מארבע יוצאת אחת

"זה יכול להצליח. הוא יקשיב. הוא חייב להקשיב," שכנעתי את עצמי שוב ושוב. אף שהיה כבר חשוך וקר, במקום לחצות את הפארק ישירות לתחנת הרכבת, הלכתי מסביב. הייתי צריכה עוד קצת זמן לחשוב. רעדתי. לא ידעתי אם בגלל הקור, החששות או שניהם. משכתי את הכובע מטה לכסות על האוזניים והחזרתי את ידיי, שהיו עטופות בכפפות, לכיס המעיל. לעולם לא אתרגל לקור הזה. זה בטוח מה שאני רוצה? זו נראית האפשרות היחידה.

בשנים האחרונות אני מרגישה כמו בובה. חיה את החיים שאחרים מכתיבים לי, לא שולטת על מה שקורה לי. אני לא יכולה להמשיך כך. אבל מה אגיד לכולם? לאייל, לאבא, לאימא רותי. לא הכנתי אותם לזה, הם לא יודעים שאני חושבת על זה אפילו. תמיד כשהעלו את האפשרות ביטלתי אותה במהירות. אמרתי להם שזה בחיים לא יקרה, והם כבר לא באמת מצפים לזה. מה גלי הייתה אומרת על זה? היא הייתה מסתכלת לי בעיניים ובלי מילים אומרת לי שהיא לצידי. היא הייתה מחבקת אותי. ידיה היו עוטפות את צווארי, והיא לא הייתה משחררת מהר. כי גלי היא אחת שנוגעת. היא הייתה שוכבת לצידי ומבקשת שאספר לה הכול.

מה רונית ונטע היו אומרות אם הייתי מספרת להן שהדברים הם לא כפי שהם נראים? שכבר מזמן לא טוב לי? מה הן היו חושבות על התוכנית הזאת שלי? הן ישמחו. אני יודעת שהן ישמחו. רק המחשבה על ארבעתנו שוב יחד מילאה אותי במעט אומץ.

דמיינתי אותנו יושבות במקום הקבוע שלנו בחוף פרישמן, כאילו לא עבר יותר מעשור, והתגעגעתי לארץ. התגעגעתי הביתה.

לקח לי המון זמן להרגיש בבית בניו יורק. גם אחרי שמונה שנים אני עדיין לא מרגישה שזה הבית. לא כמו בארץ. אני אוהבת את חנויות הכלבו הענקיות, את הפסיפס האנושי ואת הקיטשיות האמריקאית בעיקר בתקופת החגים, אבל מעולם לא התרגלתי לימי החורף הארוכים, לקור, לעובדה שאין חוף ים במרחק נסיעה קצרה. ניו יורק הייתה עבורי מקום מפלט. לא תכננתי להישאר פה כל כך הרבה זמן.

הייתי חייבת להתרחק מהארץ, מהזיכרונות, מערן, אף שלא ראיתי אותו חודשים ארוכים. גם אז, בפעם האחרונה שראיתי אותו, למרות כל האכזבות, קיוויתי שבסוף זה יסתדר והוא יתעשת. אני זוכרת כל רגע מאותו ביקור אחרון שלי בבית החולים, כשצעדתי במסדרון ושמעתי את אימא של ערן משכנעת אותו לפגוש אותי. התעכבתי מחוץ לחדר, מתנדנדת בין צעד קדימה לפנייה לאחור, בדיוק כשאבא של ערן התקרב אליי ושתי כוסות קפה בידיו. שנינו שמענו את המשפט הבא, שהדהד בקול מהחדר: "אז תגיד לה שלא תבוא יותר. היא מגיעה מהבסיס בצפון בטרמפים כל הדרך רק כדי לראות אותך."

ראיתי את המבט המורכן על פניו של אבא של ערן, ועוד לפני שהספיק לומר משהו, חסכתי ממנו את המבוכה ונכנסתי לחדר. אימא של ערן השתתקה. היא התקרבה אליי בידיים מחבקות ובעיניים מתנצלות. השבועות האחרונים היו קשים לכולנו. התקרבתי מאוד להוריו, הפכתי לחלק ממשפחתו. הם הרגישו שלא רק ערן חומק מהם, אלא שהם עלולים לאבד גם אותי. ידעתי שהוא לא רוצה לראות אותי. מאז הפציעה התרחק מכולם והסתגר, כאילו נותר מאחורי אותו קיר לבנים, כמו זה שמאחוריו הסתתר באותו אימון ארור במחשבה שהוא מוגן. אלא שאותו קיר הותאם לכדורי סרק. לא היו אמורים להיות שם כדורי אש.

באותו יום בבית החולים ראיתי אותו בפעם האחרונה. הוא נראה אחר כל כך. לא התרגלתי עדיין לשערו הקצוץ, שהחליף את הקוקו, ופניו כמעט שלא נעו כשדיבר אליי. קר וקפוא משך את ידו הלא פצועה ממני, מבהיר לי שזהו. זה נגמר.

"אל תבואי יותר. אם את עדיין אוהבת אותי, תכבדי את הבקשה שלי," אמר בלי להביט בי.

ואכן, בחודשים הארוכים שלאחר מכן התקשרתי להוריו, מקווה בכל חיוג שאולי הפעם יענה וישמח לשמוע את קולי. אבל השיחות שלנו נותרו רק בדמיוני. הוא מצידו מעולם לא התקשר או רצה שניפגש. וכך, שבועות ספורים לאחר שהשתחררתי מהצבא, מצאתי את עצמי לבד על מטוס, בדרכי לביקור לזמן בלתי מוגבל אצל אחי אייל בניו יורק.

אני מתגעגעת לאייל. הוא כבר מזמן לא פה. אפשר להיחנק מבדידות? אני מתהלכת עם גוש בגרון, שמקשה על נשימתי, על הדיבור. הכול הפך להיות קשה. לקום בבוקר, להירדם בלילה, לחייך ללקוחות בעבודה. אני לא יכולה להעמיד פנים יותר. זהו. אני הולכת לעשות את זה.