מאלטלנה עד הנה

סיכום תולדותיה של תנועת הימין הראשית, שהחלה דרכה כמפלגה פוליטית מנודה, שינתה פניה, וכבשה שוב ושוב את השלטון, אינו עניין של מה־בכך. ספק אם ניתן לסכם בכרך אחד היסטוריה ארוכה ומורכבת שכזאת. הספר שלפנינו אינו אלא ניסיון להציג פנים אחדות במסע הארוך הזה מהקמת תנועת החרות ב־1948 ועד לימינו אלה.

בספר שנים־עשר פרקים ונספח כרונולוגי – פרי עטם של שלושה־עשר מחברים. פרקים אלה מאורגנים ביסודו של דבר על־פי ציר הזמן. נקל להיווכח כי המחברים אינם עשויים מעור אחד. ההתייחסות לאירועים מרכזיים מסמנת גישות, תפיסות ופרשנויות מגוונות. כל אחד מן הפרקים מהווה מאמר העומד בפני עצמו. דומה כי דווקא מגוון זה מעצים את הכתוב ויש בו כדי להשכיל את הקורא.

כבר ביום הקמת המדינה הכריז מפקד האצ"ל, מנחם בגין, בשידור רדיו על הקמת תנועת החרות. אך הסבת המחתרת למפלגה פוליטית לא הייתה פשוטה כל עיקר. ד"ר שלמי רזניק, מרצה בכיר לסוציולוגיה במרכז האקדמי פרס ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל, מתאר בפרק הראשון את חבלי המעבר הזה מנקודת־המבט של חברי האצ"ל והלח"י. בין היתר נבחן ההבדל שבין ותיקי המחתרת למתגייסים החדשים.

ההצטרפות של האצ"ל – התנועה המחתרתית 'הפורשת' – למערכת הפוליטית האזרחית לא הייתה מובנת מאליה. ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שאף להרחיב את מעגל המשתתפים בהקמת המדינה, אך בעוד צירוף אגודת ישראל, מק"י ונציגי התנועה הרוויזוניסטית נעשה לא רק בהסכמתו אלא אף ביוזמתו, הרי שהצטרפות אנשי האצ"ל למערכת הפוליטית הייתה לצנינים בעיניו, כפי שנשקף בפרשת "אלטלנה". מאוחר יותר יוחסה לבן־גוריון האמרה "חוץ מחרות ומק"י" – אמרה שהציבה את שתי התנועות הללו 'מחוץ למחנה'. שלמה נקדימון, שסיקר במשך שנים רבות את המפה הפוליטית עבור ידיעות אחרונות, ופרסם ספרים ומחקרים שונים – ביניהם על פרשת "אלטלנה" – מעלה שאלה מפתיעה: הייתכן שבגין גויס על־ידי שליחו של בן־גוריון, אליעזר לבנה, ערב הקמת המדינה על־מנת להתגבר על התנגדות חלק מחברי מפא"י להכרזת העצמאות?

פרופ' אריה נאור, איש המחלקה למנהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן־גוריון, ומי שהיה מזכיר הממשלה בממשלת בגין, מנתח את האידיאולוגיה של בגין בתקופת הקמתה של תנועת החרות. נאור, שהוא גם יו"ר הוועדה האקדמית של מכון ז'בוטינסקי בישראל, מצביע בין היתר על הדומה והשונה בין ז'בוטינסקי לבגין בנושא 'שלמות המולדת'. בגין, על־פי אבחונו של נאור, הוא 'מנהיג אידיאולוג', שעסק גם בענייני פנים, הן בעניין שלמות המולדת והן בענייני הפנים, אומר נאור על בגין כי "הרבה נטל מז'בוטינסקי ולא מעט הוסיף משל עצמו".

ציבור הבוחרים בחרות – ומאוחר יותר בגח"ל ובליכוד – נטה להיות מסורתי יותר מזה של המפלגות החילוניות האחרות. לתופעה זו יש קשר לפן אידיאולוגי נוסף הנבחן על־ידי פרופ' אליעזר דון־יחיא איש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן. על־פי דון־יחיא, הזיקה בין הציבור המסורתי לתנועת החרות הייתה הדדית ונקשרה בגישתו של מנחם בגין. "יחסו החיובי של בגין לדת תרם במידה רבה לאהדה שגילו חוגים רחבים בציבור הדתי והמסורתי כלפיו וכלפי תנועתו, ולכך הייתה השפעה חוזרת על הגברת נכונותו של בגין להתחשב בעמדות חוגים אלה בנושא הדתי".

אחת המשימות המרכזיות של מפלגה פוליטית במערכת דמוקרטית היא ההתמודדות על קולות הבוחרים. ד"ר אופירה גראוויס קובלסקי, שסיימה ב־2009 בהצטיינות את לימודי הדוקטורט שלה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מנתחת את תנועת החרות בשנותיה הראשונות מזווית־ראייה הקושרת בין האידיאולוגיה לשאיפות האלקטורליות. היא בוחנת את תעמולת הבחירות של התנועה בחמש מערכות הבחירות הראשונות.

בשנות השישים חל שינוי מהותי במעמדה של תנועת החרות. הקמת גח"ל – גוש חרות ליברלים – כברית אלקטורלית בין חרות לבין אנשי הרוב (בדרך־כלל הציונים הכלליים) במפלגה הליברלית קירבה את התנועה לכיוון המרכז הפוליטי והעניקה לה 'לגיטימציה'. את המהלך לעבר המרכז הוביל מנחם בגין. חוקר הימין הציוני, ד"ר אמיר גולדשטיין, המשמש כיום כמנהל בית־הספר התיכון "דנציגר" בקרית שמונה, מנתח את ההתפתחויות הללו. בגין, על־פי גולדשטיין, נדרש לגשר בין הדימוי העצמי של קהילת תומכיו לבין "התדמית החיצונית שכללה רכיב משמעותי של דה־לגיטימציה".

בשיתוף הפעולה בין חרות לליברלים ניתן לראות מעין ברית בין 'הימין הלאומי', שיוצג על־ידי תנועת החרות לבין 'הימין הכלכלי', שיוצג על־ידי המפלגה הליברלית. משה שעל-פוקסמן, סגן ראש מרכז מורשת בגין ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב, מציג את המשנה הכלכלית־חברתית של תנועת החרות. לצד האמונה בעקרונות השוק החופשי נתקיימה נטייה להענקת רשת ביטחון על־פי חמש המ"מים של ז'בוטינסקי – מעון, מזון, מרפא, מלבוש, מורה. רקע זה של התנועה היווה ללא ספק נדבך מרכזי הן בשיתוף הפעולה עם הליברלים והן בפעילות לאחר המהפך של 1977. כידוע, בבחירות 1977 באו לידי ביטוי שינויים מהותיים בקשר שבין הרקע החברתי לזיקה הפוליטית של הבוחרים בישראל. ב־1981 הוחרפה המגמה הזאת עוד יותר כשהליכוד היה למפלגה הפופולרית ביותר בקרב יוצאי עדות המזרח, בעוד המערך היה למפלגה הפופולרית ביותר בקרב האוכלוסייה 'האשכנזית'. ד"ר נסים ליאון, איש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, וד"ר אורי כהן, איש בית־הספר לחינוך באוניברסיטת תל־אביב, מצביעים על עליית הליכוד לשלטון כאירוע מכונן של התפתחות 'מעמד בינוני מזרחי'. לטענתם, מעמד זה היה "לאחת מהחוליות הפוליטיות החשובות בתהליכי האינטגרציה של החברה הישראלית". לעומת חוקרים רבים שהצביעו על השסעים העמוקים המאיימים על לכידות החברה הישראלית, היוותה לדעתם התפתחותו של המעמד הנידון, במקביל להתפתחויות פוליטיות וחברתיות נוספות, גורם התורם לשימורה של המערכת החברתית.

אין ספק כי השחקן המרכזי במערכת הפוליטית הישראלית לאחר בחירות 1977 היה מנחם בגין. פרופ' יחיעם ויץ, מהחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, מנתח את תקופת שתי הממשלות של בגין בשנים 1983-1977. תקופה זו היוותה עידן חדש שעורר חששות מזה ותקוות מזה. הייתה זו תקופה דרמטית מאין כמוה. ממשלת בגין הראשונה חתמה על הסכם השלום עם מצרים. אך בשעה שממשלת בגין השנייה סיימה את תפקידה עם התפטרות ראש הממשלה, הייתה ישראל שקועה בבוץ הלבנוני. ויץ סבור כי השניוּת הזו כרוכה בין השאר באישיותו המרתקת והסבוכה של ראש הממשלה. לטענתו, התנהגות ראש הממשלה בקדנציה השנייה "הרסה לחלוטין את הדימוי הסולידי, שבנה בעמל רב שנים, ושחררה כוחות שהפכו לבומרנג".

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית ולמדע המדינה במכללה האקדמית ספיר ובמרכז האוניברסיטאי אריאל, בוחן את מלחמת לבנון מזווית־ראייה שונה בתכלית. המלחמה הייתה מעין "אירוע מכונן" ששינה לבלי הכר את מערך היחסים בין הציבור, צה"ל והמערכת הפוליטית. לתנועות המחאה והסרבנות שפעלו ברוב עוצמה במלחמה זו, ושהשפיעו על ראש הממשלה הראשון של הליכוד, מנחם בגין, נודעה השפעה מכרעת גם בתקופת ראשי הממשלה האחרים מטעם הליכוד – יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון. "ראשי הליכוד לא יכלו להתעלם מן העובדה כי מדובר באסטרטגיה חדשה של יריביהם הפוליטיים", טוען לבל. אפשר להטיל ספק באשר לאופייה 'האסטרטגי' של התופעה, אך אין ספק שעם המחאה בתקופת מלחמת לבנון נוצרה אווירה שונה מאוד מזו שהייתה קיימת קודם־לכן. ייתכן ששורשי אווירה זו מקורם במחאה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. מכל מקום, דומה כי התופעות החדשות, כטענת לבל, אכן ערערו במידה ניכרת את 'הערכים המארגנים' שעליהם הושתת צה"ל עם הקמתו.

פרופ' גיורא גולדברג, איש החוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר־אילן, בוחן את התפתחות הליכוד מנקודת־ראות תיאורטית חדשנית. הוא מבחין בין סוגים שונים של מפלגות וטוען כי חרות, שהייתה במקורה מפלגה אידיאולוגית מובהקת, עברה תמורות חיוניות בשל שאיפתה להצלחה אלקטורלית. גולדברג סוקר את תולדות תנועת החרות. הוא מייחס משקל מכריע להנהגתו של בגין ומציין בין השאר כי, בניגוד לתדמיתו, הצהיר בגין בשיחה פרטית עוד בטרם בחירות המהפך: "אנחנו נעשה שלום. כן, אנחנו נעשה שלום". לא רק הצלחותיו של הליכוד אלא גם כישלונותיו – ובכלל זה פרישת אריאל שרון, הקמת קדימה, ותוצאות הבחירות של 2006 – מנותחים תוך שימת דגש על המתח שבין האופי 'האידיאולוגי' לאופי 'הניהולי' של מפלגות. "חוק הברזל של האידיאולוגיה", טוען גולדברג, הוא כי "מפלגות פוליטיות אינן מגשימות עקרונות אידיאולוגיים". דבר זה ניכר במיוחד במקרה של מפלגות שלטון כפי שבא לידי ביטוי בתמורות שעבר הליכוד בתקופה 2009-1977.

כותב השורות הללו מנתח את הופעת הליכוד בבחירות 2009 מתוך פרספקטיבה היסטורית. הן מבחינה אלקטורלית והן מבחינת המו"מ על הרכבת הקואליציה, גורם מכריע בהצלחתן של מפלגות מובילות כרוך ביכולתן להשתלט על 'המרכז'. הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו היה ער למטרה זו – דבר שאִפשר הן את כיבוש העמדה 'החציונית' בכנסת השמונה־עשרה והן את הרכבת הממשלה לאחר הבחירות. דומה כי קדימה בהנהגת ציפי לבני החטיאה בעניין מרכזי זה גם בתקופת מערכת הבחירות וגם בעת המו"מ על הרכבת הממשלה, למרות שהשיגה בבחירות מושב אחד יותר מהליכוד. דומה כי הפתיחוּת לעמדות המרכז התוותה את דרכו של נתניהו לא רק בתקופת מערכת הבחירות אלא גם לאחר שהרכיב את ממשלתו.

הנספח המובא באחרית הספר מתמקד בסדרה של תאריכים מהותיים בתולדות חרות, גח״ל והליכוד. דגש מיוחד הושם על תוצאות הבחירות ועל הייצוג של התנועות הנידונות בכנסת ובממשלה.

אסיים בהערה אישית: בלא סיועה המקצועי הרב של רעייתי, ד״ר חנה דיסקין, לא הייתה המלאכה מגיעה לכלל סיום.

א״ד

ירושלים, תש״ע