מאושרת בדרכה

פרק 1

בחייו של אדם יש כמה רגעי זוהר שבהם הוא מוצף באושר עילאי. באותם רגעים הוא חש שאין גבול לכוחותיו ושיש ביכולתו להזיז הרים. מן הסתם זו דרכו של היקום לרמוז לו שמעבר לפינה כבר אורבת הנפילה, ובמהלכה יזדקק מאוד לכוחות הללו.

זאת כנראה הסיבה שכאשר מתחולל בחיינו אירוע חיובי, לא חולפות להן חמש דקות ואנחנו מתחילים לדאוג. אבל באותו בוקר בהיר בסתיו 1998 לא הייתה לי אפילו הפריווילגיה של אותן חמש דקות קסומות.

למעשה, הייתי צריכה להתחיל לדאוג כבר בערב הקודם, כשאורי, בן הזוג שלי, הפתיע אותי בהצעת נישואין. אבל ארבעת בקבוקי השמפניה שליוו את ההצעה הרומנטית גרמו לי לשכוח את זהירותי הטבעית כמו גם את השקפת העולם הפסימית שלי שחלקה כבר הוצג לעיל. החלק השני של אותה ההשקפה התייחס באופן ספציפי יותר למוסד הנישואין. ייחסתי לו כוחות רשע דמוניים הגורמים להרס האהבה והחברות בין שני השותפים התמימים לקשר, ללא כל כוונת זדון מצדם. למרבה הצער, התברר לי למחרת שבקשר שלנו לא היה הרבה מה להרוס, כי חברות אמיתית מעולם לא הייתה בו, לפחות מצדו של אורי.

באותו בוקר התעוררתי עם כאב ראש מטלטל, כאילו הלמו בתוך ראשי עשרות פטישים. לרגע האשמתי בכך את השתייה המופרזת מליל אמש, אבל עד מהרה התברר לי שהרעשים מגיעים דווקא מבחוץ. ואז נזכרתי שעמדנו בעיצומו של תהליך שיפוץ. שתי הדירות הקטנות שהרכיבו את הבית הדו-משפחתי שבו התגוררנו זה לצד זו עמדו להפוך לבית חד-משפחתי גדול ומרווח.

הסיבה לצורת המגורים המשונה שלנו הייתה שני הילדים של אורי מנישואיו הקודמים. כשהכרנו, לפני ארבע עשרה שנים, הם היו בני שלוש וחמש.

למרות שהייתי אז כמעט ילדה בעצמי ואולי דווקא בגלל זה, התעקשתי שלא נגור ביחד עד שהילדים יתבגרו. בכל לבי האמנתי כי ראוי שהם יבלו זמן איכות עם אביהם בלבד, בלי נוכחותה המאיימת של "האימא החורגת" שהפכתי להיות בעל כורחי, בגיל עשרים ואחת.

כשאורי עבר לגור לידי, היה לי כבר ותק של כמעט שנה בדו-משפחתי הפצפון. התגוררתי שם עם חברה שהכרתי במסגרת עבודתי כדיילת באל על, עבודה שתכננתי להתפרנס ממנה בכבוד יחסי עד שאסיים את לימודי הספרות והפילוסופיה באוניברסיטה. אבל אז הוא הופיע וטרף את כל הקלפים.

למרות שהיה מבוגר ממני רק בחמש שנים, הוא היה כבר גרוש ואב לשניים. להגנתו טען שהתחתן עם אהובת נעוריו, שלא נתנה לו שהות לחשוב יותר מדי אחרי השחרור מהצבא. היא פשוט נכנסה להיריון והציבה אותו בפני עובדה. אורי סיפר שהתאהב בתינוק עוד לפני שנולד, כשראה את דמותו המטושטשת על מסך האולטרה-סאונד.

רק אחרי עוד ילד ושש שנות חיים משותפים, רצופים שתיקות רועמות וכעסים מודחקים, הבינו אורי ואשתו שהם פשוט לא מתאימים. יועץ זוגי שגבה מחירים מופקעים בעליל הודיע להם זאת במפורש.

אורי נאלץ גם לפרוש מהשותפות במשרד פרסום ותיק ומצליח שהיה שייך למשפחת גרושתו ולהתחיל לבנות את חייו מחדש, בדו-משפחתי הקטן ששכר לצדי.

מובן שחיבבתי אותו ממבט ראשון, או לפחות משמיעה ראשונה של סיפורו העגום. כבר אז הייתה לי חולשה ידועה לאנשים שהחליטו לשבור את הכלים בלי להתחשב במחיר. אין פלא שבתוך שנה הפכנו לזוג נאהבים.

מה שבכל זאת הדהים את כל מכרי היה שבמקביל נכנסתי גם לשותפות במשרד הפרסום הקטן שאורי הקים. הוא תרם לו קסם אישי בלתי מעורער ויכולת ניהול סבירה בהחלט. ואילו אני תרמתי כישורים יצירתיים, שעד שהוא לא גילה אותם לא היה לי מושג על קיומם אצלי.

אף אחד מהסובבים אותנו לא העריך שיש לקשר המורכב הזה סיכויים לשרוד לאורך זמן. כולם הנידו ראש בצער והעלו בכל שנה את סכום ההתערבות ביניהם בשאלות מתי הוא יתפוצץ ועל איזה סעיף.

ההתערבויות לא פסקו גם כשחגגנו עשור למערכת היחסים שלנו במסיבה רבת משתתפים. רק השאלות השתנו למתי נתחתן ולמה. רוב חברינו המשותפים הימרו על היריון בתור הסיבה האולטימטיבית להחלטתנו העתידית למסד את הקשר, מכיוון שאורי כבר היה רגיל לתהליך הזה. חברי הפרטיים, שרובם נמנו עם משפחתי הענפה, חשבו שהזרז להחלטה להתמסד רשמית יהיה איזו זכייה בתקציב בינלאומי עתיר מזומנים, שיקפיץ את המשרד שלנו לליגה של הגדולים.

אף אחד, כולל אנוכי, לא היה מוכן לאפשרות שדווקא החלטה מרחיקת לכת כשלעצמה של מעבר למגורים משותפים יספק לאורי השראה מיידית לחצות את הרוביקון.

כאמור, הייתה לי דעה מאוד לא חיובית על מוסד הנישואין, כמו על מוסדות בכלל. אבל מאחר שההצעה הוגשה באווירה רומנטית, בחסות ארבעה בקבוקי שמפניה, החלטתי לזרום עם הנוזל המבעבע ולהיענות בחיוב. את כל החששות והתהיות שאיימו לזחול למוחי דחיתי לבוקר שלמחרת.

אורי צריך היה לטוס באותו לילה לשבוע בלונדון בענייני עבודה והנחתי שהעדרו יאפשר לי להתעורר בבוקר באווירה ניטרלית שתספק לי תשתית לחשיבה מסודרת.

כמה שמחתי כשהתעוררתי וגיליתי שלמרות כאב הראש ודעתי השלילית על נישואין בכלל, בקשר לעתידנו המשותף והממוסד דווקא חשתי בהחלט אופטימית ומאושרת. אולי גרם לכך הניצחון שחשתי מעצם ההתגברות על פחדי הטמירים והאפלים מפני התמסדות. אולי היו אלה קרני השמש האביבית שנפלו בזווית קסומה על הגינה בחצר ושיוו לה מראה זוהר וצבעוני, למרות אבק השיפוצים. ואולי תרם לכך דווקא הדיסק של "ארבע העונות" שהשמעתי בקולי קולות כדי להכניע את רעש הפטישים. כך או כך, זה בהחלט היה רגע נפלא של שמחת ניצחון ואושר מתפרץ. רגע שכמוהו חוויתי בפעם האחרונה שנים רבות קודם לכן, כשהצלחתי להתייצב לראשונה על גלשן בכינרת והרוח החמה בידרה את שערי.

לא חלפו להן שלוש דקות, והרגע הקסום הופר על ידי נמרוד הקבלן. הוא דפק על דלת חדר השינה שלי וקרא, "נוגה, אני מצטער להפריע, אבל יש פה דברים שאני רוצה שתראי לפני שאנחנו זורקים!"

"בסדר!" צעקתי בחזרה ויצאתי אליו, סקרנית לגלות אילו ממצאים ארכיאולוגיים התגלו במרתפינו המבולגנים. בניגוד לאורי, שדגל במדיניות ההשלכה לפח של כל חפץ שגילו עלה על שבועיים, אני אהבתי לנבור במוצגים היסטוריים, שככל שהיו ישנים יותר כן נדמו לי כמעניינים יותר. לכן אמרתי מראש לנמרוד, שלא יזרוק שום דבר בלי אישור שלי.

"היינו צריכים לשבור איזה קיר שלא תכננו קודם, במרתף של אורי," הוא הסביר והצביע על ארגז שהכיל קלסרים מיושנים למראה, "והסתבר שהיה שם מין סוג של ארון, אני לא יודע מאיזו תקופה אפילו, אז חשבתי שכדאי שתבדקי קודם מה יש בניירות האלה, כי אולי יש שם משהו חשוב."

"וטוב עשית," מיהרתי להגיד כשהוא הרים את הארגז ושאל אם אני רוצה לבדוק אותו למעלה, בשקט יחסי.

"כן, תודה," עניתי ועליתי אחריו במדרגות. נמרוד הניח את הארגז על הרצפה בחדר השינה ואמר, "כשתסיימי תקראי לי ואני אעיף אותו מכאן, בסדר?"

"בסדר," הנהנתי ושמחתי בפעם האלף על כך שנכנעתי ללחצו של אורי וחיפשתי קבלן שהעסיק רק פועלים ישראלים, למרות שרובם ביקשו מחיר גבוה בהרבה מקבלנים שהעסיקו זרים. כך הגעתי בסופו של דבר לנמרוד, שעליו קיבלתי המלצות מעולות, ובצדק. הוא לא היה רק איש מקצוע מצוין, אמין ודייקן, אלא גם נחמד ומתחשב להפליא.

כשנמרוד יצא, מיהרתי להפעיל שוב את המערכת, כדי לשחזר את רגעי הקסם מקודם. אבל אז פתחתי את אחד הקלסרים ומיד שכחתי מהמוזיקה. בקלסר היו חשבוניות שהוצאו ללקוחות שלנו על קמפיינים שונים שהמשרד שלנו ביצע בשבילם. קמפיינים שאת חלקם הגדול אני הובלתי.

דפדפתי בחשבוניות בפיזור נפש, מנסה להבין למה אורי שמר אותן שם. עד כמה שידוע לי, מקומן הטבעי היה במשרדה של רואת החשבון שלנו.

פתאום נדרכתי, מזועזעת עד עמקי נשמתי. זה קרה לאחר שגיליתי שבעשר החשבוניות הראשונות, הסכום הסופי שצוין בהן גבוה בהרבה מהצעת המחיר שאני גיבשתי והגשתי לאורי על מנת שיסגור את העסקה עם הלקוח.

תחושת הקבס הלכה והתעצמה ככל שהמשכתי ועלעלתי בחשבוניות שהיו מסודרות בסדר מופתי בקלסרים מהשנה האחרונה ומשנים קודמות. התברר שאורי רימה אותי בשיטתיות, החל מהרגע שבו העניק לי, ברוב אדיבותו, אחריות על תקציבים.

לומר שנפגעתי, זה יהיה שימוש בוטה בלשון המעטה. הרגשתי שעולמי חרב עלי. למעשה, אם הייתי מוצאת באותם קלסרים תמונות פורנוגרפיות של אורי ואיזו יפיפייה בלונדינית, הייתי חשה פחות נבגדת. מעשה כזה עוד אפשר היה לתרץ בסיפור על כך שנגרר לאיזה סטוץ חד-פעמי, מעידה רגעית שהיא יזמה והוא היה חלש מכדי לסרב, כי היה בחו"ל לבדו והרגיש לחוץ לפני סגירת עסקה גדולה, למשל.

אבל שום הסבר או תירוץ לא יכלו לשנות את העובדה שלנגד עיני התנוססו עדויות לבגידה האולטימטיבית: לגבות כספים עודפים מלקוחות, ולהעביר לי את הסכומים שהצעתי, שהיו נמוכים בעשרות אחוזים לפחות מאלה שנגבו בפועל. לנהל על כך רישום מסודר, כדי לא להסתבך חלילה עם רשות המסים, ולהחביא את הקלסרים בארון סתרים שהובלע באיזה קיר שאף אחד לא התכוון בכלל לגעת בו.

מה הוא חשב לעצמו, לעזאזל?! שאהיה כזאת נאיבית ומטומטמת עד קץ כל הדורות? שאף פעם לא אתבגר מספיק כדי להחליט שכדאי להיות מעורבת גם בענייני הכספים של המשרד, רק בגלל שההתעסקות בחשבונות שעממה אותי עד מוות? ובכלל, מה הוא עשה עם כל הכסף הזה? העביר אותו לחשבון סודי בשווייץ? ולמה, לכל הרוחות?! הרי רק אתמול בערב הוא הציע לי נישואין!

גם אם הגירושין שלו, שהותירו אותו כמעט חסר כול, גרמו לו טראומה וחרדה קיומית, עמדו בפניו דרכים הגונות יותר כדי להתמודד איתן. הוא יכול היה להציע, למשל, שנערוך בינינו הסכם שיסדיר מראש את חלוקת הרכוש, המשרד והכספים, במקרה שניפרד. יכול להיות שהייתי נפגעת קצת מהעובדה שהוא לא סומך על הגינותי העתידית. אבל בסופו של דבר הייתי מבינה וחותמת. לכן, מכל זווית שבחנתי את העניין, לא יכלה להיות שום הצדקה למעשה הונאה מכוער כזה.

בידיים רועדות הדלקתי סיגריה והתאמצתי לא לפרוץ בבכי. נדרשתי למלוא שליטתי העצמית כדי לבחון את אפשרויות הפעולה שעמדו בפני. תחושת מחנק ולחץ עצום בחזה הבהירו לי מיד שהפעולה האחרונה שלי הייתה טעות חמורה. פחד נורא התפשט בקרבי ודפיקות הלב שלי הדהדו באוזני. ככל שניסיתי להירגע הלך הלחץ וגבר, התקשיתי לנשום ופני נשטפו בזיעה קרה. כל התסמינים הצביעו על כך שאני בעיצומו של התקף לב. הספקתי עוד לכבות את הסיגריה בידיים רועדות ולנסות לצעוק לעזרה, לפני שהעולם חשך עלי.

התעוררתי לקול שאון מבעית של סירנה. גיליתי שאני שוכבת בתוך אמבולנס שנסע במהירות מטורפת. מסכת חמצן, שהייתה צמודה לפרצופי, הקשתה עלי להתבונן סביבי. כל מה שהצלחתי לראות היה מבוך שלם של חוטים ואלקטרודות ופרצוף מעומעם מעלי. פתאום נזכרתי במה שקרה לפני שהתעלפתי, ושמחתי לגלות שבשלב זה כבר לא חשתי שום לחץ בחזה.

'אם ככה אני בסדר,' הרהרתי בניסיון להירגע, 'גם אם היה לי התקף לב, הוא כבר מאחורי כנראה.'

הרגשתי מישהו לוחץ את ידי בחוזקה. הפרצוף המעומעם דיבר אלי בקולו של נמרוד, "נוגה, את בסדר? איך את מרגישה?"

ידי השנייה הייתה מחוברת לאינפוזיה, לכן הצלחתי רק לזקוף את בוהני למעלה בניסיון להבהיר לו שאני מרגישה בסדר ולא מסוגלת לדבר רק בגלל מסכת החמצן.

נמרוד, שפניו התבהרו לאט, הביט לתוך עיני והפטיר, "יופי, ממש דאגתי לך."

בשלב זה קלטתי שחלק גופי העליון חשוף, למרבה המבוכה. האלקטרודות שחוברו אליו לא הצליחו להסתיר הרבה משדי. אבל למרות זאת, נמרוד המשיך להביט בעקשנות לתוך עיני, כאילו חיפש בהן משהו חשוב מאוד.

"אתה הגבר הראשון שפגשתי שמתעקש להסתכל לי בעיניים כשהחזה שלי חשוף," התבדחתי בניסיון להתגבר על חוסר הנוחות שחשתי. קולי נשמע מוזר ועמום מבעד למסכת החמצן.

נמרוד חייך, כאילו הבין מה אמרתי.

"ש...ש... אל תתאמצי לדבר, את צריכה להירגע," הוא אמר וניסה לכסות בסדין את פלג גופי העליון. אבל סבך החוטים והאלקטרודות שעמד בדרכו סיכל את כוונתו.

האמבולנס נעצר, כאילו ביקש להקל על שנינו את המבוכה. נמרוד מיהר לצאת ולפנות את הדרך לשני גברים בחלוקים לבנים. הם בדקו אותי בסטתוסקופ לפני שהוציאו את האלונקה שעליה שכבתי וגלגלו אותה לתוך חדר המיון.

"נוגה וולף, בת שלושים וחמש," שמעתי אחד מהם מכריז, "איבדה את ההכרה לכמה דקות, אחרי שהתלוננה על קוצר נשימה ולחצים בחזה."

האמת היא שלא זכרתי שהתלוננתי בפני מישהו. אבל שמרתי על שתיקה, כפי שהורה לי נמרוד, עד שהוכנסתי לאחד התאים. רופאה צעירה ונעימת סבר הסירה מפני את מסכת החמצן והחלה לראיין אותי. סיפרתי לה מה הרגשתי עד הרגע שבו התעלפתי, ונידבתי פרטים על מצבי הבריאותי, שהיה מצוין בדרך כלל.

"אז... היה לי התקף לב?" שאלתי לבסוף בקול רועד. בשנים האחרונות שמעתי על כמה וכמה אנשים בגילי שנפטרו מהתקף לב או מדום לב.

"זה מה שאנחנו בודקים עכשיו," היא ענתה ושחררה במהירות ובמקצוענות את ידי מהאינפוזיה. אחר כך הצמידה מזרק למקום המחורר ושאבה ממנו דם. "הא-ק-ג שלך בסדר גמור, אבל יש עוד כמה בדיקות שאמורות לגלות אם החמצנו משהו. בינתיים תנוחי, את רוצה לשתות מים?"

"כן," עניתי. הרופאה יצאה וחזרה מיד עם כוס מים בידה.

"בעלך בחוץ, רוצה שהוא ייכנס?" היא שאלה ובתוך כך היטיבה את הכרית מתחת לראשי כך שהצלחתי ללגום מהמים, אשר נדמו לי באותו רגע כסם החיים.

"בעלי?!" שאלתי בתדהמה מבוהלת, כשלפתע הבנתי שהיא מדברת על נמרוד. הוא ודאי סיפר לפרמדיקים שאנחנו נשואים, כדי שיתירו לו להצטרף אלי לנסיעה לבית החולים.

"כן," היא חייכה ובחנה את ידי שהיו נקיות מטבעות. אחר כך משכה את הסדין למעלה, עד כמה שהתירו האלקטרודות שאליהן הייתי עדיין מחוברת, "בחור נחמד, הוא נראה ממש מודאג..."

"בסדר, שייכנס," עניתי באנחה והמשכתי ללגום את המים, בניסיון להירגע. הבשורה הטובה על כך שהא-ק-ג לא הראה שום סימן להתקף לב בהחלט עודדה אותי. אבל היו עוד בדיקות, שהתוצאות שלהן עלולות להגיע רק מאוחר בלילה או אפילו מחר. ידעתי זאת מהניסיון של אבי, שעבר התקף לב בעבר. והמחשבה שאשאר בבית החולים זמן ממושך כל כך לא הייתה מרנינה, בלשון המעטה.

"את נראית יותר טוב, חזר לך הצבע לפנים," ציין נמרוד שנכנס דרך הווילון. הבעת הקלה הסתמנה על פניו.

"הרופאה אמרה לי שבא-ק-ג לא מצאו שום דבר חשוד," ניסיתי לענות בטון נינוח, "אז זאת כבר סיבה להרגיש יותר טוב, לא?"

"בהחלט!" הוא הסכים בנימה של עידוד, "עד סוף היום כבר בטח תוכלי לצאת מפה."

"נקווה," נאנחתי, "היא גם אמרה שצריכים לעשות לי עוד כמה בדיקות כדי לשלול לגמרי אפשרות של התקף לב. ומי יודע מתי יגיעו התוצאות? אבל אתה יכול ללכת, באמת! גם ככה עשית בשבילי מעל ומעבר!"

"אני לא זז מפה בלעדייך," הכריז והתיישב בהבעה החלטית על כיסא שעמד לצד המיטה.

"בחייך, נמרוד, אתה לא באמת בעלי," ניסיתי לחייך מול פניו העיקשות, "ויש לך מן הסתם דברים יותר דחופים לעשות מאשר לבלות את היום במיון עם מישהי שאתה בקושי מכיר."

"דווקא לא, הפועלים יסתדרו בלעדי מצוין, הם מאוד עצמאיים."

"בסדר, אבל... באמת, אף אחד לא נהנה להעביר את היום בבית חולים... אתה ממש לא צריך להרגיש שאתה חייב להישאר פה."

"את רוצה שאני אצלצל למישהו שיחליף אותי?" הוא נעץ בי מבט חודר, "כי זאת הדרך היחידה שבה תצליחי להיפטר ממני."

"לא, אל תצלצל לאף אחד בינתיים!" מיהרתי לענות. חקירה צולבת של בני משפחה אוהבים עד חנק הייתה למעלה מכוחי. ידעתי שגם מנהל בית החולים בכבודו ובעצמו לא יצליח לחלץ אותי משאלותיהם, אם ישמעו באילו נסיבות התאשפזתי. בני המשפחה שלי הם בעצם שבט גדול שנוהג להתאחד ולהתלכד בעתות מצוקה ולהחליט בעצמו, תוך כדי ויכוח קולני ולוהט, מהי דרך הטיפול המומלצת והנאותה בבעיה שבה הסתבך מישהו מהם.

וכשסוף סוף החליטו על דרך, גם בעל הסמכות הגבוהה ביותר בעולם לא היה מצליח לשכנע אותם שהם טועים, חלילה.

"האמת היא שאני מרגיש קצת אחריות למה שקרה לך!" התפרץ פתאום נמרוד, כאילו כלא בלבו יותר מדי זמן את המשפט הזה, "אני בטוח שיש קשר בין הקלסרים שהבאתי לך לבין... זה." הוא פרש את ידיו המסוקסות לפנים והביט סביבו.

לו יכולתי לרדת מהמיטה הייתי ודאי מחבקת אותו, טומנת את ראשו הנאה בחיקי ומבטיחה לו שהוא לא אשם. אבל נבצר ממני להתנהג ככה מכל מיני סיבות. לכן שתקתי רגע ארוך ובסופו הפטרתי, "נמרוד... אולי זה באמת קשור לקלסרים, אבל זאת בשום אופן לא אחריותך!"

"בסדר, ובכל זאת... אני רוצה להישאר ולעזור במה שאפשר."

"טוב," נאנחתי, "אז אם אתה רוצה לעזור, אולי תתחיל מזה שתנדנד להם במקומי ותנסה לברר מתי יגיעו התוצאות של הבדיקות?"

"שאלתי אותם כבר," הוא הפתיע אותי בגילוי תושייה, "הם אמרו שהן יגיעו מקסימום עד סוף היום, הם לא רוצים לאשפז אותך אם יתברר במאה אחוז שלא היה לך התקף לב."

"יופי," התעודדתי, "הם אמרו לך גם מה זה יכול להיות אם לא התקף לב?"

"כן, התקף חרדה." הוא העמיק את מבטו בעיני ונאנח, "ואת יכולה, אולי, לספר לי מה היה בקלסרים האלה?"

"לא! כל זמן שאני בחשש להתקף לב, אני מנועה מלדבר על זה," נאנחתי בנימה אירונית משהו, "בוא נשנה נושא, אוקיי?"

"טוב, על מה את רוצה לדבר?" הוא שאל, "פוליטיקה? תרבות? ספורט?"

"על ספורט," עניתי, "מה הייתה התוצאה הכי טובה שלך בריצת מאה מטר?"

"אחת עשרה שניות, הייתי אלוף השכבה שלי בתיכון."

"לא מפתיע," אמרתי ובחנתי את השרירים המרשימים שבלטו מחולצת הטריקו שלבש, "אתה נשוי?"

"לא." הוא נראה מופתע. "אבל איך זה קשור לריצת מאה מטר?"

"טוב, זאת הייתה דרכי העדינה לנסות לברר אם אתה עוסק גם בספורט אתגרי."

"את מצחיקה," חיוך עלה על פניו, "אבל באמת שאת לא צריכה להרגיש חובה לשעשע אותי, הרופאים אמרו שאת חייבת רק לנוח."

"ככה אני בדרך כלל מתנהגת בבית חולים," הסברתי, "אני מנסה להצחיק את עצמי קודם כול, כדי לא לחשוב על האוכל שיגישו לי בהמשך."

"כמה פעמים כבר היית מאושפזת?" הוא תהה.

"אף פעם."

"תיארתי לעצמי," לשמחתי הוא חייך שוב, "בת כמה את בכלל?"

"שלושים וחמש, ואתה?"

"שלושים ושש."

"אז בטח היית לפחות פעם אחת באיזו מערכת יחסים זוגית משמעותית."

"כן," הוא ענה בציניות, "עם השותף שלי לשעבר, רום. הוא היה חבר שלי מילדות, הקמנו את החברה ביחד... ולפני שנתיים הסתבר לי שהוא גונב אותי..."

"לא נכון!" שיסעתי את דבריו בתדהמה, "זה בדיוק מה שקרה לי, רק יותר גרוע! כי השותף שגנב אותי הוא גם זה שחלק אתי את אותה המיטה ארבע עשרה שנים!"

"נוגה, תירגעי!" נמרוד הפנה מבט מבוהל אל עבר הצג שהקו הירוק שעליו ייצג את הדופק שלי, ובאותו רגע הוא הגיע לשיאים דרמטיים. "בואי נשנה נושא... מה עם תרבות? איזו הצגה ראית בזמן האחרון?"

"כבר שנים שלא הייתי בהצגה," עניתי ברוח נכאים, "אורי לא אוהב הצגות..."

"אני מבין," הוא המשיך להביט בזהירות על הצג, שהראה רגיעה מסוימת במצב הדופק, "אז אולי... קראת איזה ספר טוב?"

"'הזר המסתורי'," נקבתי בשם ספרו של מארק טוויין שבשלוש השנים שעברו מאז רצח ראש הממשלה קראתי בו שוב ושוב וניסיתי להבין איך החמצנו את הנבואה המצמררת שהייתה גלומה בו, נבואה על הקלות הבלתי נסבלת שבה יכול קומץ אנשים מתלהמים לכפות את רצונו על הרוב הדומם.

"באמת?" הוא נראה מופתע, "לא הרבה מכירים את הספר הזה וחבל... כי כמו ב'להיות שם' של יז'י קושינסקי, גם בו יש נבואה פוליטית צינית וקשה."

"שמסתתרת בתוך שני ספרים קטנים, חמודים ומאוד משעשעים," ציטטתי את דברי השכנוע שלי לאורי, כשניסיתי לגרום לו לקרוא את הספרים הללו, ללא הצלחה, כמובן. די היה לו בקריאת שלושה עיתונים יומיים על שלל מוספיהם.

"נכון," הסכים נמרוד, "זה מה שיפה בהם! הם כל כך מצחיקים שרק כשאתה מסיים אותם וחושב על מה שקראת, אתה מבין עד כמה המסר שלהם מפחיד."

"הוצאת לי את המילים מהפה." התמוגגתי לגלות עד כמה אנחנו בעלי טעם דומה.

לפתע נכנסה הרופאה הצעירה לחדר, אוחזת בידה כמה ניירות.

"נוגה, תוצאות הבדיקות שלך חזרו וכולן תקינות." דבריה התנגנו באוזני כמנגינה ערבה. "עברת כנראה התקף חרדה, וזה בכל זאת לא פשוט, לכן אני ממליצה שתנוחי לפחות היום ואם אפשר עד סוף השבוע, בסדר?"

"את מתכוונת לזה שאני אנוח בבית, נכון?"

"כן, את בהחלט יכולה ללכת הביתה," היא חייכה אלי, "אבל תקפידי בבקשה על מנוחה כמו שהמלצתי. התקף חרדה הוא תופעה שעלולה לחזור על עצמה במצבים של מתח." היא הביטה בדף שבידה והמשיכה, "אני מבינה שאף פעם לא היית בטיפול פסיכולוגי."

"לא," מיהרתי לענות. במשפחה שלי לא האמינו בפסיכולוגים, אולי מכיוון שכמה מחבריה יכלו לפרנס אותם לעד.

"גם לא הרגשתי מעולם צורך בטיפול כזה," המשכתי בנימה מתגוננת.

חיוכה של הרופאה התרחב, "אף אחד לא יכריח אותך ללכת לטיפול, כמובן, אם את לא מרגישה צורך בזה. אבל אם התופעה בכל זאת תחזור על עצמה, אולי כדאי שתשקלי את העניין."

"בסדר," עניתי, משוכנעת ששום פסיכולוג, מוצלח ככל שיהיה, לא מסוגל לצלוח את האירועים שאיתם נאלצתי להתמודד ביממה האחרונה בלי להתמוטט. אלא אם כן היה נעזר בכדורי הרגעה חזקים במיוחד.

הרופאה הנהנה והלכה לדרכה. נמרוד עזר לי לקום מהמיטה וליווה אותי עד לדלפק הקבלה, שם קיבלתי מכתב שחרור.

כשיצאנו לשביל שהוביל לרחוב, הוא שאל, "לאן את רוצה לנסוע?"

"לאיזה אי פסטורלי בקצה השני של העולם," עניתי בעגמומיות ותליתי את מבטי בשמש האדומה שנטתה לשקוע. המחשבה על חזרה למקום שעד הבוקר כיניתי בית הייתה מעבר לכוחותי. במיוחד בהתחשב בהוראה המפורשת שקיבלתי — לנוח.

מצד שני, גם הרעיון לנסוע לבית הורי או אחיותי היה כרוך בפתיחת הפרשה מחדש ובצורך לענות על שאלות רבות ומעיקות שלרובן עוד לא הייתה לי תשובה מגובשת.

"אי כזה אני עוד לא יכול לסדר לך," הוא הצטחק, "אבל אולי בית פסטורלי ליד הים יהיה פתרון זמני לא פחות טוב?"

"אתה מוכן להסביר לי על מה אתה מדבר?" נעצרתי ושלחתי בו מבט מופתע.

"על הבית שלי," הוא ענה בשלווה ושילב את זרועו בזרועי, "הוא בנווה צדק, ממש כמה מטרים מהים."

"אתה מזמין אותי אליך הביתה?!" מרוב תדהמה לא הצלחתי לעצור בעצמי והמשכתי לפלוט שטויות, "לא לימדו אתכם בקיבוץ להכניס בחורות למיטה בדרך קצת יותר מעודנת?"

כמובן שמיד גם חיפשתי חלקת אדמה שבה אוכל לקבור את עצמי מרוב מבוכה. אבל לרווחתי נמרוד פרץ בצחוק משוחרר.

"האמת היא שלא לימדו אותנו את זה," הוא ענה לבסוף והרצין, "אבל אני נשבע שזה גם לא מה שעבר לי בראש כשהצעתי לך לבוא אלי. בסך הכול התכוונתי לעזור לך למלא את הוראות הרופאה ולנוח כמו שצריך, רחוק מכל מיני קלסרים ושיפוצים שלא כדאי לך לנסות להתמודד איתם עכשיו. גם לדעתי את צריכה לנוח, לנקות את הראש, ורק מחר לכל המוקדם, אם לא עוד כמה ימים אפילו, לחשוב על כל הבלגן בחיים שלך."

"אתה יודע מה? בסדר!" הפטרתי אחרי מבט ממושך וחודר לתוך עיניו הטובות, שלא חשף שום כוונות זדון, "ואני ממש מצטערת על מה שאמרתי קודם, מגיעה לך ממני רק תודה ענקית על הכול."

"אין בעד מה," הוא מלמל, וסומק קל פשט בלחייו ושיווה לו מראה חמוד וילדותי. להרף עין חלפה במוחי התהייה, שמא השאלה הבוטה שלי מקודם שיקפה בעצם דווקא את כוונותי כלפיו ולא להפך. אבל מיד הדפתי אותה ממני והלאה, כדי למנוע התקף חרדה נוסף.