מבוא
באילו מדרכי החיים עליי ללכת?
מאת
עירן דורפמן
בְּלֵיל ה־10 בנובמבר 1619 עלה רנה דקארט (1596-1650) על יצועו חדור התלהבות, לאחר שקודם לכן באותו היום גילה את "יסודותיו של מדע מופלא". בשנתו חלם שלושה חלומות, שאותם פירש מאוחר יותר כהתגלות אלוהית המורה על ייעודו. בחלומו הראשון מצא עצמו פוסע ברחובות, צולע בשל חולשה גדולה ברגלו הימנית ומסוחרר מהרוח הנושבת בעוז. לפתע נתקל בשעריו הפתוחים של בית ספר, ונכנס בהם בתקווה למצוא מפלט ושלווה בחיק הכנסייה הפנימית. אולם בעודו מחפש אחריה, קרא לו בשמו אדם שעמד בחצר בחברת אנשים נוספים. אותו אדם נשא עמו פרי מֶלון שהגיע מארצות רחוקות וביקש מדקארט להעבירו לפלוני. דקארט הופתע מהבקשה, אך עוד יותר הופתע מכך שבניגוד אליו עומדים כל בני שיחו יציבים ואיתנים. אז גם שככה הרוח שטלטלה אותו כל כך, וברגע זה הקיץ בבהלה ובמחושים. רק לאחר כשעתיים הצליח להירדם בשנית וחלם חלום נוסף. הפעם שמע בחלומו קול רעם כבד ומעורר אימה. הוא התעורר בבעתה, כשלנגד עיניו מרצדים עדיין הבהובי ברקים. לאחר שנרדם בשלישית חלם דקארט חלום שליו ונינוח בהרבה. בחלומו ראה על שולחנו ספר עב־כרס, שהתגלה לשמחתו כמילון שיוכל לסייע במחקריו. לפתע הבחין בספר לא מוכר נוסף, שהתברר כקובץ שירים. הוא פתח אותו בסקרנות ונתקל בשורה הלטינית: Quod vitae sectabor iter?, "באילו מדרכי החיים עליי ללכת?". באותו הרגע הבחין באדם שהציג בפניו שיר המתחיל במילים Est & Non, "כן ולא". דקארט אמר לזר שהוא מכיר את השיר, מאת המשורר הרוֹמי אוֹסוֹניוּס. הוא חיפש אותו בקובץ השירים, שעתה סבר שהוא מכירו היטב, אך לשווא. לבסוף אמר לזר שהוא מכיר שיר יפה יותר, מאת אותו המשורר, המתחיל במילים Quod vitae sectabor iter?. האיש ביקש לראות את השיר, וכשהחל דקארט לעלעל שוב בספר על מנת למוצאו, נתקל הפעם בתחריטי דיוקנאות קטנים. הוא ציין שאמנם זהו ספר יפה ביותר, אבל מהדורתו שונה מזו שהכיר. באותו הרגע התפוגגו הן הספר והן האיש, ודקארט, עוד בטרם התעורר, החל להרהר בחלום ולפרשו.
שלושת החלומות השפיעו עמוקות על דקארט, שהעלה אותם על הכתב ונתן להם את הכותרת החידתית Olympica ("האולימפיים"). הוא ראה את החלום השלישי כמבשר את עתידו, ופירש את המילון ואת קובץ השירים כמסמנים את עולם הידע של הפילוסופיה והחכמה. לעומת זאת, את שני החלומות הראשונים הוא ראה כתמרור אזהרה מפני השגיאות והחטאים של עברו. במרוצת השנים ניתנו פירושים רבים לחלומותיו של דקארט, בין השאר על ידי פרויד, שראה במֶלון רמז למיניותו של הפילוסוף. אולם על מאפיין אחד של החלומות האולימפיים אין עוררין: הם עוסקים בתהייה ותעייה, בחיפוש שהוא לעתים נואש ובפחד שלא למצוא, או אף גרוע מזה, להגיע למקום הלא נכון.
כיוון שהחלומות הופיעו בערבו של יום שבו דקארט גילה, לדבריו, את יסודותיו של מדע מופלא, הם עשויים להתפרש כמסע של חיפוש אחר ידע תיאורטי. אולם נראה שאין להגביל את החיפוש לדרכו המדעית והפילוסופית של דקארט, שכן הוא עוסק לא פחות מכך בדרך חייו. ליתר דיוק, שתי הדרכים הללו מתבררות כדרך אחת ויחידה, וזאת בניגוד להבחנה המקובלת בין חיים לתיאוריה או בין ניסיון למחשבה. באופן פרדוקסלי, דווקא הפילוסופיה שבאה בעקבות דקארט, ובהשפעתו הישירה, הדגישה את ההבחנה הזו בכך שהתפצלה לרציונליזם, ששם את מבטחו בשכלו של האדם, ולאמפיריציזם, הנותן לניסיון ולטבע את הבכורה. אך אם נקרא בכתביו של דקארט עצמו, ובייחוד במאמר על המתודה, לא נמצא פיצול והפרדה, אלא דווקא תלות הדדית בין השכל לניסיון. שני אלה משתלבים יחדיו בדרך שעל הפילוסוף ללכת בה כדי למצוא את האמת.
המאמר על המתודה מכריז על כך כבר בתחילתו: "ההבדלים בין דעותינו אינם נובעים אפוא מכך שחלקנו נבונים מאחרים, אלא אך ורק מכך שאנו מכוונים את מחשבותינו בדרכים שונות ואיננו מתבוננים באותם הדברים". כיצד אם כן נוכל לכוון את מחשבותינו בדרך הנכונה? כיצד נוכל להתבונן בדברים כראוי? עלינו לסגל לעצמנו אורח חיים מסוים, עלינו לצבור ניסיון, לטעות, להבין את טעותנו, להחכים ממנה ולהמשיך הלאה. לפיכך, גם אם האמת שאותה מחפש דקארט מקורה בכוח השיפוט, בשכל הישר, הפילוסוף אינו יכול להסתפק בהסתגרות בחדר העבודה ובהרהור בעצמו ובעולם: ראשית, עליו ללכת בדרך חיים מסוימת, שהיא, ורק היא, עשויה להוביל למטרה הנכספת. המאמר על המתודה מגולל את דרך החיים הזו, ונקרא כמעין אוטוביוגרפיה הרחוקה מלהיות אינטלקטואלית בלבד; שכן כל כמה שדקארט נזהר מלגעת בחייו הפרטיים, ניכר בדבריו שהפרטי והכללי – האישי, החברתי והאינטלקטואלי – משורגים זה בזה ובלתי ניתנים לניתוק.
אין זה מקרה אפוא שהמאמר על המתודה עוסק בנושאים מגוונים ביותר. חייו של דקארט משתלבים כאן במתודה שפיתח, בתורת המוסר (הזמנית) שלו, ברעיונותיו המטאפיזיים, בפיתוחיה המדעיים של המתודה, בלבטי הפרסום ובשאיפותיו לגבי העתיד. בניגוד לכתביו האחרים של דקארט, המרחיבים את היריעה בכל פעם על נושא אחד, המאמר עובר מסוגיה לסוגיה ודן בכל אחת מהן רק בקצרה ובאופן כמעט מדגמי. אפילו המתודה, שהמאמר נושא את שמה, מפורטת ביתר הרחבה בכללים להכוונת הדעת, שנכתבו (ונגנזו) כנראה בשנת 1628, תשע שנים לפני פרסום המאמר על המתודה. אמנם הקיצור שבו נוקט דקארט במאמר עלול לתסכל לעתים את הקוראים, במיוחד בכל הנוגע לסוגיות המטאפיזיות כמו יחסי הגוף והנפש והוכחות קיום האל, שתקבלנה את ביטוין המלא רק שלוש שנים מאוחר יותר, בהגיונות על הפילוסופיה הראשונית. אולם קיצור דברים זה הוא גם כוחו של המאמר. בניגוד להגיונות, העומדים כולם בסימן הישיבה בחדר העבודה לצורך הרהור מטאפיזי שקול, המאמר על המתודה מצוי בתנועה מתמדת, במסע, בדרך שאמנם תוביל לבסוף להגיונות, אולם היא רחוקה מלהיות סולם המושלך בסופו של הטיפוס בו.
***
המאמר על המתודה הוא הספר הראשון שפרסם דקארט בחייו. אמנם הוא פורסם בעילום שם, אך ממכתביו של דקארט עולה שקוראיו ידעו מיהו מחברו. המאמר שימש הקדמה לשלושה חיבורים מדעיים שהתפרסמו עמו באותו הכרך: הדיאופטריקה (חיבור בענייני אופטיקה), המטאורים (במובן שבו אנו מדברים על מטאורולוגיה) והגיאומטריה. אולם אין לראות במאמר רק הקדמה לעיקר, אלא להפך: שלושת החיבורים מהווים יישום של המתודה המדעית של דקארט, והדבר אף מודגש בכותרת השער המקורי של הספר: מאמר על המתודה להדרכה נאותה של השכל וחיפוש האמת במדעים, ובנוסף הדיאופטריקה, המטאורים והגיאומטריה, שהן מסות על פי מתודה זו.
זאת ועוד: את המילה "מאמר" (discours) אין להבין במשמעה המקובל כיום, אלא במובנה המקורי כאמירה או דיבור. דקארט מסביר זאת לידידו הפריזאי האב מֶרסֵן במכתב מחודש מרס 1637: "איני כותב חיבור על המתודה אלא מאמר על המתודה, שהוא אותו הדבר כמו מבוא או דין ודברים על המתודה, כדי להראות שאין בכוונתי ללמד אותה אלא רק לדבר עליה. שכן כפי שניתן לראות מדבריי, יש בה יותר מן הפרקטיקה מאשר מן התיאוריה, ואני מכנה את המסות הבאות אחריה מסות על פי מתודה זו, כי אני טוען שתוכנן לא היה עשוי להתגלות בלעדיה, ושניתן להכיר באמצעותן את ערכה: ובנוסף הכנסתי למאמר הראשון דבר־מה על אודות המטאפיזיקה, הפיזיקה והרפואה, כדי להראות שהמתודה חלה על כל מיני נושאים".
דקארט מבקש אם כן לדבר אל הקוראים, ולא להורות להם תורה מסיני. אין זה מכיוון שהוא מטיל ספק בוודאות המתודה שלו או בערכה, אלא משום שהעיקר עבורו הוא היותה של המתודה בת יישום. אנו נתקלים פה אפוא שנית באופייה המעשי של דרכו של דקארט: כדי שהקוראים יוכלו ליישם את המתודה שלו, עליהם להבין את תחולתה הנרחבת ואת האופן שבו יוכלו לאמץ אותה בעצמם. אולם אין הדבר נוגע רק לתחום הפילוסופי והמדעי, אלא לאורחות החיים באשר הם. שני תחומים אלה – התנסויות החיים והניסיונות המדעיים־פילוסופיים – כה כרוכים יחדיו עבור דקארט, עד שהוא מדבר עליהם במאמר בהשתמשו באותה המילה, expériences. יתרה מזאת, הוא מלגלג על הפילוסופים המהרהרים בשובה ובנחת בדברים מופשטים שאין להם שום נגיעה אליהם. כדי שהמופשט יהפוך לאישי, כדי שההרהור יקבל משמעות ויוביל לאמת, על הפילוסוף לרכוש ניסיון ולצקת את הרהוריו לתוך חייו. אל לו לפילוסוף להמתין בסבלנות לגיל מבוגר ומשולל תאווֹת חיים כדי להתחיל בעבודתו, כפי שהטיף אריסטו, שכן תאוות החיים כרוכות בחיפוש הפילוסופי שאינו נפרד מהן אלא מממש אותן.
מהי אפוא דרך החיים שמגולל דקארט במאמר על המתודה? תיאורו מתחיל בימי בית הספר שלו, בתקוות הרבות שתלה בלימודיו ובספריו, ובאכזבתו המרה מהם. אכזבה זו היא שהניעה אותו מיד עם תום לימודיו לעיין דווקא במה שהוא מכנה "הספר הפתוח של העולם", ולבלות את זמנו בנדודים ומסעות, חיי צבא והתרועעות עם אנשים ממעמדות ומסוגים שונים. יחד עם זאת, אין מדובר כאן בהיסחפות או במשובת נעורים, שכן האופן שבו עיין דקארט ב"ספר" זה היה, לפי עדותו, קפדני ומחושב ביותר: "ובכל מקום ומקום הרהרתי בדברים שנקרו בפניי כדי להפיק מהם תועלת כלשהי".
דקארט מנסה לחלץ מכל אחת ואחת מהתנסויותיו מסקנה, למידה, רמז לגבי הכיוון והדרך שבהם עליו ללכת. אולם אף כי ניתן לומר שהבחירה לעיין בספרו של העולם במקום בספרי הלימוד היא כשלעצמה תחילתה של הדרך הנכונה, דקארט נותר אמביוולנטי ביחס לשאלה זו. הוא מציין שנדודיו הועילו לו בעיקר בכך שגילה את עושר המִנהגים של בני האדם והעמים השונים, והשתחרר מהצייתנות העיוורת להרגל ולדעה הקדומה. אולם תועלת זאת נותרה "שלילית" ברובה: היא שחררה אותו מטעויות, אך לא גילתה לו אמיתות חדשות. לפיכך, היה עליו לעבור לשלב הבא: "לאחר שביליתי שנים מספר בלימוד שכזה בספר הפתוח של העולם ובמאמצים לרכוש ניסיון, החלטתי יום אחד לעיין גם בי עצמי ולגייס את כל כוחות נפשי כדי לבחור בדרכים שעליי ללכת בהן. ודומני שדבר זה לא היה צולח בידי במידה שכזו אילולא הייתי מתרחק מארצי ומספריי".
ההתרחקות מהמולדת ומהספרים, היציאה החוצה אל העולם המעשי והלא־מוכר, הן התנאי לעיון העצמי; ועיון זה, בתורו, הוא המאפשר את בחירת הדרך או הדרכים שבהן יש ללכת. בשלב זה דקארט, בן ה־23, עודנו בצבא, ובדרכו חזרה מטקס הכתרת הקיסר בפרנקפורט, הוא נעצר ביישוב קטן בדרום גרמניה כדי להעביר בו את ימי החורף. כאן הוא יושב סגור ומבודד בחדר מוּסק ומעיין בעצמו. כאן הוא מגלה את "יסודותיו של מדע מופלא", חולם את שלושת החלומות ומוצא את כלליה הבסיסיים של המתודה שתדריך אותו בשארית חייו.
מהי מתודה זו? ולמה בדיוק היא משמשת? כללי המתודה שדקארט גילה נראים במבט ראשון פשוטים מאוד וכמעט בנאליים: הימנעות מקבלת דעות שאינן ודאיות, חלוקת כל בעיה למספר רב של חלקים, סידור הבעיות בסדר הגיוני מהקל אל הקשה, ולבסוף בדיקה שלא נשמט דבר. נדמה שמאז תקופתו של דקארט הפנמנו כל כך כללים אלה, עד כי קשה לנו היום להבין מה עצומה הייתה השפעתם על התפתחות הידע בעולם המערבי המודרני. יתרה מזאת, כללים אלה נראים לנו כה מובנים מאליהם, עד שאיננו שמים לב כמה קשה לשלבם בחיי היומיום. האומנם איננו מקבלים דעות שאינן ודאיות? האומנם אנו מקפידים כל העת לבדוק שמא שגינו, שמא נשמט דבר־מה ממבטנו?
התעקשותו של דקארט לציית למתודה זו בכל תחומי החיים הולכת יד ביד עם סירובו להבחין בין העיון למעשה, והיא אולי מוקד ההעזה שלו ואחת הסיבות לעניין הרב שאנו מוצאים גם היום במאמר על המתודה. אולם רצונו של דקארט לשלב את ההרהור בחייו מאלץ אותו להיתקל באמת כואבת: ההחלטה להשליך את כל הדעות חסרות היסוד מתנגשת עם חיים בְּעולם שהנו, אז כעתה, רווי דעות קדומות. דקארט צופה קושי זה מראש. לפיכך, עוד בטרם יעזוב את חדרו החמים וישוב לעולם, הוא מפתח את מה שהוא קורא לו "מוסר זמני" – כלומר, כללים מעשיים שיעזרו לו ליישם את המתודה שלו, לפחות לעת־עתה, בתוך החיים ולא מחוצה להם.
מהם כללי המוסר הזמני של דקארט? צייתנות ומתינות, פשרנות, דבקות במטרה ואמונה בדרך – כל אלו משמשות כאן יחדיו כדי ליישב את הסתירה בין השאיפה לוודאות לבין הצורך להתמיד בחיי העולם. אמנם ניתן לראות זאת כפשרה מעשית בין שאיפת הידע הטהור לבין עֶקרון המציאות, אך אם נקרא בין השורות, נראה שהכללים המעשיים לא רק נועדו לאפשר חיים בעולם, אלא הם גם בעלי תפקיד של ממש בדרך לעבר האמת: "לאחר שהגעתי לכדי ביטחון בכללים מעשיים אלה וייחדתי להם מקום משלהם, יחד עם אמיתות הדת שעמדו תמיד בראש אמונותיי, פסקתי שביכולתי להיפטר כעת ללא עכבות מכל שאר הדעות שהחזקתי בהן. ומכיוון שקיוויתי שאם אתרועע בחברת בני האדם אצליח בכך יותר מאשר אם אשאר סגור ומסוגר בחדר המוסק שבו הגיתי את כל המחשבות הללו, עוד בטרם תם החורף שבתי למסעותיי. ובמהלך תשע השנים הבאות לא עשיתי דבר מלבד לשוטט אנה ואנה בעולם, בעודי משתדל לשמש כצופה יותר מאשר כשחקן בכל ההצגות המועלות על בימתו".
הכללים המעשיים ואמיתות הדת עדיין לא הוכחו בוודאות על ידי דקארט, וככאלה הם סוג של דעה קדומה, זמנית אך הכרחית, שכן היא מאפשרת להיפטר מדעות קדומות רבות אחרות. יתרה מזאת, כדי להיפטר מכל אותן דעות קדומות אין די בעיון מנותק, אלא יש לחזור לחיים ולקחת בהם חלק פעיל, או לכל הפחות לצפות בהם תוך כדי הרהור מתמיד. אבל מדוע בעצם לא ניתן להישאר בחדר המוסק ולהרהר בחיים בבידוד ובנחת? דקארט לא עונה על כך במפורש, ונותר לנו רק לנחש שאין הוא מחפש אחר ידע באשר הוא, אלא אך ורק ידע בעל השלכה מעשית – ידע שלא רק יעסוק בחיים באופן מופשט אלא גם ישפיע עליהם ויתערב בהם.
***
תשע שנים הפרידו בין גילוי חוקי המתודה בחדר המוסק לבין החלטתו הדרמטית של דקארט לפרוש מהעולם ולהתבודד בהולנד. אולם דקארט כמעט שאינו מספר לנו דבר על שנים אלה. הוא רק אומר שאף על פי שאורח חייו היה למראית עין רגיל לחלוטין, הוא לא חדל לחתור לעבר מטרתו ולהתקדם בידיעת האמת, "אולי יותר מכפי שהייתי עושה אילו רק קראתי ספרים או התרועעתי בחברת אנשי ספר". ובכל זאת, תשע השנים הללו לא הספיקו לו לשם גיבוש עמדות מוצקות, והוא מתוודה שככל הנראה היה מוסיף לנדוד אלמלא הופצו שמועות על כך שכבר סיים את מלאכתו ומצא ידיעות מדעיות בדוקות. רק אז, לקראת גיל 33, הגיע דקארט לכלל החלטה "להצדיק את שמו" ולהתמסר למחקר במקום רחוק ומבודד.
כנראה לא נדע לעולם מה היו הסיבות האמיתיות שהניעו את דקארט לעזוב את פריז, שם התגורר בשנים שקדמו לנסיעתו להולנד; שהרי קשה להאמין שעשה זאת רק בשל רצונו להוכיח שמכריו לא טעו בו. ובכל זאת, מדבריו של הפילוסוף עולה בבירור שהזמן החל לדחוק בו, ובמקביל לכך גם הצורך למצוא שלוות נפש שתאפשר לו להקדיש את עצמו למחקריו. הוא מציין שלאחר השתקעותו בהולנד חפץ "לעסוק אך ורק בחיפוש האמת", ולפיכך לא היה זקוק עוד לכללים המעשיים שלו. רק עתה יכול היה להשליך בלא חשש את כל הדעות הקדומות, ואפילו את החשובה שבהן – קיום האל (שלמרבה המזל הצליח להוכיחהּ במהרה, הפעם בוודאות). נראה אפוא כי רק הפרישה מהעולם היא המאפשרת את מימושו המלא של החיפוש אחר האמת, כך שבסופו של דבר אנו מגיעים לא לאחדותם של העיון והחיים אלא להפרדתם. האומנם הגיעה עתה דרך חייו של דקארט ליעדה הסופי, וכעת לא נותר לו אלא לקטוף מפירותיה? האומנם ניתן להמיר באופן חד את ההתנסויות הספונטניות בניסיונות מדעיים מחושבים?
את ימיו בהולנד העביר דקארט בשתי פעילויות עיקריות: חקירה מדעית (ניסויים פיזיקליים וניתוחים באיברים שונים של בעלי חיים שסיפקו לו הקצבים המקומיים), ופיתוח המטפיזיקה שלו. אנו למדים על כל אלה בעיקר מההתכתבות שניהל עם פילוסופים, תיאולוגים ואנשי מדע שונים. חריגה בנוף זה היא ההתכתבות שניהל דקארט, החל ב־1643, עם הנסיכה הצעירה והמחוננת אליזבת מבוהמיה. דקארט לא שיתף את הנסיכה בגילוייו הפיזיקליים, וגם לא התחבט עמה כל כך בשאלת הוכחת קיומו של האל, אלא בעיקר חלק איתה את מחשבותיו בנוגע ליחסי הגוף והנפש, ובהשפעת התכתבות זו אף כתב את החיבור רגשות הנפש שאותו הקדיש לה.
חיבור זה, האחרון שפרסם דקארט בחייו, מעיד על העניין ההולך וגובר שלו בשאלת יחסי הגוף והנפש. הוא מראה כיצד למרות היותם נפרדים זה מזה באופן נחרץ, השניים גם תלויים זה בזה, דרך ההתרגשויות השונות העוברות על הנפש ומוצאות להן ביטוי גופני. הגוף והנפש אמנם נבדלים זה מזה, אך גם קשורים זה בזה ומאוחדים בקשר מסתורי, שמקורו בבלוטת האצטרובל. הנפש שולטת בגוף ואף נוטשת אותו לאחר מותו, אולם היא גם תלויה בו, באשר הוא המאפשר לה להתבטא. לפיכך, נפש טהורה, לפחות בעולמנו־אנו, אינה בנמצא.
האם לא יהיה נכון להחיל את אותו הדבר על יחסי העיון והניסיון? גם אם דקארט מסמן את חיפוש הידע כמטרה העליונה, נראה שכל ידע שהוא חייב להתגלות ולהתאמת דרך הניסיון. לפיכך ידע טהור, אפילו בתחום המתמטיקה, אינו בנמצא, ולו רק מפני שהאדם הוא ההוגה בו ומוצא אותו. אם נקביל בין הניסיון לגוף ובין העיון לנפש, נוכל להיווכח שכשם שהנפש נפרדת מהגוף רק במוות, כך גם העיון חייב, מעצם הגדרתו, להתלוות להתנסויות החיים ולעולם לא יוכל להיפטר מהן לחלוטין.
ואמנם, למרות החלטתו של דקארט לבלות את שארית חייו בהולנד ולהקדיש את כל כולו לעיון ולמחקר, הוא לא הצליח להתמיד בהחלטתו. אף לא יהיה זה מוגזם לומר שהוא שילם בחייו על חוסר יכולתו לפרוש אחת ולתמיד מן החיים בעולם לטובת העיון הסגפני. את המאמר על המתודה הוא חותם בהודעה הבאה: "ותמיד אהיה אסיר תודה למי שיסייעני לנצל את זמני ללא הפרעה, יותר מאשר למי שיציעני את המשרות המכובדות ביותר על פני האדמה". יש מן האירוניה ומן הטרגדיה גם יחד, שמותו של הפילוסוף בא דווקא בשל הפרת כלל זה. בספטמבר 1649 נעתר דקארט, לאחר לבטים רבים, לבקשת מלכת שוודיה הצעירה כריסטינה, והעתיק את מגוריו לשטוקהולם על מנת ללמדהּ פילוסופיה. הוא לא ציפה לקבלת הפנים הצוננת של מקורבי המלכה, ועוד פחות מכך להרגלי הלמידה שלה, שחייבו אותו – הוא, שאהב כל כך את השינה! – להתייצב יום־יום בשעה חמש לפנות בוקר בספרייה המלכותית, לצורך ליבון משותף של סוגיות מטאפיזיות. צינת החורף השוודי, ואולי גם הבדידות ונקיפות הלב, לא איחרו להלום בדקארט, וב־11 בפברואר 1650 נפטר הפילוסוף מדלקת ריאות לאחר תשעה ימי מחלה.
***
המאמר על המתודה יצא במקור בצרפתית, דבר שהיה חריג מאוד בשעתו בכל הנוגע לחיבורים מדעיים ופילוסופיים. דקארט אף מוצא לנכון להצטדק על כך: "ואם כותב אני בצרפתית, שפת ארצי, ולא בלטינית, שפת מוריי, הדבר נובע מתקוותי שמי שמשתמש רק בטהרת שכלו הטבעי ייטיב לשפוט את דעותיי ממי שמאמין רק בספרים העתיקים". המאמר כתוב אפוא בשפה יפה וסדורה היטב, אך גם שווה לכל נפש משכילה. לפיכך, השתדלתי בתרגום שלפנינו להעתיק לעברית את האיזון בין העבר להווה, את המתח שבין המסורת הפילוסופית שעל ברכיה גדל דקארט לבין רצונו לפרוץ אותה, הן בתכניו של המאמר והן בצורתו.
תרגום המופת למאמר על המתודה מאת יוסף אוּר, שמהדורתו השנייה יצאה לאור בשנת 1942, מצא איזון זה בשלבו בין המינוחים הפילוסופיים של עברית ימי הביניים למינוחי העברית המודרנית שהחלו קורמים אז עור וגידים. אולם מאז איבד תרגום זה הרבה מרעננותו וחיותו ונהפך בעצמו למסורת, שאמנם משמשת עדיין מקור להשראה, אך יש עתה צורך לחדשה. העניין המחודש בפילוסופיה של דקארט, שאנו עדים לו בישראל בשנים האחרונות, קשור בתהליך של שינוי היחס לתרבות העבר, הן היהודית והן העולמית. אכן, יש המתיימרים לברוא את עצמם מחדש, ויש המתרפקים בגעגוע על עבר מדומיין. אולם בין שני הקטבים הללו עומדים גם אלה המכירים במסד ההיסטורי שעליו מושתתת כל עשייה עכשווית, ומנסים להיעזר בו: לא כדי לשמרו ולהקפיאו, אלא דווקא כדי ליצור הווה מסועף יותר ועוגן לעתיד לבוא. כולי תקווה שהתרגום שלהלן תורם, ולוּ מעט, למשימה זו.
לסיום, ברצוני להודות לכל המסייעים במלאכת התרגום והעריכה: לקרן דותן שקראה את כתב היד ותרמה רבות לניסוחו, לנדב אברוך והילי רזינסקי שהצביעו על קשיים שונים במינוח הפילוסופי, ליקיר לוין ושאול סתר שקראו את ההקדמה והשפיעו עליה מתבונתם, למאיה גלזר, על סיועה במינוחים הרפואיים, לתהילה מישור ורן הכהן, על העצות המועילות בעברית ובלטינית, ולשימי בורנשטיין, על העידוד והתלהבות הנעורים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.