מאהבת מבית המלוכה

1 1

מטוס הסילון, חלק מהצי המלכותי של לה-קרואה, גנח ורטט והנסיכה שנטל תיבודט הרימה את עיניה והתה שלה היטלטל בספל שלה.

עד כה הטיסה עברה חלקות. הם היו באוויר כמעט שלוש שעות – כמעט חצי הדרך הביתה ללה-קרואה משהות בת שבוע בניו-יורק – ולמרות שמזכירתה של הנסיכה והעוזרות שלה ישבו בנינוחות מאחור, הרי ששנטל רצתה נואשות להגיע הביתה אל בתה.

אבל היא הצליחה לשבת במנוחה, לשמור על הבעה שלווה שהוטמעה בה אחר שנים של שירות ציבורי שלימד אותה לא להסגיר את רגשותיה האמיתיים.

שפתיה של שנטל התעקלו קלות, נלחמות בחיוך של בוז עצמי קטן. זה עדיין שעשע אותה – החיים עצמם. אנשים לא רצו לדעת מהי המציאות שמאחורי דלתות הארמון. הם רצו את השיער המושלם והחיוכים, את הבגדים המסוגננים והכתר. הם רצו את האגדה, לא את האמת.

האמת. כן, האמת. זה כבר משהו שונה לגמרי...

חיוכה של שנטל גווע ולרגע עגמומיות העתיד שלה הדהימה אותה, החומות, החוקים, הדממה... לא אלה החיים שחשבה שתנהל. תמיד היתה כל-כך טובה, כל-כך רצינית בכל, עד שהיתה בטוחה שהחיים יהיו שונים.

המטוס נפל לפתע, התהפך באופן שגרם לאנשים סביב שנטל לצחקק ולהביט סביב בעצבנות ולבדוק תגובות של אחרים. שנטל עצמה בחנה את קבוצות הנוסעים. העוזרים העצבנים שלה, כמה מאנשי התקשורת, כמה גברים, מנהלים, חברים של המשפחה, אנשי חברת התעופה.

היא שנאה טיסות קשות. הן היו חלק בלתי נפרד מטיסות, והיא גדלה במטוסים, אבל עתה היתה אם ושנטל פחדה מהמראות ונחיתות ומהחלקים הקשים בטיסות עצמן. אבל כלפי חוץ השימה עצמה רגועה ולגמה מהתה שלה.

ברגע בו הרימה את הספל אל שפתיה היא שמעה קול פיצוץ עולה מירכתי המטוס. המטוס רעד, רעד כמו שיניים נוקשות, כמו מתכת הולמת במתכת. המטוס נפל שוב, הפעם הנפילה היתה חדה יותר ולפתע התחתית של הספל היתה במרחק מיילים ממנה.

היא לא אהבה את זה.

שנטל הורידה רגל מרגל ושתלה את כפות רגליה על הרצפה, עושה כמיטב יכולתה להיראות רגועה. לא מודאגת.

הם לא עומדים להתרסק. זו רק מערבולת אוויר. לא משהו רציני. מטוסים נכנסים לפעמים לכיסי אוויר כאלה.

דיילת במדים אדומים ולבנים של חברת התעופה המלכותית של לה-קרואה מיהרה לעברה. "תני לקחת ממך את הספל," אמרה ולקחה מהנסיכה את הספל והתחתית. "אנחנו לא רוצים שתיכווי."

המטוס שייט עכשיו בתנועות גדולות של רקדנית בטן ענקית בשמים, והנוסעים מלמלו בירכתיים בזמן שהספרית של שנטל החלה לבכות.

שנטל הרימה את מבטה ופגשה את עיניו של אחד הנוסעים הגברים. הוא ישב לא רחוק, מעבר למעבר הצר, על מושב עור זהה, ומבטו הצר המשיך לאחוז בעיניה בהבעה רגועה וכובשת. הוא לא היה אנגלי או צרפתי. הוא היה יותר מדי קשה למראה, יפהפה אבל קשה, פניו נוקשים מדי בתוויהם ומישוריהם – קווים בלתי מתפשרים של מצח, אף, פה וסנטר.

"הטיסה קצת קופצנית," אמרה, מרימה מעט את קולה, מרגישה כורח ליצור קשר. היא לא רצתה לפחד, קיוותה שאינה נראית מפוחדת.

"כן."

היתה לשנטל תחושה שהוא לא מעוניין בחברה – באנשים. "אתה טס הרבה?" שאלה, מנסה לא לחשוב על המטוס המיטלטל באוויר.

"כן." מבטו הכהה היה קשה כמעט כמו קו עצמות לחייו ולסתו. "ואת?"

"די הרבה." היא בלעה את הרוק. אבל היא מעולם לא פחדה כך בעבר. הפחד שלה היה עז. "מעולם לא – " היא השתתקה כאשר המטוס צנח לפתע ומישהו מאחוריה צווח.

שער עורפה של שנטל סמר והיא אחזה בזרועות הכסא שלה והתרכזה בנשימות. תירגעי. תירגעי. תירגעי.

לבה פעם ועיניה צרבו והיא הסתובבה להסתכל בגבר שמעבר למעבר. אסור לה להתמוטט. עליה להישאר מרוכזת.

לדבר אליו.

ליצור אתו קשר.

היא נשמה רדודות בראש מסתחרר. "יש לך מבטא."

גבותיו ירדו. "גם לך."

אולי הוא ממוצא לטיני כלשהו. איטלקי? סיציליאני? הבעירה בעיניה הפכה לדמעות. היא בושה באובדן השליטה שלה. "אני ממליו," אמרה, מזכירה את הארץ העצמאית שלה שהיתה לחופי צרפת וספרד.

"אני מיוון," אמר וקם לפתע. הוא חצה את המעבר הצר והתיישב על הכסא הפנוי לצדה.

אה, יווני, חשבה, נלחצת עוד יותר מקרבתו. "אני הנסיכה שנטל מרי – "

"אני יודע מי את."

כמובן שידע. כמה מטופש מצדה. היא ניסתה להישמע נורמלית. טבעית. "איך קוראים לך?"

"דמטריוס מנתקיס."

שפתה התחתונה רעדה. גרונה כאילו התנפח וגוש התיישב במרכזו. "איזה שם."

מבטו החזיק בעיניה, עיניים כה עזות שסחררו אותה. "כן."

המטוס גנח בקול ורעד כאילו הפך לנחש. גמיש. נייד.

שפתיה של שנטל נפשקו. היא שאפה אוויר. היא הסתובבה אל מר מנתקיס. "זה כבר לא כיס אוויר, נכון?"

"לא."

היא לא חשבה כך והנהנה, שואפת אוויר באיטיות, מנסה להתעלם מהפחד שלה, שהפך לדבר ענקי וממשי. הפחד היה קר וכבד, כמו הזעה הקרה שמופיעה באמצע חלום רע שרוצה להתעורר, מכריחה להתעורר אבל לא מסוגלת להתעורר.

דמטריוס נרכן אליה, כתפו הרחבה נוגעת בכתפה. "איך חגורת הבטיחות שלך?" שאל, אבל הוא לא חיכה לתשובה שלה. הוא הושיט את ידו ובדק את המתח של החגורה שלה באופן אישי.

המעשה שלו אמר הכל, והפחד שלה גדל, מתפשט בתוכה. "אתה לא חייב לעשות את זה."

"לעשות מה?" הוא הסתכל בה, מבטו הכהה מצטמצם ומתרכז בפניה.

היא חשבה שקולו דומה לחצץ, קשה, חד והיא חשבה על המבטא היווני שאינו דומה למבטאים היווניים ששמעה עד כה. נימת קולו היתה קשה יותר. העגה שלו חריפה יותר. "לבדר אותי. להסיח את דעתי. מה שאתה עושה."

"אני מכנה את זה לארוח לחברה."

היא ניסתה לחייך אבל לא הצליחה. היא הרגישה טירוף מבפנים, ולבה הלם, הדופק שלה השתולל. הם טסו מעל האוקינוס האטלנטי בדרכם חזרה לאירופה. לא היה שום-דבר מתחת מלבד מים. גם אם היו צריכים לנחות, לא היה איפה.

היא סבה אל החלון. הרעד של המטוס, העננים השחורים, תחושת ההרס העצימה את חושיה והזמן נמתח ללא סוף כך שהעתיד היה בלתי אפשרי – רחוק מהישג יד.

לילי.

היא הרגיש את החומצה בגב עיניה. היא לחצה את ברכיה זו לזו כדי לעצור את הדמעות. נסיכות לא בוכות. נסיכות לא מגלות רגשות בציבור. נסיכות חייבות להיות מעל לכולם.

אבל פניה של בתה הופיעו לנגד עיניה, הפנים המתוקים והחיוורים, השיער הבהיר, השפתיים הקטנות בצורת לב.

היא כיסתה את פניה בידיה, שפשפה את עיניה וייבשה את הדמעות בטרם נפלו. אסור לה לאבד שליטה. הקברניט עוד לא השמיע הכרזה כלשהי. הדיילות נחגרו בעצמן, אבל הן נראו שקטות, ממוקדות, מקצועיות.

המטוס רעד ונטה שמאלה בחדות. שנטל הזדקפה בזמן שהמטוס המשיך לנטות שמאלה. היא הביטה שוב דרך החלון.

"אני לא רואה כלום," אמרה כאשר נראה שהמטוס חזר לנתיב טיסה נורמלי יותר. העולם מעבר לחלון היה חשוך ומלא עבים כבדים, והמטוס הפליג דרכם כשהוא רוטט מזמן לזמן כאילו להזכיר לנוסעים שהסכנה עוד לא חלפה.

"חשוך בחוץ," ענה בשלווה, מתרווח בכסא שלו, גופו רגוע, לא ניכר מתח בגופו הגדול והחזק.

היא ייחלה שהיתה יכולה לשאוב נוחם מן העובדה שהוא רגוע, אבל הביטחון שלו הרעיד אותה עוד יותר. "האם הטייס יכול לראות?"

"הוא טס בעזרת ציוד."

אבל אם הציוד מקולקל? רצתה לשאול. במקום זאת חשבה על החיים, על הבחירות שעשתה, על ההזדמנויות שלא ניצלה. "ברגעים כאלה עורכים חשבון נפש," אמרה בצחוק חד. "אין כמו התבוננות פנימה."

"חרטות?" שאל.

עיניה כמו בערו. "עשרות."

"תזכירי אחת."

היא נענעה בראשה, ידיה אחזו בזרועות הכסא בכל הכוח. "יש יותר מדי. אני לא מצליחה לחשוב על אחת ויחידה, אלא על כולן, על כל ניסיון החיים הזה, על כל התקוות והחלומות..."

"החיים הם אף-פעם לא מה שחשבת שיהיו, נכון?"

עיניה חיפשו את עיניו. הוא נראה כל-כך גדול, כל-כך מרשים ועם זאת, הוא הקרין עוצמה. שלווה. "לא."

"מה גרם להם להיות שונים בשבילך?"

היא נענעה קלות בראשה. היא לא תוכל לדבר על זה.

היא לא תוכל לדבר על שום-דבר.

לפתע חשבה על סוף-השבוע שלה בניו-יורק.

היא היתה אורחת הכבוד בשבוע האופנה השנתי של ניו-יורק, ויושבי-ראש האירוע הזמינו עבורה את הסוויטה המלכותית במלון לה-מרידיאן בניו-יורק, מלון מהודר עם השפעה צרפתית חזקה. היא הניחה שחשבו שתרגיש נוח במיוחד במקום בעל הדגשים צרפתיים, אבל היא לא באה לניו-יורק כדי לגלות את צרת, או את מליו, או אפילו את לה-קרואה. היא באה לניו-יורק כדי לגלות מעט מעברה, לפחות את עברה של אמה, אבל זה לא הסתדר ככה.

איך תוכל לגלות את אמה, או אפילו את עצמה, במלון מפואר עם לובי שיש מהודר ומסעדות וטרקלינים ספונים כרום ועץ דובדבן?

אבל המלון היה עניין של ניגודים מעניינים: שחור ולבן, כרום ועץ. הטרקלין נראה כמו ספינת נוסעים עם מעגלי אור ענקיים – צהרים – ושולחנות קטנים פזורים יחדיו שהזכירו לה שולחנות סיפון המקיפים את הבריכה. החיים בלה-מרידיאן ניו-יורק היו הומים וסואנים ומלאים שיק, ואולי זו היתה ניו-יורק, אחרי-הכל. אולי ההמולה של הרחובות המעורבת ברעש הסכו"ם ושקשוק הכלים וקולות הצחוק והדיבורים – אולי זו היתה ניו-יורק ואולי בגלל זה שנטל ידעה שתמיד תהיה זרה כאן.

זה לא היה האי שלה, הממלכה של בעלה, או אורח החיים האלגנטי והמזוכך שלה.

אבל אולי זה היה הפיתוי של ניו-יורק. היא זכרה את הנוף שלה מהסוויטה המלכותית, את נופי העיר עם המגדלים הגותיים והבניינים הנישאים, האורות המבהיקים ומגדלי המים הניצבים מעל מגדלים נמוכים יותר. ניו-יורק היתה עיר של שינוי ובחירה ועוצמה והקרבה, וכאשר העיר פעמה סביבה ומעבר לה, היא ידעה שאין לה עוצמה כזו. או אומץ.

"החיים הם חידה," אמרה חרישית, עדיין חושבת על השבוע בעיר, ועל כל מה שראתה ושמעה. מקומות כמו ניו-יורק ולונדון הזכירו לה שיש כל-כך הרבה אנשים שונים בעולם, וכל-כך הרבה דרכים לעשות דברים.

"הם יכולים להיות. או שהם יכולים להיות מאוד ברורים."

פעם הם היו מאוד ברורים גם עבור שנטל. אבל כבר לא. לא מאז נישואיה, לידתה של לילי, מותו של ארמנד. שום-דבר כבר לא היה ברור. או פשוט. והמחשבה על היעדר הפשטות הזכירה לה את המלצר הבוקר במסעדת המלון. היה לה שולחן משלה – המזכירות והעוזרים האישיים שלה ישבו בשולחן סמוך – והמלצר פשוט עלה על כל תיאור. במובן המילולי של המילה.

"היה מלצר במסעדת המלון," אמרה לאט, מדמיינת את המלצר הגבוה, שהיה לפחות מטר שמונים-ושניים – שלושה, והיה לו שיער ארוך וקול רך, כתפיים משתפלות ומותניים רכים, אגן מלא ובכל זאת, הוא היה גבר. לפחות נולד גבר. "המלצר לא התאים לגוף שלו. אני לא יודעת אם הוא לקח משהו כדי להיעשות נשי יותר או שאולי הוא פשוט רצה להיות כזה, אבל – "

"אבל מה?"

"אני הערצתי אותו." שנטל הרימה את עיניה והביטה לתוך עיניו של מר מנתקיס והרגישה כיצד קרביה מתהפכים. "הערצתי אותו על שסירב לבלות את כל חייו כמישהו, או משהו, שלא רצה להיות... על שלא היה מוכן, או לא היה מסוגל לבלות את שארית חייו בגוף שלא התאים, או לשחק תפקיד שלא התאים."

"נראה שהמלצר נקט אמצעים דרסטיים למדי."

"אני חושבת שהוא היה אמיץ," לחשה, שוברת את המבט, פונה להביט החוצה אל החשכה האופפת את המטוס.

במסעדה הבוקר היא נטרדה בתחילה, ואז התבלבלה, ולבסוף הרגישה אהדה. ואהדתה העמוקה גרמה לה להרגיש את הכאב שוודאי הרגיש אם חש צורך לשנות כך את העולם שלו.

היא ידעה איך זה להתחיל בצורה מסוימת ולהילחם בה כל הזמן. להילחם במהלך הימים, להתכחש לדחפים הטבעיים שוב ושוב, לצוות על העצמיות לעשות זאת בגלל... בגלל.

"קפה?" שאל המלצר הבוקר, קולו רך כקול אשה, אבל היה ברור שזה קול גבר.

קולו של המלצר היה קבור עמוק בלבה במקום בו ניסתה לא לשחרר את הרגשות. היא הרגישה אמפתיה גדולה כלפיו עד שניסתה לחייך, אבל עיניה התמלאו דמעות. הגבר המסכן ודאי סבל שנים של כאב. "אנא," אמרה, מאלצת את עצמה לדבר, מרימה את מבטה כדי לפגוש את עיניו של המלצר. היא חייכה, חייכה באמת למרות שחשבה שאף-אחד לא יכול לחיות בלי כאב עז.

"אבל את אמיצה." קולו של דמטריוס מנתקיס החזיר אותה אליו. "את עשית בחייך דברים מדהימים."

היא נענעה בראשה וזכרונות הבוקר עדיין בערו בלבה. "לא. לא ככה. מעולם לא נלחמתי באמת על שום-דבר." ולפתע קולה נשבר ושנטל עצמה את עיניה, מייחלת שהיתה יכולה להיעלם. היא לא רצתה להרגיש כל-כך הרבה. לא רצתה לחשוב כל-כך הרבה.

"על מה היית נלחמת, אם היית יכולה לעשות הכל מחדש?" שאל.

שנטל נעה על המושב שלה בחוסר נוחות. היא רצתה לרדת מהמטוס. היא רצתה להתרחק מהגבר הזה ששאל שאלות קשות ורצה תשובות אמיתיות. זה היה יום ארוך, והיא לא ידעה איך לא לענות לו. היה בו משהו כפוי, משהו שאילץ אותה לדבר. "אושר," אמרה לבסוף.

כתפיה התרוממו ונפלו. היא לא יכלה להאמין שאמרה לו את זה... שחלקה את זה. "לא חשבתי שהאושר יהיה חמקמק כל-כך. תמיד חשבתי שלכולנו תהיה הזדמנות שווה."

"ולך לא היתה?"

היא מעולם לא דיברה כך עם אנשים, ובכל זאת, עכשיו היא החלה להיפתח וכאילו לא הצליחה לשתוק. כאילו הוא פרץ אצלה איזו סערה. "אני לא יודעת מה השתבש. ניסיתי כל-כך לעשות את הדבר הנכון, ותמיד חשבתי שאם מנסים באמת, שאם עושים את הדברים הנכונים, שאם מתנהגים טוב, שאם מתנהגים יפה ובחמלה... שאם עובדים מספיק קשה ונותנים מספיק אז מגלים את אותו אושר חמקמק שכמדומה שהאחרים נהנים ממנו. מגלים את האושר ו – " היא השתתקה והתנשמה, וכאב הריקנות בתוכה כמה כמו דבר חי ונוהם.

גומות עמוקות התהוו משני עברי פיו. "ומה?"

"שלווה." שלווה. היא לא עצמה את עיניה אבל בפנים היא הרגישה עייפה וריקה כל-כך עד שהיתה עוצמת את עיניה אם הוא לא היה מתבונן בה בעיון כזה. אבל הוא לא מכיר אותך, הזכירה לעצמה, הוא יודע איך קוראים לך, אבל זה הכל. הוא בחיים לא יכיר אותך באמת. וגם אם תשרדי אחרי הטיסה המטורפת הזו, דבר שנראה בלתי סביר ברגע זה – הרי שלא תראי אותו יותר לעולם. האם זה כל-כך נורא להיפתח קצת? להיות כנה? לדבר מהלב?

כל חייה היא נתנה לחובה להכתיב לה את מעשיה. המדינה, הכלכלה. כנכדה הבכורה של המלך רמי, היא נועדה להיות המלכה והשליטה העתידית של מליו. היא ידעה מאז שנות העשרה שלה שחובתה להינשא כראוי, לספק יורשים, להבטיח את היציבות הכלכלית ולהבטיח למדינה עצמאות משלוש השכנות החזקות שלה, ספרד, צרפת ואיטליה.

לדבר מהלב. לחיות כלבבה. אלה לא היו דברים שהורשתה לעשות. לבה נשלט מזמן על ידי ראשה והנאמנות והתשוקה לעשות את הדבר הנכון שלטו בדחפים וברגשנות. היו הדברים הנכונים, הדברים שיש לעשותם והיא ידעה שכאשר תינשא, היא תינשא לבן זוג הולם, בן זוג שיוסדר לה על יד סבה ויועציו. היא תחזיר את השגשוג לממלכה הזעירה שלהם ותביא להם את היציבות.

זה היה תפקידה. זה היה התפקיד שהוטל עליה.

וזה היה תפקיד שביצעה. באופן טרגי, ברגע שנישאה לארמנד, שנטל ידעה שעשתה את הטעות הגדולה ביותר בחייה, והולדתה של לילי רק החמירה את המצב.

אבל די היה במחשבה על בתה הקטנה כדי להעלות חיוך על שפתיה. לילי היתה הכל. היא היתה החדווה הצרופה ביותר בחייה. מתת. גמול. חבל הצלה.

לפתע המטוס גנח שוב, מתכת חרקה, גוף הסילון התעוות כאילו התייסר.

שנטל פכרה את ידיה בחיקה בזמן שהמטוס רעד ורטט וטלטל את גופו הכסוף.

מה יקרה ללילי?

היא ידעה שגיסה, המלך מליק נורי, סולטן ברקה, מנסה לשחרר את לילי, מנסה למצוא דרך לברוח מהחוקים הארכאיים של לה-קרואה, אבל עד כה שום-דבר לא עזר, ופירוש הדבר שאם המטוס הזה יתרסק, אז לילי תהיה לכודה לנצח עם התיבולדטים בלה-קרואה. שנטל לא יכלה לשאת את המחשבה. הוריו של ארמנד היו אנשים קרים וקשים והם ישלטו בכל בחירה, בכל מחשבה, בכל נשימה של לילי.

ראשה הסתחרר. בטנה התהפכה. היא עמדה להקיא.

ממקום כלשהו הושטה יד והונחה על גב ראשה, מאלצת אותה להוריד את פניה אל ברכיה. "תנשמי."

מגעו של דמטריוס מנתקיס היה חד-משמעי אבל קולו היה רגוע.

כשידו על ראשה, ואפה על ברכה, היא הרגישה תמיהה נוכח תפנית זו באירועים. מוקדם יותר היא היתה בניו-יורק, סוגרת את המסע הזה לניו-יורק ומתגעגעת ללילי, ועתה היא מתכוננת לפרידה...

היא עצמה את עיניה בכל הכוח וניסתה להשתלט על עצמה. את חייבת להיות בסדר, את חייבת להניח לזה. אף-אחד לא חי לנצח... אף-אחד לא חי לעד...

"תנשמי," ציווה הקול ממעל שוב.

"אני לא יכולה." קולה נשבר והדמעות נפלו על ברכיה. "אני לא יכולה – "

"את יכולה. את חייבת. קדימה, שנטל, תהיי קשוחה."

קולו הקשה היה כמו סטירה, ימינה, שמאלה. אחרי רגע היא הרגישה רגועה יותר. היא נשמה שוב. עמוק יותר. בצורה סדירה יותר.

"אני בסדר עכשיו," אמרה והתרוממה כנגד משקל ידו.

הוא הניח לה להתרומם לאט, לאט.

היא הזדקפה וניסתה לפגוש את מבטו, אבל לא הצליחה. דמטריוס מנתקיס הפחיד אותה בדיוק כמו המטוס הרוגש.

 

דמטריוס התבונן בנסיכה וידע שהם בצרות, ידע שהוא רגוע מפני שלא היה כמעט מה לעשות עכשיו. או שייצאו מזה, או שלא. כך-או-כך, הוא יהיה עם הנסיכה תיבודט. אם הם ישרדו, הוא יהיה שם. אם ימותו, הוא יהיה שם. הוא יוכל להרשות לעצמו להיות רגוע. החלטות מסוימות כבר התקבלו עבורם. עכשיו זה רק עניין של המתנה.

"אני בסדר עכשיו," אמרה שוב והפעם קולה היה עמוק יותר, רגוע יותר.

הוא בחן אותה בזמן שישבה על המושב שלה, ידיה אוחזות במסעדים. "זה בסדר לפחד." הוא ראה את ראשה נזרק לאחור, את מבטה הכחול הפוגש את עיניו. רגש הכהה את עיניה, מצופף קווים קטנים סביב פיה הרך.

"אתה פוחד?" לחשה.

"במידה מסוימת, כן."

שנטל הסיטה את עיניה ואצבעותיה נצמדו אל המתכת הקרה של המסעדים. היא לא פחדה קצת. היא פחדה מאוד, ולראשונה מזה שנים רצתה רק את האמת. את האמת בלבד. בלי הבטחות והעמדות פנים ואמירות מסולסלות שאנשים תמיד ניסו להשמיע באוזניה. "אנחנו נצא מזה?"

"אנחנו נעשה כמיטב יכולתנו."

קולו היציב של דמטריוס גרם לה לרצות לצרוח. הוא היה כל-כך ממוקד, כל-כך יציב, בזמן שהיא הרגישה לגמרי חולה מפחד. אלמלא לילי, אז היא היתה מוכנה למות, היא היתה יכולה להגיד שלום, היא היתה משלימה עם העובדה שהגיע זמנה, שחיתה את חייה, אבל לילי היתה שם ולילי נזקקה לה.

אלוהים, תן לי שש-עשרה שנים, התפללה שנטל, אני רוצה שש-עשרה שנים. עוד שש-עשרה שנים של ימי-הולדת וחיבוקים ושיחות מאוחר בלילה על הכל ושום-דבר עם לילי שלי.

אני לא אבקש ממנה לחיות בשבילי. אני לא אבקש ממנה שום-דבר בשבילי. אני לא אבקש ממנה להיות כלום חוץ מלילי. אני רק רוצה להיות שם בשבילה. אני רוצה לפתוח בשבילה דלתות ואז להשכיב אותה לישון בלילה, בידיעה שהיא בבית, בידיעה שהיא בטוחה.

שנטל מתחה את אצבעותיה, נעצה את ציפורניה בכפותיה. "אם לא אגיע הביתה – "

"את תגיעי הביתה."

היא רצתה להאמין לו, באמת שרצתה. "אבל אם לא, תבטיח לי שתגיד לבת שלי – "

"שנטל."

קולו הקשה, החזק, כמו גוש של שיש מחוספס, גרר את מבטה מעלה; אל חזהו ואל מפתח חולצתו וסנטרו ולסתו ופיו. ברגע שעיניה פגשו את מבטו, היא חשה קור וחום ומגע של עצבים חיים. "אתה לא קורא לי הוד מעלתך."

"אבל את לא הוד מעלתי. את שנטל תיבודט."

"אני שונאת את השם הזה." היא קפאה עוד יותר, רסיסים של קרח כיסו את לבה. "אני לא תיבודט. זה היה השם של בעלי."

"והוא מת."

היא בלעה את הרוק במאמץ. "כן."

"ואת לא עומדת למות."

"לא."

שפתיו התעקלו בחיוך קלוש. זה היה כמו חיוך של זאב שחור. שיניים חשופות. "זו התשובה החיובית הראשונה ששמעתי ממך היום."

"וזה החיוך הראשון שראיתי אצלך היום."

"אני לא אוהב לחייך."

היא צחקה. לרגע, הגם שזה היה לגמרי בלתי נתפס, היא שכחה את המטוס הרועד, את הנפילות בחלל, את הבחילה שאחזה בה. "אתה לא אוהב לחייך?"

"טפשים מחייכים."

שנטל בלעה צחוק כבוש. "אתה מתבדח."

ראשו נטה הצדה, ועיניו הכהות פגשו את עיניה בעוצמה חתולית של עיניים שגרמו לה לרעוד עמוק בפנים, רעד שלא היה לו קשר למטוס או לפחד והיה לו קשר למודעות בלבד.

כמו ארמנד, היה לו ביטחון עצום בעצמו. אבל היא ידעה מה קורה עם גברים כארמנד. הם מחסלים את הסובבים אותם, עד שלא נותר מהם דבר. לא רוח, לא הערכה עצמית, לא תחושת עצמיות.

צחוקה גווע בפיה, נחנק בגרונה. גברים קשים, גברים חזקים לא היו גברים שרצתה להכיר.

המטוס שקע לפתע, שוב נפל ובמקום כלשהו שמעה שנטל אשה צועקת, זעקה ארוכה ומפוחדת שכמו נמשכה עוד ועוד בזמן שהמטוס שקע לעבר האוקינוס למטה.

ידו של דמטריוס הושטה, כיסתה את ידה והחזיקה באגרופיה. "אני כאן."

היא אחזה בידו בכל מאודה. "אנחנו נופלים."

"אנחנו יורדים לאיזה מקום מהר."

היתה עתה חריפות בקולו, חריפות שהיתה לה משמעות רבה. הוא הרגיש דחיפות וסכנה. הוא פגש אותה במקום בו היתה. שני אנשים... בני אנוש... בלי הבדלים ביניהם עתה.

"תודה," השתנקה, פיה מלא חול, לבה הולם כל-כך חזק באוזניה עד כי חשבה שהוא מחשב להתפוצץ. "תודה שאתה עושה את זה. שאתה אתי."

"העונג כולו שלי."

מסכות צהובות ירדו.

שנטל הביטה בגביע הצהוב המבהיק שלפניה ואז נזכרה בכל התדרוכים שראתה, בכל ההוראות השגרתיות. היא הושיטה את ידה אל המסכה, הצמידה אותה אל אפה ופיה. המסכה התאימה.

היא הסתובבה והביטה בדמטריוס. המסכה שלו היתה על פניו. עיניו הצטמצמו.

פיה רעד. דמעות מילאו את עיניה. "אני רוצה הביתה."

"לבת שלך."

היא הנהנה וידיה אחזו בזרועות הכסא כל-כך חזק עד שחשבה שעצמותיה יישברו.

"ספרי לי עליה," אמר, קולו מגיע מרחוק מאוד. "בת כמה היא? מה הצבע האהוב עליה?"

שנטל מצמצה, שאפה אוויר והרגישה כיצד הדמעות גואות בעיניה. המטוס הסתחרר מטה והוא ניסה למנוע את ההתפרקות שלה. ניסה להעסיק אותה במשהו אחר. "ארבע." הלחץ באוזניה, הלחץ בראשה היה בלתי נסבל. היא מצמצה, ראשה הסתחרר ואוזניה הרגישו כאילו הן עומדות להתפוצץ. "ירוק." היא מצמצה בסחרור ונשמה בכאב עז. "הצבע האהוב עליה הוא ירוק."

המטוס רעד והסתחרר וחגורת המושב שלה נמתחה על בטנה, בקושי מצמידה אותה אל המושב שלה. היא הרגישה כיצד זרועו של דמטריוס נצמדת אל חזה, מצמידה אותה בחזרה אל הכסא. "איך היא?" שאל.

שנטל לא הצליחה להתרכז. הלחץ בראשה גרם לה לרצות לצרוח כמו האחרים מאחור, שצעקו לאלוהים וביקשו עזרה. ביישנית. היא עצמה את עיניה. לילי ביישנית.

דמה נאסף עתה בראשה, באוזניה והיא ידעה שלא תוכל לשאת עוד הרבה לחץ כזה.

לילי.

היא דמיינה את לילי, החזיקה את דמותה של בתה לפניה, שמרה בלבה את אהבתה לבתה. וכאשר העולם חלף לפניה, התחוור לשנטל לראשונה שהיא לא יכולה להכיל את אהבתה. האהבה לא לכודה או מעוצבת בתוך הגוף אלא חיה בתוך היקום.

האהבה נמצאת בתוך כל אורגניזם חי, בכל תא, בכל יצור ואדם.

לילי תהיה בסדר.

לילי תהיה בחסותם של דודה ניק ודודה ג'ואל, סבא וסבתא ישמרו עליה, ובני העם של מליו ישמרו עליה תמיד, יחבקו אותה, יקבלו אותה.

היא תהיה בסדר.

קול נשמע דרך מערכת הקול של המטוס. הקברניט הודיע שהם עומדים לנסות לנחות. "תתכוננו לנחיתה."

תתכוננו. לגרוע מכל. לטוב ביותר. לשארית חייכם.

זרועו של דמטריוס הצמידה את ראשה אל ברכיה שוב, הופכת את גופה לכדור. "תחזיקי חזק."

לילי, אני אוהבת אותך.

"תחזיקי חזק," אמר דמטריוס שוב וידו אחזה בכל הכוח בגב ראשה.

אני מחזיקה.