לשנות את כללי המשחק

"חיל הים כשל באיתור סירת המחבלים, המשטרה לא דיווחה לצה"ל מיד עם תחילת האירוע, וכשהמידע הגיע לצה"ל הוא תפקד באופן מבולגן. לצה"ל לא היו אמצעים ללחימה במחבלים. היחיד שתפקד כהלכה באירוע היה סגן הרצל עוזר (לימים רס"ן)".

(מתוך תחקיר שפרסם ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, מעריב 20.4.2019).

אף על פי שזהו ספר שמיועד למנהלים, בחרתי להתחיל דווקא באירוע שקרה בזמן שירותי הצבאי. אמנם קצין בצה"ל לא בדיוק נחשב למנהל, אך בכל זאת ישנה הקבלה רבה בין השניים. תפקיד מפקד הפלוגה שמילאתי בגיל 21 היה תחילת הקריירה המקצועית שלי, ואירוע לכידתו של רב־המחבלים, סמיר קונטאר, היה אבן דרך משמעותית גם בהיבט הניהולי.

אני לא מקבל את תשובת חדר המבצעים

לנוכח התרעות על חדירת מחבלים צפויה, הוקפצה פלוגת הצנחנים שתחת פיקודי באפריל 1979 לגבול הצפון. לפלוגה כבר נרשם הישג מבצעי מרשים — חיסול המחבלים שחדרו לבית הארחה בעיירה מעלות חודשים ספורים קודם לכן, וכעת הוקפצנו שוב לסוף שבוע שכלל פעילות מבצעית נרחבת.

פיצלתי את הפלוגה למשימות: סיורים ליליים רכובים לאורך הגבול, מארבים, מחסומים בדרכים וכוח כוננות מוכן להקפצה במטה הפלוגה.

במוצאי שבת בשעה 02:00 בלילה נעצרה ניידת משטרה ליד המחסום שהקימו החיילים שלי בכניסה למועצה המקומית שלומי. בזמן שהשוטרים והחיילים ניהלו שיחת חולין, בקע ממכשיר הקשר של הניידת דיווח שכנראה יש מחבלים בנהריה. מפקד המחסום גילה תושייה והציע לשוטרים לנסוע למִפקדת הפלוגה שלנו שהתמקמה בקצה העיירה, ולעדכן אותה בפרטים הידועים להם. השוטרים הבטיחו לעשות זאת, אך זה לא קרה. החייל החליט בכל מקרה, כגיבוי, לדווח בעצמו למִפקדת הפלוגה והודיע לקשר התורן שהעיר אותי עם הדיווח.

הקפצתי את אנשי צוות הכוננות, שכנדרש ישנו בבגדים ונעליים והיו במוכנות מלאה ומיידית, והטלתי על סגני לנסוע איתם בנגמ"ש ובמשאית לנהריה.

"לאן בנהריה?" שאל.

"לא יודע," עניתי, "סעו ואני אברר בינתיים."

התקשרתי לחדר המבצעים של החטיבה המרחבית ושאלתי אם הם יודעים משהו.

"לא קיבלנו שום התרעה," הייתה התשובה, "נראה שאין שום אירוע."

החלטתי לא לסמוך על תשובת חדר המבצעים.

"אני נוסע לשם ואדווח," הודעתי לקצין המבצעים.

איך מקבלים תמונות מצב במהלך קרב

נסעתי במהירות לנהריה. העיר הייתה שקטה לחלוטין. כשהתקרבתי לחוף הים ראיתי קצין משטרה עומד ליד ניידת. הוא עדכן אותי שיש בעיר מחבלים שכפי הנראה נעו לכיוון הים.

ארגנתי את החיילים שהגיעו בינתיים והוריתי להם לרוץ איתי לחוף. תוך כדי ריצה זיהיתי בחשכה דמויות רצות לעבר הסלעים שעל החוף. כדי להבין אם אלה המחבלים עצרתי לרגע ושיגרתי פצצת תאורה ידנית. התאורה גרמה למחבלים לקפוץ אל מאחורי הסלעים ולפתוח עלינו באש. השבנו מיד אש והכנתי את הכוח להסתערות.

לפתע נשמעה צעקה מכיוון הסלעים: "אל תירו. אל תירו. יש כאן בני ערובה." עצרתי מיד את הירי של חייליי. שיגרתי פצצת תאורה נוספת לאוויר ולאורה זיהיתי את סירת הגומי של המחבלים מתנדנדת על המים בצד הסלעים. הוריתי לירות עליה כדי להוציאה מכלל פעולה, ומיד לחדול את האש.

זה היה הזמן לדווח בקשר למִפקדת החטיבה, שהנחתה אותי להמתין להגעת מפקד החטיבה לשטח ולא ליזום שום פעילות בינתיים.

אור הציף לפתע את הסלעים שמאחוריהם הסתתרו המחבלים. התברר שעל קו המים, מדרום להם, ניצבה עמדת תצפית. חיילי העמדה הבחינו בנעשה והפנו את הזרקור שלהם לעבר המחבלים.

זו הייתה הזדמנות לקבל תמונת מצב מפורטת יותר. שלחתי את סגני עם שני חיילים לבצע איגוף רחב לכיוון עמדת התצפית וממנה להתקדם לאורך החוף, ממש בתוך המים. הנחתי שאם הם ינועו לעבר המחבלים כשאור הזרקור בגבם, המחבלים לא יצליחו להבחין בהם.

ואכן, הם הצליחו להתקדם כמה עשרות מטרים לאורך החוף. כשהתקרבו הבחינו במחבלים חובטים בקנה הרובה בראשה של ילדה קטנה, ולצידה גבר שהם החזיקו.

החיילים פתחו באש, הרגו את אחד המחבלים ופצעו את השני. בדיעבד התברר שהפצוע היה סמיר קונטאר, מפקד החוליה. סגני זיהה חגורות נפץ על גוף המחבלים ונסוג לאחור מחשש שיגרום להתפוצצות ולפגיעה בבני ערובה נוספים שאולי נמצאו שם.

בשלב זה לא ידענו כמה מחבלים עומדים מולנו. ידענו ששניים מהם נפגעו, ושמלבדם זוהה לפחות מחבל נוסף. לא ידענו כמה בני ערובה הם מחזיקים מלבד המבוגר והילדה.

זה הזמן להערכת מצב

הזמן שיחק לטובתנו: את הסירה שלהם הוצאנו מכלל פעולה, מלאי התחמושת שלהם הלך והצטמצם, והערכתי שהם מותשים מאוד לאחר שהיטלטלו כל הלילה בסירת גומי בים.

הנחתי כי באור ראשון נוכל לבצע את ההשתלטות על המחבלים בלי לסכן את בני הערובה. אמנם אנחנו, הצנחנים, יודעים לפרוץ לבתים, לכבוש יעדים מבוצרים, להילחם בשטחים פתוחים, לנוע ברגל ועל גבי נגמ"שים, לנווט בלילה בשטח אויב, להקים מארבים ולבצע שלל פעולות נוספות — אך לא לבצע בחשכה ירי סלקטיבי לתוך קבוצת אנשים שמחזיקים בני ערובה. זו אינה המומחיות שלנו ולא לזה הוכשרנו. היינו עלולים לגרום בעצמנו למותם של בני הערובה במהלך ההסתערות הלילית.

מפקדי הגזרה שהגיעו בינתיים לשטח החליטו שאנחנו נמשיך לרתק את המחבלים למקומם, והם יזעיקו את סיירת גולני שמתורגלת בלחימה בטרוריסטים שמחזיקים בני ערובה. הבסיס של הסיירת נמצא בסמיכות למקומנו, אך השעות נקפו וחיילי הסיירת לא הגיעו. "לא מוצאים אותם," נמסר לנו.

לקראת עלות השחר קיבלתי הנחיה חדשה: "אין ברירה. אתם, הצנחנים, תסתערו מעל גבי הנגמ"ש שלכם כדי לנצל את יתרון הגובה." רגע לפני ההסתערות, באור יום, הגיעו לוחמי הסיירת. חלקם נשלח לבצע סריקות בבניין שאליו נכנסו המחבלים, וחלקם נשלח לחוף הים. המחבלים, שזיהו את עיבוי הכוחות על החוף והבינו שעומדים להסתער עליהם, הרימו ידיים ונכנעו עוד בטרם נורתה ולו ירייה אחת.

אז גם התגלה לצערנו שהמחבלים רצחו בדם קר את הילדה, עינת הרן, ואת אביה, דני הרן. השניים נלקחו כבני ערובה על ידי המחבלים שפרצו לדירת המשפחה. האם, סמדר, הצליחה להסתתר עם בתה יעל בת השנתיים, אך הפעוטה נחנקה למוות במהלך ניסיונותיה של האם להשתיקה כדי שהמחבלים לא יגלו אותן. זו הייתה טרגדיה שהמדינה כולה כאבה.

במבט לאחור

אף על פי שיחידות שונות ניסו לנכס לעצמן חלק בלכידת המחבלים, הכול ידעו שהקרב היחידי שהתקיים באותו הלילה התבצע על ידינו: תחילתו ביצירת המגע עם המחבלים, המשכו בנטרול סירתם ובמניעת הימלטותם ללבנון, וסופו בחיסול אחד המחבלים ובפציעת השני.

לימים הפך סמיר קונטאר למנהיג המחבלים בכלא. הוא שוחרר בעסקת חילופי שבויים בשנת 2008, והתחיל לפעול נגד צה"ל בלבנון וברמת הגולן, עד שחוסל בשנת 2015 בתקיפה אווירית.

התובנה שלי: אין לקבל שום דבר שנאמר כמובן מאליו. יציאתי לשטח, אף על פי שהחטיבה המרחבית עמדה על כך שאין ולו דיווח אחד על מחבלים, הייתה הגורם המכריע בתוצאת האירוע.