פרולוג
"היי, שישקה."
דניאיל זברב התאבן כשנכנס לאולם השינה ושמע איך חברו קרא לו.
מסתבר ששישקה הוא שמו החדש.
סלנג רוסי יכול לפגוע בנקודה הכואבת ביותר, והלילה המשימה בוצעה כראוי.
תותח גדול.
כוכב.
קליבר.
דניאיל ראה את סב מניח את הספר שקרא בצד.
"בדיוק דיברנו על זה שאתה עומד לעבור לגור עם המשפחה העשירה באנגליה, שישקה."
"אל תקרא לי שוב ככה," הזהיר דניאיל כשהוא מרים את הספר ומחזיק אותו מעל ראשו. הוא העמיד פנים שהוא קורע את הדפים, אך כשסב בלע את רוקו, דניאיל השליך את הספר בחזרה על המיטה.
הוא לא היה קורע אותו – סב השיג רק מדי פעם ספר קריאה – אך דניאיל קיווה שחברו יתייחס לאזהרה ברצינות.
"מצאת גפרורים?" ניקולאי נשא מבטו מספינת העץ שבנה בשקדנות, ודניאיל הכניס יד לכיסו והוציא את החופן שאסף כשביצע את הסריקה שלו.
"הנה."
"תודה, שישקה."
דניאיל יעשה את זה; הוא ירסק את הספינה של ניקולאי. נשימתו היתה קשה וכעוסה כשלטש עיניים בחברו.
ארבעת הבנים היו, למעשה, הרבה מעבר לחברים.
כן, דניאיל ורומן אולי היו תאומים זהים, ובין ניקולאי לסב לא היה כל קשר, אך הארבעה גדלו יחד. עם שיערם הכהה ועורם החיוור, הם היו העניים שבעניים. בבית-התינוקות הם עמדו בעריסותיהם וקראו זה אל זה בלילה.
דניאיל ורומן חלקו עריסה אחת.
ניקולאי וסבסטיאן שכבו כל אחד בעריסה משלו משני צדדיהם של התאומים.
כשגדלו ועברו למיטות, הם הועברו לבית-היתומים ומוקמו באותו אולם שינה. כעת, באגף המתבגרים, הם חלקו חדר לארבעה.
הרוב ראו בהם ילדים מופרעים, ילדים בעייתיים, אך לא היו להם בעיות זה עם זה.
היה להם רק זה את זה.
"אם תיגע בספינה שלי..." איים ניקולאי.
"אז אל תקרא לי שישקה. חוץ מזה, אין צורך בזה – החלטתי שאני לא עובר לגור באנגליה." דניאיל העיף מבט ברומן, תאומו, ששכב במיטתו בידיים משוכלות מאחורי ראשו ובהה בתקרה. "אני אגיד שאני לא רוצה לנסוע. הם לא יכולים להכריח אותי."
"למה שתעשה את זה?" שאל רומן והיפנה את ראשו כדי לנעוץ באחיו את המבט האפור, הקר, המשותף לשניהם.
"כי אני לא צריך שאיזו משפחה עשירה תעזור לי. אנחנו נצליח בכוחות עצמנו, רומן."
"כן, בטח."
"באמת," התעקש דניאיל. "סרג'יו אמר..."
"מה הוא מבין בכלל? הוא אחראי התחזוקה."
"אבל הוא היה פעם מתאגרף."
"זה מה שהוא אומר."
"האחים זברב!" דניאל לא הירפה. "הוא אומר שאנחנו נצליח..."
"לך תגור עם המשפחה העשירה," אמר רומן. "כאן אנחנו לא נתעשר ונתפרסם. אנחנו בחיים לא נצא מהחור הזה."
"אבל אם נתאמן הרבה, אנחנו נצליח." דניאיל הרים את התמונה שלצד מיטתו של רומן. לפני מספר שנים הביא עמו סרג'יו יום אחד את המצלמה שלו וצילם את התאומים, ומפני שהאחים ניג'סו, הוא צילם אחר-כך את כל ארבעת הבנים.
אך כעת, בעודו מדבר אל אחיו, דניאיל החזיק את התמונה של שניהם. "אתה אמרת שנצליח."
"טוב, שיקרתי," אמר רומן.
"היי..." סב כבר חזר אל הקריאה שלו, אך למרות שזה עתה הקניט את דניאיל, היה לו אכפת ממנו והוא ראה לאן זה מוביל. "תעזוב אותו, רומן. תן לו להגיע להחלטה בעצמו."
"לא." רומן התיישב בכעס. התחושות הצטברו בו במשך חודשים, מהרגע שבו סופר להם לראשונה על משפחה שרוצה להעניק בית טוב לילד בן שתים-עשרה. "הוא רוצה לדפוק את ההזדמנות היחידה שלו בגלל שיש לו חלום מטופש שהוא יוכל להגיע לזירה. אבל הוא לא יכול."
"אנחנו יכולים," אמר דניאיל.
"אני יכול," תיקן אותו רומן. "או לפחות הייתי יכול, אם אתה לא היית גורר אותי למטה." הוא הוציא את התמונה של שניהם מידו של דניאיל וזרק אותה על הרצפה. אמנם במסגרת לא היתה מקובעת זכוכית, אך משהו נשבר אז. דניאיל הרגיש משהו נסדק אי שם עמוק בפנים.
"קדימה," אמר רומן. "אני אראה לך מי יכול להילחם באמת."
הוא קם מהמיטה וזמזום נשמע באולם השינה כשהתאומים בחנו זה את זה.
סוף-סוף הם ייאבקו.
התאומים זברב התאמנו כל היום.
סרג'יו ערך להם אימונים בזה אחר זה והם צלחו את כולם. תלונתם היחידה היתה שהם רוצים להשתתף בקרבות. סרג'יו סירב לאשר זאת עד לפני חודשים אחדים, אבל אפילו אז הדבר תמיד נעשה תחת עינו הפקוחה. כמתאגרף לשעבר בעצמו, הוא ידע שאסור לתת לבנים להתחיל מוקדם מדי.
הבנים האלה היו בנויים לתלפיות, גבוהים וארוכי גפיים. הם היו מהירים, קלילים על רגליהם ורעבים.
הוא ידע שעם הכוונה נכונה התאומים יגיעו רחוק.
איזו חבילה!
צמד חמד, שני מוחות נחושים ושני צעירים כעוסים.
כל שהיה על סרג'יו לעשות כעת זה לרסן אותם.
אך הוא לא היה שם הלילה.
"תגיד לאחרים," אמר רומן והחדר התחיל להתמלא. מיטות נהדפו לאחור כדי לפנות את המרחב והצופים המתאספים כרעו עליהן.
"תראה לי מה יש לך," לעג רומן. הוא דחף את דניאיל מיד לעמדת התגוננות, חוסם אגרופים וזז אחורה.
בלי קסדות, בלי כפפות, בלי כסף בשבילם.
עדיין לא.
רומן לא נתן לו כלום, לא רגע למנוחה, לא מרווח מילוט, ודניאיל, שרצה להוכיח את עצמו, השיב מלחמה עם כל מה שהיה לו.
הבנים האחרים הריעו בשקט משום שלא רצו למשוך אליהם את העובדים.
רומן היה בשיא פראותו, ואף שדניאיל עשה את מיטב המאמצים להתאים את עצמו אליו, הוא היה זה שהתעייף ראשון. הוא נכנס ותפס את רומן בחביקה. הוא היה זקוק רק לרגע של מנוחה, אך אחיו התנער ממנו.
דניאיל התקרב שוב ולפת את תאומו כדי למנוע מרומן לחבוט בו, עושה את מיטב המאמצים להסדיר מעט את נשימתו לפני שיחזור להיאבק.
רומן השתחרר מהחביקה והקרב התחדש, שניהם חוסמים אגרופים, שניהם סופגים מכה מזדמנת, אך אז דניאיל חשב שהוא משיג יתרון. דניאיל היה מהיר ורומן כמעט לא נזקק למנוחה, אבל רומן היה זה שביצע חביקה ונשען על תאומו. דניאיל שמע את נשימתו הכעוסה של אחיו, אך כששחרר אותו, במקום להעניק לדניאיל את השנייה הנחוצה כדי לחזור למרכז, רומן חבט בו, מנחית מכה מלמעלה על לחיו השמאלית של דניאיל ומפיל אותו לקרקע.
דניאיל התעורר אל פנים המומות. לא היה לו מושג כמה זמן היה חסר הכרה, אך זה היה זמן ארוך מספיק כדי להדאיג את כולם.
את כולם מלבד רומן.
"רואה?" אמר רומן. "אני מסתדר טוב יותר בלעדיך, שישקה."
העובדים שמו לב שחלק מהחדרים ריקים, ולשמע התרועות המתגברות, החלו לרוץ אל החדר שבו שכב כעת דניאיל וניסה להתמקד.
קטיה, המבשלת, הכניסה אותו למטבח החם וקראה לבתה, אניה, להביא את נייר הדבק. אניה היתה שם בפנים, מתרגלת את צעדי הריקוד שלה. היא היתה בת שתים-עשרה ולמדה בבית-ספר לריקוד, אך כעת הגיעה הביתה לתקופת החגים. לפעמים היא הקניטה את התאומים ואמרה שהיא בכושר טוב מהם.
לאניה עדיין היו חלומות, והיא חשבה שהריקוד יעזור לה לצאת מכאן.
לדניאיל כבר לא היו שום חלומות.
"מה עשית לעזאזל?" נזפה בו קטיה. היא נתנה לדניאיל תה שחור מתוק וחזק ואחר-כך ניסתה להטליא את פניו. "המשפחה העשירה לא רוצה ילד מכוער..."
דניאיל ישב על מיטה זרה ימים ספורים לאחר מכן, לכאורה מרחק קילומטרים רבים מהבית.
במכונית הוא התבונן בבתים הקטנים ובחנויות שעל פניהם חלפו וכשהמכונית פנתה, הוא ראה במרחק בית לבנים-אדומות מרשים וגדול. הם נסעו לאורך שביל גישה ארוך והוא לטש עיניים במדשאות, במזרקות ובפסלים שמחוץ לבית הענקי.
דניאיל לא רצה לצאת מהרכב, אך הוא עשה זאת, בשתיקה.
את הדלת פתח גבר בחליפה שחורה שנראה לדניאיל כאילו הוא לבוש להלוויה או לחתונה, אך חיוכו היה אדיב.
דניאיל עמד בכניסה שעה שהמבוגרים דיברו מעליו, ואחר-כך הובל במעלה המדרגות על-ידי האישה שביקרה פעמיים בבית-היתומים ושכעת היתה אמו.
במישורת שבה פנו המדרגות היה תלוי דיוקן של הוריו החדשים, כשידיהם נחות על כתפיו של ילד מחייך כהה-שיער.
אמרו לו שאין להם ילדים.
חדר השינה היה גדול והיתה בו רק מיטה אחת שהשקיפה על חצר רחבה.
"אמבטיה!"
לא היה לו מושג למה היא מתכוונת עד שהצביעה על חדר שצמוד לחדר השינה. אחר-כך היא עזבה.
דניאיל עשה אמבטיה וכרך סביב עצמו מגבת בדיוק בזמן, כי דפיקה נשמעה על הדלת. הדלת נפתחה והאישה התקרבה אליו בחיוך לחוץ. היא החלה לפשפש בחפציו וטעתה כל הזמן באמירת שמו.
הוא רצה לתקן אותה ולהגיד לה שמבטאים את שמו ד-ני-איל ולא ד-ני-אל כפי שהתעקשה לומר, אך אז נזכר שהמתרגם הסביר שזה שמו החדש.
דניאל תומס.
האישה הזאת, אמו, עטתה כפפות גומי, ובגדיו ונעליו נדחסו לתוך שקית זבל גדולה שהאיש בחליפה החזיק. היא עדיין דיברה בשפה שהוא לא הבין. היא הצביעה ללא הרף על החלון ואחר-כך על לחיו וביצעה בידה תנועת תפירה, ואחרי ניסיונות אחדים הוא הבין שהוא מתכוונת לקחת אותו למישהו שיטפל בלחיו טוב מכפי שקטיה עשתה.
הוא לטש עיניים בתיק כשהיא נפטרה מחפצי חייו ואז ראה שתי תמונות, שדניאיל ידע שהוא לא ארז. רומן כנראה הגניב אותן פנימה.
"נייט!"
זו היתה המילה הראשונה שאמר מאז עזבו את רוסיה, והאישה פלטה קריאה מודאגת קטנה כשדניאיל התנפל על התמונות ואמר לה, לא, אסור לה להיפטר מהן וגם אסור לה לגעת בהן.
אמו ברחה מהחדר והאיש בחליפה עמד שם זמן מה לפני שניגש לבסוף לשבת על המיטה והתבונן עמו בתמונות.
"אתה?" הוא הצביע על דניאיל ואחר-כך על אחד הבנים שבתמונה.
דניאיל נענע בראשו. "רומן."
האיש המבוגר בעל העיניים הטובות הצביע על חזהו שלו. "מרקוס."
דניאיל הנהן וחזר להביט בתמונה.
רק אז התחיל דניאיל להבין שרומן לא שנא אותו; הוא ניסה להציל אותו.
אולם דניאיל לא רצה להינצל.
הוא רצה לפלס את דרכו יחד עם אחיו.
לא לבד, ככה.
קלי –
לרקוד לתוך הלב
ספר נחמד מאוד. הגיבור הוא אחד מארבע חברים שגדלו יחד בבית יתומים. פה מסופר על דניאל שנפגש עם ליבי. הם מתאהבים ועד שהוא מודה לוקח לו זמן. כתוב לפי כללי הגאנר הרומנטי עם סוף טוב.
קלי –
לרקוד לתוך הלב
ספר נחמד מאוד. הגיבור הוא אחד מארבע חברים שגדלו יחד בבית יתומים. פה מסופר על דניאל שנפגש עם ליבי. הם מתאהבים ועד שהוא מודה לוקח לו זמן. כתוב לפי כללי הגאנר הרומנטי עם סוף טוב.
קלי –
לרקוד לתוך הלב
ספר נחמד מאוד. הגיבור הוא אחד מארבע חברים שגדלו יחד בבית יתומים. פה מסופר על דניאל שנפגש עם ליבי. הם מתאהבים ועד שהוא מודה לוקח לו זמן. כתוב לפי כללי הגאנר הרומנטי עם סוף טוב.
לימור –
לרקוד לתוך הלב
סיפור חמוד, קליל מהז’אנר הרומנטי, כתוב לפי הפורמט עלילה לא מסובכת עם הסוף הטוב, לימים שבא לנו על ספר קל.
סילי (בעלים מאומתים) –
לרקוד לתוך הלב
ספר רומנטי קליל ונחמד. כתוב לפי כללי הגאנ ר הרומנטי עם סוף טוב. מהרגע שרקדנית הבלט היפהפייה, ליבי טננט, נכנסה למשרדו של דניאיל זברב היא התקרבה בצורה
מסוכנת לליבו. ליבי מלאת החיים קוראת תיגר על הרוסי קשה הלב. הוא לא נוהג לעשות טובות,
אולם הוא עוזר לעסק שלה. הוא בהחלט לא נוהג לנהל מערכות יחסים, אולם לילה אחד עם ליבי
לא מספיק לו! כסף אולי לא מהווה שיקול, אך מסתבר שהמחיר של העמקת הקשר איתה גבוה
הרבה יותר…
סילי (בעלים מאומתים) –
לרקוד לתוך הלב
ספר רומנטי קליל ונחמד. כתוב לפי כללי הגאנ ר הרומנטי עם סוף טוב. מהרגע שרקדנית הבלט היפהפייה, ליבי טננט, נכנסה למשרדו של דניאיל זברב היא התקרבה בצורה
מסוכנת לליבו. ליבי מלאת החיים קוראת תיגר על הרוסי קשה הלב. הוא לא נוהג לעשות טובות,
אולם הוא עוזר לעסק שלה. הוא בהחלט לא נוהג לנהל מערכות יחסים, אולם לילה אחד עם ליבי
לא מספיק לו! כסף אולי לא מהווה שיקול, אך מסתבר שהמחיר של העמקת הקשר איתה גבוה
הרבה יותר…
סילי (בעלים מאומתים) –
לרקוד לתוך הלב
ספר רומנטי קליל ונחמד. כתוב לפי כללי הגאנ ר הרומנטי עם סוף טוב. מהרגע שרקדנית הבלט היפהפייה, ליבי טננט, נכנסה למשרדו של דניאיל זברב היא התקרבה בצורה
מסוכנת לליבו. ליבי מלאת החיים קוראת תיגר על הרוסי קשה הלב. הוא לא נוהג לעשות טובות,
אולם הוא עוזר לעסק שלה. הוא בהחלט לא נוהג לנהל מערכות יחסים, אולם לילה אחד עם ליבי
לא מספיק לו! כסף אולי לא מהווה שיקול, אך מסתבר שהמחיר של העמקת הקשר איתה גבוה
הרבה יותר…
סילי (בעלים מאומתים) –
לרקוד לתוך הלב
ספר רומנטי קליל ונחמד. כתוב לפי כללי הגאנ ר הרומנטי עם סוף טוב. מהרגע שרקדנית הבלט היפהפייה, ליבי טננט, נכנסה למשרדו של דניאיל זברב היא התקרבה בצורה
מסוכנת לליבו. ליבי מלאת החיים קוראת תיגר על הרוסי קשה הלב. הוא לא נוהג לעשות טובות,
אולם הוא עוזר לעסק שלה. הוא בהחלט לא נוהג לנהל מערכות יחסים, אולם לילה אחד עם ליבי
לא מספיק לו! כסף אולי לא מהווה שיקול, אך מסתבר שהמחיר של העמקת הקשר איתה גבוה
הרבה יותר…