מאסטרה

פרולוג

בדים כבדים איוושו ונקישות של צעדים רושפי רשע נשמעו על הפרקט. חצינו את האולם והגענו למערך של דלתות כפולות, שמעברן השני נשמע זמזום שקט שהעיד כי הגברים כבר נמצאים שם. החדר היה מואר בנרות, שולחנות הוצבו בין ספות לבין כיסאות נמוכים. הגברים הממתינים היו לבושים במכנסיים רחבים מבד סטן עבה ומעליהם עליוניות רכוסות בשורות של כפתורים מהודרים, שבוהק הבד שממנו נארגו הדגיש את חולצותיהם המעומלנות. פה ושם נצנץ לו פתאום באור הנרות חפת כבד או שעון זהב דק, ראשי תיבות רקומים הבליחו מתוך מטפחת משי צבעונית במיוחד. זה יכול היה להיראות טיפשי, תיאטרלי מדי, אלמלא הפרטים היו מדויקים כל כך, אבל אני הייתי מהופנטת וחשתי את הדופק שלי איטי ועמוק. גבר שנוצה של טווס צמודה לחפת השרוול שלו הוביל משם את איווט — אני נשאתי את עיניי וראיתי גבר נוסף, שהתקרב אליי. פרח גרדניה, כמו שלי, היה נעוץ בדש חולצתו.

"אז ככה זה עובד?"

"כן, במהלך הארוחה. אחר כך את יכולה לבחור. Bonsoir, ערב טוב."

"בונסואר."

הוא היה גבוה ורזה, אבל גופו נראה צעיר מפניו, שתוויהם היו נוקשים ומקומטים למדי. שיערו המאפיר היה מסורק לאחור מעל מצח גבוה ועיניו היו גדולות ומכוסות חלקית, כמו קדוש ביזנטי. הוא הוביל אותי אל הספה, חיכה בזמן שהתיישבתי והושיט לי כוס קריסטל פשוטה ומנצנצת, ובה יין לבן. היה בפורמאליות הזו משהו מיושן, אבל אני אהבתי את הכוריאוגרפיה. ברור היה שג'וליאן מעריך את ההנאה שבציפייה. המלצריות, שהיו כמעט עירומות לגמרי, חזרו והופיעו, אוחזות צלחות קטנות של כיסונים ממולאות לובסטר, אחריהן פיסות חזה ברווז ברוטב דבש וג'ינגר, ואז עוגיות פטל ותות דקיקות. יותר מחוות של מזון ממשהו שנועד להשביע אותנו.

"פירות אדומים מעניקים לכּוּס של אישה טעם טוב כל כך," העיר בן זוגי לארוחה.

"אני יודעת."

השיחה התנהלה בשקט, אבל האנשים בעיקר התבוננו ושתו, כשעיניהם נעות מאחד לשני ומשם אל התנועות המהירות של המלצריות, שנראו כמו רקדניות. שמתי לב שהן רזות אבל שריריות, והשוקיים שלהן בלטו מעל מגפיהן הצמודים. האם הן מחלטרות כדי לממן את הלימודים ב־corps de ballet?1 ראיתי את איווט במטושטש, מצדו השני של השולחן, מואכלת במזלג כסוף ומחודד שעליו תאנים ממולאות בשקדים, וגופה פרוש כמו גופו של נחש, ירך כהה אחת מציצה מתוך המשי האדום. המלצריות הקיפו את החדר בדממה, כשהן מכבות את הנרות באמצעות אצבעונים זעירים, מעמעמות את האורות בענן של דונג, ואז הרגשתי את ידו של הגבר על ירכי, נעה ומלטפת במתינות, בלי חיפזון, ובתגובה חשתי דריכות מתעוררת בין רגליי. הבנות הניחו מגשים מעוצבים שעליהם קונדומים, ובקבוקי קריסטל קטנים מלאים בשמן מונוי ריחני, חומר סיכה שנמזג לתוך קעריות לכלי מתיקה. אחדים מהזוגות התנשקו, מרוצים מבני הזוג שנבחרו בשבילם, אחרים קמו בנימוס וחצו את החדר כדי למצוא את הטרף שבחרו קודם. החלוק של איווט היה מופשל על רגליה הפשוקות, וראשו של גבר טבל בתוכה. לכדתי את עיניה, והיא חייכה חיוך תאוותני, ואז הניחה לראשה להישמט לאחור אל בין הכריות בתנועה נלהבת של מכורה המתמסרת לסם שלה.

1 בהקשר זה, זהו הבלט המלכותי בבריטניה.

1

אם תשאלו אותי איך זה התחיל, אוכל לומר במלוא הכנות שהפעם הראשונה היתה במקרה. השעה היתה בערך שש בערב, הזמן שבו העיר שוב נעה על ציריה במהומה וצווחה, ועל אף שברחובות שלמעלה נשבה רוח של עוד יום דפוק של חודש מאי, התחנה היתה מחניקה ולחה, מזוהמת בעיתונים שהושלכו ועטיפות מזון מהיר, ותיירים עצבניים בבגדי נופש צבעוניים מדי נדחסו בין הנוסעים הקבועים המיואשים, חיוורי הפנים. המתנתי על הרציף לתחתית בקו פיקדילי בתחנת גרין פארק, אחרי התחלה נפלאה של עוד שבוע אחד מופלא של הצקות והתנשאות בעבודה הכל כך נהדרת שלי. לאחר שהרכבת ברציף שממול יצאה לדרכה, בקעה מקהל הנוסעים נהמת רטינה. על הלוח הופיעה הודעה שהרכבת תקועה בהולבורן. בטח מישהו על הפסים. כמה אופייני — היה ברור שזה מה שכולם חושבים. למה הם תמיד חייבים להתאבד בשעת העומס? הנוסעים בצד השני התקדמו לעבר היציאה, וביניהם היתה בחורה על עקבים לא הגיוניים ושמלה צמודה־צמודה בכחול מחשמל. עיצוב של אַלַיה, מהעונה שעברה, בגרסה של זארה, חשבתי לעצמי. היא בטח בדרך ללסטר סקוור עם כל הלוזרים העלובים. היה לה שיער יוצא דופן, רעמה גדולה שנשפכה מטה כמו מפל, בצבע אדמדם כהה, מלאה תוספות שיער שבתוכן היה שזור איזה חוט זהב שמנע מכל המבנה הזוהר הזה להתמוטט.

"ג'ודייי! ג'ודי! זאת את?"

היא התחילה לנופף אלי בהתלהבות. העמדתי פנים שאני לא שומעת.

"ג'ודי! תסתכלי לכאן!"

אנשים התחילו להפנות מבטים. הבחורה קרטעה לה בחוסר זהירות קרוב לפס האבטחה הצהוב.

"זאת אני! ליאן!"

"החברה שלך מנפנפת לך," אמרה באדיבות האישה שעמדה לידי.

"ניפגש למעלה בעוד דקה!" קולות כמו שלה כבר לא שמעתי אלא לעתים רחוקות. לא תיארתי לעצמי שאי פעם אשמע שוב את שלה. היה לי ברור שהיא לא מתכוונת להיעלם, ולא היה סימן לרכבת מתקרבת, אז תליתי את תיק המסמכים הכבד שלי על הכתף בהצלב ופילסתי לי דרך חזרה בין האנשים. היא חיכתה לי במעבר שבין הרציפים.

"היי! ידעתי שזאת את!"

"היי, ליאן," ניסיתי להישמע נלהבת.

היא דילגה על המדרגות שעוד הפרידו בינינו וחיבקה אותי בזרועותיה כאילו אני אחותה האובדת.

"תראו אותך! אשת מקצוע טיפ־טופ. לא ידעתי שאת גרה בלונדון!" לא ציינתי שזה משום שלא דיברתי אתה לפחות עשר שנים. חברים בפייסבוק זה לא ממש הסטייל שלי, וגם לא ממש נזקקתי לתזכורות מאיפה באתי.

ואז הרגשתי כמו כלבה. "את נראית נפלא, ליאן. אני אוהבת את השיער שלך."

"האמת היא שכבר לא קוראים לי יותר ליאן. עכשיו אני מרסדס."

"מרסדס? זה... נחמד. אני משתמשת בעיקר בג'ודית. זה נשמע יותר בוגר."

"כן, טוב, תראי אותנו, הא? מבוגרות לגמרי."

אני לא חושבת שידעתי, אז, מה זה אומר. אני תוהה אם היא ידעה.

"תקשיבי, יש לי שעה עד שאני מתחילה לעבוד. בא לך לשתות אתי משהו? להתעדכן קצת?"

יכולתי לומר שאני עסוקה, שאני ממהרת, לקחת את מספר הטלפון שלה כאילו אני ממש מתכוונת להתקשר. אבל לאן כבר יש לי ללכת? והיה משהו בקול הזה, משהו מוכר ובאופן הכי מוזר גם נעים, שגרם לי להרגיש בו־זמנית בודדה ורגועה. שני שטרות של עשרים פאונד, זה כל מה שהיה לי בעולם, והיו עוד שלושה ימים עד למשכורת. אבל אולי עוד יצוץ משהו.

"ברור," אמרתי. "אני אזמין אותך למשקה. בואי נלך ל'ריץ'."

שני קוקטיילים עם שמפניה בריבולי בר, שלושים ושמונה פאונד. היו לי שתים עשרה פאונד בכרטיס האלקטרוני לרכבת התחתית ועוד שתיים ביד. אני פשוט לא אוֹכל הרבה עד סוף השבוע. יכול להיות שזה היה טיפשי להשוויץ בפניה ככה, אבל לפעמים צריך קצת לעשות שרירים לעולם. ליאן — מרסדס — ניסתה לדוג את הדובדבן שצף לו במשקה בתנועות נמרצות של ציפורניה המוארכות, הצבועות בלק ורוד־פוקסיה, וכשהצליחה בלעה אותו בקולניות.

"זה נורא נחמד, תודה. על אף שבזמן האחרון אני אישית מעדיפה שמפניה של רודֶרֶר".

טוב, זה בהחלט מה שהגיע לי על הניסיון לעשות רושם עם כסף שאין לי.

"אני עובדת בסביבה," נידבתי קצת מידע. "אמנות. בבית מכירות פומביות. אני אחראית על תחום האולד מאסטרס." זה לא היה ממש נכון, אבל לא באמת חשבתי שליאן יודעת להבדיל בין רובנס לרמברנדט.

"יוקרתי," היא ענתה. היא נראתה משועממת ושיחקה לה עם המקלון לערבוב המשקה. תהיתי אם היא מתחרטת על כך שקראה לי שם על הרציף, אבל במקום להתרגז, התמלאתי בצורך פתטי לספק אותה.

"זה אולי נשמע ככה," אמרתי בביטחון, מרגישה את הברנדי והסוכר מחליקים מעדנות אל תוך דמי. "אבל המשכורת מחורבנת. האמת היא שרוב הזמן ממש אין לי גרוש."

"מרסדס" אמרה לי שהיא כבר שנה בלונדון. היא עובדת בבר שמפניה בסנט ג'יימס. "אפשר לחשוב שזה מקום יוקרתי, אבל הוא מלא באשמאים זקנים. אם כי," היא מיהרה להוסיף, "זה לא משהו מלוכלך, רק בר. מה שלא יהיה, הטיפים מדהימים."

לטענתה, היא מרוויחה שתי אלפיות בשבוע. "אבל זה גורם לך להשמין, כל השתייה הזאת," אמרה בזעף וטפחה על הבטן הקטנה שלה. "לפחות אנחנו לא צריכות לשלם על זה. אוֹלי אומר שמצידו, שנשפוך את זה לעציצים."

"אוֹלי?"

"הוא הבעלים. אה, את צריכה לקפוץ פעם, ג'ודי. תחלטרי קצת, אם את תפרנית. אוֹלי תמיד מחפש בחורות. את רוצה עוד משקה?"

זוג מבוגר בלבוש רשמי, בטח בדרכו לאופרה, התיישב בשולחן שמולנו. האישה סקרה במבט ביקורתי את הרגליים של מרסדס שנצבעו בשיזוף מלאכותי ואת המחשוף הנוצץ שלה. מרסדס הסתובבה בכיסאה, ולאט ובהתכוונות מלאה פישקה את רגליה ושבה ושילבה אותן זו על זו, כשהיא מעניקה לי ולתרח האומלל שלידה הצצה חטופה על חוטיני התחרה שלה, מבלי להסיר את עיניה מעיני האישה. היה מיותר לשאול אם משהו מפריע לה.

"כמו שאמרתי," אמרה, כשהאישה טמנה את פניה הסמוקים כסלק בתוך תפריט הקוקטיילים, "זה כיף שם. קֶף. הבנות מכל מיני מקומות. את יכולה להיראות מהממת, אם רק קצת תשקיעי. בואי."

השפלתי את מבטי לעבר חליפת הסנדרו שלי מטוויד. ז'קט מחויט, חצאית קפלים קטנה ומתנפנפת. המראה היה אמור להיות קוקטי ומודע לעצמו, מקצועי עם ספין בוהמי־אמנותי, לפחות זה מה שאמרתי לעצמי לא מזמן כשתיקנתי ברשלנות את המכפלת בפעם המי־סופר־כמה, אבל ליד מרסדס נראיתי כמו עורב בדיכאון.

"עכשיו?"

"כן, למה לא? יש לי מלא דברים בתיק."

"אני לא יודעת, ליאן."

"מרסדס."

"סליחה."

"בואי איתי, את יכולה ללבוש את חולצת התחרה שלי. היא תיראה פצצה על הציצים שלך. או שבכלל יש לך דייט?"

"לא," אמרתי, והטיתי את הראש עד הסוף לאחור כדי לתפוס את הבועות ואת טיפות האנגוסטורה האחרונות. "לא, אין לי דייט."