מאחורי היפים לנצח

 פתח דבר בין ורדים 17 ביולי 2008, מומבאי

שעת חצות קרבה, האישה שהיתה לה רק רגל אחת נכוותה אנושות, ומשטרת מומבאי היתה בדרכה לתפוס את עַבּדוּל ואביו. בצריף בשכונת הפחונים הסמוכה לנמל התעופה הבינלאומי קיבלו הוריו של עבדול החלטה אחרי דיון שהצטיין בחיסכון לא אופייני במילים. האב החולה ימתין בפחון הזרוע אשפה שבו התגוררה המשפחה בת אחת-עשרה הנפשות. כשייעצר, ילך בשקט. עבדול, המפרנס, ייאלץ לברוח.

כרגיל, עבדול לא נשאל מה דעתו על התוכנית. מרוב חרדה כבר נהיה לו מוח-פרד. הוא היה בן שש-עשרה, או אולי תשע-עשרה - הוריו היו חסרי תקנה בענייני תאריכים. אללה, בחוכמתו הנסתרת, ברא אותו קטן וחרד. פחדן, היה אומר על עצמו. הוא אפילו לא ידע איך להתחמק משוטרים. הוא ידע בעיקר איך מטפלים באשפה, כי את רוב שעות הערות שלו כמעט, מאז שהוא זוכר את עצמו, העביר בקניית דברים שעשירים ממנו משליכים ובמכירתם לצורך מחזוּר.

עכשיו תפס עבדול שהוא מוכרח להיעלם, אבל דמיונו לא הרחיק מעבר לזה. הוא קם וברח, אבל חזר הביתה. מקום המחבוא היחיד שהצליח להעלות בדעתו היה באשפה שלו.

הוא פתח את דלת הצריף של המשפחה כדי חרך והציץ החוצה. ביתו ניצב באמצע שורה של מעונות מאולתרים, דחוסים זה אל זה; הסככה העקומה שבה אחסן את האשפה שלו גבלה בביתו. אם יצליח להגיע לסככה בלי להיראות, יגזול משכניו את העונג שבהסגרתו למשטרה.

אבל הירח לא מצא חן בעיניו: הוא היה מלא ובהיר עד כדי טיפשות והאיר את המגרש הריק והמאובק מול ביתו. מעבר למגרש עמדו צריפים של עוד כעשרים משפחות, ועבדול חשש שהוא לא היחיד שמציץ מאחורי דלת של דיקט. היו בשכונה הזאת תושבים שביקשו את רעת משפחתו בגלל האיבה המסורתית בין הינדים למוסלמים. אחרים רחשו לה טינה מהסיבה המודרנית - קנאה כלכלית. בעבודה באשפה, עבודה בזויה בעיני הודים רבים, עלה בידיו של עבדול להרים את משפחתו הגדולה אל מעל לסף של קיום מינימלי.

לפחות המגרש הריק היה שקט - שקט מרתיע. המגרש היה מעין חוף לבריכת חמצון ענקית שיצרה את הגבול המזרחי של השכונה ונהפך לבית משוגעים כמעט מדי ערב: אנשים התקוטטו בו, בישלו, פלרטטו, התרחצו, רעו עזים, שיחקו קריקט, חיכו בתור למים בברז הציבורי, עמדו בתור ליד בית הזונות הקטן או הפיגו בשינה את השפעתו של האלכוהול החופר-קברים שנמכר במרחק שני צריפים מהצריף של עבדול. בצריפים הצפופים שבסמטאות הצרות בשכונת הפחונים הצטברו לחצים, והמֵיידאן היה המקום היחיד שיכלו להימלט אליו. אבל אחרי הקטטה, ואחרי שריפת האישה שכונתה "רגל-אחת", האנשים התפזרו לצריפיהם.

עכשיו נראה שבין חזירי הפרא, תאואי המים וההתפרשות הרגילה של שיכורים השרועים על בטנם בפישוט איברים נותרה רק נוכחות ערנית אחת: ילד נפאלי קטן שאינו נבהל בקלות. הוא ישב בברכיים חבוקות בתוך אד כחול ומרצד - האד שעולה מאגם השפכים - השתקפות שלט הניאון של מלון פאר שניצב מעבר לאגם. לעבדול לא היה אכפת שהנפאלי יראה אותו מתחבא. הילד הזה, אַדארְש, לא ריגל בשביל המשטרה. הוא סתם אהב להישאר בחוץ עד מאוחר כדי לחמוק מאמו ומהתקפי הזעם הליליים שלה.

עבדול לא יכול לצפות לרגע בטוח מזה. הוא זינק בבת אחת אל סככת האשפה וסגר אחריו את הדלת.

בפנים שרר חושך שחור כמו פחם, שורץ חולדות, ואף על פי כן הוא נרגע. זה היה המחסן שלו - קצת יותר מעשרה מטרים מרובעים שבהם נערמו עד לגג הדולף חפצים מהעולם הזה שעבדול ידע כיצד לטפל בהם. בקבוקים ריקים של ויסקי ומים, עיתונים מעלי עובש, מוליכי טמפונים משומשים, פיסות מקומטות של נייר אלומיניום, מטריות שהמונסונים הפשיטו אותן עד לעצמות, שרוכי נעליים קרועים, מקלוני צמר גפן שהצהיבו, פלונטרים של סרטי קלטות, קופסאות פלסטיק קרועות שפעם נארזו בהן בובות ברבי מזויפות. אי-שם בחשכה הסתתרה אפילו בֶּרבִּי או בַּרבּלי בכבודה ובעצמה, אחת שהוטל בה מום במסגרת ניסוי מהסוג שילדים שיש להם הרבה צעצועים עורכים באלה שבהם מאסו. במרוצת השנים התמחה עבדול בצמצום הסחות הדעת. הוא הניח את כל הבובות בערימת האשפה שלו עם הציצים כלפי מטה.

לא להסתבך. זה היה עקרון הפעולה שהנחה את עבדול חכּים חוסיין ונהפך לתפיסה מושרשת כל כך, עד כי דומה שהוטבעה בעצם גופו. עיניו היו שקועות, לחייו קעורות, גופו צנום וכפוף מעבודה - טיפוס שתבע לעצמו פחות מהחלק המגיע לו במרחב כשהשתרך בסמטאות החנוקות מאדם של שכונת הפחונים. כמעט הכול בו היה שקערורי, להוציא את אוזניו המזדקרות ואת השיער שהסתלסל מעלה כמו שיער של ילדה בכל פעם שמחה את הזיעה ממצחו.

נוכחות צנועה, כזו שמחמיצים בקלות, היתה דבר מועיל בשכונת הפחונים אנאוואדי, המדמנה שבה התגורר. כאן, בפרוורים המערביים המשגשגים בבירה הכלכלית של הודו, הצטופפו 3,000 נפש בתוך 335 צריפים, או עליהם. בשכונה היתה תנועה מתמדת של באים-והולכים מכל רחבי הודו - רובם הינדים, מכל קסטה ותת-קסטה. שכניו ייצגו מגוון רחב כל כך של אמונות ותרבויות, עד כי עבדול, שהיה אחד מארבעים מוסלמים בשכונה, לא היה מסוגל אפילו להתחיל להבין אותן. אנאוואדי היתה מבחינתו שדה מוקשים של עימותים חדשים ועתיקים, והוא היה נחוש בדעתו לא לדרוך עליהם. כי אנאוואדי היתה במיקום מצוין למי שסחרו באשפתם של העשירים.

עבדול ושכניו השתכנו על קרקע שהיתה שייכת לרשות נמלי התעופה של הודו. בין שכונת הפחונים לכניסה לאולם הנוסעים הבינלאומי חצץ רק עורק תנועה ששדירת דקלי קוקוס ניטעה לאורכו. חמישה מלונות פאר הקיפו את אנאוואדי ושירתו את באי נמל התעופה: ארבעה מהם ארמונות שיש מקושטים, ואחד, מלון הייאט, מזכוכית כחולה מבריקה. מן החלונות בקומותיהם העליונות נראו אנאוואדי ועוד כמה שכונות ארעי שגבלו בה כמו כפרים שהוטלו מן האוויר לתוך פערים בהדר המודרניזציה.

"הכול מסביבנו שושנים," אם לצטט את מירְצ'י, אחיו הצעיר של עבדול, "ואנחנו החרא שביניהן."

בתחילת המאה החדשה, כשכלכלתה של הודו החלה לצמוח מהר יותר מכל כלכלה אחרת פרט לזו של סין, צמחו בסמוך לנמל התעופה הבינלאומי בתי מגורים ורודים ומגדלי משרדים מזכוכית. אחד מבנייני המשרדים נקרא בפשטות "More". עוד עגורנים צצו כדי לבנות עוד ועוד בניינים, והגבוה שבהם הפריע לנחיתתם של עוד ועוד מטוסים: שם, במרומי עיר-העל, נוצר מסלול מכשולים אפוף ערפיח ותאב עושר, וממנו התגלגלו מטה אל שכונות העוני צרורות של הזדמנויות פז.

מדי בוקר התפרשו אלפי אוספי אשפה באזור נמל התעופה וחיפשו שיירים ראויים למכירה - קילוגרמים ספורים מתוך שמונת אלפים טונות של אשפה שפלטה מומבאי יום-יום. הנוברים באשפה זינקו אל חפיסות סיגריות מקומטות שהושלכו מכלי רכב כהי חלונות. הם חיטטו בביוב ופשטו על מכלי אשפה בחיפוש אחר בקבוקים ריקים של מים ובירה. מדי ערב, כששבו בדרך שנכנסה לשכונה ועל גבם שקי יוטה גדושים באשפה, הם נראו כמו אנשים בדמות סנטה קלאוס שבורי שיניים ורודפי בצע שצועדים בסך.

עבדול המתין ליד המאזניים החלודים שלו. בהיררכיה של עסקי האשפה בתת-העיר, הוא עמד שלב אחד מעל הנוברים באשפה: הוא היה הסוחר שאמד את ערכן של המציאות שמצאו וקנה אותן מהם. הוא הרוויח ממכירת כמות גדולה של הפסולת הזאת למפעלי מחזור קטנים במרחק כמה קילומטרים משם.

אמו של עבדול היתה הסוחרת הראשית במשפחה ונהגה להמטיר שלל חרפות עסיסיות על ראשיהם של נוברים שביקשו יותר מדי תמורת האשפה שהביאו. לעומת זאת לעבדול באו המילים בקושי ולאט. הוא הצטיין במיון - בתהליך החיוני והתובעני של מיון הפסולת הקנויה לאחד משישים סוגים של נייר, פלסטיק, מתכת וכדומה, במטרה למכור אותה.

מובן שהוא היה זריז. הוא עסק במיון מאז שהיה בן שש, כיוון ששחפת ועבודה באשפה הרסו את ריאותיו של אביו. כישוריו המוטוריים של עבדול התפתחו בהתאם לעבודתו.

"בכל מקרה לא היה לך שכל ללמוד בבית ספר," קבע אביו לא מזמן. עבדול לא היה בטוח שעל פי הניסיון המצומצם שלו בבית הספר אפשר לקבוע אם כך או כך. בשנים הראשונות ישב בכיתה שלא קרה בה דבר כמעט, ומאז ידע רק עבודה. והעבודה העלתה לאוויר טינופת שהשחירה אפילו את הנזלת שלו. אבל העבודה היתה משעממת אף יותר משהיתה מלוכלכת. והוא צפה שימשיך לעבוד בה עד סוף ימיו. בדרך כלל העיק עליו העתיד הצפוי לו כגזר דין. הלילה, כשהתחבא מהמשטרה, הוא נהפך לתקווה.

ריחה של רגל-אחת העולה באש היה רפה יותר בתוך הסככה בזכות הסירחון המתחרה של אשפה ושל זיעת הפחד, שאפף את בגדיו של עבדול. הוא התפשט והחביא את מכנסיו וחולצתו מאחורי ערימה מתפוררת של עיתונים ליד הדלת.

הרעיון המוצלח ביותר שצץ במוחו היה לטפס לראש ערימת האשפה שהתנשאה לגובה שני מטרים וחצי ואחר כך להתחפר ליד הקיר האחורי, רחוק ככל האפשר מהדלת. הוא היה גמיש, ובאור יום יכול היה לטפס לראש התלולית הרעועה בחמש-עשרה שניות. אבל צעד לא נכון אחד בחושך יגרום למפולת של בקבוקים ופחיות שתשדר את מקום הימצאו למרחקים, כיוון שבין הצריפים הפרידו רק קירות משותפים דקים.

מימינו של עבדול, למרבה המבוכה, נשמעו נחירות שקטות: בן דוד שתקן הגיע זה לא מכבר מכפרו והניח ככל הנראה שבעיר נשרפות נשים מדי יום ביומו. עבדול נע שמאלה וגישש בתוך השחור אחר ערימה של שקיות ניילון כחולות. מגנטים של לכלוך, השקיות האלה. הוא שנא למיין אותן. אבל הוא נזכר שהשליך את צרור השקיות לערימה של קרטונים רטובים - חומר שמבטיח טיפוס שקט. הוא מצא את השקיות ואת הארגזים המשוטחים ליד הקיר הצדדי שחצץ בין הסככה לביתו. הוא התרומם והמתין. כיוון שהקרטון נדחס, החולדות הסתדרו מחדש, אבל שום מתכת לא נפלה ארצה. כעת יוכל להשתמש בקיר הצדדי כדי להתאזן ולשקול את הצעד הבא.

מישהו דשדש מעבר לקיר. אביו, קרוב לוודאי. הוא כבר הספיק לפשוט את בגדי השינה וללבוש את חולצת הפוליאסטר שהשתלשלה ברפיון מכתפיו, וככל הנראה התרכז בחופן טבק. האיש השתעשע בטבק כל הערב, התווה בו מעגלים, משולשים ושוב מעגלים. זה מה שעשה כשלא ידע מה לעשות.

עוד כמה צעדים, קצת רעש לא מועיל, ועבדול הגיע לקיר האחורי. הוא נשכב. עכשיו הצטער שפשט את מכנסיו. יתושים. קצוות של אריזות פלסטיק קשיחות שרטו את אחורי ירכיו.

ריח השריפה שריחף באוויר היה מר, ריח של נפט ושל כפכפי פלסטיק נמסים יותר מאשר ריח של בשר. אילו נתקל בו באחד משבילי השכונה, עבדול אפילו לא היה טורח להתכופף. בהשוואה למזון המרקיב שהושלך מדי ערב מן המלונות באנאוואדי ופרנס שלוש מאות חזירים מצופים חרא, זה היה ניחוח פריחת תפוז. קרביו התהפכו כיוון שידע ממה וממי בא הריח.

עבדול הכיר את רגל-אחת מהיום הראשון שמשפחתו הגיעה לאנאוואדי, שמונה שנים לפני כן. לא היתה לו ברירה אלא להכיר אותה, שכן רק סדין הפריד בין שני הצריפים, וכבר אז הריח שלה הטריד אותו. למרות עונייה היא הצליחה איכשהו להתבשם. אמו של עבדול, שנדף ממנה ריח של חלב אם ובצל מטוגן, עיקמה את אפה.

כבימי הסדין, גם עכשיו סבר עבדול שאמו זֵרוּנישה צודקת בדרך כלל. בילדיה נהגה בעליזות וברוך, ולדעת עבדול, שהיה בנה הגדול, מגרעתה הגדולה היחידה היתה חירות לשונה בשעה שהתמקחה. אמנם התמקחות מלווה בגידופים היתה הנורמה בעסקי הפסולת, אבל הוא סבר שאמו מצייתת לנורמה בעונג רב מדי.

"רועה זונות מטומטם עם מוח של לימון!" נהגה לומר בזעם מדומה. "אתה חושב שהתינוקות שלי יסתובבו רעבים בלי הפחיות שלך? הייתי צריכה להוריד לך את המכנסיים ולחתוך לך את הדבר הקטן הזה שבפנים!"

וזה מפיה של אישה שהתחנכה בכפר נידח להיות מאמינה אדוקה עוטה בורקה.

עבדול ראה בעצמו "תשעים אחוז שמרן", ולא היסס למתוח ביקורת על אמו. "מה אבא שלך היה אומר אם היה שומע אותך מקללת ברחוב?"

"הוא היה אומר את הדברים הכי גרועים," השיבה זֵרוּנישה פעם, "אבל הוא זה ששלח אותי להתחתן עם גבר חולה. אם הייתי יושבת בשקט בבית כמו אמא שלי, כל הילדים האלה היו מתים מרעב."

לעומת זאת, עבדול לא העז להעלות על דל שפתיו את מגרעתו הגדולה של אביו, כָּראם חוסיין: חולה מכדי למיין אשפה, אבל לא חולה מספיק להתנזר מאשתו. זרם הוואהַבִּייה שעל ברכיו התחנך התנגד לשימוש באמצעי מניעה. מעשר הלידות של זֵרוּנישה נותרו בחיים תשעה ילדים.

עם כל היריון ניחמה זֵרוּנישה את עצמה שהיא מייצרת כוח עבודה לעתיד. בינתיים היה עבדול כוח העבודה של ההווה, ואחים ואחיות חדשים הרבו את דאגתו. הוא עשה טעויות, הוא שילם לנוברים יותר מדי על שקים מלאים באשפה חסרת ערך.

"לאט-לאט," אמר לו אביו בעדינות. "תשתמש באף, בפה, באוזניים, לא רק במאזניים." תגרד גרוטאת מתכת בציפורן - הצלצול ילמד אותך ממה היא עשויה. תלעס את הפלסטיק כדי לזהות את טיבו. אם הפלסטיק קשה, תשבור אותו ותריח. ריח טרי מעיד על פוליאוריתן מאיכות טובה.

עבדול למד. כעבור שנה היה מספיק אוכל. כעבור עוד שנה השתפרו תנאי המגורים. הסדין הוחלף במחיצה עשויה גרוטאות אלומיניום ולאחר מכן בקיר מלבנים פגומות שהפך את ביתו לבית היציב ביותר בשורה. כשהתבונן במחיצת הלבנים הציפו אותו כמה רגשות: גאווה; פחד שמא איכות הלבנים ירודה כל כך עד שהקיר יתמוטט; והקלה לחושים. כעת חצצה מחיצה בעובי שמונה סנטימטרים בינו ובין רגל-אחת, שאירחה מאהבים בזמן שבעלה מיין אשפה במקום אחר.

בחודשים האחרונים נתקל בה עבדול רק באקראי, כשחלפה לידו בנקישת קביים בדרכה לשוק או לשירותים הציבוריים. הקביים של רגל-אחת היו כנראה קצרים מדי, כי בעת ההליכה בלט ישבנה החוצה והתנועע במעין עווית שהצחיקה את האנשים. השפתון סיפק עוד סיבה לחגיגה. היא צובעת את הפרצוף רק כדי לכרוע מעל החור של החרא? בימים מסוימים היו השפתיים כתומות, בימים אחרים ארגמניות, כאילו טיפסה על עץ הג'אמוּן ליד מלון לִילא וחיסלה את פריו.

שמה הפרטי של רגל-אחת היה סיטָא. עורה היה בהיר, דבר שנחשב ליתרון בדרך כלל, אבל הרגל המצומקת הצניחה מאוד את מחירה ככלה. הוריה ההינדים נענו להצעה היחידה שקיבלו: מוסלמי זקן, עני ומכוער שעבד בפרך - "חצי מת, אבל מי עוד היה רוצה אותה" - כפי שאמרה פעם אמה בפנים קודרות. הבעל הלא-מתאים הדביק לה שם חדש, פָטימה, והזיווג האומלל הוליד שלוש בנות כחושות. הבת החולנית ביותר טבעה בגיגית, בבית. אבל פטימה לא הראתה סימני אבלות, ולכן אנשים התחילו לדבר. אחרי כמה ימים הגיחה מצריפה והמשיכה לעכס ולנעוץ בגברים את עיניה הזהובות, בלי להשפיל אותן.

בזמן האחרון כולם באנאוואדי רצו יותר מדי, או כך מכל מקום חשב עבדול. כשהודו התחילה לשגשג, הרעיונות הישנים על השלמה עם החיים שהקסטה או האלוהות קבעו לכל אחד החלו לפנות את מקומם לאמונה באפשרות של בני האדם להמציא את עצמם מחדש עלי אדמות. תושבי אנאוואדי דיברו כעת כלאחר יד על חיים טובים יותר, כאילו המזל היה בן דוד שעומד לבוא לביקור ביום ראשון, וכאילו העתיד יהיה שונה תכלית שינוי מהעבר.

אחיו של עבדול, מירצ'י, לא התכוון לעסוק במיון אשפה. בעיני רוחו ראה את עצמו לובש מדים מעומלנים ומתייצב לעבודה במלון פאר. הוא שמע על מלצרים שנועצים כל היום קיסמי שיניים בפיסות גבינה או מיישרים את הסכינים והמזלגות על שולחנות. הוא רצה עבודה נקייה כזאת. "את עוד תראי!" הוא התיז פעם אל אמם. "עוד יהיו לי שירותים בגודל של הצריף הזה!"

ראגָ'ה קַמְבְּלֶה, מנקה בתי שימוש חולני שהתגורר בסמטה מאחורי הסמטה של עבדול, חלם על תחייה רפואית: אילו רק יהיה לו שסתום חדש שיתקן את לבו יוכל להישאר בחיים ולגדל את ילדיו. מינא בת החמש-עשרה, שהתגוררה בצריף מעבר לפינה, השתוקקה לטעום קורטוב מחיי החופש וההרפתקאות שראתה בסדרות טלוויזיה במקום להינשא בנישואים מוסדרים ולסור למרותו של בעלה. סוּניל, אוסף אשפה קטן ממדים בן שתים-עשרה, רצה לאכול מספיק כדי להתחיל לגדול. אָשָה, אישה לוחמנית כמו תרנגול קרבות שגרה ליד בית השימוש הציבורי, טיפחה שאיפות מסוג אחר. היא השתוקקה להיות האישה הראשונה שתהיה הבוסית של אנאוואדי, ומעמדה זו להמריא על כנפי השחיתות העירונית חסרת המעצורים אל המעמד הבינוני. בתה המתבגרת, מַנג'וּ, סברה שהשאיפה שלה נאצלת יותר: להיות בוגרת המכללה הראשונה באנאוואדי.

אבל החולמת היומרנית מכולם היתה רגל-אחת. על כך שררה תמימות דעים. היה לה עניין שריר וקיים במין מחוץ למסגרת הנישואים, אבל לא רק בשביל קצת כסף כיס. את זה שכניה היו מסוגלים להבין. רגל-אחת רצתה גם להתעלות מעל המום שזיכה אותה בכינוי המסוים הזה בפי הסובבים אותה. היא רצתה שיכבדו אותה ויראו בה אישה מושכת. אלא שתושבי אנאוואדי סברו ששאיפות מעין אלו אינן יאות לנכה.

ואלה היו שאיפותיו של עבדול: אישה, שאין באמתחתה ביטויים כמו "סרסור" ו"מזיין אחותו", ושלא יפריע לה מאוד הריח שנודף ממנו; ובסופו של דבר, בית במקום כלשהו, לא חשוב איפה, בכל מקום שהוא לא אנאוואדי. וכמו מרבית תושבי שכונת הפחונים, ולמעשה כמו מרבית תושבי העולם, הוא האמין שחלומותיו עולים בקנה אחד עם יכולותיו.

המשטרה הגיעה לאנאוואדי, והשוטרים חצו את המיידאן בדרכם לביתו. ברור שאלה היו שוטרים. אף אחד מתושבי השכונה לא דיבר בביטחון כזה.

משפחתו של עבדול הכירה רבים מהשוטרים בתחנה המקומית, מספיק כדי לפחד מכולם. כשנודע לשוטרים שמשפחה בשכונה מרוויחה היטב, הם נהגו לבקר אצלה כמה פעמים בשבוע כדי לסחוט כסף. השפל מכולם היה השוטר פַּוואר, שאנס באכזריות את דיפָּא הקטנה, ילדה חסרת בית שמכרה פרחים ליד מלון הייאט. אבל רובם שמחו לקנח את אפם בפרוסת הלחם האחרונה של אדם.

עבדול אזר כוחות לקראת הרגע שבו יחצו השוטרים את סף בית המשפחה - לצעקות של ילדים קטנים, לכלי מתכת המושלכים בפראות. אבל שני השוטרים הציגו בשלווה גמורה, ידידותית אפילו, את העובדות העיקריות: רגל-אחת נשארה בחיים, וממיטתה בבית החולים אמרה מי האשמים: עבדול, אחותו הבכורה ואביהם הכו אותה והציתו אותה.

לאחר מכן ייזכר עבדול שמילות השוטרים חדרו מבעד לקיר המחסן באטיות של דמדומי קדחת. גם אחותו קֵקַשאן מואשמת אפוא. ובגלל זה איחל לרגל-אחת שתמות. אחר כך התחרט על איחוליו. אם רגל-אחת תמות, המשפחה שלו תידפק עוד יותר.

להיות עני באנאוואדי, או בכל שכונת עוני אחרת במומבאי, משמעו להיות אשם בדבר כזה או אחר. לפעמים היה עבדול קונה גרוטאות מתכת שהנוברים גנבו. הוא ניהל עסק מסחרי, אם אפשר לקרוא לזה כך, בלי רישיון. גם המגורים באנאוואדי לא היו חוקיים, כיוון שרשות נמלי התעופה רצתה שפולשים כמוהו יפנו את הקרקע. אבל הוא ובני משפחתו לא שרפו את רגל-אחת. היא הציתה את עצמה.

אביו של עבדול המשיך לטעון בקולו המתנשף מחולשת הריאות שהמשפחה חפה מפשע גם בשעה שהשוטרים הוציאו אותו מהבית. "אז איפה הבן שלך?" שאל אחד מהם בקול רם כשעמדו ליד דלת המחסן. במקרה הזה לא נועדה עוצמת קולו של השוטר להפגין כוח. הוא ניסה להישמע מבעד ליללות שהשמיעה אמו של עבדול.

זֵרוּנישה חוסיין היתה בית חרושת לייצור דמעות גם בימים טובים; זאת היתה אחת הדרכים המועדפות עליה לפתוח בשיחה. אבל עכשיו הגבירו התייפחויות ילדיה את יפחותיה שלה. אהבתם של צעירי משפחת חוסיין לאביהם היתה פשוטה יותר מאהבתו של עבדול אליו, והם יזכרו את הלילה שבו באה המשטרה לקחת אותו.

זמן חלף. היללות שככו. "הוא יחזור בעוד חצי שעה," פיזמה אמו לילדים בקול גבוה, אחת מנעימות השקר שלה. עבדול מצא עידוד במילה יחזור. השוטרים עצרו את אביו, ואחר כך ככל הנראה עזבו את אנאוואדי.

עבדול לא יכול לפסול את האפשרות שהשוטרים יחזרו לחפש אותו, אבל הוא ידע כמה מרץ יש לשוטרי מומבאי, ולכן היה סבור שהם סיימו את תפקידם להלילה. לכן נשארו לו בערך עוד שלוש או ארבע שעות של חשיכה לתכנן בריחה הגיונית יותר מאשר הסתלקות לצריף הסמוך.

הוא לא הרגיש שאינו מסוגל לפעולה נועזת. אדרבה, בינו לבין עצמו התייהר שמיון האשפה חיזק את ידיו והעניק להן כוח אדיר - שהוא יכול לשבור לבֵנה לשניים כמו ברוס לי. "אז בואו נביא לבֵנה," אמרה נערה אחת שאיתה חלק פעם, בטיפשותו, את האמונה הזאת. עבדול יצא מזה בגמגומים. האמונה בלבֵנה היתה עניין שרצה לטפח ולאו דווקא לבחון אותו.

אחיו מירצ'י, צעיר ממנו בשנתיים, היה אמיץ פי כמה ולא היה מתחבא במחסן. מירצ'י אהב את סרטי בוליווד שבהם פורעי חוק חשופי חזה קופצים מחלונות ורצים על גגות של רכבות נוסעות, בעוד השוטרים שרודפים אחריהם יורים אבל מחטיאים. עבדול התייחס לכל הסכנות, בכל הסרטים, ברצינות תהומית. בראשו המשיך לחיות הלילה שבו התלווה לאחד הנערים, והשניים הלכו שני קילומטרים לסככה שבה הציגו סרטי וידיאו גנובים. עלילת הסרט נסבה על ארמון שבמרתפו שכנה מפלצת - יצור כתום פרווה שניזון מבשר אדם. כשנגמר הסרט הוא נאלץ לשלם לבעלים 20 רופי כדי לישון על הרצפה, כי רגליו התאבנו מרוב פחד והוא לא היה מסוגל ללכת הביתה.

עבדול התבייש מאוד כשנערים אחרים היו עדים לפחדנותו, ואף על פי כן הוא חשב שהגיוני להיות פחדן. בזמן שמיין עיתונים או פחיות, משימות שהצריכו מישוש יותר מראייה, התבונן בשכניו. ההרגל העביר את הזמן וסיפק לו תיאוריות, ואחת מהן גברה על האחרות. נראה לו שבאנאוואדי, מזל משמעו לא רק מעשיהם של אנשים ואיכות העשייה, אלא המקרים והאסונות שמהם הצליחו לחמוק. חיים טובים היו הרכבת שלא פגעה בך, הבוס שלא העלבת, המלריה שלא נדבקת בה. אמנם הוא הצטער שאינו פיקח יותר, אבל האמין שניחן בסגולה רבת ערך לא פחות בנסיבות חייו. הוא היה צ'וֹקאנָה - ערני.

"העיניים שלי רואות לכל הכיוונים," היתה עוד אמירה שלו. הוא האמין שיוכל לנבא אסון כשעוד יהיה זמן לברוח. השריפה של רגל-אחת היתה הפעם הראשונה שבה לא צפה את הבאות.

מה השעה? שכנה בשם סינתיה עמדה במיידאן וצעקה. "למה המשטרה לא עצרה את כל המשפחה?" סינתיה היתה מיודדת עם פטימה רגל-אחת ובזה למשפחתו של עבדול מאז שעסקי האשפה של משפחתה הידרדרו. "בואו נעלה על תחנת המשטרה ונכריח את השוטרים לבוא לקחת אותם," צעקה אל התושבים האחרים. מביתו של עבדול הגיעה רק דממה.

סינתיה השתתקה כעבור זמן מה, תודה לאל. מן הסתם לא הצליחה לגייס תמיכה ציבורית גורפת בצעדת המחאה אלא רק לעורר עליה רוגז על שהיא מעירה את כולם. עבדול חש שמתח הלילה מתרפה סוף-סוף, עד שסירי ברזל החלו לדפוק סביבו. הוא היה מבוהל ונבוך.

אור זהוב פעפע מבעד לסדקים בדלת. לא דלת המחסן שלו. דלת שלקח לו רגע למקם אותה. הוא כבר לבוש במכנסיים, והתברר שהוא שוכב על הרצפה בצריף של טבח מוסלמי צעיר שהתגורר מעבר למיידאן. כבר בוקר. הרעש המתכתי סביבו הגיע מהצריפים הסמוכים באנאוואדי, שבהם מכינים ארוחת בוקר.

מתי ולמה חצה את המיידאן והגיע לצריף הזה? החרדה פערה פער בזיכרונו, ועבדול אף פעם לא יֵדע בוודאות מה התרחש בשעות הקטנות באותו הלילה. רק דבר אחד ברור: בזמן שהיה שרוי במצב הקשה ביותר בחייו, רגע שתבע אומץ ויוזמה, הוא נשאר באנאוואדי ונרדם.

הוא ידע מיד מה יעשה עכשיו: יחפש את אמו. הוא הוכיח שבתור נמלט מן החוק הוא חסר תקנה ועכשיו הוא צריך שתאמר לו מה לעשות.

"תסתלק מהר," היו הוראותיה של זֵרוּנישה חוסיין. "הכי מהר שאתה יכול!"

עבדול לקח חולצה נקייה וברח. הוא חצה את המגרש, רץ בסמטה שזגזגה בין צריפים ויצא אל דרך זרועה שברי אבנים. אשפה ותאואי מים, פאת השכונה. ברק שמשותיו של מלון הייאט ממול. הוא ניסה לכפתר את החולצה אגב ריצה. אחרי מאתיים מטרים הגיע לכביש הרחב הנכנס לנמל התעופה שגינות פורחות בשוליו, נוי של עיר שכמעט לא הכיר.

ויש אפילו פרפרים; הוא חלף על פני הגינות ופנה לעבר נמל התעופה. נחיתות למטה, המראות למעלה. הוא פנה בדרך שלישית ורץ לאורכה של גדר אלומיניום כחולה-לבנה, שמאחוריה הרעישו פטישי אוויר החופרים את יסודותיו של טרמינל חדש ומפואר. עבדול ניסה מדי פעם בפעם להעריך את שווייה הכספי של גדר האבטחה של הטרמינל. שני לוחות אלומיניום שמחליפים ידיים ונמכרים, ונער אשפה יכול לנוח במשך שנה שלמה.

הוא המשיך להתקדם ופנה פנייה חדה ימינה בשדה של מוניות שחורות-צהובות שהבהיקו בשמש הבוקר היוקדת. ושוב ימינה, אל כביש פנימי מתעקל ואפלולי, מחופה ענפים צפופי עלים המסוככים עליו בגובה נמוך. שוב ימינה - והוא בתוך תחנת משטרת סַהַר.

זֵרוּנישה ידעה לקרוא את פני בנה: הנער חרד מדי, הוא לא מסוגל להתחבא מפני המשטרה. כשהתעוררה היא פחדה שהשוטרים יכו את בעלה כעונש על בריחתו של עבדול. הבן הבכור חייב להגן על אביו החולה מעונש כזה.

עבדול ימלא את חובתו, וכמעט בשמחה. האשמים מתחבאים; הוא חף מפשע ורצה שהעובדה הזאת תיחתם על מצחו. מה עוד הוא יכול לעשות חוץ מאשר להסגיר את עצמו לידי הרשויות המחתימות? לחוק, לצדק, מושגים שההיסטוריה המוגבלת שלו לא סיפקה לו סיבה להאמין בהם? הוא ישתדל להאמין בהם עכשיו.

שוטר בחאקי ענוד בעיטורים היה מרוח מאחורי שולחן מתכת אפור. כשראה את עבדול הוא קם בפליאה. שפתיו, מתחת לשפם, היו שמנות והזכירו שפתי דג, ועבדול ייזכר בהן אחר כך - איך נפשקו מעט לפני שהשוטר חייך.