של קלסתרים נבוכים בצעיפים שחורים בעיר הגדולה שהשתרעה למרגלותינו.

נושא השיעור היה הַקשר שבין בדיון לבין מציאות. קראנו ספרות פרסית קלאסית, כמו סיפוריה של הליידי הבדיונית שלנו, שחרזדה, מאלף לילה ולילה, וגם יצירות קלאסיות מערביות - גאווה ודעה קדומה, מאדאם בובארי, דייזי מילר, דצמבר של הדקאן, וגם את לוליטה. בשעה שאני כותבת את שם הספר הזה, זיכרונות מתערבלים ברוח ומפֵרים את השקט של יום הסתיו בחדר אחר ובארץ אחרת.

כאן ועכשיו, בעולם האחר הזה שצץ פעמים רבות כל-כך בדיונים שלנו, אני יושבת ושוב מדמיינת את עצמי ואת תלמידותי, את הבנות שלי, כפי שהתרגלתי לכנותן, קוראות את לוליטה באור שמש מוליך שולל בחדר בטהרן. אבל עכשיו, בבואי לגנוב את המילים מהַמבֶּרט, המשורר/הפושע מלוליטה, אני זקוקה לכם הקוראים שתדמיינו אותנו, וָלא - אנחנו לא נהיה קיימות באמת. כנגד הרודנות של הזמן ושל הפוליטיקה, דמיינו אותנו בדרך שלפעמים לא העזנו לדמיין את עצמנו: ברגעים הפרטיים והחשאיים ביותר, במצבים הרגילים החורגים מהרגיל שבחיים, מאזינות למוזיקה, מתאהבות, הולכות ברחובות מוצלים או קוראות את לוליטה בטהרן. ואחר-כך דמיינו לעצמכם אותנו שוב, לאחר שכל זה נחמס, נהדף למחתרת, נלקח מאיתנו.

אם אני כותבת על נבוקוב היום, אני עושה זאת כדי לשבח את קריאת נבוקוב בטהרן, כשעשינו כך למרות הכול. מכל הרומנים שלימדתי בחרתי באחרון, הקשור לזיכרונות רבים כל-כך. אני רוצה לכתוב על לוליטה, אבל עכשיו אינני יכולה לכתוב על היצירה הזאת בלי לכתוב גם על טהרן. זהו אם כן סיפורה של לוליטה בטהרן, המתאר איך העניקה לוליטה צבע שונה לטהרן, ואיך טהרן עזרה להגדיר מחדש את הרומן שכתב נבוקוב ועשתה אותו ללוליטה הזאת, לוליטה שלנו.