לשחרר את הלב

1 שלושה שבועות קודם לכן

בשעות מסוימות ביום, הדירה שלי מצחינה כמו גבינת גאוּדה מעופשת. מתברר שאף אחד אחר בבניין לא מבחין בזה. כבר כתבתי ארבעה מכתבים לגברת שוּלץ, בעלת הבית שלי, אבל הפסקתי לכתוב כשגיליתי שהיא מכניסה את כולם לקלסר שנקרא "משוגעת", שבמקרה לגמרי ראיתי אותו כשירדתי למטה למשרדה כדי לשלם שכר דירה.

אז עכשיו, כשהריח נהיה בלתי נסבל, אני פשוט הולכת לפארק ומשחקת "גוֹ" אונליין, במחשב הנייד שלי.

עכשיו 5 באוקטובר, 17:59. הטמפרטורה בפארק היא בערך שלוש־עשרה מעלות. דממה ממלאת את אוזני. כשאני מקשיבה ביתר ריכוז, אני שומעת את הקולות השזורים בדממה — ההמיה העמומה של תנועת כלי הרכב הרחוקים, הששש־ששש של העלים המרשרשים ברוח, אוושת הדם שזורם בעורקי — אבל לא קולות של אנשים.

אני מעלה על ראשי את הכובע של הסווטשירט, שמציע יתרון כפול — הוא מחמם את אוזני וגם מסתיר את פני ומעניק לי תחושת פרטיות. מסביבי הפארק שקט ודומם, מרחב של דשא ירוק ומנומנם. כמה עצי אדר כבר החלו להשיר את עליהם האדומים כדם. לצדי נוצצים מימֵי אגם קטנטן. ברֵכיוֹת גולשות להן על פני המים, וראשי הזכרים זוהרים כמו אבני ברקת מגולפות שבתוכן עיני אוֹניקס בוהקות. כשהם מתרוממים בכנפיים פרושות, נוצותיהם הבוהקות בשחור וכחול לוכדות את קרני האור.

אני מציצה לעבר הספסל הריק שליד האגם ובודקת מה השעה בטלפון הנייד שלי. אני מחכה לבחור עם מקל ההליכה.

כל יום, בדיוק בשש בערב, בחור בערך בגילי — אולי מבוגר ממני בכמה שנים — יוצא מבניין ורדרד מעבר לכביש, צולע לפארק ומתיישב על הספסל. לפעמים הוא קורא. לפעמים הוא רק מסתכל על הברווזים. בשלושת השבועות האחרונים, זו היתה השגרה שלו.

כשרק התחיל לבוא הנה, כעסתי על הפלישה שלו לטריטוריה שלי. לא רציתי לדבר איתו — אני לא אוהבת לדבר עם אנשים — אבל גם לא רציתי לנטוש את הפארק שלי. אז התחבאתי. אחרי זמן־מה, משהו השתנה. הוא נהיה חלק מהנוף, כמו הברווזים, ונוכחותו הפסיקה לעצבן אותי. הדייקנות הסדורה של ביקוריו נעשתה... כמעט מנחמת.

ואכן, בשש בערב הדלת נפתחת והוא יוצא ונראה כמו תמיד: רזה, חיוור, לא גבוה מדי, עם שיער חום בהיר שנראה כאילו מזמן לא סיפרו אותו. מעיל הרוח הכחול והפתוח שלו מתנפנף ברוח. אני מסתכלת עליו בזמן שהוא צועד אל הספסל ונשען על מקל ההליכה. הוא מתיישב. אני מסובבת את פני בסיפוק, ואז נשענת על עץ, פותחת את המחשב הנייד, מושיבה אותו על הברכיים ומתחילה לשחק "גו" נגד יריב אקראי.

הבחור לא מודע לנוכחותי. אני מקפידה שזה יישאר כך.

כשאני יוצאת מהפארק כבר כמעט חשוך לגמרי. בדרך הביתה אני עוצרת בסופר, קוטפת שתי חבילות ראמֶן, כיכר לחם לבן, בקבוק מיץ תפוזים מוגז וקאפקייק וניל עטוף בצלופן.

אני קונה את אותם הדברים בכל פעם, לכן אני יודעת בדיוק כמה הם עולים: שישה דולר ותשעים ושבעה סנט. אני מכינה את הסכום המדויק לפני שאני ניגשת לקופה וממהרת להחליק את הכסף, ואיתו את המצרכים, לעבר הקופאי.

"עוד משהו?" הוא שואל. אני מנענעת את ראשי.

הדירה שלי היא בהמשך הרחוב, בפינה. בניין לבנים נמוך ומרובע ובקדמתו עץ אחד צנום. קונדום כחול תלוי על אחד הענפים הגבוהים כמו דגל קטן; הוא נמצא שם מיום שאני זוכרת את העץ הזה. שברי זכוכית נוצצים בצבע ענבר על המדרכה.

כשאני מתקרבת אל דלת הלובי של הבניין אני קופאת במקום. איש רזה, מקריח, כבן ארבעים, עם משקפיים עגולים ואפודה, מחכה לי בחוץ, תיק מסמכים לרגליו, זרועותיו שלובות על חזהו.

"דוקטור בֶּרנהַרט," אני פולטת.

"אני שמח שתפסתי אותך. אני מצלצל באינטרקום שלך כבר כמה זמן. כבר חשבתי ללכת."

אני מצמידה את שקית הקניות לחזה. "קבענו פגישה ליום רביעי. היום יום שני. אתה לא אמור להיות כאן."

"הייתי צריך לשנות את הפגישה. התקשרתי אלייך כמה פעמים אבל את אף פעם לא עונה לטלפונים. אני מבין שאת שונאת הפתעות, אבל אולי בגלל זה כדאי שתבדקי מדי פעם את התא הקולי שלך." לנימת דיבורו יש גוון שעם הזמן התחלתי לזהות כאירוני.

ד"ר ברנהרט הוא עובד סוציאלי. בזכותו אני יכולה לגור לבד, אפילו שאני עדיין קטינה.

"אז מה," הוא אומר, "תיתני לי להיכנס?"

אני פולטת אנחה מתוחה ופותחת את דלת הכניסה במפתח. "בסדר."

אנחנו נכנסים לבניין ועולים במדרגות הישנות עד הקומה השנייה. השטיח במסדרון דהוי והגוון שלו נע בין בז' לכחול. במרכז יש כתם גדול, אולי ממשקה שנשפך או מדם קרוש. כמו הקונדום שעל העץ, הוא נמצא כאן מיום שעברתי לגור בדירה הזאת. ד"ר ברנהרט מקמט את אפו כשהוא מדלג מעליו ונכנס לדירתי.

הוא סוקר את סביבותיו. זוג ג'ינס לא מכובסים זרוק על הרצפה לצד ערֵמה של חוברות סודוקו. כוס חצי ריקה של מיץ תפוזים מונחת על שולחן הקפה וסביבה פירורים. חזיית ספורט תלויה על הטלוויזיה.

"את יודעת," הוא אומר, "יחסית למישהי שאוהבת סדר ושגרה הייתי חושב שיהיה לך קצת יותר אכפת מהיגיינה."

"תכננתי לנקות לפני שתבוא," אני ממלמלת. בלגן לא מפריע לי, כל עוד הוא הבלגן שלי. הכאוס שבדירה שלי הוא כאוס מוכר וקל לי לנווט בו.

כשאני נכנסת למטבח, חרק־מספריים קטן ממהר לכיור ונעלם בפתח הניקוז. אני מניחה את שקית הקניות על השיש, פותחת את המקרר ומכניסה את בקבוק מיץ התפוזים פנימה.

ד"ר ברנהרט מציץ מעבר לכתפי וסורק את תכולת המקרר — קופסת קרטון עם שאריות של אוכל סיני, שאריות עבשות של סנדוויץ' הָאם, גביע קצפת וקצת חרדל. הוא זוקף את גבותיו. "יש כאן משהו שהוא קצת מזין?"

אני סוגרת את הדלת. "אני מתכננת לעשות קניות מחר."

"את באמת מוכרחה לקנות איזה פרי או ירק מדי פעם."

"האם אתה מחויב לדווח על הרגלי האכילה שלי."

"אל תשכחי, תרימי את הקול למעלה כשאת אומרת משפטי שאלה. אחרת אנשים לא מבינים שאת שואלת אותם משהו."

לדעתי אם משפט מתחיל במילת שאלה זה אמור להספיק, אבל אני חוזרת על דברי והפעם מדגישה את שלוש המילים האחרונות: "האם אתה מחויב לדווח על הרגלי האכילה שלי?"

"לא. אני רק נותן לך עצה. את מבינה שזה חלק מהתפקיד שלי, כן?"

"האם אתה שואל אותי שאלה."

"זאת שאלה רטורית." הוא נכנס לסלון. "אני יכול לשבת?"

אני מהנהנת.

הוא מתיישב על הספה, משלב את אצבעותיו, ואז בוחן אותי מעל שולי משקפיו הקטנים העגולים. "את עדיין עובדת בגן החיות?"

"כן."

"הקדשת מחשבה לאפשרות ללמוד באוניברסיטה?"

הוא כבר שאל אותי את השאלה הזאת כמה פעמים, ואני תמיד עונה אותה תשובה: "אני לא יכולה להרשות לעצמי ללמוד." ולא סביר שאקבל מלגה, כי הפסקתי את הלימודים בתיכון — לא כי נכשלתי בלימודים, אלא פשוט כי שנאתי להיות שם. יש לי תעודת בגרות חיצונית, אבל רוב האוניברסיטאות מחשיבות יותר תעודות גמר של בתי ספר. "בכל מקרה, אני אוהבת את העבודה שלי בגן החיות."

"אז את מרוצה ממצבך הנוכחי?"

"כן." לפחות הוא עדיף על האפשרות האחרת.

לפני שקיבלתי את הדירה הזאת גרתי במעון לנערות בסיכון. גרתי בחדר עם ילדה שכססה ציפורניים עד זוב דם והעירה אותי בכל מיני שעות מוזרות בצעקות באוזן. האוכל היה נורא והריחות נוראים עוד יותר.

ברחתי משם שלוש פעמים. בפעם השלישית תפסו אותי ישנה על ספסל בפארק והעמידו אותי למשפט באשמת שוטטות. כשהשופטת שאלה אותי למה אני בורחת כל הזמן, אמרתי לה שאני מעדיפה להיות חסרת בית ולא לגור במקום כזה. ביקשתי ממנה שתעניק לי רשמית עצמאות — הליך שקראתי עליו הרבה — כדי שאוכל לגור לבד.

היא הסכימה, אבל רק בתנאי שמישהו יבוא לבדוק בקביעות את מצבי. וכך קרה שד"ר ברנהרט נעשה האפוטרופוס שלי, לפחות על הנייר. הוא מחויב להיפגש איתי לפחות פעמיים בחודש, אבל פרט לכך כמעט אין לנו קשר, ומבחינתי זה מצוין.

ובכל זאת, אני לא שוכחת לרגע שיש לו סמכות להחזיר אותי למעון של הנערות בסיכון. או למקום גרוע עוד יותר.

"אני יכול לשאול אותך שאלה אישית, אַלווי?"

"אם אגיד לא, מה זה משנה."

הוא נועץ בי מבט זעוף ומחבר יחד את שתי גבותיו. הוא מתוסכל. או אולי נעלב; אני לא יודעת בדיוק. אני מסיטה את מבטי. "בסדר. תשאל."

"יש לך חברים?"

"יש לי המון חיות בעבודה."

"חברים שיודעים לדבר? ולא, תוכים לא נחשבים."

אני מהססת. "אני לא צריכה חברים."

"את מאושרת?"

זאת עוד שאלה רטורית; הרי ברור שאני לא מה שרוב האנשים היו מכנים "מאושרת". אבל זה לא קשור לכלום. אושר הוא לא הדבר הכי חשוב. מה שחשוב זה לשרוד. להישאר שפויה. לציין שאני לא מאושרת זה כמו לציין באוזני חסר בית רעב שאין לו תוכנית פנסיה מסודרת. אולי זה נכון, אבל זה ממש לא רלוונטי. "אני במצב יציב. לא היה לי משבר כבר כמה חודשים."

"זה לא מה ששאלתי."

"אני לא מבינה מה הטעם בשאלה הזאת, דוקטור ברנהרט."

הוא נאנח. "אני לא פסיכולוג, אני יודע, אבל הפקידו בידי את האחריות לדאוג לשלומך. אני מבין שאת נהנית מהעצמאות שלך, אבל הייתי מרגיש הרבה יותר טוב אם היה לך במצבך לפחות חבר אחד או חברה אחת שיכולת לסמוך עליהם. מתי בפעם האחרונה פתחת בשיחה עם מישהו מחוץ לעבודה?"

עד כה הוא לא התייחס לחיי החברתיים, או להיעדרם. למה פתאום זה נהיה חשוב? אני מתנדנדת קדימה ואחורה על עקבי. "אני לא כמו אנשים אחרים. אתה יודע את זה."

"אני חושב שאת קצת מגזימה. את לא עד כדי כך שונה. אולי את יכולה לנסות קודם כול למצוא חברים ב... אני לא יודע, באינטרנט? לאנשים עם בעיות חברתיות לפעמים קל יותר לתַקשר עם אנשים ברשתות החברתיות. ואולי זו דרך טובה לפגוש אנשים שיש להם תחומי עניין דומים לשלך."

אני לא מגיבה.

"תראי. אלווי. אני בעדך, גם אם את חושבת שלא —"

את המילים האלה כבר שמעתי, מהרבה מבוגרים. וכבר מזמן הפסקתי להאמין בהן.

"— אבל החיים שלך עכשיו... אלה לא חיים בריאים. אם הדברים לא ישתנו אצטרך להמליץ לשופטת שתחייב אותך ללכת לטיפול כתנאי להמשך העצמאות שלך."

בהלה אוחזת בי, אבל אני מקפידה לשמור על הבעה ניטרלית.

"האם גמרנו."

הוא נאנח. "נראה לי שכן." הוא לוקח את תיק המסמכים שלו וצועד לכיוון הדלת. "נתראה בעוד שבועיים." כשהוא יוצא למסדרון הוא נעצר ומסובב את ראשו. "מזל טוב ליום ההולדת, דרך אגב."

הדלת נסגרת.

אחרי שהוא הולך אני עומדת במרכז החדר כמה דקות ומחכה שהמועקה בחזה תיעלם.

אני פותחת את הקאפקייק שקניתי בסופר, מניחה אותו על שולחן הקפה ותוקעת בו נר. בדיוק ב־19:45 אני מדליקה את הנר ואז נושפת עליו.

עוד שנה אחת, וכבר לא אצטרך להתמודד, לא עם ד"ר ברנהרט, ולא עם מבוגרים אחרים מטעם המדינה שיתערבו בחיי. אני רק צריכה להגיע לגיל שמונה־עשרה בלי לאבד את העבודה ובלי להחמיץ שום שכר דירה. ואז אהיה עצמאית לגמרי. אהיה חופשייה.