מאהבת לסופי שבוע

כששנים מהמבוגרים יותר שבין חברי מועצת המנהלים של חברת השייט דיאונידס שבו והיקשו שוב בשאלות שכבר נענו לפני כן, אטראוס הניח לתשומת לבו לנדוד אל פסל הברונזה בסגנון ארט-דקו שניצב בצדו השני של חדר מועצת המנהלים. היה זה פסל של רקדנית ספרדייה שופעת חמוקיים, שגופה עטוי חלקית בלבד במה שנחשב כנראה בזמנו ללבוש צועני אופייני. כשרק קיבל על עצמו את תפקיד מנכ"ל החברה המשפחתית שלו, אטראוס נדהם למצוא שם את הפסל הסקסי הזה שנראה כל כך לא מתאים לתפישת העולם המיושנת מאוד של סבו. "היא הזכירה לי את אהבתי הראשונה," גילה לו הזקן ומבט מרוחק עלה בעיניו הלאות. "היא התחתנה עם מישהו אחר." אטראוס לא היה מסוגל להעלות בדמיונו שכזאת אכזבה תפקוד אותו. הנשים עמן הוא נהג להיפגש בימים הללו היו בעלות חוש פיננסי מפותח, וקשה היה לפעמים להיפטר מהן. מאז שהוא הפך לעלם צעיר, יפהפיות תאבות בצע לא חדלו מלרדוף אחריו ולהשליך את עצמן עליו בניסיון להעלות ברשתן אותו ואת הונו. בהיותו שחור שיער ושחור עיניים ומתנשא לגובה של מטר ותשעים, נשים חמדו את אטראוס. לאחר שהסתבך כבר פעמיים בתביעות אבהות כוזבות, אטראוס החליט שבסופו של דבר הוא יתחתן רק עם מישהי בעלת הון ומעמד חברתי דומים לשלו. אביו המנוח, אכילס, היווה דוגמא נוראה לבנו, כמי שחי בצורה נאותה לגמרי עד גיל ארבעים, ואז בלי שום הסבר ירד מהפסים, נטש את אשתו ואת בנו היחידי כדי לברוח עם דוגמנית ציור ששמה הלך לפניה בזכות ריקודיה על שולחנות. מאותו יום והלאה, נהנתנות ראוותנית משלה בחייהם של שני הוריו של אטראוס, וילדותו המוקדמת נפלה קורבן להתנהגותם הגסה של שני הוריו. לאחר מכן, הוא גודל אך ורק תחת השגחתם הנוקשה של דודו ודודתו מצד אביו, שהיו, שניהם, קפדנים להחריד. אטראוס נזהר מאוד מכל דחף פנימי לחרוג, ולו במעט, מאמות המוסר הקפדניות שהוקנו לו. זאת הרי היתה טעותו הפטלית של אביו; הוא לעולם לא יחזור על הטעות הזאת. ובכל זאת, משום מה הצליח לאחרונה פסל הברונזה של הרקדנית לקבל איזו משמעות מיוחדת עבור אטראוס. הוא הזכיר לו איזו אפיזודה שהתחוללה שבועות אחדים לפני כן, באחוזתו הכפרית. בשעת אחר צהרים חמימה אחת, בעת שטייל ביער, הוא נתקל בבחורה ברונטית שופעת חמוקיים, שטבלה בנהר בעירום. נוכחותה על אדמתו הפרטית ממש הרתיחה אותו. בכל זאת, הוא הרי שילם הון רב תמורת הבידוד שהבטיחה לו אחוזתו הגדולה, והוא העסיק לא מעט שכירים כדי שיגנו על פרטיותו וישמרו מפני משיגי גבול ועדשות מצלמה טלסקופיות. למרבה האירוניה, מאז אותו היום, היתה לזיכרון חמוקיה השופעים והצחים של אותה ברונטית שליטה ארוטית עזה עליו – הן בשנתו והן בעת שהיה ער לגמרי. ובנוסף לכל, היא לא דמתה בכלל לכל הבלונדיניות התמירות והאלגנטיות אליהן הוא נמשך בדרך כלל... למען האמת, היא בכלל לא הטיפוס שלו, משום בחינה שהיא, פסק אטראוס בקוצר רוח. לדברי מנהל האחוזה שלו, לינדי ריימן היא חובבת בעלי חיים אקסצנטרית שמתקיימת בקושי רב מהכנה ומכירה של נרות וסלסלות של צמחי בושם יבשים. כמי שביקרה בקביעות בכנסיה, היא נחשבה לחברה מכובדת בקהילה המקומית והסתירה בדרך כלל את חיטוביה יוצאי הדופן מתחת לחצאיות ארוכות ובגדי צמר חמים. אטראוס התייחס אליה בנוקשות אז ביער, מפני שבהתחלה היה משוכנע שהיא זממה בכוונה תחילה – כמו נשים כל כך רבות לפניה – לארגן את המפגש הזה. ברגע שהוא השתכנע שהיא אינה איזו פתיינית מתוחכמת, הוא שלח לה פרחים בליווי דברי התנצלות. הוא הופתע מאוד כשהיא התעלמה ממחוות הפיוס הזאת שלו ולא ניצלה את מספר הטלפון שהוא דאג לצרף לפרחים. רוחו קדרה לנוכח פרק הזמן הארוך בו מחשבותיו נותרו ממוקדות בלינדי ריימן הזאת, ואטראוס שאל לפתע את עצמו אם עליו להציע לה פיצוי כלשהו ולסיים את תקופת השכירות שלה על אדמתו. אם היא לא תהיה בסביבה, היא לא תעסיק את מחשבותיו, ויכול מאוד להיות שזה יהיה הפתרון הפשוט ביותר למה שמעיק עליו לאחרונה. לא היה לו שום ספק שהוא אינטליגנטי ורציונלי מדי בשביל שיפול ברשתה של אישה שבפירוש אינה מתאימה לו משום בחינה שהיא... "מה, אתה זרקת את שרה?" חזרה לינדי בפנותה אל בן. "היא התחילה לקחת את העניינים ברצינות. למה נשים חייבות תמיד לנהוג בצורה כזאת?" שאל בן בהבעה מיוסרת של גבר שנרדף ללא הפסקה על ידי נשים שמתאהבות בו מעל לראש. תסתכל בראי, לינדי כמעט השיבה לו בקול רם. היא עוד יכלה לזכור איך היא עצמה נשבתה בקסם רעמתו הבלונדינית של בן, עיניו הירוקות וגופו ארך הגפיים. זה היה מזמן, כששניהם רק נפגשו בעת לימודיהם באוניברסיטה, והוא דאג לסווג אותה מיד כידידה בלבד. מעולם לא היתה שום חריגה מהמעמד הזה. לא מעט ימים מתוך מיטב שנותיה התבזבזו במחשבות של צער על כך שאינה בחורה קטנטנה חמודה וצחקנית אלא שקטה נבונה וביישנית. מאז לינדי כבר התגברה על משיכתה אליו והתרגלה להיות עדה לאופן בו הוא מפיל חללים בשורה ארוכה של יפהפיות מעוניינות. נראה היה שבן אינו מעוניין בשום סוג של מחויבות, כל רצונו היה לעשות חיים. בתור סוחר מניות בסיטי של לונדון, הוא ניהל קריירה מצליחה שהניבה לו את כל ההטבות החומריות הרצויות, החל במכונית מנקרת עיניים ועד לחליפות היקרות ביותר ולמנוי למכון הכושר הכי נחשב בעיר. ובכל זאת, משום מה, בן לא נראה מעולם שמח באמת בחלקו, חשבה לינדי לעצמה בעצב. "אם לא התלהבת כמוה, אני מניחה שטוב עשית כשסיימת איתה את הקשר," אמרה לינדי בטון שקט. רחמיה נכמרו על שרה המסכנה, שנשמעה על פי דבריו כאישה נחמדה למדי שמתאבלת עכשיו ככל הנראה על כך שאיבדה אותו – בדיוק כמו שלינדי התאבלה בזמנו, מבלי שאפילו זכתה להיות עמו בקשר. "את הבשלנית הכי מדהימה בעולם." בן נאנח, לקח ביס נוסף מעוגת הגזר המזוגגת והתענג על הטעם. לינדי כיווצה את שפתיה בידיעה ברורה ששום מידה של כישורי בישול שכאלה לא תצליח להגדיל את מידת המשיכה שהיא מעוררת בבני המין השני. היא היתה משוכנעת בכך שבעייתה האמיתית היא ממדי גופה הגדולים מדי. מאז היום בו שמה נקשר בבית הספר אל פסל של אלת פריון, מה שגרר הצקות בלתי פוסקות מצד חבריה ללימודים, היא תיעבה את גופה רחב הירכיים, בעל השדים המלאים. דיאטות ופעילות גופנית אינטנסיבית לא הצליחו להשפיע כלל על הופעתה, ולמרות שגופה לא נשא שום משקל עודף שהוא, היא התביישה תמיד בתיאבון הבריא שלה. בן יצא תמיד עם בחורות דקיקות וקטנטנות שגרמו ללינדי להרגיש ענקית ומגושמת. לינדי הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה כשאמהּ נפלה למשכב. בהיותה בת יחידה למשפחה מעוטת אמצעים, היא נאלצה לוותר על לימודי המשפטים שלה כדי לסעוד את אמה לאורך השלבים הארוכים והמייסרים של מחלתה הסופנית. כשכבר עמדה לחזור ללמוד באוניברסיטה, לינדי נתקפה פתאום במחלת הנשיקה, ועד ששבה לאיתנה לגמרי, היא כבר איבדה את החשק לחזור ללימודים ומצאה לעצמה עבודה משרדית. התקופה בה חיתה בלונדון עם שותפותיה לדירה, אלינור ואליסה, היתה נפלאה, אבל לאחר ששתי הבחורות התחתנו, עזבו את העיר הגדולה והחלו להקים משפחות, כבר כמעט לא יצא להן להיפגש יותר. ובכל זאת, במהלך ביקור אצל אלינור ובעלה, בביתם הכפרי, במהלך אחת מחופשות הקיץ שלה, לינדי התאהבה בחיים בחיק הטבע, וברגע שהצליחה למצוא בית כפרי מבודד, במחיר שיכלה להרשות לעצמה – ביתן השוער הקטנטן, בקצה של אחוזת צ'נטרי האוס הענקית – היא עשתה מעשה ועזבה את העיר ואת מרוץ העכברים המטורף שלה. מאותו יום ואילך לינדי עסקה לפרנסתה אך ורק בדברים שהסבו לה נחת. היא גידלה וורדים ולבנדר וייצרה סלסלות עלים ריחניים ונרות, אותם היא שיווקה די בהצלחה דרך האינטרנט. מדי פעם בפעם היא לקחה עבודות זמניות, כשמצב חשבון הבנק שלה דרש את זה, אבל את רוב זמנה הפנוי היא הקדישה לעבודה בהתנדבות במקלט המקומי לחיות נזקקות. היא אימצה שני כלבים עזובים: סאמסון וסוסאג'. חבריה ניסו אולי להגיד לה שהיא מבזבזת את חייה בחור הזה, אבל לינדי אהבה מאוד את ביתה, את הכנסתה הצנועה ואת חייה הפשוטים. בכל גן עדן חייב כמובן להיות איזה נחש, היא חשבה לעצמה בצער. הנחש במקרה שלה היה אטראוס דיאונידס, בעל הבית החדש, העשיר כקורח, של צ'נטרי האוס. הוא התגורר בצ'נטרי האוס עצמו, שהיה בית יפהפה מתחילת המאה העשרים, מוקף שטחי אדמה נרחבים. בגלל בעל הבית החדש, היא כבר לא היתה חופשיה להסתובב כאוות נפשה במאות הדונמים של שטחי היער הפראיים. וגרוע מכל, פגישתה היחידה והבלתי נשכחת עם האיש הנורא היתה משפילה להפליא וציערה אותה עד כדי כך שהיא ממש שקלה לעזוב את ביתה. "את בטוחה במאה אחוז שלא אכפת לך לשמור לי על פיפ?" חזר בן ושאל, כשהוא כבר בדרכו אל הדלת שלה. "הוא יהיה פה בסדר גמור." הגינותה הבסיסית מנעה אותה מלהשיב ישירות על השאלה שלו, כי אם לומר את האמת, פיפ ממש לא היה מהכלבים שהיא שמחה לארח בביתה. כלב הצ'יוואווה הקטן היה שייך לאמו של בן, שציפתה מבנה להשגיח עליו בכל פעם שהיא עצמה נוסעת לחופשה בחו"ל. לרוע המזל, פיפ היה כלב רע מזג מאוד. אילו היה גדול יותר, הוא היה חייב להיות עם מחסום כל הזמן, אבל גם כך היצור הזעיר נהם בלי הרף, התפרץ ונבח על כולם, ואפילו אהבתה הרבה של לינדי לכלבים לא הצליחה לשרוד בגלל מזגו הנורא ואת נטייתו לנשוך. לינדי ליוותה את בן למכוניתו. "לא היית צריך להחנות על דרך הגישה לבית הגדול. אין לי זכות חנייה פה. מנהל האחוזה ביקש ממני במפורש לדאוג שהאורחים שלי יחנו מחוץ לתחומי האחוזה," היא הזכירה לו במידת מה של מבוכה. "בעל האחוזה החדש ממש עושה לך את המוות. אם הוא ימשיך ככה אני בטוח שזה יוכל להיחשב להטרדה," השיב בן בעת שנכנס למכונית ופתח את החלון שליד מושב הנוסע, כדי להמשיך את השיחה. לינדי נדרכה ואז קפאה בראותה את הלימוזינה השחורה והגדולה מחליקה ונכנסת בשער האחוזה הגדול, שנפתח לשני הצדדים. חיש מהר היא התכופפה וכרעה לצד דלת מכוניתו של בן, כך שכעת היתה מוסתרת מפני יושבי הלימוזינה. "מה את עושה, לכל הרוחות?" חקר בן בגבות מורמות. "רק אל תתחיל לנסוע עד שהלימוזינה תעבור!" התנשפה לינדי שנשארה משתופפת, ופניה היו אדומות כסלק ולוהטות כמו להבה. הלימוזינה המשיכה בדרכה לעבר בית האחוזה, במהירות איטית ומלאת הדרת כבוד, ונעלמה מעבר לפנייה. לינדי התרוממה לאטה, למלוא קומתה הממוצעת, כששערה השחור והגלי צונח על כתפיה ועיניה הכחולות-סגולות מביעות את המתח וחוסר הנוחות שחשה. "מה בדיוק עשית?" שאל בן בנימה מלאת פליאה. "עזוב, לא משנה." לינדי משכה בכתפיה בצורה לא ממש משכנעת. היא אמרה לבן שתראה אותו שוב ביום שישי הבא, כשיבוא לקחת את פיפ חזרה, ומיהרה להיכנס בחזרה לביתה הקטן, שם מצאה את כלב הצ'יוואווה נוהם על סוסאג' המסכן שהתחבא לו מתחת לכורסה. שישה שבועות חלפו מאז שלינדי פגשה את אטראוס דיאונידס, בנסיבות שעדיין הצליחו להעלות זיעה קרה בכל גופה בכל פעם שנזכרה איך איל הספנות היווני ראה אותה ערומה כביום היוולדה. מאחר שהוא היה הגבר הראשון שזכה לראות אותה אי-פעם במצב הזה, והוא השפיל אותה בצורה נוראה, היא התקשתה מאוד להתגבר על כל האירוע המחריד. אם היה לה חשד כלשהו שמישהו עלול לראות אותה שם, היא לא היתה מעיזה להוריד בחוץ אפילו גרב אחד. הרי ככלות הכל, אפילו בבגד ים מלא היא הרגישה תמיד מאוד לא בנוח, וטבילה בעירום היתה משהו שהיא לא עשתה לפני כן מעולם... וגם לא תשוב לעשות בחיים. למען האמת, בכל פעם שאותו אחר צהרים עלה בזיכרונה, היא העוותה את פניה וקיללה את עצמה על טיפשותה. את הבוקר של אותו יום, שהתברר כיום החם ביותר של השנה, היא בילתה כשהיא עוזרת לפרוק מטען של חציר במקלט של צער בעלי חיים. בדרכה בחזרה הביתה, כשהיא רוכבת על אופניה, בגדיה נדבקו ממש לעור גופה המלוהט, והיא חשבה בערגה על הנהר הסמוך, שם קבוצת סלעים יצרה בריכה טבעית שקטה ומוגנת. בקיץ הקודם היא טבלה שם כמה פעמים. מובן שהאחוזה היתה עדיין נטושה באותו הזמן, שכן היתה שייכת אז לזקן שהעדיף לבלות את רוב זמנו בחו"ל ולא הטיל שום הגבלות על תנועת דייריו בשטחי האחוזה. אטראוס דיאונידס, מאידך, הקיף את ביתו במערכות אבטחה משוכללות וידע בדיוק מוחלט אילו זכויות יש לו ואילו זכויות מוענקות בחוק לדיירי האחוזה שלו. משרדי הנהלת האחוזה לא בזבזו אף שניה לפני ששלחו מכתבים בהם פורטו הכללים החדשים והודגשה דרישת הפרטיות המוחלטת של בעל הבית החדש בגבולות השטחים הנרחבים של אדמותיו. אך באותו היום החם, לפני שישה שבועות, לינדי רצתה רק לצנן מעט את כפות רגליה, רק לכמה דקות. זה היה קטע שקט של הנהר, והיא לא ראתה מעולם אף נפש חיה מסתובבת באזור הזה, בו העצים והשיחים הגיעו ממש עד לשפת המים והעניקו לה מסתור. ביודעה שבדרך כלל, אטראוס דיאונידס שוהה בבית האחוזה רק בסופי השבוע, ומאחר שאותו יום היה יום חול, לינדי נכנעה לפיתוי ובהחלטה ספונטנית עשתה מה שלא עשתה מעולם ומה שהיה מנוגד לגמרי לאופייה. היא התפשטה לגמרי והותירה את בגדיה בערימה על שפת הנהר, ואז שיקעה לאיטה את גופה במי הבריכה השקטים, באנחה של עונג מסחרר למגע המים הצוננים והמרעננים בעורה המיוזע. "מה את עושה כאן?" תבע קול גברי וסמכותי מאוד, זמן קצר אחרי כניסתה למים, ומרוב בהלה היא כמעט קפצה מתוך עורה. בהסתובבה במים, בעיניים מלאות הפתעה, לינדי הבחינה בגבר הניצב על הגדה ומיהרה לטבול את גופה עמוק יותר במים, כדי להסתיר את שדיה. לבוש בחליפת עסקים עירונית אלגנטית שחורה, כולל חולצה צחורה ועניבת משי, אטראוס נראה משונה מאוד על רקע היער שמסביבו, מה שהפך את כל הסיטואציה לעוד פחות ממשית. היא זיהתה אותו מיד, שכן ראתה את תמונתו בעיתון המקומי שדיווח בהתרגשות רבה על בעל הבית החדש שהגיע לצ'נטרי האוס. אפילו בתצלום השחור-לבן המטושטש של העיתון הוא היה גבר נאה מאוד, אם כי ניתן היה לחוש בצינה קודרת שריחפה על השלמות של תוויו. אבל בכבודו ובעצמו, אטראוס דיאונידס היה התגלמות בוהקת של גבריות ייצוגית ויופי ים-תיכוני כהה שהיה מסוגל לגרום ללבה של כל אישה להחסיר פעימה. "את נמצאת על אדמה פרטית." לינדי שילבה את זרועותיה לפנים, למקרה שהמים לא העניקו לה מספיק מחסה. "אה... אני מצטערת. זה לא יקרה יותר. אם תעזוב את המקום, אני אוכל לצאת מהמים ולהתלבש." "אני לא הולך לשום מקום," אמר אטראוס ביהירות. "את לא אמרת לי עדיין מה בדיוק את עושה פה." "חם מאוד היום. התחשק לי לטבול במים כדי לצנן קצת את עצמי," היא הסבירה במאמץ, בעודה תוהה למה לעזאזל הוא צריך לשאול אותה כשהתשובה לשאלה שלו ברורה כל כך. "ערומה לגמרי, מוכנה לביקורי הראשון במקום?" השיב הטייקון היווני בבוז צורב. "אני לא מתלהב מנשים ערומות ביער, ולא ממפגשי חוצות חטופים. את מבזבזת את זמנך." כשעלה בדעתה של לינדי שהוא ממש חושב שהיא התפשטה ונכנסה למים בכוונה תחילה כדי לפתות אותו לאיזה מין מפגש מיני מלוכלך, היא היתה כל כך מזועזעת שהיא פשוט בהתה בו בפה פעור. "מי מהעובדים שלי עדכן אותך שאני אמור להגיע לכאן?" התיז אטראוס דיאונידס לעברה. "אתה תמיד פרנואידי כל כך?" שאלה אותו לינדי בתימהון. "תראה, מתחיל להיות לי ממש קר. תתרחק ותן לי להתלבש, ואז אוכל לעזוב את השטח שלך בצ'יק." היא הבחינה מהר מאוד שההתייחסות שלה לפראנויה לא התקבלה אצלו בערך כמו אבן גדולה שהושלכה אל זגוגית החלון של ביתו, שכן הוא משך אחורה את כתפיו הרחבות, קו הלסת האגרסיבי של פניו התהדק והוא נעץ בה את עיניו השחורות במבט עז. "מי הודיע לך על נוכחותי כאן היום?" עיניה הכחולות מאוד התרחבו. "אף אחד. אני נשבעת. אני סתם משגת גבול רגילה, ביער – אחת הדיירות שלך בשכירות, למען האמת – ואני מאוד רוצה לצאת עכשיו מהמים וללכת הביתה." "את דיירת באחוזה?" חקר אטראוס בנוקשות. "ואת משיגה גבול למרות ההוראות שקיבלת ממשרדי הנהלת האחוזה, לכבד את פרטיותי?" "אני מתגוררת בביתן של שער האחוזה. אם הייתי יודעת שאתה בבית, בחיים לא הייתי מעיזה לעשות את זה," היא הודתה בכנות, תוך ניסיון כושל להתגבר על הרעד שעבר בה, שכן לפני כן היא יכלה לשאת את קור המים רק בזכות יכולתה לנוע בהם ולקפוץ במקום כדי להתחמם. "ועכשיו, אנא, תהיה ג'נטלמן ושוב ל... טיול שלך." "הג'נטלמניות פסה כבר מזמן מהעולם." הוא שלף מכיסו טלפון סלולרי. אני מתקשר לאנשי האבטחה, כדי שהם יטפלו בך." וזה היה השלב בו לינדי באמת איבדה את הראש שלה והתפרצה. "כמה מנוול אתה צריך להיות? אני כבר התנצלתי. מה עוד אני אמורה להגיד? אני אישה שעומדת ערומה במים קפואים, ואתה מאיים להזמין עוד גברים שיבואו לראות אותי במצב הזה?" היא צעקה לעברו בבעתה. "קר לי מאוד ואני רוצה להתלבש!" עיניים אפלות וקרות, נטולות חרטה, נחו על פניה הסמוקים מכעס. "אני לא מונע אותך מללבוש את בגדיך." והיא כבר לא יכלה לחכות יותר. בשלב הזה רגליה היו קרות כל כך שהן החלו לכאוב לה והיא לא יכלה לעמוד שם יותר, נתונה לחסדיו. מבוישת עד מוות וזועמת על חוסר נכונותו להניח לה, היא יצאה בשכשוך מהמים, בלי להניח למבטה להתקרב בכלל לכיוונו. הוא לא סובב את גבו אליה, כמו שכל גבר הגון למחצה היה דואג לעשות. הוא נותר במקומו בלי שום התנצלות. עצם העובדה שאף גבר לא זכה מעולם לראות אותה במערומיה, הפכה את כל האירוע לנורא עוד יותר עבורה. כשהיא מודעת במידה שאין לשאת, לשדיה החשופים, ולכל השפע המיותר של שאר הגוף שלה, בבושה שגרמה לה להרגיש חולה כמעט, היא נאלצה להיאבק בג'ינס ובחולצת הטריקו שלה, בעת שמשכה והעלתה אותם על גופה הרטוב. כמובן שהיא לא האריכה את זמן החשיפה שלה בשום ניסיון להתנגב לפני כן או ללבוש את תחתוניה ואת חזייתה. היא רצה את כל הדרך חזרה אל ביתה הקטן שלה, ושם היא התיישבה המומה ודומעת בשל ההשפלה הנוראה שהוא גרם לה. כעבור ארבעים ושמונה שעות אטראוס דיאונידס שלח זר פרחים יקר ומרהיב, בליווי כרטיס שהכיל התנצלות וכן גם הצעה שתתקשר אליו כדי לקבוע ארוחת ערב משותפת. היא לא האמינה לתעוזה שלו. הזמנתו המחוצפת פשוט עוררה בה התקף של זעם מתוסכל. לינדי הרי היתה די מיודדת עם עוזרת הבית שלו, פיבי קארסטיירס, ועל כן כבר ידעה על שמו אשר הלך לפניו בתור רודף נשים ידוע. לפיבי עדיין לא יצא לראות את מעסיקה העשיר פעמיים עם אותה אישה. לדבריה של פיבי, אטראוס אהב בלונדיניות מעודנות, בעקבים גבוהים מאוד, וכולן מתרפקות עליו כמו גורי כלבים ושוכבות אתו כבר בלילה הראשון לבואן. לינדי הצליחה לקרוא בין השורות: אטראוס רגיל למנה גדושה של חנפנות, הערצה, וסקס זמין, עם נשים שמסוגלות לשעשע אותו רק למשך סוף שבוע אחד. לינדי לא היתה, ולעולם לא תהיה, כמו הנשים הללו. יותר מזה, איך הוא מעז בכלל לחשוב שהיא תרצה לראות אותו עוד פעם אחרי האופן האכזרי הגס בו הוא נהג בה? הוא התגלה במלוא הכיעור של אופיו אז, על גדת הנהר. כלפי חוץ הוא יכול להיראות כפי שהוא מתואר בכל העיתונים – איש עסקים מוכשר ומוצלח מאוד, שלקח לידיו עסק משפחתי כושל והפך אותו לקונגלומרט מודרני השולט על שוק ההובלה הימית בעולם. והוא נאה במידה עוצרת נשימה ועשיר ומיוחס מעבר לכל תיאור. אבל מתחת לכל המעטה הנוצץ הזה, והיופי הקלסי שלו, שוכן בחור נתעב, קר וחסר רגשות, בלי שום טיפה של נימוס, שפשוט בז לנשים. אם נגזר על לינדי לא לפגוש את אטראוס דיאונידס שוב עד אחרון ימיה, זה עדיין יחשב בעיניה מוקדם מדי. אבל היא דווקא נאלצה לראות שוב את אטראוס מוקדם מכפי שצפתה – ובנסיבות בהן נמנע ממנה לבטא את טינתה כלפיו כמו שהיתה רוצה. חדר השינה שלה היה החדר היחיד בביתה הקטן, ממנו ניתן היה להשקיף לעבר צ'נטרי האוס. בעצם, כל מה שנראה מחלונה היה האגף המערבי של הבית הענקי, ובאותו זמן, זה לא היה מראה משובב לב במיוחד שכן בשבועות האחרונים החלק הזה של הבית היה עטוף בפיגומים מכוערים, בעת שנערכו בו עבודות לשם הסבתו למגורי עובדים. ואז, בלילה בהיר אחד, בלי שום עננים בשמים, בעת שלינדי סגרה את הווילונות של חלונה, קצת לפני חצות, היא הבחינה בענן עשן עולה מגג הבית הגדול. היא קימטה את מצחה והביטה בריכוז עד שהבחינה בעננה נוספת שעלתה באיטיות אל שמי הלילה. לא היתה שום ארובה בחלק הזה של הגג, ואיש לא התגורר עדיין בחלק הזה של המבנה. היא לקחה נשימה חדה ואצבעותיה התהדקו סביב בד הווילון שנותר אחוז בידה, בעת שהביטה לעבר הבית הגדול. היא ניסתה להחניק את גל האימה שכבר החל להעלות זיעה קרה בכל גופה. האם זאת באמת שריפה? נוגה כתום שהופיע באחד החלונות שהיה אפל עד אז הפשיר אותה מקיפאונה. היא מיהרה לשלוח את ידה אל מכשיר הטלפון כדי להתקשר אל מכבי- האש. ואז, במהירות רבה, היא ירדה אל הקומה התחתונה והרימה את הטלפון הסלולרי שלה, כדי להתקשר אל פיבי קארסטיירס, שהתגוררה בכפר הסמוך והיתה אחותה של אמה, מנהלת המקלט של צער בעלי חיים. פיבי יצאה בריצה לגינת ביתה, כדי להשקיף מעבר לשדות אל צ'נטרי האוס. "הו, אלוהים אדירים. אני יכולה לראות מפה עשן עולה! נצטרך לנסות לפנות את הבית – הוא מלא רהיטים יקרים מפז, וגם תמונות!" הכריזה פיבי בתדהמה. "פיבי..." לינדי קטעה את חברתה בעת שזו החלה להסביר לה איך היא עומדת להתקשר אל השכנים כדי לגייס את עזרתם. "מישהו נמצא כעת בתוך הבית?" "מר דיאונידס הגיע אחרי הצהרים. הו, כן, וגם החתולה – דולי. לקחתי אותה בהשאלה מאמה, כדי שתתפוס עכברים בבית. אני מנסה להתקשר אל מר דיאונידס בקו הביתי ממש עכשיו... אבל הוא לא עונה. הו, לא, אולי הוא התעלף בגלל העשן! תראי, את הרבה יותר קרובה ממני. גשי ותקישי בדלת להעיר אותו, לפני שהוא נשרף במיטה שלו!" תוך העוויית פנים על התגלגלות העניינים הלא נוחה הזאת, ותוך ניסיון להתגבר על חוסר הרצון והפניקה שהתעוררו בה לשמע ההנחיות של פיבי, לינדי מיהרה לצאת מהבית ולעלות על אופניה. היא ידעה שאין לה ברירה אלא להתערב בנעשה, והיתה נחושה בדעתה שלא לתת לחששותיה לעצור אותה מלעשות את שהיה עליה לעשות. היא דיוושה במהירות לאורך דרך הגישה. שום אור לא דלק בבית האחוזה. הבניין נראה נטוש לחלוטין. היא הניחה לאופניה ליפול על החצץ לפני הכניסה, עלתה שתים-שתים את המדרגות אל דלת הכניסה, והחלה לדפוק עליה בכל כוחה בעזרת מקוש הדלת. קצרת נשימה ומלאת דאגה, היא הוסיפה להקיש במקוש עד שזרועה החלה כבר לכאוב והיא נאלצה להחליף ידיים. עד שדלת הכניסה החלה להיפתח לבסוף, היא כבר יכלה לשמוע כלי רכב מגיעים בדרך הגישה מאחוריה. "מה לעזאזל –? כבר אחרי חצות." אטראוס דיאונידס הביט בה בזעף ובתימהון. הוא היה לבוש לגמרי עדיין, בחליפה מחויטת. כששערו השחור השופע בלתי מסורק, ועם צל הזקן הכחול-שחור על קו הלסת העז שלו, הוא כבר לא נראה טיפ-טופ, אם כי איך שהוא, הוא נראה גברי ביותר, וגם... סקסי מאוד, נאלצה לינדי להודות – ונדהמה מיד מכך שמחשבה שכזאת התגנבה אל לבה. בטנה התהפכה, וזיעה בצבצה על שפתה העליונה. היא התביישה בעצמה. "יש אש באגף המערבי!" היא פלטה. אטראוס שלח לעברה מבט של פליאה גלויה. "על מה את מדברת?" "תראה, הבית שלך עולה באש... אל תהיה סתום!" צעקה עליו לינדי בהרגישה שעקשנות וחוסר יכולת לחשוב בהגיון טבועים באופיו בדיוק כמו כתובות החקוקות בסלע. אטראוס ירד לאטו במדרגות. "עולה... באש?" "האגף המערבי. הקומה העליונה!" רגליו הארוכות נשאו אותו לעבר פינת הבית במהירות שהיא לא יכלה לעמוד בה. ברגע שהגיע לשם, הוא נעצר למראה הנוגה שצבע את השמים, בעוד בטנה של לינדי מתהפכת ופחד קר ממלא אותה עד לעצמותיה. כמה מילים מקוטעות ביוונית נוקשה בקעו מפיו לפני שהוא נכנס לפעולה. כמה גברים חסונים כבר זינקו מרכב ארבע על ארבע גדול ומיהרו לחצות את רחבת החצץ לכיוונם. לינדי זיהתה את הגברים השריריים שנלוו אליו תמיד לכל מקום בתור שומרי הראש שלו. הוא פלט סדרת הוראות לעברם, והם פנו להיכנס אל תוך הבית. "די בטוח בפנים בשביל שהם יכנסו?" שאלה לינדי בדאגה. "אם לא – לא הייתי שולח אותם. האש נמצאת רחוק מאוד מהספרייה," השיב אטראוס ביהירות, ולא ניסה להסתיר את כעסו על כך שמפקפקים בשיקול דעתו. "חשוב להוציא את המחשב האישי שלי וכמה מסמכים חשובים." לינדי לא יכלה להבין איך הוא מתרכז בעסקים עדיין, בשעה שהציורים המדהימים שהיא ראתה מקשטים את אולם המבוא של הבית, תלויים עדיין על הקירות ונמצאים בסכנה. מה, הוא לא יודע באיזו מהירות נוראה אש יכולה להתפשט בתוך כזה מבנה? רעד עז של זיכרון מימי ילדותה אחז בגבה. היא קפצה את אגרופיה בכוח כדי להשתלט על עצמה ופנתה לכיוונה של פיבי שעמדה בצד, בתוך קבוצה של אנשים מהסביבה. כולם היו קפואים במקומם בגלל הקסם שהטיל עליהם מראה הלהבות, בהביטם איך האסון הפוטנציאלי הולך ומתפתח לפניהם. "זה לא הזמן לעמוד עכשיו בחוסר מעש. בואו נוציא החוצה את יצירות האמנות," הפצירה בהם לינדי. נוצרה לה שרשרת של אנשים נכונים לעזור, והתמונות הראשונות כבר הוסרו מעל הקיר והוצאו דרך אחד החלונות, כשהן מועברות מיד אל יד. לינדי, שהיתה טובה תמיד בארגון אנשים, תיאמה את המאמץ, וברגע ששומרי הראש של אטראוס ועובדי משק הבית שלו הצטרפו אף הם, מבצע החילוץ החל להתנהל במהירות ויעילות רבות יותר. שני רכבי כיבוי אש הגיעו, ואטראוס פנה מיד להִדיין עם קצין הכבאים הבכיר. סולמות הונחו אל קיר הבית, וצינורות החלו להתפרש על פני הקרקע. צ'נטרי האוס ניצב על גבעה, וניתן היה לשאוב מים מהאגם הסמוך, אם להבות האש יתגברו במידה שתחייב זאת. מה שהקל על מלאכת הוצאת דברי הערך מהבית היה העובדה שרוב החדרים עוד לא סודרו ועמדו עדיין ריקים לגמרי. כשהלחץ של חילוץ החפצים החל לפחות, לינדי הסתכלה בחשש עז וראתה את סילוני המים העזים שכוונו אל תוך הבית הבוער, ואת ענני העשן והקיטור העולים אל השמים. אפילו ריח העשן שבאוויר הצליח לגרום לה להרגיש בחילה. "האש מתפשטת דרך החלל של עליית הגג," נהם אטראוס בקול. "החתולה הצליחה לצאת?" שאלה לפתע לינדי, בהיזכרה מאוחר מדי בדולי, החתולה אותה הזכירה פיבי בשיחתן. אטראוס הפציר בה לשוב אחורה, אל המדשאה, כשהנוגה הכתום שמאחורי החלון הגדול ניפץ את הזגוגית. "איזה חתול? אין לי שום חיה בבית." לינדי שלחה לעברו מבט של תימהון ומיהרה לרוץ אל פיבי. משאית התקרבה בנסיעה לאחור, כדי שיעמיסו עליה את הציורים שנערמו על יריעות ברזנט שנפרשו על פני הדשא. "דולי הצליחה לצאת?" שאלה לינדי בבהילות. "הו! לגמרי שכחתי ממנה," הודתה האישה בתחושת אשמה. "אני סגרתי אותה במטבח למשך הלילה. לא רציתי שהיא תצא משם ותסתובב בכל הבית." אנשי צוות הכיבוי באולם המבוא אמרו לה שהיא לא יכולה להיכנס לבית, וכשדמעות של תסכול עומדות בעיניה, לינדי עשתה את דרכה אל אחורי הבית. האם באמת יהיה לה האומץ להיכנס אל הבית? היא שאלה את עצמה, מלאת ספק עצמי לנוכח אתגר גדול כל כך. הדלת האחורית היתה פתוחה. רגליה נראו לה חלשות כאילו היו עשויות מצמר גפן. היא חשבה על החתולה, ולאחר שלקחה נשימה עמוקה ומאומצת, התגברה על השיתוק שאחז בה ומיהרה קדימה, להיכנס אל תוך הבית. היא רצה לאורך המסדרון המקושט, חלפה על פני מספר דלתות סגורות. להרף עין אחד היא קפאה מפחד שכן ריח העשן שמילא את אפה העלה בה כל מיני זכרונות ילדות מפחידים. אבל ההיגיון הישר שלה גבר על הפחד והיא חטפה מגבת מחדר הכביסה, כדי להצמידה אל פניה שכן העשן הצורב החל לצבוט נורא באפה ובגרונה. הרבה לפני הגעתה אל דלת המטבח, הנשימה הפכה למאמץ קשה מאוד. היא יכלה לשמוע את קול הרעם העמום מעבר לדלת המטבח, ואומץ לבה כמעט נטש אותה, אבל התמונה של דולי המפוחדת, שעלתה למול עיניה והזיכרון האומלל שלה עצמה בתור ילדה, לכודה בתוך בית בוער, האיצו בה קדימה. היא השתמשה במגבת כדי לסובב את ידית הדלת, למקרה שהידית היתה כבר חמה מדי, ופתחה את הדלת בדיוק כששמעה קול של גבר צועק עליה מאחור. "אל תפתחי את הדלת... לא!" הוא צעק, אבל היא כבר היתה מונעת על ידי זרם עז של אדרנלין, ואפילו לא סובבה אליו את ראשה. היא נחרדה למראה התקרה שכבר היתה אחוזה בלהבות. למרות מעט שברי קירות מעשנים על הרצפה, המטבח עמד עדיין בשלמותו, מואר בנוגה הכתום המצמרר של ההרס הקרוב. החום במטבח, מאידך, היה בלתי נסבל. דולי תפסה מחסה מתחת לשולחן. חתולה מבוגרת, שחורה-לבנה, עם עיניים ירוקות וגדולות. היא בהחלט לא היתה רגועה כתמיד. פיסת עץ מעשנת נחה בסמוך אליה, ודולי נהמה לעברה באיום כששיניה חשופות ושערה סומר. לינדי זינקה קדימה והרימה את דולי, בדיוק כשקול קריעה מחריד בקע מעל ראשה. בטיפשות רבה מאוד היא נעצרה וכאילו נכפה עליה הדבר, הביטה אל מקור הרעש. מישהו הרים אותה פתאום באוויר ונשא אותה אחורה. קורה בוערת צנחה על השולחן והתגלגלה ממנו ארצה בהתיזה ניצוצות ואבק מחניק במרחק קטן מאוד ממנה. היא היתה ממש במסלול הנפילה של הקורה והמחשבה המפחידה על מה שהיה עלול לקרות לה הכתה בה לפתע והותירה אותה חסרת ישע. אטראוס נשא את לינדי ואת החתולה הנאבקת אל מקום מבטחים והתעלם ממטר דברי התוכחה שהטיח בו הכבאי שבא בעקבותיו למבצע ההצלה הזה. היא השתעלה והשתנקה בעת שאטראוס הניח אותה על המשטח המרוצף בחוץ, ואז נשמה את האוויר הצלול בהקלה רבה. "כמה טיפשה את יכולה להיות?" צעק עליה אטראוס בקול. "למה לא עצרת כשצעקתי לך?" "לא שמעתי אותך צועק!" "את סיכנת את החיים שלי ואת שלך בשביל איזו חיה!" התנפל עליה אטראוס בהאשמה. המתקפה שלו הממה אותה, ובה בעת היא נאבקה בזיכרונות הנוראים של השריפה ההיא שגזלה ממנה את אביה לפני שנים רבות כל כך. השילוב של שני הדברים גרם לעיניה לצרוב ולהתחיל לדמוע, והיא שלחה אליו מבט מלא בתוכחה. "לא יכולתי להשאיר את דולי ככה סתם למות שם!" החתולה היתה מכורבלת כעת בזרועותיה של לינדי, כשראשה תחוב בבטחה מתחת לבית השחי שלה. היא לא הקדישה שום טיפה של תשומת לב ללהבות הרוחשות, המתפשטות בחלל הגג של האגף המערבי, ולא לרעש ולכל הפעילות של האנשים המתרוצצים סביבה. דולי חוותה מספיק התרגשות ללילה אחד וידעה לזהות בקלות מקום מבטחים כשמצאה לה כזה. "היית יכולה להיהרג, או לכל הפחות להיפצע בצורה קשה," נזף בה אטראוס בכעס. "ואתה היית גיבור," אמרה לינדי בשיניים חשוקות. "תודה רבה על כך שהצלת את חיי." בהתאמצו לכלוא את זעמו עליה, אטראוס הביט מטה אל פניה הסגלגלות והמתריסות. היא לא היתה יפהפייה, אבל היה בה משהו, משהו מסחרר ולא ברור שגרם לו להרגיש מודע מאוד לנשיות שלה. האם היו אלה העיניים הענקיות והבורקות שלה? הרעמה השופעת של שערה הארוך והכהה? או גזרתה השופעת שהסתננה אל חלומותיו וגרמה לו ללילות טרופים רבים יותר משהיה רוצה לזכור? היא היתה מלאת רגש, בניגוד גמור לכל הנשים העצורות והמסויגות אליהן הוא היה רגיל. עיניה הדומעות היו מאירות כמעט כמו אבנים טובות, פיה הנדיב והרגיש היה בשל כמו שזיף והיא הוסיפה לרעוד על רקע האש הבוערת למעלה. זעמו הפך לפתע בלי הסבר למשהו מורכב יותר שגרם לכל גופו הכביר להידרך בהפתעה ומיניות מחשמלת. תשוקתו אליה הכתה בו כמו אגרוף בבטן. "אני יודעת שאני לא נשמעת אסירת תודה במיוחד," הוסיפה לינדי בגסות, ובהביטה בו השתדלה לא לראות כמה יפה הדגישו ריסיו השחורים והעבים את הזהב השחור המדהים של עיניו. "אבל אני באמת מודה לך. דולי היתה מבוהלת נורא – לא ראית אותה?" "נאסי פארי או דיאבלו," קילל אטראוס חרש ביוונית. "ראיתי רק אותך." עוצמת הרגש שלו קטעה מיד כל ניסיון מאומץ שלה להתנהג בטבעיות. פיה התייבש באווירה הטעונה, היא פגשה את מבטו היוקד והתקשתה לנשום. הוא עט עליה כמו טורף. הוא לא שאל, לא ביקש, פשוט לקח, ופיו הרחב והחושני כיסה את פיה באנרגיה חמה וממריצה שרטטה בכל גופה הלא מוכן כמו להבה האוחזת בעץ בערה יבש. היא נאנחה כשלשונו חדרה בין שפתיה והתחככה לאט, בחושניות מול לשונה, שכן כל גופה יצא לגמרי מאיפוס. חום מהביל דגדג את קצות העצבים שלה בגלים מפתים. היא ניסתה להכריח את עצמה להתרחק ממנו אך לא נמצא לה די כוח רצון לכך. הרצון של גופה היה חזק מהרצון של הנפש שלה. פטמותיה הזדקפו ונצבו מחודדות ופועמות, לחוצות על ידי בד החזייה הכולא אותן, ולחלוחית בוגדנית ומביכה של כמיהה הופיעה בין ירכיה. השילוב של שתי התופעות הללו יחדיו מתח אותה כמו קפיץ של שעון. כשהוא הצמיד אותה אליו, אפילו דרך המחסום של הבגדים שלהם, היא היתה מודעת בהחלט לעדות הנוקשה והפועמת לריגוש המיני שלו. "כל הכבוד על הצלחתך להפתיע אותי," אמר אטראוס בצרידות ובחן אותה בהערכה גלויה, בהטותו אחורה את ראשו. "את יותר לוהטת מהאש שמתחוללת שם בפנים, מאלי מוּ." לינדי, שמעולם לא ראתה את עצמה כלוהטת משום בחינה שהיא, ינקה אוויר אל תוך ריאותיה המרוקנות, ובטעות, בגלל רצונה להסיט את מבטה מפני מבטו הבוחן של אטראוס, לכדה את עיניה של אישה שהתמקמה בהיסוס לא רחוק מהם. היתה זאת פיבי קארסטיירס. "צר לי להפריע, מר דיאונידס," אמרה האישה המבוגרת במבוכה. "אבל חשבתי לעצמי שאולי תרצו שאקח מכם את החתול." ברגלים רועדות לינדי נתקה את עצמה מאטראוס ונעה לעבר פיבי כדי למסור לה את החתולה, שסבלה בשקט את מעיכתה בין גופותיהם הצמודים. היא לא היתה מסוגלת לפגוש את מבטה של פיבי; היא היתה בשוק...