לרדת מהשביל

דורון פקח את עיניו, ומייד עצם אותן שוב. השמש להטה בשמיים, קרניה ננעצות באישוניו כמו סכינים, מסמאות וחודרות מבעד לעפעפיים הסגורים, והוא ממצמץ, פוקח עיניים שוב ומנסה להסתגל לאור הבוהק והמסנוור. כאב חד מפלח את ראשו.

כמה זמן הוא כבר שוכב כך?

הוא קילף מעליו את שק השינה שכיסה אותו, ניסה להרים את גבו ולהתיישב, אך שריריו מיאנו לציית וגבו צנח על הקרקע באפיסת כוחות. אט-אט החלו עיניו להתרגל לאור היום. הגוון התכול של השמיים נסך בו רגיעה קלה, אך לא לאורך זמן.

במעט מאמץ הסיט את מבטו לצדדים והבחין במטושטש בגבעות חומות וצחיחות סביבו. ראה גם צוק תמיר מתנשא מעליו. הרגיש כי גרונו צורב מרוב יובש, ועיניו תרו סביב אחר מקור מים כלשהו.

למרגלותיו מונח תרמיל גדול, בלוי ומרופט, כאבן שאין לה הופכין. הוא הצליח בקושי למתוח את איבריו, להושיט את ידו ולגשש בתוכו, בתקווה לאתר בקבוק מים בעזרתו יוכל להרוות את צימאונו, אך נסתם הגולל על תקוותו, ידו החופרת בתרמיל הצליחה לחלץ ממנו רק כמה בקבוקים ריקים, בגדים מלוכלכים, פנס ראש ואולר ישן ומחליד.

אין נפש חיה מסביב, דממת מוות וחום כבד, רק השמש נועצת בו את מבטה וצולה אותו כמו נתח בשר עסיסי, הולך ומתייבש על האדמה הלוהטת. נדמה לו כי קרניה ממוקדות רק בו וכי אם ישכב כך די זמן ללא ניע יעלה בלהבות. נשימותיו כבדות ותשישות עוטפת את גופו. זיעה ניגרת על פניו ונוטפת על צווארו. מלקק את שפתיו הסדוקות ועל קצה לשונו מתערבבים טעמו של דם עם מליחות זיעה.

הוא ניסה לפשפש בזיכרונו, כיצד הגיע לכאן ומה קרה, היכן הוא נמצא והאם היה לבד או שמא ננטש כמו חפץ ישן שאין בו עוד ערך. אך ככל שאימץ את מחשבותיו, גבר הכאב החד בראשו, כאילו מישהו הולם ברקותיו עם פטיש קטן, ואף לא בדל של זיכרון מפציע מבעד לאפלה. חולשה פושה באיבריו, גרונו ניחר, חרוך וצורב, וכל נשימה מחרחרת הופכת לפעולה קשה ומייסרת.

אם לא אמצא במהרה מים, ידע בבהירות, זה הסוף.

אין הוא מסוגל להתרומם ואף לא להניע את רגליו. כל מאמץ לזוז נענה בכאב גדול אשר מפיק מגרונו יבבות הנשמעות כזעקותיה של חיה גוססת. מוטל ללא זיע, כמו מאובן של בעל חיים שנכחד לפני זמן רב ורק תבנית גופו נשתמרה כעדות אילמת וקפואה.

אין בקרבתו אפילו מדף סלע, אשר אליו יוכל לזחול וליהנות מצילו תחת להיצלות בשמש הקופחת. "טוב צל האבן מצל העץ" לימד אותו אביו את הפתגם הבדואי בטיוליהם המשותפים במדבר, אך אין בנמצא סביבו סלע ולא עץ, אף לא שיח קטן לרפואה. וממילא אינו מסוגל כרגע אפילו לזחול, מגחך לעצמו במרירות, אף אם היה לאן.

לאחר מכן אפפה אותו אפלה כבדה ושוב אבדה הכרתו, מקיץ לסירוגין ונאנק מכאבים ומיובש בגרון. כמה שעות ישן? אין דרך לדעת, הכול מעורפל, מטושטש וזרוע הזיות, כמו בתוך חלום רע הממאן להסתיים ולופת אותו עד ליקיצה הגואלת. תחושת הזמן אבדה לה זה מכבר ונעלמה אי-שם במצולות הכרתו, ההולכת ומתפוגגת.

השעות נוקפות, השמש נטשה זה מכבר את מקומה באמצע השמיים וקרניה החלו להזדחל במורד קרקפתו, דועכות, מלטפות אותו עכשיו ברוך. שעת בין הערביים האהובה עליו, חשב לעצמו, דמדומי השקיעה היפים, ואם כבר למות, אין זמן טוב מזה.

מתגנב חשש ללב כי לא יצליח לשרוד, אך עדיין אינו אומר נואש, אינו מוותר ויודע כי עליו לעשות כל שלאל ידו על מנת להיחלץ מכאן, חלילה לא לעצום את עיניו לתמיד בידיעה המדכדכת כי נכנע ללא קרב והובס בחוסר אונים. אך מה כבר ניתן לעשות כשאינו מסוגל אף לנוע, כאשר כל רגע שחולף מחליש את גופו ומקרב אותו אל קיצו הנדמה כבלתי נמנע?

משב רוח חמה מתיז עליו חול ועיניו נעצמות מאליהן. שריקתה צורמת והיא הולכת ומתגברת. פניו מאובקות, עורו סדוק ואין לאן להימלט מהאוויר הלוהט המנשב וחורך את פרצופו. גרגרי חול חודרים כמעט לכל נקבובית בגופו ודוקרים את חלקי גופו החשופים, הרוח נוהמת באוזניו ומסתחררת במערבולות קטנות היוצרות עמודים גליליים של חול הנעים סביבו ומפעם לפעם חולפים דרכו ומצליפים בפניו. לא נותר אלא להמתין בסבלנות כי הרוח תיפסק, זו שעתה הגדולה כעת אך במוקדם או במאוחר תדעך לאיטה, אם כי לעיתים עקשנית היא ועלולה להימשך זמן מה.

ובינתיים מה? לזוז אי-אפשר, אף לא להתבונן סביב ולנסות לדלות מידע כלשהו, ענני אבק נישאים מכל עבר ומאלצים את עפעפיו לכסות את עיניו. השעות חולפות והרוח מתחילה להיחלש, נכנעת סוף-סוף ומניחה לו לנפשו.

חולצתו מוכתמת בדם, מוזר שעד עכשיו לא הבחין בכך. צווארו חבוש. וכאשר הוא ממשש את ראשו הדואב, מרגיש באצבעותיו קווצת שערות דבוקה בדם קרוש ומתחתיה פעור חור גדול בפדחתו. גם על פניו ועל זיפי זקנו קרומים קשים של דם שהתייבש, מכסים חתכים עמוקים מתחת לעיניו ועל לחייו.

עם הזמן מסתננים להכרתו רסיסי זיכרונות עמומים. הוא לא היה כאן לבד. גיא היה איתו, אך היכן הוא ומדוע עזב אותו? כלום תר הוא אחר מקור מים, או עזרה כלשהי? המחשבה כי נעלם והותיר אותו להתייבש למוות אינה מתקבלת על הדעת. ההיגיון דוחה אותה על הסף.

הם טיילו יחד במדבר, כמה ימים ככל הנראה לנוכח גודל התרמיל. מריבה קשה, כואבת, לאחריה אפלה גדולה. סיבת המריבה לוטה בערפל סמיך. המאמץ להיזכר ברצף האירועים גובה מחיר, ונדמה כי הכאב בראשו מתגבר ככל שמחשבותיו נודדות, מתאמצות לחפש קצה חוט להיאחז בו, מעלות חרס בידו.

שוב עיניו מוסטות אל עבר הצוק הרם המיתמר מעליו, אולי מסתתר שם בדל רמז. רגליים כושלות, מחליקות, ידיים מנסות להיאחז בדבר מה, זיז או סלע. אחר כך חושך גדול.

צריך לחזור לאחור, לגשש, לנסות לדלות מאי-שם מידע, להבין, לחבר את הפזל ואולי באמצעותו להמשיך הלאה ולהיחלץ מכאן. כיצד? דיה לצרה בשעתה. ואולי זו סתם דרך להרוג את הזמן, ממילא אין לו דבר טוב יותר לעשות. אלא שבינתיים ידו של הזמן על העליונה, הוא הורג אותו באיטיות אך בעקביות ובנחישות.

יפה כאן, חשב לעצמו, חרף הכאבים והתשישות. תמיד אהב בכל ליבו את המדבר, מקום המפלט המועדף עליו. ארץ בראשית. הנוף הפראי והבתולי שיד אדם טרם החריבה, המצוקים, הוואדיות, הנקיקים העמוקים, הערוצים המפותלים שהמים חרצו במשך מיליוני שנים, בעודם מפלסים את דרכם מטה מפאת הפרשי הגובה, הגבים והמעיינות.

רבים חשים אי-נוחות במדבר, תמהים מדוע להרחיק לכת למחוזות נידחים שבהם מקורות המים והצמחייה דלילים ולעיתים אינם נראים כלל. על אחדים מטילה השממה אימה ואחרים משתעממים מהדממה ומהצחיחות, אך על דורון נסכו כל אלה דווקא רוגע ונחמה. השקט ונופי הפרא מילאו את נפשו, הפיחו אוויר בריאותיו וסיפקו לו קרקע פורה להרהורים ולדמיונות.

כשהיה ילד נהג אביו לקחת אותו עימו לטיולים רבים במדבר ולימד אותו כל מה שצריך לדעת על מנת לשרוד בסביבה הקשוחה. כיצד להדליק מדורה, מאילו צמחים ניתן להכין תה טעים, איך לאתר את מקורות המים הנדירים. כיצד להכין ארוחה מזינה וערבה לחך מחומרי הגלם הפשוטים ביותר, שטעמה עשיר ונפלא שבעתיים בשטח. מה לארוז בתרמיל וכיצד לחסוך במשקל על מנת להקל על ההליכה. רק ציוד חיוני, מצפן, פנס ראש, אולר, ערכת עזרה ראשונה וכדומה. לעולם לא לקמץ בביגוד חם, שכן הפרשי הטמפרטורה במדבר גבוהים והלילה בחורף עלול להקפיא עצמות.

בנוסף לימד אותו אביו איך לנווט ולמצוא את הדרך, גם בחשכה. הוא הסביר לו על הכוכבים וכיצד ניתן להפיק גם מהם תועלת. זכור לו במיוחד טיול אחד שבו צעדו לאורו של ירח מלא במשך כל הלילה, דממה שררה מסביב, עד כי אפשר היה לשמוע את נשימותיהם. לאורו הבוהק של הירח נראה היה כי הם צועדים בשעת בין ערביים וזריחתו הפיחה בנוף המדברי גוון תכלכל מיוחד. פה ושם ניבטו אליהם עיניהם המבריקות של תנים ושועלים המתעוררים לפעילות בשעות החשכה. דורון חשש תחילה כי יתעייף ויתקשה ללכת בשעות שבהן הוא רגיל לישון, אך כה מוקסם היה מהצעידה הלילית, מהמראות השונים ואף מהצינה הנעימה המנוגדת לחום הלוהט במשך היום, עד כי לא הרגיש כלל בעייפות עד בוא ערפילי הבוקר ועימם החלו עיניו נעצמות בעל כורחן. עם הנץ החמה נרדמו זה לצד זה על ראש גבעה תמירה שניצבה לה בדד, שולטת במרחב, כאשר מולם ומתחתם נפרשים מרחבי המדבר במלוא תפארתם.

כה אהב את הטיולים האלה, ותמיד השתאה ונפעם מהנופים שנגלו לעיניו, מהצבעים החמים ומהדומייה האופפת את הכול. מחיות הבר שהזדמנו בדרכם – צבאים, יעלים, פראים, שועלים, שפני סלע מבוהלים ועופות דורסים שדאו מעליהם, מציגים לראווה מוטת כנפיים עצומה וחגים במעגלים, תרים בסבלנות אחר טרף מזדמן. הוא אהב את צמחיית המדבר, השיחים והעצים שידעו כיצד לשלוח את שורשיהם הרחק ועמוק בחיפוש אחר המים הזורמים מתחת לפני השטח, מסתפקים במועט ויודעים איך להפיק ממנו את המיטב. לא מפונקים כמו עצי הצפון. בעיקר אהב את השיטה שצמרתה דמוית המטרייה העניקה צל יקר וסיפקה למשוטטים בשממה מקום מנוחה לאגור כוחות ולהשיב את נפשם.

אביו טייל עימו תחילה במקומות המוכרים, הפופולריים, העמוסים בדרך כלל במטיילים רבים, אך ככל שהתבגר והתחשל לקח אותו למעיינות נסתרים, עמוק בלב המדבר, הרחק מכבישים סואנים וממקומות יישוב, שם התגלה לו פתע נווה מדבר קטן ופלאי שבו בצבצו מים מבעד לאדמה הקשה או חצבו לעצמם נתיב דרך סדק קטן בסלע ומילאו בריכה קטנה שבה אפשר לטבול רגליים ולעיתים אף להשתכשך לאחר חורף טוב. לא כמו החורף השחון האחרון שלאחריו נותרו הגבים ריקים כמו קונכיות ענקיות ושבורות.

חלומות בהקיץ על מים מפכים ייסרו את דורון ותחושת היובש בגרונו התעצמה, אך היו אלה זיכרונות ילדות קסומים שנעים היה לנבור ולהתפלש בהם. במקומות האלה שגילה לו אביו היה שקט יחיד במינו ועם זאת מלא בחיים ועשיר. הם השתדלו להתרחק מרכבי שטח שדהרו במרחב, מתיזים ענני אבק, מרעישים ומבריחים את החיות. "פולשים שלא מכבדים את הטבע," סינן אביו לא פעם ובעיניו מבט נרגן.

דורון ייחל להישאר שם והתקשה לשוב לשגרה. הוא אהב לבלות עם אביו, כשהוא שלו ורק שלו, ללא הסחות דעת וללא תחרות עם גורמים אחרים שביקשו לחמוד אותו לעצמם כמו אימו, אחיותיו הגדולות, חברים של הוריו או אפילו העבודה שבמשך השנים הלכה והשתלטה על זמנו הפנוי של אביו, כאשר החל לנהל את המפעל, שואבת אותו לקרבה ומרחיקה אותו מדורון.

לצערו הרב, כאשר בגר, הלכו והתמעטו הבילויים המשותפים עם אביו במדבר, בעיקר כאשר החל אביו לסבול משחיקת סחוסים בברכיו, ופינו את מקומם לתחליפים בלתי מספקים עבור דורון כגון חופשות משפחתיות באתרי נופש שונים בארץ ופעם אחת אף בחופי יוון. לא שסבל חלילה באותן חופשות, אפילו די נהנה, אך אין להשוותן עם מסעותיהם המשותפים במדבר, ועצם ההשוואה כמוה כחילול קודש מבחינתו.

הטיולים עם אביו הפכו עם הזמן לזיכרון רחוק ומעומעם.

אבל הזיכרון מתעתע בו, תמונות ישנות מלפני שנים רבות מרצדות מולו, מוחשיות, בהירות וממשיות, אך ליל אמש והימים הסמוכים לו מטושטשים ואינו מצליח לגעת בהם, רגע מבזיקה בראשו תמונה ומייד מתפוגגת.

וכעת הוא שרוע כאן, בחלקת האלוהים שלו, מרוסק וחסר אונים, הוזה ומפליג בדמיונות שווא ואין באמתחתו ולו בדל של רעיון כיצד לאסוף את שבריו ולהינצל. לו ידע לפחות היכן הוא נמצא, אולי היה מכיר את השטח ומסוגל לאתר מקור מים, אפילו במרחק מה, גם אם יש לחפור באדמה על מנת להגיע אליו.

אך מוחו מרוקן ממידע מעשי כלשהו, ובד בבד מלא בשברי זיכרונות מעורפלים אשר אין קו ברור המחבר ביניהם. כמו פסיפס ענקי שהוא מביט בו ואינו מבין מה הוא רואה.

לטאה גדולה וחומה מזדחלת לה לאיטה, מטרים ספורים ממנו, תרה בעצלתיים אחר מזון להשביע את רעבונה, לוקחת את הזמן. מביטה בדורון וממצמצת בעיניה. מבטיהם מצטלבים והיא קופאת על מקומה, כמו ממתינה לאיזו תנועה חדה אשר תניס אותה משם. אך החיה הגדולה השרועה לפניה אינה נראית כה מאיימת, מונחת לה כמו סלע גדול ומאובק, חלשה מכדי לזוז, ואלמלא התרומם חזהו של דורון בנשימות כבדות, דומה היה כי מדובר בפגר. דקות ארוכות חולפות ומבטה של הלטאה מהפנט את דורון. לבסוף נושאת היא את עיניה ממנו והלאה, פוסעת לדרכה, אך דורון מוסיף לעקוב אחריה בעיניו. הלטאה הטובה, סימן החיים היחיד במדבר הצחיח שמסביבו, החליטה אף היא לנטוש אותו, כמו אצה לה הדרך להימלט ממנו ומהמוות הנשקף ממבטו.

צינה החלה מתפשטת באיבריו. עם שקיעת השמש, צנחה הטמפרטורה כמעט בבת אחת והאוויר הקר של המדבר החל מזדחל מבעד לקרעים שבחולצתו. כאב חד דוקר בחזהו, רמז לפציעה ישנה.

הוא התכסה בשק השינה וניסה להירדם, אך דווקא כאשר עצם את עיניו גברו הכאבים והתחוור לו כי הוא סובל ככל הנראה משברים רבים. ביד שמאל, ברגליו, בצלעות ומי יודע היכן עוד. מיותר לגמרי לחשוב על לנסות לעמוד, גיחך לעצמו בייאוש, ידע היטב כי יתמוטט ויקרוס תחתיו כמגדל קלפים, הן אפילו לזחול אינו מסוגל. הוא העווה את פניו בכאב וחיטט שוב בתרמילו, הופך והופך בו, נובר בעקשנות ומחפש אחר דבר מה שיהא בו כדי לסייע לו.

כמעט שכבר אמר נואש, אך לבסוף נשאה החפירה הקדחתנית פרי והצליח לדוג חולצה עבה בתרמילו אשר לבטח תסייע לו לצלוח את הלילה הצונן. דורון מצא לשמחתו גם קופסת טונה וחתיכות של פרוסת לחם יבש ומתפורר, פתח את הקופסה וזלל את תכולתה, בתאווה רבה חיסל אותה בתוך פחות מדקה וציין לעצמו כי זו לבטח הטונה הטעימה ביותר שאכל מימיו. לא רק קיבתו, גם גרונו הצורב היה אסיר תודה, אך הוא ידע היטב כי אין די בכך וכי גופו המיובש משווע לנוזלים.

שעה נוספת חלפה, עיניו שהתרגלו לחשכה מנסות לשווא לתור סביב אחר סימן כלשהו למקור מים, אולי אף בעל חיים המחפש לרוות את צימאונו אשר יוכל לעקוב אחריו. אך מסביבו עלטה ודממה מוחלטת. דומה כי הזמן עומד מלכת והעולם עוצר את נשימתו, מתכנס אל תוך הלילה השחור וממתין. מעולם לא חווה תחושה כזו של חוסר ישע מוחלט.

העייפות החלה להכריע את מחשבותיו ואת עפעפיו. הוא התכרבל בתוך שק השינה ושקע בשינה עמוקה, נטולת חלומות.