מאפס למאה – סיפורו של צוות ביחידה 669

לא תכננתי להגיע ליחידה 669. התוכנית המקורית שלי הייתה לנסות להתקבל לעתודה רפואית, ללמוד שבע שנים רפואה ולשרת כרופא צבאי. אפילו עשיתי פסיכומטרי בכיתה י"ב. עד שקיבלתי טיפ קטן מרופא המתגורר ביישוב: "למה לך ללמוד רפואה בצבא? זה אומר שתהיה רופא כל חייך. תעשה בצבא משהו שלא תעשה יותר אף פעם, ותחווה כמה שיותר חוויות בשירות. ואם עדיין תרצה, תהיה רופא בהמשך החיים."

העצה הזאת, לצד הציון הלא-מחמיא שקיבלתי בבחינה הפסיכומטרית, עזרו לי להבין שרופא צבאי כנראה כבר לא אהיה.

במקביל נרשמתי עם חברים נוספים בני גילי מהיישוב לגדנ"ע צלילה של חיל הים. אחרי הגדנ"ע קיבלתי זימון לגיבוש שייטת. עברתי אותו בהצלחה, וקיבלתי צו גיוס לשייטת 13 - יחידת הקומנדו של חיל הים.

ההצלחה בגיבוש החדירה בי ביטחון עצמי ואף גאווה מסוימת, אם כי ידעתי שאינה מוצדקת בעליל. הרי מה כבר עברתי? ארבעה ימים של טרטורים ומסעות? עדיין לא סיימתי שום דבר ולא השגתי מאומה. ביני לבין להיות לוחם בשייטת חצצה דרך מפרכת וארוכה. אבל יותר מכך - לא הייתי בטוח שאני רוצה להתגייס ליחידה היוקרתית. חשתי שאין בי התשוקה הדרושה כדי להיות לוחם בקומנדו הימי, ואף על פי שהייתה לי תחושה שברגע שאתחיל מסלול בשייטת המוטיבציה תבוא לבד, לא הייתי רגוע.

לאחר מחשבות רבות עם עצמי, ואחרי שיחות עם חבר'ה בוגרים מהיישוב, הגעתי למסקנה: אני רוצה לשרת ביחידה 669.

מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי לעולם הרפואה. השילוב של להיות לוחם קומנדו שמסוגל לבצע כמעט כל מיומנות שהצבא יודע ללמד, ומתמחה בהצלת חיים ובחילוץ תחת אש, משך אותי מאוד.

זהו. החלטתי. זאת היחידה שאני רוצה להגיע אליה. זה החלום.

כיוון שכבר עברתי גיבוש אחד, הייתי פטור מלגשת ליום סיירות. הגשתי בקשה לעשות גיבוש אחוד, הגיבוש המשותף לשלוש מבין ארבע יחידות העילית של צה"ל: סיירת מטכ"ל, שלדג ו-669. במהלך הגיבוש, שנערך בחולות ניצנים, ישבתי לריאיון קצר עם המגבשים, ואמרתי שהגעתי במטרה להתקבל למסלול של 669.

בני נוער שמתכוננים למבדקים ולגיבושים ורוצים להתקבל ליחידות מיוחדות נוטים לחשוב שגיבוש צבאי זהה לתחרות ריצה. הנער חושב לעצמו: ככל שאתאמן יותר וככל שארוץ יותר פעמים במעלה דיונות עצומות עם משקל כבד על הגב, וככל שאזחל מספר גדול יותר של קילומטרים ואפתח שרירים כמו בודי-בילדר - כך יגברו הסיכויים שלי לעבור את הגיבוש. שמעתי אפילו על בן גילי שנהג לישון בלילות בחוץ על אדמת כורכר כהכנה לגיבוש. לך תבין.

שלא יהיו אי-הבנות: ודאי שכושר גופני מסייע לך לעבור את הגיבוש. גם אני רצתי וביצעתי אין-ספור שכיבות סמיכה לפני הגיבוש. אבל דווקא את הכושר הגופני יודעות היחידות לפתח במהלך ההכשרה. המפקדים, יחד עם קציני כושר קרבי ומד"סניקיות,7 יהפכו כל נער בכושר גופני טוב לחייל עם כושר גופני מצוין. בזה הם מתמחים. לעומת זאת, הרבה יותר קשה להקנות לנער מאפיינים אישיותיים מסוימים הנדרשים כדי לשרת ביחידה מיוחדת, ודווקא אותם המגבשים מחפשים. תכונות כמו אמינות מוחלטת, קפדנות, עבודה רגועה תחת לחץ, סדר ועוד. כל יחידה והתכונות שאותן היא מחפשת בנער כדי לנסות ולהעריך את סיכויי ההצלחה שלו לסיים את מסלול ההכשרה התובעני והיקר.

לכן, גם אם תשיג תוצאה טובה בכמה שניות בריצת אלפיים מטר, אבל אינך אדם מסודר או אמין מטבעך, סיכוייך לעבור גיבוש, ועל אחת כמה וכמה לסיים מסלול הכשרה, יורדים משמעותית.

בתום ארבעה ימים של גיבוש מפרך ישבנו במטווח והמתנו שהמגבשים יסיימו את הדיונים והישיבות ויודיעו לנו מי התקבל ולאיזו יחידה. לאחר שעות מורטות עצבים הגיע מפקד הגיבוש, ולאחר הקדמה קצרה החל לקרוא בשמות. מי שקרא בשמו נעמד והלך לעבר נציגי היחידה שהתקבל אליה שהמתינו לעוברים בצד השני של המטווח.

כל כך רציתי לשמוע את השם שלי מוכרז, אך תפילותיי לא נענו. מפקד הגיבוש סיים לקרוא בשמותיהם של אלה שהתקבלו, הודה לכולם על המאמץ, ואיחל לנו בהצלחה בהמשך הדרך.

עליתי על האוטובוס לכיוון תל אביב מאוכזב מאוד. כך נגוז החלום. אבל לא הרשיתי לעצמי להיות מדוכא. יש לי ביד כרטיס כניסה לתחילת מסלול בשייטת, ומאות נערים היו מתחלפים איתי בזה הרגע, אמרתי לעצמי.

גילי אספה אותי מתל אביב והמשכנו יחד למסיבה של חברים משותפים ביפו. למרות העייפות והאכזבה, הצלחתי לשמוח ולחגוג.

למחרת בבוקר, יום שישי, עליתי בתל אביב על הרכבת צפונה. התיישבתי ליד החלון והבטתי בנוף המתחלף. מהר מאוד שקעתי בשינה עמוקה. אחרי כחצי שעה הרגשתי את הטלפון רוטט בכיסי. שקלתי לרגע אם לענות; העדפתי להמשיך לישון. אבל הטלפון התעקש. לבסוף הוצאתי אותו מהכיס. מספר חסום; מן הסתם פרסומת או נציג של חברה סלולרית.

"הלו?" עניתי בקול עייף, צרוד משינה.

"שלום. גיא?"

"כן."

"מדברת יעל מיחידה 669. עשית אתמול גיבוש ולא קראו בשם שלך, נכון?"

"נכון..." מה הם מתקשרים לבאס אותי עוד פעם? לא הספיקה להם פעם אחת?

"אז אני מתקשרת להודיע לך שנפלה טעות ברשימות ואתה עברת את הגיבוש בהצלחה. אני רק צריכה מספר פקס לשלוח לך זימון ליום מבדקי מים."

"את עובדת עליי..." לא הייתי בטוח אם אני עדיין ישן וחולם, או שכל זה באמת קורה.

"אה... לא," היא צחקה. "באמת עברת."

לקח לי כמה דקות לעכל. כבר התרגלתי לרעיון שנגוז החלום להגיע ל-669 ושאני ממשיך הלאה. אבל בסוף זה קורה. אושר צרוף.

7. מד"סניקית - מדריכת ספורט (נקראת גם מדא"גית - מדריכת אימון גופני); מד"ס - כינוי לאימון גופני.