לשיר את הנשמה הביתה

הקדמה התחברות מחדש

כשהייתי ילדה קטנה, תפרה לי אמי שמיכה צבעונית גדולה מריבועי צמר. עד מהרה היתה השמיכה הזו לחברתי הטובה ביותר. היא חיממה אותי בלילות ובימים קרים והיתה שותפה בכל המשחקים שלי, אך המיוחד מכול, היא היתה המערה שלי.

הייתי שוכבת על הרצפה ומתכסה בה כל כולי, תוחבת את שוליה תחתי, כך ששום חרך לא אִפשר לאור לחדור דרכה. בעיני המסתכל מהצד הייתי רק ילדה שמדמה עצמה לסלע חסר תנועה. אבל בפנים היו הכוכבים, יערות העד, הימים העמוקים. בחשכת המערה שלי פגשתי ישויות רבות שבאו לשחק איתי. בדרך כלל הן סיפרו לי סיפורים ולימדו אותי דברים על היקום. דיברתי איתן ללא הפסקה, אפילו בחברת אנשים נוספים, למגינת ליבם של הורי. מבוכתם גברה כל כך, עד שלבסוף הכריחו אותי לבחור לעצמי מקומות נסתרים יותר כדי להמשיך בשיחותי. אל מי אני מדברת, היתה השאלה שטרדה את מנוחתם של הורי. אינסטינקטיבית ידעתי שלעולם לא אוכל להשיב על שאלתם, משום שהם לא חלקו איתי את העולם ההוא.

אילו מין ישויות היו אלה? חלקן בעלי חיים, חלקן אנשים ואחרות לא דמו לשום דבר שיכולתי אז לכנותו בשם. צורות מופשטות ולעיתים גיאומטריות אלה זהרו מאחורי עיני בריקוד של צבעים. קראתי להן ״בונֵי הצורות״. אפלטון היה מכנה אותן אולי אינטליגנציות מן הממלכה האפלטונית. הקבליסטים היו מזהים אותן כצבעים הזוהרים מההתגלות הקבלית.

בעלי החיים והאנשים דיברו באוזני על העולם שלקראתו אני מתכוננת, אבל היצורים המופשטים רמזו על עולמות רחבים יותר, שהיו מחוץ לתחומי ניסיוני הרך. בעלי החיים לימדו אותי איך ליהנות מגופי, ליהנות מהזריזות, מהריצה, מהריקוד, איך לשאת סבל, להיות סבלנית ומקבלת. האנשים, שהיום אני יודעת שהיו האבות הקדמונים, דיברו איתי על חיים שלפני הלידה ועל יחסי אנוש; הם עזרו לי להבין מדוע יש לי גוף צעיר כל כך והבנה בוגרת כל כך. אני אסירת תודה להם על כך, כי היה זה משא כבד שאותו לא יכולתי לחלוק עם איש, הידע הזה על המוות והלידה מחדש. מבוגרים ראו בי ילדה מרחפת ואומללה, ואני מניחה שהיה זה תיאור הולם לילדותי, ללא איש שאיתו אוכל לחלוק את חוויותי, אבל הם לא ראו את רגעי האקסטזה שהיו פרטיים בדיוק כמו מיניות ואולי לא בלתי קשורים לאותו דחף ראשוני. הישויות לימדו אותי שירה ועודדו אותי להשתמש בקולי לבטא את נפלאות החיים האנושיים, ולשיר את העצב עד שיהפוך לחדווה.

מאגר הקסם והשמחה הבלתי נדלה שלי הוענק לי מידי בוני הצורות שלי. דרך ההתקשרות שלהם היתה מהירה וסמויה, והם דיברו היישר אל נשמתי. הם הראו לי צורה ותבנית, יחסים וקשרים, כמות ואיכות, קצב ותווים - העקרונות הפילוסופיים העמוקים של ילדותי. טכניקות אלה, שהיו לא מילוליות, היו לי לעזר רב בחיי היומיום, ואף הורו לי את הדרך לעולמות היצירתיים של השמאנות. היום ברור לי גם שילדותי המשעממת למדי, המוגבלת מבחינה תרבותית, היתה הקרקע האידיאלית לתקשורת השמאנית שקיבלתי. ללא ספרים, ועם מעט צעצועים בלבד, לא נותר לי אלא להתמקד בטכניקות הרוחניות שבמערת השמיכה שלי, כפי שכל מתלמד שמאני, שנדרש על ידי מורהו לצפות במשך ימים בקרח הנמס, ילמד בסופו של דבר לשמוע ולהבין את קולן של הרוחות.

היום אני יודעת שהמראות שראיתי לנגד עיני עולים בקנה אחד עם מה שמדענים מכנים זרחים - הבזקי אור כתוצאה מהשראה עצבית, הנפוצים אצל בני אדם בכל התרבויות. לבוהק המנסרתי (הפריזמטי) ולנפתלוּת שלהם עשוי להיות אולי הסבר מדעי, אבל כל מה שאני יודעת הוא שהנתיבים שהם שרטטו היו המורים שלי. סמי הזיה מסוימים יוצרים אפקט דומה, אבל אני זכיתי ברשמים אלה בדרך טבעית לגמרי.1 לעיתים קרובות אנשים חווים אותם כאשר הם מתחילים בעבודה שמאנית, כפי שקרה לידידה שלי, אמנית אסטונית. על ידי ציור הנתיבים שנגלו לה במסעות השמאניים הראשונים שלה, היא החלה למצוא היגיון בחוויותיה ולקבל שיעורים מישויות רוחניות. אני מאמינה שבאמצעות מעקב אחר נתיבים דומים בחיינו אנו מסוגלים להתחבר מחדש לעולמות היצירתיים שמהם נהנינו בילדותנו, ולהתקשר שוב עם המארג הקוסמי שנימיו רוקמות את היקום שלנו.

משחקי הילדות שלנו הם הזמן לגלות את היקום. מהות המשחק היא להיות ולהתנסות, לתפוס ולהבין. במשחק אנחנו מגלים את המזון לנשמתנו, את יכולתנו ליצור את עצמנו מחדש. ללא נחמה ומזון לנשמה אנחנו "מתים", מה שקורה לעיתים קרובות כאשר אנחנו מתבגרים. לכן, כל מה שבסופו של דבר מחבר אותנו מחדש עם המקור היצירתי של המשחק הוא יקר מפז עבורנו.

אני גיליתי את ההתחברות מחדש שלי כאשר התחלתי, בגיל מאוחר יותר, לחקור את העולם הקלטי העתיק. נתקלתי בתיאורים של משוררים גאליים בגבעות המערביות של סקוטלנד, שעד המאה השבע-עשרה ואף לאחר מכן עדיין השתמשו בשיטות שמאניות קלטיות עתיקות להולדת שירה. מורי השירה נתנו לתלמידיהם נושא, ואז היו התלמידים פורשים ל״בתי חשיכה״, שם שכבו מבלי לראות דבר, בלי קשר כלשהו לעולם, לעיתים כשאבן גדולה מונחת על בטנם כדי לשמור על ערנותם. בחשיכה הזו הם היו מתחקים אחר עקבות הקומפוזיציה לאורך נתיבי המטאפורה והתבניות הפואטיות.2 נמלאתי התרגשות גדולה כאשר קראתי על כך, כי ידעתי שזה דומה מאוד לצורת התקשורת השמאנית שאני עצמי פיתחתי או למדתי כשהייתי ילדה, כאשר שכבתי משך שעות רבות ללא תנועה, מכורבלת מתחת לשמיכת הצמר שלי.

כשגדלתי, למדתי משחק והתחלתי לפגוש ברוחניות באופן אחר, באמצעות טכניקות של גוף וקול. הכנתי את עצמי לקריירת משחק, אבל לישויות הרוחניות היו תוכניות אחרות עבורי. הן ארגנו לי סדרת תלאות, שאותן עברתי תחילה בהבלגה ואחר כך בפסיביות גוברת והולכת, תוך שאני מוותרת על מרבית כוחי, עד שלא נותר עוד מוצא ליצירתיות שלי וחליתי קשות. משבר זה, הזוכה לעיתים לתואר הרם ״החולי השמאני״, הוא תופעה הפוקדת רבים מאיתנו. ההידרדרות בשל נסיבות החיים עוזרת לנו לראות בבהירות אל תוך לב המציאות הרב-ממדית, כך שנוכל להתמקד באופן מושלם יותר במתת הרוחות וללמוד לבטוח רק בכך. מחלתי נמשכה שמונה שנים, ובמהלכה הכריזו עליה שלושה מומחים כחשוכת מרפא. רצוני לחיות עומעם במידה לא מבוטלת על ידי אבחנות אלה, והתחלתי לשקוע באותו עולם דמדומים שבין החיים למוות.3

היום אני מבינה שהדרך היחידה שעמדה בפני להתחבר חזרה למקומי ביקום היתה ניתובי, באופן זמני, לצד אחד שלו. במצב זה התקרבתי שוב לידידי הוותיקים מהמציאות הסמויה, כשאיכשהו אני מבחינה כי הם מסוגלים לעזור לי במקום שבו מומחי הרפואה נכשלו. הם פקחו את עיני לעובדה שהנחתי למחלה להפוך לחלק ממני, ושנזקקתי בדחיפות לעזרתם. במקום לבטל את ידידי הוותיקים כחלקיקים דמיוניים, התחלתי ממש לפנות אליהם כמורים שניחנו בחוכמת ריפוי. הם הורו לי להפסיק לקחת תרופות המבוססות על מרכיבים כימיים ולפנות לעזרת ההומאופתיה. חזרתי לאיתני תוך שישה חודשים. תהליך הריפוי שלי התאפשר גם בזכות שתי מתנות פשוטות אבל חיוניות: המתת התומכת של אהבה והכוח המשקם של הערכה עצמית.

על ידי הצתה מחדש של נשמתי היוצרת, הביאו בני הלוויה שלי לחזרתי הפעילה ליקום. חיבור עצמי מחדש היה שיקום נפשי רחב יריעה ששינה את חיי. נדרתי אז שאקדיש את חיי להצתת הכוח היוצר אצל אחרים בכל דרך שאוכל כדי לעזור להם ״לשיר את הנשמה חזרה הביתה".

אחת הדרכים לעשות זאת היתה לחקור, לכתוב וללמד את המורשת הרוחנית של בריטניה ואירלנד, לעזור לאנשים להתחבר מחדש לאדמתם ולמסורת העשירה המוסיפה לה הוד. התחברות-מחדש זו היתה חיונית לחיי הנפש הקטועים של האיים הללו.

חלק אחר מעבודתי היה לעורר את המודעות לרוח האבות הקיימת במורשתנו, במיוחד על ידי הערכה מחדש של הנשיות האלוהית במי שהפכו להיות יתומים מרוח נשית - אם הם גברים ואם נשים. כ״מיילדת של הנשמה״, אני מזינה את האש היצירתית שבלב הנשמה כך שהנשמה השסועה תוכל לחזור הביתה.

נשארתי תיירת בין העולמות בתרבותי שלי, בבריטניה, לאחר שלמדתי מרוחות האדמה, מהאבות ומישויות שאינן בני אדם, כמו גם מהתרבות העשירה שלי ומשורשיה הקֶלטיים. רכשתי הכשרה גם בשָמאנוּת גרעינית, שאינה קשורה לתרבות כלשהי. אני מרגישה בבית בכל זמן ובכל מקום שבו אנשים מתחברים למעבר חופשי של הרוח.

עכשיו, כשאתם יודעים מי היא הדוברת אליכם בעמודים אלה, אניח אתכם לנפשכם להמשיך לקרוא. בספר מובאים פירות ניסיוני ועבודת ההוראה שלי בצורה פשוטה ומעשית, כך שתוכלו להתחבר מחדש עם המארג הקוסמי של היקום ולהלך בין העולמות. מטרת הספר לקשור אתכם בקשר עמוק עם הכוח והרוח של מארג זה, העומד תמיד לרשותכם. תוך אימון בטכניקות אלה תלמדו לבטוח בתהליך ולהתמלא חיים בעטיו; וכשתתמלאו חיים, ילמדו אתכם המדריכים הרוחניים שלכם איך לשיר את נשמתכם בחזרה הביתה.

קייתלין מתיוס