לשמור על וינצ’נטי

"מאמה מיה! הנה הם מגיעים."

ידיה של מריאטה דממו על מקשי המקלדת. אזהרתה של העוזרת שלה – שנאמרה בקול נמוך אך היתה מתובלת בנימת ציפייה ברורה – ריסקה את מחשבותיה כמו בדולח תחת פטיש. היא הרימה את מבטה והספיקה לראות את השליח פותח בדחיפה את דלתות הזכוכית של הגלריה שהיא ניהלה בלב רובע פריולי העשיר של רומא. בזרועותיו התערסל זר ורדים ענקי קשור ביד.

"בליסימו." לינה התרחקה מפתח המחסן ונעמדה לצד שולחנה של מריאטה בירכתי הגלריה. "אלה הכי יפים עד עכשיו!"

מריאטה היתה שמחה לחלוק על הקביעה, אך לינה צדקה. הוורדים ארוכי-הגבעול אכן היו יפהפיים, כל ראש פרח – והיו לפחות חצי תריסר כאלה – היה ענוג, עלי הכותרת הקטיפתיים בוהקים באדום, שלעומת לובן הגלריה גרם למריאטה לחשוב משום מה על דם.

מחשבותיה פנו אל זר הסחלבים הלבנים האלגנטי שנשלח אליה בתחילת השבוע – דבר שהיה מפתיע משום שעד אז הפרחים נמסרו תמיד ביום שישי. הסחלבים, שהיו חינניים ועדינים, היו יפים למראה כמו הוורדים, אך ריחם המתוק והמחניק לא מש מנחיריה ועורר בה בחילה קלה גם זמן רב אחרי שנפטרה מהם.

אפילו הפתק שנלווה אליהם היה מבושם בכבדות, והיא רצתה להשמיד גם אותו. רצתה לקרוע את הכרטיס ואת המסר האינטימי המודפס עליו לקרעים זעירים בלתי ניתנים לפענוח ולהוריד עליהם את המים באסלה.

אך נאמר לה לשמור על הפתקים למקרה שטמונים בהם רמזים, לכן היא תחבה את הכרטיס למגירה, יחד עם כל האחרים, ונשבעה שכשכל זה ייגמר – כשהמעריץ הסודי שהפך למטרידן ייתפס או פשוט ימאס בתעלולים שלו – היא תעלה באש את הכרטיסים ותיהנה להתבונן בהם נשרפים.

השליח פסע לעברן על הבטון הממורק, ומריאטה הרגישה שבטנה מבצעת היפוך קטן. היא לא רצתה לגעת בוורדים. היא בהחלט לא רצתה שהם יהיו קרובים אליה מספיק כדי שריחם יגיע אליה.

"צ'או."

חיוכו הרחב של השליח הצעיר לא הצליח להשקיט את אימתה. מבטו סטה הצידה – נמשך שלא במפתיע אל דמותה הגבוהה והגבעולית של לינה – ומריאטה ראתה את ההתלקחות הצפויה של הערכה גברית בפניו הופכת להפתעה – או אולי המילה זעזוע היתה מתאימה יותר – ברגע שהאיש שישב מאחוריה נעמד.

האיש הקיף את שולחנה ונעמד בדרכו של השליח, והיא דימתה לשמוע את לסתו של האיש הצעיר נסדקת מרוב שפיו נפער כה מהר. פניו איבדו כל צבע והחווירו בגוונים אחדים כשהוא בחן את הגבר הגדול והמאיים שלפניו. היא הרגישה דקירת אהדה כלפי הבחור; ניקולס סיזר, לגיונר לשעבר, ראש הקונצרן העולמי הנערץ סיזר סקיוריטי וחברו הטוב של אחיה, יכול היה להבהיל את רוב האנשים – וזה היה בימים שבהם הוא לא נראה נחוש בדעתו לחנוק מישהו.

ממרום גובהו הוא לטש עיניים בשליח והושיט יד גדולה ומרשימה. יד שנראתה אלגנטית וחזקה עד כדי ריסוק עצמות בו-זמנית. "תן לי אותם."

קולו העמוק של ניקו רעם בסמכותיות טבעית, ורק טיפש שלא מעניין אותו לשמור על עצמו היה מעז לקרוא עליה תיגר. למזלו הרב, הבחור הצעיר יותר לא היסס. הוא הושיט לניקו את הוורדים בחיפזון שיכול היה לשעשע את מריאטה אילו משהו במצב היה מצחיק ולו במעט. עיניו נשלחו בחזרה אל לינה, אך תשומת ליבה היתה ממוקדת באיש האחר, וכאילו הרגיש שהוא לא יכול להתחרות בכל הגבריות מנקרת העיניים הזאת, העיף השליח במריאטה מבט תמה ונחפז לצאת מהגלריה.

היא לפתה את מסגרת הטיטניום של הגלגלים של כיסא הגלגלים שנוצר במיוחד עבורה בהתאמה אישית, ונסוגה מעט משולחנה. אף שניקו עמד בצד השני, ומשטח רחב של זכוכית אופקית הפריד ביניהם, היא נזקקה לנחמה של המרחק הנוסף לפני שהביטה בו.

לא מפני שהיא לא היתה רגילה להרים את מבטה אל אנשים, אמרה לעצמה. שלוש-עשרה שנים בכיסא גלגלים הרגילו אותה לראות את העולם מגובה נמוך, והיא השלימה זה מכבר עם היבט זה של הנכות שלה. ואף שאנשים בריאים בגופם חשבו תכופות שהיא לכודה בכיסא גלגלים – כאילו הכיסא ולא רגליה המשותקות היו הכלא שלה – עבור מריאטה השימוש בכיסא מודרני קל-משקל לצורך התניידות היה מתוך בחירה. בחירה שאפשרה לה לעבוד ולטייל. לחיות את חייה עם עצמאות שכל רווקה בת שלושים שממוקדת בקריירה שלה היתה רוצה ליהנות ממנה.

אך ניקולס סיזר היה שונה לחלוטין מהאנשים שמריאטה פגשה על בסיס יום-יומי, ולא רק מבנה גופו המיוחד הוא שהבדיל אותו מהם – לא רק הרוחב המרשים של כתפיו והתנשאותו לגובה רב ממרבית הגברים, בדומה לאחיה שגובהו היה מטר תשעים ושלושה, או העובדה שמכנסיו הכהים וחולצתו השחורה הצמודה הדגישו מבנה גוף רזה ושרירי שהעיד על משמעת וזיעה והתברכות בגנים חזקים ועמידים. למעשה, הכוח הבסיסי שנדף מכל סנטימטר באותו גוף שרירי להפליא – הרושם העיקרי שכאן עומד גבר שרק מעטים יעזו להתעסק איתו – הוא שעורר את ההורמונים של מריאטה.

דבר שעצבן אותה מאוד.

משיכה מינית היתה סיבוך שלא היה נחוץ לה בחיים כרגע – או אי פעם, ליתר דיוק. במיוחד משיכה לגבר שמבחינה גופנית היה גדול עליה בכמה מספרים, כך שגאוותה כאבה מעצם ההתבוננות בו.

"אתה לא מתכוון לחקור אותו?" שאלה, והרוגז שלה על עצמה – על אותו ליחוך לוהט ועיקש של מודעות נשית – העניק לדבריה חדות קצרת רוח רבה מכפי שהתכוונה.

עיניים כחולות כהות הוצרו והתמקמו עליה, כך שהיא ידעה שהסרקזם שלה לא נעלם מעיניו של ניקו, ואשמה עקצצה בה מיד. הוא היה כאן כדי לעזור מפני שאחיה ביקש ממנו. ניקו לא אשם בעובדה שליאו עשה זאת מבלי להתייעץ איתה קודם. זה היה ילדותי לפרוק את התסכול שלה עליו. לא הוגן.

הוא הישיר אליה מבט, וקשר העין השקט והממושך שלו העלה סומק בעורה והרטיט את קרביה במשהו הרבה יותר מטריד מאשמה. היא לא הסבה מבטה ולא היתה בטוחה שהיתה יכולה גם אילו רצתה. צבע עיניו היה כחול כהה וכה מהפנט. כשהביטה בהן היא הרגישה כאילו היא נגררת מתחת לפני המים בים רחב ונטול קרקעית ולא יכולה לנשום.

היא פתחה את פיה כדי להתנצל – ולהכניס אוויר נחוץ מאוד אל ריאותיה – אך ניקו דיבר ראשון.

"ברונו בירר על העובדים בחנות הפרחים ובדק את השליחים שלהם. אין צורך שאני..." הוא עשה אתנחתא לשבריר שנייה, "אחקור אותו."

הדגש הקל אך המכוון על המילה אחקור הגביר את אי-הנוחות של מריאטה. כשהביטה בו, לא היה לה קשה כלל לדמיין את ניקולס סיזר בתפקיד החוקר – כפי שהיא לא התקשתה לדמיין שכל מי שהיה נמצא בצד הלא מומלץ של ההסדר הזה היה מוצא את עצמו מתחנן לרחמים או שופך בפניו את הסודות הכי כמוסים ואפלים שלו. או גם וגם.

במקביל היא שיערה שלגבר שהתברך במגנטיות קודרת וחזקה כזאת, רק לעתים נדירות, אם בכלל, חסרה חברה נשית. נשים ללא ספק התקבצו סביבו בכל מקום, נמשכות אליו כמו יונקי דבש אל נקטר בגלל יופיו הקשוח וגופו הגדול והחזק.

וזה עוד לפני שהוא פתח את הפה.

לפני שאותו קול עמוק, עם המבטא הצרפתי וההטיה הצפון-אמריקנית הקלה, שטף אותן כמו סירופ חמים והמס את קרביהן.

מריאטה כבשה צמרמורת קטנה.

האם ניקו גרם למאהבות שלו להתחנן?

האם הוא גרם להן לצרוח?

הצמרמורת הפכה לסומק לוהט ששטף את גופה של מריאטה וצרב אותה מבפנים החוצה. מדרה די דיו. מה יש לה? אסור היה לה להניח למחשבותיה לסטות לכיוון הזה. אסור היה לה לטפח פנטזיות לוהטות ומוחשיות על חברו של אחיה. החיים לימדו אותה כמה לקחים קשים – לקחים שהפכו אותה לריאליסטית – וריאליסטים כמוה לא בזבזו את זמנם בפנטזיות על דברים שלעולם לא יוכלו להשיג.

ועם זאת, היא לא היתה נטולת שאיפות. לבסס את מעמדה בעולם האמנות, להשיג הצלחה והכרה כאמנית בזכות עצמה, לפרנס את עצמה ללא עזרת העושר והנדיבות של אחיה – אלה היו המטרות שלה, החלומות שהקימו אותה מהמיטה בבוקר.

נוסף על כך היתה לה רשימת משאלות. לכל אדם היתה רשימה כזאת, לא? כולם רצו לראות דברים ולעשות דברים שיזרימו לחיי השגרה שלהם קצת התרגשות, קצת קסם.

מריאטה לא היתה שונה. כמשותקת חלקית היא כבר לא יכלה ללכת, אך חיים עם פציעה בעמוד השדרה לא מנעו ממנה למתוח את הגבולות של עצמה, לעשות דברים קצת הרפתקניים או פרועים.

משותקים בכל רחבי העולם צנחו והטיסו מטוסים והתחרו בסוגי ספורט תובעניים.

כל פריט ברשימת המשאלות של מריאטה היה בר-ביצוע. חלקם מאתגרים יותר מאחרים, לנוכח המגבלות הגופניות שלה, אבל כולם מציאותיים. הראש שלה בהחלט לא היה בעננים. היא ידעה מה אפשרי ומה לא. ולא היתה שום סיבה שהיא לא תוכל לבצע צניחת טנדם. או לטוס בכדור פורח. או לבקר במצרים ולראות את הפירמידות.

אך מה היו הסיכויים שגבר שיכול לעשות סימן באצבעו ולהשיג כל אישה בעולם – כל אישה בריאה בעולם – יחשוק בה?

זו היתה פנטזיה מושלמת, חלום בהקיץ מיותר וגחמני שלא כדאי לה לבזבז עליו את זמנה.

מה שהיא כן היתה צריכה לעשות זה להישאר ממוקדת, לזכור מה חשוב: עבודתה, עצמאותה, האמנות שלה.

במיוחד האמנות שלה.

אך עכשיו כל זה היה תחת איום. בסכנת פגיעה מצד איזה מעריץ אנונימי שבטוח היה לא יציב בנפשו, או אם להיות פחות רחומה, מטורף לגמרי.

שישה שבועות. זה משך הזמן שבו היא קיבלה את זרי הפרחים ואת הפתקים, שבהתחלה היא חשבה שהיו מיושנים ומשעשעים, אפילו מחמיאים. אבל במהלך השבועות הפכו המסרים ממתוקים לאינטנסיביים, והתוכן שלהם נעשה אישי יותר, אינטימי יותר. רכושני יותר.

עם זאת, הפתק שהגיע עם זר של שלושה-עשר צבעונים ארגמניים ביום שישי לפני שבועיים הוא שהשאיר אותה לראשונה מבוהלת באמת.

כזאת שמלה יפה לבשת אתמול, אמורה מיו. האדום מושלם לך – והצבע האהוב עלי. את רואה? נועדנו זה לזה! ס'

המילים האלו לפתו אגרוף קר סביב צווארה והתהדקו בחוזקה כשמשמעותן התחוורה לה אט אט. והיא קלטה משהו שלא עלה בדעתה קודם – שהוא, מי שהוא לא יהיה, עוקב אחריה, מתצפת עליה, אורב לה.

עור ברווז כיסה את אמותיה של מריאטה, והיא התגברה על הדחף לשפשף אותן, להעלים בקרצוף את התחושה שמשהו לא נעים זוחל על עורה.

היא היתה כה מזועזעת עד ששיתפה בדבר את גיסתה, הלנה – דבר שבמבט לאחור היה טעות. הלנה, למרות תחינותיה של מריאטה, סיפרה לבעלה – אחיה של מריאטה – והוא כמובן התחרפן. בתוך דקות ליאו דיבר איתה בטלפון, נוזף בה בחריפות על שלא פנתה ישירות אליו ודוחק בה לערב את המשטרה.

עצה שממנה היא התעלמה. היא לא רצתה לעשות סצנה, ואחיה הגדול היה מגונן מדי כהרגלו. העובדה שהוא חיכה ארבעים ושמונה שעות תמימות לפני שהזעיק את חברו ניקו היתה מדהימה, הרהרה כעת.

העובדה שניקו, שאותו ראתה לאחרונה בחתונתם של ליאו והלנה לפני שנתיים, שלח בתחילה את האיש שלו ברונו במקום לטפל בעניין בעצמו היתה משהו שמריאטה לא התאכזבה ממנו, הבטיחה לעצמה.

אחרי ככלות הכול, ניקולס סיזר היה אדם עסוק – מנכ"ל של רשת עולמית ידועה שסיפקה שירותי ביטחון והגנה לכמה מהתאגידים החזקים ודמויות המפתח המשפיעות בעולם. טיפול במעריץ נלהב מדי לא היה מדורג גבוה ברשימת סדר העדיפויות שלו, למרות ידידותו האמיצה עם אחיה.

ועם זאת... הנה הוא עמד כאן. או אולי המילה התנשא היתה מתאימה יותר, חשבה כשהיא מודעת להתכווצות בצווארה. לפעימת הדם החם תחת עורה. הדופק שלה עוד לא חזר לגמרי לסדרו מהרגע שהוא נכנס ללא התראה לגלריה כארבעים דקות קודם לכן.

אחרי דברי ברכה קצרים ומנומסים, הוא ביקש לראות את הכרטיסים שברונו אמר לה לשמור, ולמרות העובדה שהם נכתבו באיטלקית, הוא קרא כל מילה אינטימית עד שפניה של מריאטה בערו מהשפלה. אחר-כך – מכיוון שאלה היו שעות אחר-הצהריים של יום שישי, ופירוש הדבר היה שזר נוסף היה קרוב לוודאי בדרכו – הוא השתלט על אחד הכיסאות הרכים השמורים ללקוחות הגלריה ולאמנים וחיכה לפרחים שהיא פיללה בסתר ליבה שלא יגיעו.

"איפה ברונו?" שאלה עכשיו. לא מפני שהתגעגעה לנוכחותו הנוקשה של הגבר בחליפה הכהה, אלא מפני שהיא ראתה את המעטפה הלבנה הקטנה המצורפת לוורדים ורצתה לעכב את פתיחתה, ולו רק למספר דקות נוספות.

"בודק קצה חוט."

קצה חוט. זה נשמע מעורפל. "איזה מין קצה חוט?"

הוא לא ענה לה. תחת זאת, הוא פנה אל לינה, כאילו לא שמע את השאלה או פשוט בחר להתעלם ממנה.

מריאטה כבשה את רוגזה, אך הרגישה שהוא מתלקח מחדש כשהעיפה מבט בעוזרת שלה. סנטו צ'לו! לבחורה לא היתה שום גאווה? שום כבוד? מריאטה רצתה להכות מול פניה באצבע צרדה. להגיד לה למחוק את ההבעה התמימה המטופשת הזאת מהפרצוף שלה. להתיישר ולהחזיר את הירך שלה למקום, במקום לדחוק אותה הצידה בתנוחה מזמינה שהיא קרוב לוודאי אפילו לא שמה לב שאימצה.

ניקו ניתק את המעטפה מהוורדים, אצבעותיו החזקות קורעות את סרט הקש כמו חוט, והושיט את הזר ללינה. "תיפטרי מהם."

לינה – הטיפשונת – זרחה אליו כאילו הוא חלק לה מחמאה במקום לנבוח עליה פקודה. מריאטה נזעמה בשם העוזרת שלה. עם זאת, לינה לא נראתה מוטרדת. בלי להעיף מבט אל מריאטה לאישור, היא לקחה את הוורדים ונעלמה אל אחורי הגלריה, סביר להניח אל הפח שבחוץ, מאחורי הבניין.

מריאטה לא הצליחה להתאפק. "זה לא היה מנומס."

עיניו של ניקו הוצרו לעברה שוב... כה כחולות. כה מטרידות. "סליחה?"

"לינה," הבהירה. "יכולת לבקש יפה. לנבוח הוראות על אנשים זה לא מנומס."

גבה כבדה אחת התקמרה, טיפ-טיפה, לעבר קו שערו החום הכהה. "היא לא נראתה מוטרדת."

ברור שהיא לא נראתה מוטרדת. היא נראתה דלוקה וסמוקה ו... מורעבת. כאילו רצתה לגרור את ניקו למחסן, להגיף את הדלת ולקרוע מעליו את בגדיו – בשיניה.

מריאטה היתה משוכנת שגם ניקו ידע זאת.

אך לזכותו ייאמר שהוא לא עודד את תשומת ליבה. לא שידר שום מסרים לא ראויים. למעשה, נראה שהוא בקושי מבחין בה, בניגוד לכמה מהמבקרים בגלריה, שנראו מוקסמים יותר מרגליה של לינה מאשר מהפסלים ומהציורים המוצגים לראווה.

ולנערה היו רגליים טובות – ארוכות וחטובות – וגוף טוב שהלבוש שלה, או מדי פעם חוסר הלבוש שלה, נועד להבליט. ולמה לא? היא היתה גבוהה וחיננית. נשית אך גמישה.

לא שבורה.

כל מה שמריאטה יכלה להיות ולא היתה בגלל החלטה גורלית אחת של שבריר שנייה. רגע בלתי הפיך אחד של טיפשות נעורים. רגע ששינה את מהלך חייה וניפץ את המעט שנותר מתמימות ילדותה.

עם זאת, כפי שכמה אנשים בעלי כוונות טובות גם אם חסרי רגישות במקצת ציינו בחודשים הארוכים והמפרכים של השיקום שלה, היא היתה בת-מזל.

היא שרדה.

בניגוד לשלושת בני הנוער שהיו איתה במכונית, כולל הנהג השתוי. שניים מתו מההתנגשות במחסום הבטון, השלישית היתה שכובה על אלונקה ומוקפת בצוות הטראומה שניסה נואשות להציל אותה.

למריאטה, הניצולה היחידה של אותה תאונה טרגית, חיכתה סדרה ארוכה של ימים אפלים ומייסרים. ימים שבהם שכבה בלי יכולת, ולפעמים בלי רצון, לזוז, בוהה בתקרה ביחידת השיקום השנואה. משחזרת את הרגעים האחרונים שלה עם חבריה ומצטערת, בשעותיה האפלות ביותר, שלא מתה יחד איתם.

אך היא לא מתה.

היא נאבקה כדי לחזור.

בשביל האח שהיא ידעה שנשא על כתפיו את נטל האחריות – והאשמה. בשביל ההזדמנות השנייה שניתנה לה ולא לחבריה. בשביל אמהּ – שתנוח על משכבה בשלום – שהיתה רוצה שמריאטה תיאבק ותפגין אותם אומץ לב ונחישות שאפיינו את מאבקה בסרטן, שבסוף למרבה האכזריות ניצח. וגם – על אף שהיא הוסיפה לכעוס עליו עוד זמן רב אחרי מותו – בשביל אביה, שנאבק בשדים משל עצמו אחרי מות אשתו ולמרבה הצער הפסיד.

סנטרה הזדקר מעט.

היא התמודדה עם כל מכשול אכזרי שהיקום הציב בדרכה והיא עדיין היתה כאן. היא לא תניח לאיזה זר, איזה פסיכי, לחבל בחיים שהיא השקיעה זמן כה רב ומאמצים כה רבים כדי לשקם. והיא בהחלט לא פחדה מכמה מילים עלובות על כרטיס לבן קטן.

היא הושיטה את ידה למעטפה. ניקו היסס לפני שהושיט לה אותה. היא הורתה לאצבעותיה לא לרעוד כשקרעה את דש המעטפה והוציאה את הכרטיס. היא התנשמה והתחילה לקרוא, והרגישה את סלט הפסטה הקר שאכלה לצהריים מאיים לרוקן את קיבתה.

ידיה של מריאטה התחילו לרעוד.

היא הרימה את עיניה בצבע האספרסו שהיו כה כהות עד שניקו לא הצליח להבדיל בין הקשתית לאישון. הן היו מזוגגות, ענקיות – גדולות מתמיד – וגם לא מצמצו. בשילוב עם החיוורון הפתאומי שלה והרעד בידיה הדקות, עיניה ביטאו רגש שניקו חווה על בשרו לא פעם בחייו.

פחד.

הוא גידף חרש, שלח את ידו על פני משטח הזכוכית של השולחן ושלף את הכרטיס מבין אצבעותיה.

האיטלקית שלו לא היתה מושלמת כמו הצרפתית, שהיתה שפת אמו, או האנגלית שלו, אבל הוא לא התקשה לקרוא את המילים המודפסות. אצבעותיו התהדקו על הכרטיס אבל הוא הקפיד לשמור על פנים נטולות הבעה. מריאטה היתה אישה חזקה – דבר שהוא קלט באינטואיציה בפעם הראשונה שנפגשו בחטף במשרדו של אחיה, ושוב בחתונתו של ליאו – אבל בזה הרגע היא היתה מזועזעת והוא רצה שהיא תישאר שלווה. רגועה. בטוחה.

כל דבר אחר יהיה שירות דוב לאחיה, וליאו היה חבר טוב מאז שדרכיהם הצטלבו באמצעות לקוח משותף לפני שמונה שנים. ניקו זיהה אצל האיטלקי תכונות של גבר שהוא יכול לחבב ולכבד. חברתו של ליאו התמחתה באבטחת סייבר, ואנשיו תרמו מדי פעם את מומחיותם הטכנית לחברה של ניקו. מחוץ לעסקים הפכו שני הגברים לחברים טובים, וניקו לא התכוון לאכזב את חברו.

הוא שרבב את הכרטיס לתוך עוטפן פלסטיק יחד עם האחרים. מלבד לשפוך אור על נפשו של הכותב, לא היה לפתקים שום ערך ממשי ושום רמז שיצביע על השולח המקורי. הפרחים תמיד הוזמנו באינטרנט, הכרטיסים הודפסו בחנות הפרחים, והמילים פשוט הועתקו מתיבת המסר האלקטרוני של ההזמנה.

ברונו היה שופע ביטחון בהתחלה. הזמנות באינטרנט השאירו שובל דיגיטלי בר-איתור אל כתובות IP וכרטיסי אשראי. אך המטרידן של מריאטה היה זהיר ופיקח. הצוות הטכני שלו רדף סביב הזנב של עצמו דרך סדרה של הפניות וגילה שהחשבון בחנות הפרחים נפתח תוך שימוש בפרטים כוזבים. הקבלות נשלחו לתיבת דואר שכורה ותשלומים התקבלו במזומן דרך הדואר.

הכול הצביע על רמה של תכנון מראש וכוונה שגם ניקו וגם ברונו לא צפו. וזה לא מצא חן בעיני ניקו. לא מצא חן בעיניו שהוא המעיט בערכו של האיום כי הניח בהתחלה שהם מתמודדים עם איזה חבר זנוח. עצבן אותו כעת להודות שהוא טעה כי הוא ידע שאסור לו להניח הנחות.

אך הוא היה כאן עכשיו, ברומא, והפגישות שנקבעו לו בניו-יורק בוטלו אחרי הטלפון שקיבל מברונו עשרים וארבע שעות קודם לכן.

והם ימצאו את הבחור הזה. הם יפרו כמה חוקים, יעקפו קצת בירוקרטיה מקומית, והם ימצאו אותו.

הוא הקיף את השולחן והשתופף מול כיסאה של מריאטה כדי שעיניו יהיו בגובה עיניה. היא נרתעה מעט, כאילו לא היתה רגילה לפעולה כזאת, והוא תהה לרגע אם זה לא הנוהג המקובל. אבל הוא היה פועל כך עם כל אישה שהיה רוצה להרגיע כי הוא ידע שגובהו וממדיו עלולים להבהיל.

"אנחנו נעצור אותו, מריאטה."

עיניה נותרו ענקיות, עור הזית שלה נטול צבע. "הוא היה בבית שלי..."

ניקו חרק את לסתו. "אולי."

"אבל הפתק –"

"יכול להיות בסך הכול טקטיקת הפחדה," שיסע אותה. עם זאת, המתח בבטנו, העקצוץ המבשר רעות בעורפו, אמרו לו שהאמת קצת פחות נעימה. מאיימת יותר.

השארתי לך מתנה, טזורו. על המיטה שלך. תחשבי עלי כשתפתחי אותה. תישני טוב, אמורה מיו. ס'

מתוך דחף הוא אחז בידה, שהיתה קטנה בהשוואה לידו, ועם זאת חזקה יותר מאשר מעודנת או ענוגה. אצבעותיה היו דקות וארוכות, ציפורניה קצרות ומסודרות. מניקור ביתי, שיער, ולא אצל מקצוענית.

למרבה הפלא, ניקו עדיין זכר איך לפת את ידה בהיכרות הראשונה שלהם, לפני ארבע או חמש שנים במשרד של אחיה. לחיצת היד שלהם היתה קצרה אך הוא שם לב שעורה היה קריר, נעים למגע, כף ידה רכה וחלקה במקומות מסוימים, מחוספסת באחרים. הוא זכר גם שראה אותה בחתונתו של ליאו כעבור מספר שנים. זכר שהתבונן בה, מוקסם ומתפעל משליטתה בכיסא הגלגלים שלה, כאילו הוא חלק טבעי של גופה.

בכנסייה היא גלשה במעבר לפני הכלה, רגועה ובטוחה בעצמה, נטולת מודעות עצמית, או לפחות זה הרושם שיצרה. גיסתה, אישה אנגלייה יפהפייה, נראתה מהממת בשמלה לבנה פשוטה, אך מריאטה היא זו שאליה שבה וחזרה תשומת ליבו של ניקו לאורך הטקס.

בשלושים ושש שנותיו הוא נכח בשתי חתונות – שלו, אירוע שהוא העדיף לא להתעמק בו, ואירוע יוקרתי לא פחות באיי הבהמה שאליו למרבה הצער אפשר למאהבת לשעבר לגרור אותו, אך הוא לא זכר אף שושבינה באף אחת מהחתונות שיכלה להתעלות על מריאטה במראה או באלגנטיות.

עם שיער המהגוני הסמיך שלה שנערם גבוה על קדקודה, העור הזהוב של כתפיה והמחשוף של שמלת השושבינה הארוכה שלה העשויה משי טורקיז – העובדה שהיא היתה מרותקת לכיסא גלגלים לא עמעמה את השפעת יופייה.

חוץ מזה היו הנעליים.

ניקו לא יכול היה לשכוח את הנעליים.

סטילטו.

עקבי סטילטו בגובה עשרה סנטימטר, נשיים, סקסיים, בצבע טורקיז בוהק שתאם את השמלה.

העובדה שמריאטה לא יכלה ללכת בנעליים האלו גרמה לו להתפעל ממנה כפליים על שנעלה אותן. זו היתה הצהרה – נועזת – כאילו היא מצפצפת על הנכות שלה... או ליתר דיוק על כל מי שחושב שאישה שלא יכולה ללכת מבזבזת את זמנה כשהיא נועלת נעליים סקסיות. הדבר עורר בו רצון לחייך.

לעזאזל, זה גרם לו לרצות לחייך מאוזן לאוזן.

וזה היה דחף שהוא חווה רק לעתים נדירות.

"ניקו?"

ידה של מריאטה רטטה בידו, מחזירה את מחשבותיו להווה. הוא חזר להתמקד בה וקלט שאגודלו התווה מעגלים קטנים על עורה. הוא מיהר לנתק את המגע ונעמד. "תישארי כאן. תשאירי את לינה איתך."

היא גלגלה את כיסאה לאחור ונשאה עיניה אליו. "לאן אתה הולך?"

"לדירה שלך."

היא קימטה את מצחה, כתם צבע חוזר אל פניה. "לא בלעדי."

"עדיף שתישארי כאן," אמר ברוגע.

"למה?"

כשהוא היסס שבריר שנייה יותר מדי, תווי פניה העדינים התכרכמו באימה.

"מיו דיו. אתה חושב שהוא אולי שם, נכון?" היא הביטה בו בהאשמה. "אבל אמרת שהפתק היה סתם טקטיקת הפחדה."

"יכול להיות," תיקן אותה. "אני לא אדע בוודאות עד שאבדוק."

"אז אני אבוא איתך."

"אני מעדיף שלא."

כתפיה נרתעו לאחור, ועיניה שהיו רחבות מזעזוע ומפחד לפני רגעים אחדים, הצטמצמו כעת. "זו הדירה שלי. אני באה איתך למרות מה שאתה מעדיף." סנטרה העדין הזדקר. "חוץ מזה, אתה זקוק לי. לא תוכל להיכנס בלי קוד האבטחה והמפתח שלי."

"שאת שניהם את עומדת לתת לי," אמר לה בקול הגיוני אף שהרגיש שסבלנותו מתערערת. הוא לא היה רגיל לאנשים שמתווכחים איתו, במיוחד נשים.

מריאטה קיפלה את ידיה בחיקה. התנועה בשילוב עם הלבוש השמרני שלה, חולצת משי גבוהת-צווארון ונטולת שרוולים בצבע לילך, מכנסיים שחורים ארוכים, ואולי פחות שמרני, מגפי זמש סגולים גבוהי עקב, גרמו לה להיראות כמעט חסודה. אך לא היה שום דבר חסוד בקיבוע כתפיה או בזיק ההתרסה הבוהק שבעיניה.

"אנשים תמיד קופצים לדום כשאתה מנחית פקודה?"

הוא שילב את ידיו על חזהו. כלפי חוץ הוא היה רגוע. בתוכו הלהיט קוצר הרוח את דמו כמעט עד לנקודת רתיחה. "ווי," אמר כשהוא מחדיר לקולו נימת אזהרה נמוכה שהוא קיווה שיהיה לה מספיק שכל כדי להתייחס אליה. "אם הם יודעים מה טוב להם."

גבותיה התרוממו, אך משיכת כתפיה היתה שאננה. "טוב, צר לי לאכזב אותך –" היא הביטה בהפגנתיות ברגליה והחזירה מבטה אליו, "אבל אולי שמת לב שאני לא יכולה לקפוץ גבוה מאוד בימים אלה."

ניקו שיטח את פיו והחזיר לה מבט. גייס את שליטתו הידועה – או ניסה לעשות זאת. "את מבזבזת זמן, מריאטה."

"אני?" איכשהו היא הצליחה להיראות תמימה לחלוטין. "אתה רק מעכב אותנו, ניקו. כבר היינו יכולים להיות בחצי הדרך לשם."

הוא ינק נשימה ונשף בחדות. ליאו הזהיר אותו שמריאטה יכולה להיות עקשנית. החלטית. אין ספק שתכונות אלו שירתו אותה היטב בתקופות קשות, עזרו לה להתגבר על מכשולים שרוב האנשים, אם המזל ישחק להם, לא יצטרכו לפגוש בחייהם. הוא העריך את התכונות האלו, התפעל מהן, אבל בזה הרגע היה מעדיף פחות חוצפה והרבה יותר צייתנות.

הזיק הנחוש באותן עיניים חומות בורקות אמר לו שאין לו שום סיכוי לקבל זאת. ניקו לא יכול היה להחליט אם זה מפתיע אותו, מרשים אותו או מרגיז אותו.

אנשים לא המרו את פיו של ניקולס סיזר.

הם צייתו לו.

למזלה של מריאטה, לא היו לו זמן או סבלנות לעמוד שם ולהתווכח. הוא שחרר את ידיו השלובות. הפטיר קללה. "חכי כאן," נהם. "אני אביא את המכונית שלי אל חזית הגלריה ואאסוף אותך."

חיוך עלה על פניה, חיוך שכמעט הפך את כאב כניעתו למשתלם. הוא מצמץ. מון דיו. האם היא חילקה את החיוך הזה בחינם לכל מי שפגשה? אם כן, הוא לא יתפלא למצוא אלף מעריצים דלוקים אורבים לה מאחורי הקלעים.

"אין צורך," אמרה וגלגלה את כיסאה קדימה אל שידה קטנה לצד שולחנה. היא הוציאה ממנה תיק עור ענקי. "המכונית שלי חונה מאחור. אני אסע לבד ואפגוש אותך שם."

לינה שבה והופיעה כעבור רגע בלי הוורדים. היא הטילה את שערה הבלונדיני מעבר לכתף גרומה אחת ושלחה אליו חיוך שלא היתה בו אפילו טיפה מההשפעה שהיתה לחיוכה של מריאטה.

"את יכולה בבקשה לסגור הלילה, לינה?" אמרה מריאטה לנערה. "קשה לי להאמין שאחזור. תתקשרי אלי אם תצטרכי משהו. נתראה בבוקר." היא הרימה את מבטה אל ניקו. "אני מניחה שאתה כבר יודע את הכתובת שלי?"

"ווי," אמר והבחין בסיפוק קל שפיה היפה התכווץ לשמע זאת.

"או-קיי. טוב, אז נתראה שם." היא גלגלה את הכיסא שלה על פניו, לכיוון אחורי הגלריה.

"מריאטה."

היא עצרה והעיפה בו מבט מעבר לכתפה. "סי?"

"אם תגיעי לשם ראשונה, תחכי לי. אל תיכנסי."

פיה נחשק. "זו פקודה?"

"את יכולה להתייחס לזה כך."

רק התרחבות נחיריה העדינים הסגירה את רוגזה. "בסדר גמור," אמרה והמשיכה בדרכה.

לרגע ליווה אותה ניקו במבטו, שערה הכהה הארוך מתנופף מאחוריה, זרועותיה השחומות, שריריות אך עדיין עדינות ונשיות, דוחפות את גלגלי הכיסא בתנועות חזקות ובטוחות.

היא נעלמה דרך דלת אחורית וניקו הסתובב ויצא בעצמו דרך כניסת הגלריה וירד בגרם מדרגות אבן קצר. הוא פסע לאורך הרחוב הרחב התחום עצים אל מכונית הספורט הכסופה שברונו דאג שתמתין לו בשדה התעופה הבוקר כשהמטוס שלו נחת.

הוא פתח במשיכה את דלת המכונית והזעיף פנים.

הוא היה נהנה מאוד להעביר למריאטה שיעור בצייתנות, אך לא היה לו ספק שאחיה יהרוג אותו – באיטיות ובכאב – אם יֵדע על אילו שיטות הוא חשב.