מאמרים בשמאל שמאל

 מאמר 6 השכול בישראל - אז והיום7 בתחילה השכול הלאומי היה אישי ושוויוני. ברבות הימים הוא הפך לדתי־לאומני, כשהקורבן מטופל, כביכול, על ידי ההשגחה העליונה

נחשפתי לראשונה לשכול לאומי בהיותי בן 11. זה קרה בימי מלחמת העצמאות שבמהלכה איבד כפר סירקין, היישוב שבו נולדתי וגדלתי, שלושה מבניו: צבי אשכנזי (18), גדליהו הוהנברג (20) ויונה דבורסקי (20) (ראה מצבת הנופלים). הכפר איבד אז 30 אחוזים מאותה שכבת גיל.

יונה דבורסקי, שנפל בהגנה על קיבוץ נגבה, היה שכן שלנו – בית מול בית. עבורי ועבור הילדים מאותה תקופה היה זה הלם גדול, מאחר ויונה היה המדריך שהקים ותחזק את קן "השומר הצעיר" בכפר סירקין (ראה בפרק הדן בביוגרפיה שלי). הערצתי את יונה כאדם וכמדריך, ושבועות רבים לא הצלחתי להשתחרר מן המחשבה שלעולם לא אראה אותו עוד.

במלחמת סיני ב-­1956, נפל אביגדור עמנואל, בן כיתתי וחברי הטוב. בן 19 היה במותו, בנם היחיד של הורים ניצולי שואה מרומניה. שנים המשכתי לבקר אותם בכפר סירקין, וכמו ברוב המפגשים מסוג זה, הביקור היה מלווה באבל עמוק וחרישי.

משנות ה-80 התפתחה בישראל העצמה לא מובנת להלוויות הצבאיות, על אף שמספר הנפגעים היה קטן יחסית לעומת מספרם בשלושת העשורים הראשונים. העצמה זו החלה עם השתלבותם של בוגרי תנועת "בני עקיבא" בעשייה הבטחונית והצבאית שנעשתה במקביל לפעילות הציונית הפנאטית שהם פיתחו בשטחים הכבושים. "הכיפות הסרוגות" עסקו בהקמת התנחלויות תוך שילוב אמונה דתית מתלהמת מבית מדרשו של הרב קוק, מחוזקת בניצחון המהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים. פעילותם נסמכה על קבוצת רבנים קיצוניים ועל פוליטיקאים פטריוטיים 'כביכול' ופקידות מושחתת לכאורה. תוך זמן קצר הם הקימו מעל 200 התנחלויות ומאחזים עם למעלה מ-300,000 תושבים, וכל זאת בנוסף לכ-­40 ישיבות לגברים (קרוב ל-2000 תלמידים), כ-­25 אולפנות לנשים (כ-1000 תלמידות) וקרוב ל-­40 מכינות קדם־צבאיות (עם למעלה מ-1600 תלמידים). כל הנתונים הללו הוצאו מהויקיפדיה הישראלית.

המכינות הקדם­־צבאיות מהוות את עמוד השדרה של "הכיפות הסרוגות" (אלה מזכירות במשהו את ספרטא היוונית). רוב המכינות מופעלות על ידי גופים הקשורים להתנחלויות, והן מאפשרות להרחיב ולהעמיק את הכיבוש בגדה המערבית (הכול ברוח הויקיפדיה הישראלית). הצלחתן היא מעל למצופה, וכבר היום ניכר שחלק גדול מהממסד הביטחוני נמצא בידי בוגריהן. התפתחויות אלו הובילו לחיכוכים קשים עם תושבי הארץ המקוריים, הפלסטינים, שיצרו טרור ואינתיפאדות. התוצאה הייתה אלפי הרוגים ופצועים בצד הפלסטיני, ומאות הרוגים ופצועים מבין לוחמי צה"ל ואזרחים מן השורה.

ההצלחה בייהוד הגדה משמשת למתנחלים, מזה שלושה עשורים, כ"הוכחה" ל"התערבות אלוקית", וכך מביאה את אותם גופים ביטחוניים שנשלטים בידי "הכיפות הסרוגות" (כמו למשל הרבנות הצבאית ולעיתים פיקוד החינוך הצבאי), להתייחס לחלליהם, בעיקר אילו שבגדה, כנופלים "על קידוש השם". כתוצאה מכך הקורבנות הופכים להיות מורמים מעם, טקסי הקבורה מועצמים בהשתתפות של המונים, הליכי הקבורה מלווים בבכיות ובזעקות שלא נשמעו בעבר, וכל זאת – תוך כיסוי טלווזיוני רחב ומקצועי המבוצע על ידי ארבעת ערוצי התקשורת הראשיים במדינה בהתלהבות גדולה.

שמעון (בן-כוסיבא) בר-כוכבא (ויקיפדיה) Mapa.co.il

רבי עקיבא (ויקיפדיה)

"צורת רבי עקיבא" בהגדת מנטובה

המקור לרעיון של "התערבות אלוקית" במאבק הכוחני על חלקי ארץ ישראל מגיע מבית מדרשו של הרב קוק, כאשר מאבקיו והטפותיו של רבי עקיבא לפני פרוץ מרד בר כוכבא משמשים כבסיס למשנה זו. אי לכך, צריך להזכיר את שקרה לפני כ-1886 שנה, כאשר עם ישראל, בהנהגתו הרוחנית של רבי עקיבא ובהדרכתו הצבאית של שמעון בן-כוסיבא, הסתבך במלחמה עם אדריאנוס, קיסר רומי. אציין רק שבתקופה ההיא, על אף שלכולם היה ברור שקיסרות רומי האדירה תגבר על כל אתגר שתציב לה הפרובינציה הקטנה יהודה, החלו קיצונים יהודיים בפעולות גרילה, מה שנקרא בימינו פעולות טרור, נגד הגדודים הרומיים ששהו אז בארץ.

בסופו של דבר, פעילויות אלו גררו את יהודה למלחמה מלאה עם רומי, מלחמה המלווה בתוצאות מחרידות לכל התושבים היהודיים, לא רק ביהודה ו/או בישראל, אלא גם ברחבי אגן הים התיכון. כ-­600,000 יהודים נפלו בקרב, ורבים רבים אחרים מתו ברעב ובמגפות או סיימו את חייהם כעבדים ושפחות במרחבי האימפריה הרומית. אני ממליץ להתעדכן בנושא בספרו של בנימין לאו "חכמים ב'."

המסקנה היחידה שצריכה להיות לנו, ובעיקר ל"כיפות הסרוגות" ותומכיהן, היא – הסתמכות על אדוני אלוהי צבאות לא מבטיחה בהכרח תוצאות חיוביות.

7 מאמר ברוח זו פורסם ב-"על צד שמאל", 13.10.2016.