מארץ הצביקה לארץ הצבי

פרק א' מילדות עד בחרות

אמי ילדה אותי ב-18 בפברואר 1945, וכמו רבים מחברי "היהודים החדשים", רק אחרי עשרות שנים התברר לי כי התאריך העברי היה ה' אדר תש"ה. אמא החליטה לקרוא לי בשם הגלותי צבי, שסלדתי ממנו. כמה שבועות קודם צאתי לאוויר העולם, הצבא האדום כבש את אושוויץ. ביום הולדתי בעלות הברית התקדמו לעבר ברלין. כאשר נולדתי, עשרות-אלפי שרידי יהודים צעדו בצעדות המוות, ורק מחציתם נותרו בחיים. היטלר, יימח שמו, התאבד כשהייתי בן 40 יום.

יצאתי לאוויר העולם עם פקודות חתומות. העובדה שנולדתי בארץ ישראל שנים אחדות טרם הקמת המדינה, כמו גם אירועים שונים שהתרחשו בארץ בעשרות שנותי - השפיעו על ספינת-חיי ועיצבו את השקפת עולמי.

אמי נולדה בקוצק ב-1910 והיתה בת משפחתו של הרבי מקוצק. במלחמת העולם הראשונה עברה משפחתה מקוצק לוורשה, בירת פולין, שאז היתה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ניו יורק. אבי נולד ארבע שנים קודם לכן בעיירה קטנה בווהלין בשם אלכסנדריה, שאינה מסומנת ברוב המפות. ימי ילדותו עברו עליו כשאזור מגוריו היה פולני, בנעוריו האזור עבר לריבונות רוסית, והיום הוא חלק מאוקראינה. בילדותו, רוב תושבי עיירתו היו יהודים והיה בה חינוך יהודי לתפארת. עתה זו עיירת גויים דלה ועלובה. שני הורי מרדו בהוריהם ושמו את גורלם בכפהּ של התנועה הציונית. אבי התגנב לארץ ב-1929 כנוסע לא לגלי באחת האוניות. אמי עלתה ארצה ב-1930 עם "סרטיפיקט" רשמי. בזכות המרד של הורי בהוריהם, זכיתי אני להיוולד בארץ ישראל.

נולדתי בנתניה, שצמחה במקביל לצמיחתי והפכה ממושבה בת 6,000-7,000 תושבים לעיר בת עשרות אלפים. ביום הולדתי ה-13 (בר מצווה לא חגגתי), עדיין היו בלב עירי - היום קשה להאמין בכך - ביצות. ברחובות העיר, שרובם לא היו סלולים, הסתובבו "בַּלֶעגוּלֶס" (עגלונים), פליטי שואה ותימנים על חמורים. בלילות שמענו את צרצור הצרצרים ואת יללת התנים. השיכון שלנו היה פאר הבנייה הארצישראלית של אותם ימים. היו בו כ-40 בתים, ולצד כל אחד מהם חצר בת חצי דונם. בבית הורי, ששטחו היה 60 מ"ר, היו שני חדרים, סלון קטנטן, מטבח צר, מקלחת נפרדת עם טוש ואמבטיה מחרסינה, שירותים ומרפסת קטנה. על חלקת האדמה הצמודה לבית היו עץ לימון, שני עצי אשכולית, עץ שסק, שני עצי קלמנטינה, שני עצי גויאבה, עץ פומלה ועץ אבוקדו שצמח מגרעין אך נתן פירות רבים. הורי גידלו בחצר עגבניות, תרד ותירס. עד אמצע שנות ה-50 היה לנו בחצר גם אזור מלאכה, שבו אבי ייצר בלוקים.

שני הסבים ושתי הסבתות שלי נרצחו בשואה. לא ידעתי עליהם דבר וכלל לא התעניינתי בהם. הורי לא סיפרו לי עליהם ואני לא שאלתי, ולמען האמת הם כלל לא עניינו אותי. התוודעתי לראשונה למשפחת אמי כאשר דודי שמואל ורום, אחיה של אמא, שהיה פולקובניק (אלוף-משנה) בצבא האדום ומאלה שהביאו את הקומוניזם לפולין, סיפר לי עליהם כשביקר בארץ לראשונה ב-1974. שמואל "גילה" לי כי שם סבי היה שמחה-בונם ורום, וכי הוא נולד בקוצק בתרל"ג (1873), וכי שמה של סבתי היה מיכלה-דובה ושם משפחתה הקודם היה לייבל (או: לאבל) ושהיא נולדה בלושיץ בתרמ"ג (1883). דודי סיפר כי לאחיו הבכור, אלכסנדר (סנדר), שהיה נשוי למלכה ליכטנשטיין, היה בן בשם דוד, וכי שלושתם הובלו לטרבלינקה. סנדר עלה לארץ ישראל באמצע שנות ה-20, לא עמד בייסוריה של הארץ - וחזר לפולין. "משבר העלייה הרביעית" - שאני מכירו מספרי ההיסטוריה - החזירו לארץ התופת וקבע את גורל חייו. אחותו, סאבה, נורתה למוות ב-1942 באומשלאגפלאץ בוורשה, אחרי שסטרה לקצין גרמני שפקד על גירוש היהודים למחנה ההשמדה. עשרות יהודים ראו אותה חובטת בחיית-האדם, ואחד מהם, שניצל בדרך נס, סיפר כיצד נורתה למוות בו במקום. האח השלישי, חיים, גויס לצבא פולין, נפצע בקרבות באזור לודג', ואחרי כמה שבועות נפטר מפצעיו. הוא התחתן מעט לפני שנפצע, אך שמואל לא ידע לומר לי מי היתה רעייתו. צבי, האח הרביעי, בן הזקונים, שאמי זכרה אותו כתינוק, ושעל שמו נקראתי, גם הוא נהרג בקרבות עם הגרמנים.

הדוד שמואל חזר והדגיש בפני כי אנו קשורים בקשרי משפחה לרבי מקוצק, שעליו נאמר כי מעולם לא הוציא דבר שקר מפיו, וכי לא היה מסוגל לשקר אפילו בנפשו. מספרים כי פירש את הדיבר "לא תגנוב" כך: "לא תגנוב אפילו מעצמך. אל תרמה את עצמך". אומרים שאמר: "כל דבר בעולם אפשר לחקות, מלבד האמת. כי אמת הבאה בחיקוי שוב אינה אמת". בקוצק הדגישו: "אמת מארץ תצמח". והרי: ארץ בגימטריה 291, וקאצק ביידיש גם היא 291. הסופר אהרן אפלפלד, שהיה ידידי הקרוב במשך כ-50 שנה, ועוד אספר עליו, אמר לי כי הוא סבור ששם משפחת אמי, "ורום", פירושו "אמת". לדבריו, זו מילה שמקורה לטיני-גרמני, ומשמעותה יושר.

משפחת אמי עקרה מקוצק לוורשה ב-1916 והתמקמה ברחוב מילה 15, בדירה מספר 53. מול ביתם נספו מרדכי אנילביץ וחבריו. לא פעם אני מהרהר לעצמי: היום עולים לרגל גם לקוצק וגם לרחוב מילה. שני המקומות מסמלים את המאבק הרוחני היהודי ואת המאבק הפיזי. אבותי חיו בין שני המעיינות הללו, בין שני לפידי האש. משניהם שתו, מהאחרון נכוו עד מוות. ואני - לבושתי - לא ידעתי על שניהם - וכלל לא חפצתי לדעת.

אחרי השואה נותרו לאמי אח בוורשה ואחות בקיבוץ גן שמואל. לאבי לא נותר אף אחד. הוריו, עדה (עודה) ואליעזר בילינסקי, וששת אחיו ואחיותיו נקברו חיים בבורות מוות באלכסנדריה. כמה גרמנים בודדים ועשרות אוקראינים "ניצחו" על קבורתם חיים. היום, לצערי הרב, כמעט שאיני יודע עליהם דבר, לבד משמם. ידוע לי כי שם אחותו הבכורה של אבא היה חיה קריסטל, וכי היא היתה נשואה והיו לה שני ילדים. שמה של האחות השנייה היה פייגה; לאחות השלישית קראו בת-שבע; שמה של אחותו הרביעית אינו ידוע לי; אחיו חיים היה נשוי לחוה שטרנברג; אחותו הקטנה ציפורה (ציפקה) נולדה אחרי אבי, כשאמו היתה בת 48. אבא לא דיבר על בני משפחתו, וכשניסה לדבר, לא הקשבנו לו לצערי.

אבי הזכיר מדי פעם את הרב משה שטרנברג מכפר פינס, אך אנו לא הבנו מה הקשר של הרב אלינו. הקִרבה המשפחתית בינינו התבררה לי עשר שנים אחרי שאבא נפטר. נפגשתי עם רבקה, אלמנת הרב, והבנתי כי הרב היה אחיה של דודתי חוה. אחרי שנים נפגשתי עם בתה, חוה שטרנברג-וולנסקי, הקרויה על שם דודתי אשר נתנה לי את תמונתה - ואני נתתי לה העתק של מכתב-עדות שנשלח אלינו ב-1941 באמצעות הצלב האדום, המעיד ש"הכול בסדר".1

מכתב ממשפחתי שנשלח מגטו ורשה מרחוב מילה 15 בחורף 1940

קרובה יחידה של אבא, מניה בילינסקי-אפרת, אלמנת דודו שמריהו בילינסקי, שמרה איתנו על קשר. בנה, יעקב, שמר את שם משפחתנו: בילינסקי (אבא הקפיד: עם שני יודים). היום נושאים את השם הזה גם ילדיו. אחותו הצעירה של יעקב היא נורית בילינסקי, אולם מילדותה קראו לה נורית אפרת, כיוון שאִמה נישאה לחנן אפרת כשהיתה בת שלוש. לבד ממניה ובני ביתה, היו לאבא כמה בני משפחה רחוקים, שאת רובם לא הכרנו. משפחה אחת הכרנו קצת יותר: משפחת גינזבורג מרחובות, אשר היתה קרובה-רחוקה של אחד העם (אשר גינצברג-גינזבורג), כיוון שאחת הסבתות לבית בילינסקי היתה נשואה לאחיו של אחד העם.

אבי ואמי

בהרבה בתים התגוררתי בימי חיי,

אך הגעגועים אל בית הורי הם תמיד באותה עוצמה.

יש ימים שאני משתכן בבית הורי...

השפע שהם מעניקים לי אינו יודע שיעור.

אהרן אפלפלד, מתוך אבי ואמי, כנרת זמורה ביתן, 2013

אבא גדל בעיירה קטנה שרוב היהודים בה נטו לציונות. זאב ז'בוטינסקי, ששאף ב-1907 להיבחר ל"דוּמה", התבקש להוכיח "אדריסה" (כתובת), ושכר ערב הבחירות בית אצל בני משפחתי באלכסנדריה. בסופו של דבר, הוא לא נבחר. אבי למד ב"חדר מתוקן", שהלימודים בו התנהלו בעברית, ואחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהיה בן 14, עזב את בית הוריו וגר ארבע שנים אצל אחיו בעיר הסמוכה רובנה, שם למד בבית הספר העברי "תרבות". באותו בית ספר למדה כמה שנים אחריו אמו של הסופר עמוס עוז, שכמה עמודים נפלאים בספרו סיפור על אהבה וחושך הוקדשו לאותו מוסד חינוכי מפואר. כאשר אבא סיים את חוק לימודיו, הוא הצטרף לקיבוץ ההכשרה של "החלוץ" בקלוסובה, וקיווה להקדים ככל האפשר את עלייתו ארצה. כשלא קיבל אשרת עלייה, הוא התגנב ארצה. יש בידי תעודה שלו משנות ה-40, שם מצוין כי הוא חסר אזרחות, שהרי נכנס לארץ בגניבה ובלא רישיון עלייה. כאמור, ממשפחת אבי לא שרד איש, אבל נותרו לו כמה בני העיירה. בנעורי לא הבנו את קשריו ההדוקים עמם. אחותי ואני לגלגנו על אלכסנדריה שלו. היום ברור לי: הוא ראה בהם אחים לגורל, אחים ליתמות, אחים לבדידות. אלה היו אחיו היחידים.

שלושה "מתגנבים" לא"י בשנת 1929. אבי מימין

תעודת הזהות של אבי משנות ה-40, עליה מודגש כי הוא חסר אזרחות

אבא היה אדם שרירי, בעל ידיים נוקשות ומיובלות. מעת עלייתו לארץ ועד לאמצע שנות ה-50 הוא עבד בעבודת כפיים. תחילה היה חבר קיבוץ יגור, עבד במחצבות של נשר והשתתף בבניית המזח של נמל חיפה. מאוחר יותר עבר לתל אביב והיה פועל בניין. מהמחצית השנייה של שנות ה-30 ועד אמצע שנות ה-50 הוא עסק בחפירת בורות-סופגים (ג'ורות), והקים עם שותפו יהודה מצקר עסק עצמאי לחפירת בורות. השניים העסיקו 2-3 ערבים ו-2-3 עולים חדשים, אך גם עבדו וחפרו בעצמם. יש לי את כרטיס הביקור שלהם ובו כתוב כי הם "עושים בורות סופגים, ספטינגים דרנג', הרקת בורות קיימים וגם העמקתם, קידוחים מכל גודל וגם כלונסאות ליסודות", ו"מקבלים ומוציאים לפועל במומחיות ובאחריות עם או בלי חומרים". אבי - שהתביישתי לספר לחברַי שהוא חופר ג'ורות - פִּרנס אותנו היטב. היו לו לא פעם תאונות עבודה, אך הוא התגבר עליהן. באחד הימים הוא שב הביתה כשכולו חבול, כיוון שבור התמוטט עליו - והוא כמעט נקבר חי. עולמו חרב עליו - ועלינו - ב-1955 כאשר חלה במחלת מעיים קשה, אושפז בבית חולים והיה נתון בין שמים לארץ. ניתחו אותו והותירו לו רק שליש מקיבתו, והוא נאלץ לחדול מעבודה פיזית. מאחר שהיה עצמאי, קרסה פרנסת ביתנו. ראשי "המפלגה" - קרי, מפא"י - דאגו לו. הוא קיבל ג'וב בתנובה ונהפך להיות מנהל חשבונות זוטר. העבודה המשרדית תסכלה אותו. הוא חש שהוא פקיד נטול ערך עם בוסים פחות חרוצים ממנו ופחות משכילים ממנו. היתה חסרה לו "העבודה האמיתית", עבודת הכפיים אותה אהב. אחרי תקופת החלמה ארוכה, הוא החליט לבנות בית קטן לצד ביתנו. בכל יום בשעות אחר הצהריים וכן בשבתות ובחגים, הוא בנה בית לתפארת. הוא עשה הכול בעצמו, מהמסד ועד הטפחות, מחפירת היסודות ועד ליציקת התקרה, מבניית הקירות ועד להצבת הדלתות והחלונות, מהריצוף ועד להתקנת מערכת החשמל, מהצנרת ועד להרכבת התריסים. כשהייתי בכיתה י"ב, עברתי לגור באותו בית - ושם למדתי לבחינות הבגרות. אחרי שהתגייסתי, הבית הושכר לאדם ערירי והיווה עבור הורי מקור הכנסה נוסף.

אבא וחברו יהודה מצקר

אמא נולדה בשם פרימט ורום, וב-1925, בקן השומר הצעיר, שוּנה שמה מפרימט - שפירושו חסידה אדוקה - לצמרת. באותה שנה בא לקן השליח מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק, שפסק כי חניכיו חייבים להכין עצמם לחיים בארץ ישראל, וקבע שכולם ייקראו בשם עברי. הוא אסף את החניכים מסביב למדורה, אמר לכל אחד לכתוב את שמו הלועזי על פתק ותבע מכולם להשליך את הפתק למדורה. אמא כתבה את השם שהעניקו לה הוריה, פרימט, ושנהבי קבע שהיא מעתה תיקרא צמרת, כיוון שהיא צמרת הקבוצה. מאותה עת הכול קראו לאמי צמרת, ומאוחר יותר, כשאחותי ואני נולדנו, היינו תמיד "דליה של צמרת" ו"צביקה של צמרת".

סבי מצד אמי היה יהודי אמיד. היה לו מפעל והיתה לו גם גלנטריה למסחר בצמר, בחוטים ובכפתורים. היו לו עשרות עובדים - והוא הרוויח היטב. ביתו היה רחב ידיים והיו בו חמישה חדרים: חדר שינה גדול להורים, שלושה חדרים לילדים וחדר אחד לאורחים שהיה בו אוסף גדול של כלי קודש יקרי ערך. שני בני דודים של אמא שהתייתמו - ישראל ושלמה ליכטנשטיין - אומצו על ידי סבי וסבתי וגדלו בביתם לצד שבעת ילדיהם. אמא, כמו רוב הבנות היהודיות בוורשה, למדה בבית ספר ציבורי פולני וסיימה רק שמונה כיתות. כיוון שלמדה בבית ספר פולני, הפולנית היתה שגורה בפיה. גם היידיש שלה, שפת הבית, היתה מעולה. אבל, ידיעותיה בעברית - בעיקר יכולת הקריאה והכתיבה שלה - היו ברמה בינונית. בבגרותה היא קראה עיתונים וכתבי עת עבריים, לא ספרים, ופה ושם גם כתבה עברית, אולם הרבה פחות טוב מאבא.

אמי היתה רוב שנותיה עקרת בית. כשעלתה לארץ, עבדה שנתיים במחצבה של מגדל צדק, אחר כך עבדה שלוש שנים בעבודות מזדמנות בתל אביב, וכשהגיעה לנתניה, שימשה פועלת בבית החרושת פרימזון, שבו הבעלים רדו בפועלות ולא שילמו להן שכר הוגן. אמי נבחרה לוועד הפועלות ויצאה כנגד ההנהלה. יש לי תמונה של הפגנת פועלות, כשהיא ושרה קורוטניצקי-מגידור - אמו של בן כיתתי מנחם, שהיה אחרי שנים נשיא האוניברסיטה העברית - עומדות בראש ההפגנה, עם כרזות בידיהן. השתיים תבעו שכר הוגן ותנאי עבודה הוגנים - ולכן פוטרו. אחרי פיטוריה, אמי התמסרה למשק הבית והוסיפה לנו הכנסה צדדית בזכות כספים ששולמו לה על ידי שני רווקים שאכלו אצלנו יום-יום - ובזכות הלול בחצר ביתנו שהיה באחריותה.

חודשים רבים לא העליתי על דעתי כי אמי שוחטת עופות במו ידיה, אולם באחד הימים ראיתי אותה עושה זאת ונותרתי המום. נשבעתי שכל חיי אהיה צמחוני. התמדתי בצמחונות במשך כ-20 שנה, עד שהתגלתה אצלי רגישות קשה לחלב, ונאלצתי, מסיבות רפואיות, לחזור ולאכול דגים ובשר. כאשר פרצה מחלת עופות בלול נאלצנו לחסלו. מיד אחר כך אמא החליטה - בלי ליידע איש - להיות עוזרת בית ולשטוף רצפות באחד הבתים בשכונה סמוכה. היא עשתה זאת כדי לממן את לימודי. כשגיליתי שאמי עובדת כעוזרת בית התביישתי מאוד ולא סיפרתי על כך לאיש. היום אני גאה בה. גאה בכלל, אך גאה במיוחד על התקופה שבה היא היתה נכונה לכל עבודה, ומודה לה על שהתקדמותי בלימודים היתה כל כך חשובה לה.

אמא סבלה משך עשרות שנים מסרטן עור אגרסיבי, ויום אחד היא לא עמדה עוד בסאת ייסוריה ושמה קץ לחייה. עד לאותה עת היו תקופות שבהן היא התגברה על מחלתה - והיו תקופות אחרות, קשות להחריד. בתקופות הטובות שלה חיִינו באשליה שהיא ניצחה את מחלתה. בתקופותיה הרעות היא אושפזה לחודשים רבים בבתי חולים, וגם כשחזרה, התקשתה לתפקד. תקופת מחלתה הממושכת הראשונה היתה בראשית שנות ה-50, ותקופת מחלתה הממושכת השנייה, הקשה מכול, החלה בעקבות מלחמת ששת הימים, כיוון שהיא שהתה אצל אחותי במושב אמירים שבמרומי הגליל ועמדה שעות על מרפסת הבית המשקיפה על עמק הירדן, משם צפתה כיצד הסורים מפגיזים את קיבוץ האון שבו שָׁכַנתי. אחרי המלחמה היא חזרה לנתניה - ומחלתה התפרצה. ערב חג העצמאות של 1969 אבא צלצל אלי לפתע ואמר לי בהתרגשות כי אמא נלקחה לבית החולים בילינסון ושמצבה קריטי. הזדרזתי להגיע לבית החולים, וכשבאתי מצאתיה ללא הכרה. התברר לי שהיא נטלה עשרות כדורים רעילים, אך לא העליתי על הדעת כי אלה יביאו את חייה לקִצם.

אמי הלכה לעולמה כשהיתה רק בת 59. ההלם שגרם לי מותה היה נורא. אחרי הלווייתה, שהשתתפו חלק אלפי אנשים, הגיעו ימי השבעה שהיו עמוסים לעייפה. מאות אנשים שלא הכרתי פקדו את ביתנו. כמה מהם סיפרו לי על פעילותה בתנועת הנוער ועל מקומה המרכזי בהכשרה הציונית בקלוסובה. אחדים באו ואמרו לי: "איבדנו את משענתנו היחידה". אחרי זמן מצאתי בבוידם כמה תעודות המאשרות זאת: תעודה של אישה שבעלה היה חולה נפש, שאמא סייעה לה מאוד, תעודה של אישה שהתגרשה ונעזרה באמא ועוד.

רבים ראו באמי "צדיקה של עצי הסקה" - כניסוחו של הרבי מקוצק - הדואגת לאש שתחמם את האחרים, ולא "צדיקה בפרוָוה", הדואגת רק לעצמה. היא לא היתה משכילה - כמו אבא - אבל היתה לה חוכמת חיים רבה יותר, והיא מעולם לא נלחמה כמוהו בטחנות רוח. בזכותה, ביתנו היה חם ופתוח. היא התנדבה במגן דוד, בארגון אמהות עובדות, בוועד למען החייל, וכמובן ב"מפלגה" (קרי, מפא"י). כמה חודשים אחרי מותה ביקשתי את רשותו של אבא, ובהסכמתו המרתי את שם משפחתי מבילינסקי לצמרת. מיום ליום אני גאה יותר בשם שבחרתי, המזכיר לי את אמי. אני חש כי אין מצבת-עד נפלאה יותר מזו שבחרתי.

קלוסובה חצבה אנשים

מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה,

סוּערנו מבית, מכל היקר.

פרע ראשינו, הבגד פרום כה -

חבריא מופקרת, רוננת בצר

לסבל נצחקה, בכאב נהתלה,

קולנו בסלע הדים יעורר;

היום בידינו, מחר - נחשלה,

אדום בעורקינו הדם וסוער!

ירעם וירקיע קול נפץ כביר!

הניפו מקבת, הצניחו מגובה,

אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה,

בוני החיים בעמל ובשיר.

מתוך המנון קלוסובה2

חציבת אבנים בקלוסובה

אבא ואמא - כל אחד מהם בנפרד - הגיעו ב-1928 לקיבוץ חוצבי האבנים על שם טרומפלדור שבקְלוֹסוֹבָה. אותה הכשרה ציונית שכנה בכפר נידח בביצות פוֹלֶסְיָה, בין רוֹבנה לפינסק, והיתה הקשה והאכזרית מכולן. בהכשרות אחרות הכשירו לחקלאות, אך בקלוסובה בחרו להכשיר את הצעירות והצעירים היהודים לחציבת אבני גרניט שיועדו לסלילת כבישים ולבניית גשרים, במקום שהיו בו בימי הצאר הרוסי אסירים שנידונו למאסר עם עבודת פרך. חברי ההכשרה חשו - בניסוח של ימינו - כי הם מעין סיירת מטכ"ל של העם והארץ. יצחק טבנקין, המנהיג הדומיננטי של קיבוץ המאוחד, סיכם כך את דעתו על אותה הכשרה: "שם חצבו את האבן למען חצוב באדם, כדי לעשותו לכובש הארץ, לאיש עבודה, לאיש הקומונה, המאמין באחוות אנשים. ערכה של קלוסובה התבטא בעיצוב דמות האדם היהודי... העיקר בה היה יצירת טיפוס האדם המהפכני, שהוא הכרחי לכל מהפכה". חברו אהרן ציזלינג, שר החקלאות הראשון, קבע כי "קלוסובה היתה סמל לחלוץ העברי, לקיבוץ המרים את העם היהודי ומעביר אותו לפסים של שחרור עצמי, לפסים של בניין חיים של כבוד, של כוח, של אמונה ועליית האדם".

מאות צעירות וצעירים, בוגרי בתי ספר יהודים ופולנים ותלמידי ישיבות, וגם כאלה שלא ידעו קרוא וכתוב, נהרו לקלוסובה. על קיר חדר האוכל בהכשרה היו תלויות תמונותיהם של טרומפלדור ובורוכוב, ולצדן פיסת בד אדומה, דמויַת פרוכת, שעליה נרקם באותיות זהב: "תורת החלוציות העברית אכזרית במעשיותה ונפלאה במהותה". ברל כצנלסון, שביקר במקום, זועזע מהכתובת ותקף אותה בחריפות. הוא שאל בזעף: "מי קבע שמרבה אכזריות מרבה חלוציות?" בקלוסובה לא הקשיבו לו. הכתובת על פיסת הבד ביטאה את גישתם המרטירית של חברי ההכשרה, והפכה את מצוקתם לדגל שמתגאים בו. היא העידה על נכונותם לסבול וסיפרה על העובדה שלרובם לא היו נעליים, לא היו להם מיטות ושמיכות, ולא לבוש המותאם לחורף.

החיים בקלוסובה היו בנויים על אמון הדדי. כל אחד היה יכול להכריז על עצמו שהוא חולה או לא מרגיש טוב - ולא לצאת לעבודה. המציאות עוררה רינונים בין החברים, והיו שתבעו כי החולים יביאו תעודת רופא. דנו בכך ארוכות, אך ההכרעה הקבוצתית היתה חד-משמעית: כל אחד אחראי לעצמו. החופש היה מוחלט, והוא הגיע לא אחת לכדי הפקרות. כל אדם היה יכול לצעוק, להרעיש ולהפריע בכל שעות היום והלילה. שיתוף היה אחד מעקרונות המפתח, והוא הגיע עד כדי אבסורד: שיתוף בחולצה, במגבת, בגופייה ובתחתונים - ואפילו במטפחת האף.

בני מרשק, חבר קיבוץ גבעת השלושה, שנודע אחר כך כפוליטרוק של הפלמ"ח, השפיע על עיצוב מסכת החיים של ההכשרה. סיפרו עליו שהיה מנוע ענקי, המושך ודוחף, הנושא הכול על כתפיו וראשו. דפוסי החיים בהכשרה התנהלו על פי אופיו האידיאליסטי-אנרכיסטי של מרשק. יוצאי ההכשרה מעידים כי הוא שימש דוגמה אישית, וכי נהג לקום ראשון לעבודה כדי להקדים את הגויים שעבדו באזור. אמי אהבה אותו והיתה חברתו האינטימית.

אבא ואמא קיוו כי הכשרתם בקלוסובה תזַכה אותם בסרטיפיקט, וכי הם יעלו ארצה מוקדם ככל האפשר. אבא הגשים זאת ראשון, אף שלא קיבל רישיון עלייה. הוא הוברח ארצה ב-1929 בסיוע כמה פעילים ציונים ששבו מהקונגרס הציוני, הגיע לקיבוץ יגור והופנה לעבוד במחצבות של נשר. אמא עלתה ארצה שנה אחריו. היא הגיעה לקיבוץ גבעת השלושה ב-1930 בעקבות בני מרשק, והצטרפה לעובדי המחצבה שבמגדל צדק. חלום האבנים של אבא התנפץ כאשר הוא גורש מיגור שנתיים אחרי בואו, בעקבות נטייתו לפ-ק-פ, המפלגה הקומוניסטית הארצישראלית, שהיתה בלתי-לגלית. אמא מצדה לא התמידה במגדל צדק, נפרדה ממרשק - ועזבה את המשק. אני מתבדח מדי פעם כי משום שהורי חצבו אבנים - אני כל חיי אוכל חצץ.

שם אחותי כשמו של פרח

אמי ואבי הכירו בקלוסובה, אולם שם לא היה ביניהם כל קשר רומנטי. אחרי ששניהם עזבו את קיבוציהם, הם נפגשו - במקרה - בתל אביב, ובעקבות פגישתם, פרחה האהבה ביניהם והם נישאו ב-1935. אחותי נולדה בתל אביב ב-18 בינואר 1936. איני מזכיר את התאריך העברי של הולדתה, כיוון שעד היום היא אינה יודעת אותו. הורי קראו לה דליה מפני שחיפשו שם שונה מהשמות שהיו נפוצים בגולה. בהתאם לאופנת אותם ימים, הם העדיפו שם של פרח, או של חלק מצמח. ב-1937 עברו הורי ובתם התינוקת לנתניה.

דליה מבוגרת ממני בתשע שנים, ובילדותי למעשה לא הכרנו זה את זה. התקרבנו מאוד רק כשהתבגרנו. היום, יחסי הקִרבה בינינו מעוררים קנאה אצל רבים. התקרבנו לא רק משום שמרחק הגילים בינינו הצטמצם. דומני שזה קרה גם כיוון שהאופי של שנינו דומה: שנינו חברותיים ואופטימיים מאוד, ויש אומרים אף חסרי תקנה. שנינו גם יודעים לשכוח ולמהר לסלוח.

אחרי שנים התברר כי היתה צפויה להיוולד לנו עוד אחות, אולי עוד אח, אולם אמא קטעה את הריונה במכוון. פעם סיפרה לאחת מחברותיה - והדברים התגלגלו לאוזנינו - כי נאלצה לעשות זאת מטעמים כלכליים. יש לי חשד כי היתה לה סיבה נוספת, שהיתה קשורה לפחד שמא הנאצים יגיעו לשערי הארץ, שהרי הבת או הבן היו אמורים להיוולד ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם, בשעה שהגנרל הנאצי רומל כבר היה בפאתי מצרים. אני מצטער עד אין קץ שאין לי עוד אח או אחות, ומקנא באלה שיש להם אחים ואחיות אחדים.

בבית הספר התיכון היתה דליה נערה תוססת במיוחד, וסביבה היו תמיד חברות רבות וגם לא מעט חברים. היא פרחה בנוער העובד, השתייכה לאגודה הימית זבולון ואהבה לשחות בים ולשוט. כשהייתי בשנות העשרה שלי היא היתה חברת קיבוץ משמר דוד, ובחתונתה עם עמיעד כהן, שהיה חבר המשק, הופיעה להקת "בצל ירוק", שהיתה אז בשיא תהילתה. גליה וחיים טופול היו חברי גרעין הנח"ל שלה - שקראו לו "מתנחלים" - והם הביאו עמם את אורי זוהר, ברקו (אליהו ברקאי), נחמה הנדל, אברמ'לה מור ועוד. השווצתי באחותי - שהרי כמה מחברַי זכו לכך שכוכבי-על כאלה הופיעו בחתונת אחיהם או אחותם?

כדאי לשים לב: שם הגרעין של אחותי - "מתנחלים" - עדיין לא היה שם גנאי בקרב לובשי החולצות הכחולות והזרם הפועלי.

התגאיתי גם בייחוסו של גיסי עמיעד, שהיה בן המושבה מוצא הסמוכה לירושלים, שברל כצנלסון טען כי היא המושבה העברית הראשונה בעת החדשה. אביו, עזריה כהן, נולד במוצא ב-1898 והיה בנם של יצחק ולאה כהן, מראשוני המקום, שעליהם נכתב ספרה של רבקה אלפר, "המתנחלים בהר" (שוב "מתנחלים").

אחותי וגיסי עזבו את משמר דוד זמן קצר אחרי חתונתם. הם עקרו למוצא, אחר כך היו כשנה בנהלל, ובשלהי שנות ה-50 עברו עם בתם הבכורה אלה, בת השנתיים, למושב הצמחונים והטבעונים הגלילי אמירים. אני זוכר היטב את היום שבו הם העבירו את חפציהם צפונה במשאית רעועה, כיוון שסייעתי להם - עמדתי בקצה המשאית ותמכתי בכל כוחי במטען שאיים להתמוטט. אחרי כמה שעות נסיעה הגענו לכפר הנטוש אמירים, ששכן בסוף העולם ימינה. בקושי הצלחנו להכניס את הציוד המועט שהם הביאו עמם לבית הסוכנות הקטן שהוקצב להם, ששטחו היה כ-40 מ"ר. בשנים הראשונות דליה שימשה גננת ואחר כך היתה מורה בבית הספר היסודי האזורי. בראשית שנות ה-40 שלה היא הקימה את "מסעדת דליה", המסעדה הצמחונית הראשונה באמירים - ומהראשונות בארץ - והתמידה בניהולה כמעט 40 שנה. לא פעם אני שומע על כאלה המזכירים את המסעדה ומשבחים את הממולאים המיוחדים שנהגה דליה להכין, את הגפילטע-פיש משקדים ואגוזים, את לחמניות הבית ועוד. דליה נשאה את המסעדה על כתפיה. בעלה היה בעולמות אחרים. הוא עבד כחקלאי והיה פקח ברשות הטבע והגנים. אסון כבד אירע למשפחה כאשר עמיעד חלה בסרטן והלך לעולמו בתחילת שנות ה-60 שלו. דליה חוותה שני אירועים קשים נוספים: שריפה שכילתה את כל המסעדה וחלק גדול מביתה (בלי שהיה לה ביטוח), ואירוע של שוד, כאשר בעלה של העובדת הערבייה שהעסיקה התנפל עליה עם סכין שהניח על צווארה - ודרש ממנה את כספה. אחרי חודשים אחדים הוא נתפס, נשפט ונידון למאסר של שש שנים. החלק שהפתיע את כולנו היתה שלוות הנפש והאופטימיות שבהן דליה קיבלה את שני האירועים שנחתו עליה, והחלטתה החד-משמעית לשנס מותניים ולהתחיל מהתחלה. החליטה - ועשתה.

דליה ועמיעד היו בין אלה שהפכו את המושב אמירים לאחד היישובים הפורחים בארץ. היום יש לארבעת ילדיהם - אלה, רותם, הדס ואורן - ארבע חווילות נהדרות באמירים וכמה צימרים לתפארת. ממרפסת ביתם, שהיום הוא ביתם של בתה הדס ובעלה רון, השוכן בקצה הכפר, על המצוק הדרום-מזרחי שלו, וכן מבתיהם של אלה ורותם, רואים את הכנרת, את הר התבור ואת אוניברסיטת חיפה. לדליה יש בכפר גם נכדים, שחלקם מקווים לבנות במקום את ביתם. הוריו של עמיעד, חיה ועזריה, וכן מאירה אחותו ובעלה משה זרחי, עברו גם הם לאמירים וגם הם גידלו שם ילדים ונכדים. כך צמחה לנו בכפר חמולה גדולה, בת שמונה משפחות, שאני לא פעם מקנא בה.

שיכון הפועלים שכמעט לא היו בו פועלים

בלא בתים שעוברים בירושה, ובלא אבות,

אין אדם אלא בן-חלוף, ענף בצנצנת מים.

אהרן אפלפלד, מתוך העור והכותונת

© כל הזכויות שמורות לאלנה יהודית אפלפלד

הורי בנו את ביתם בשיכון הפועלים א', וכולנו עברנו לשם בהיותי בן שנה וחצי. עד אז גרנו תשע שנים במרתף אפל ומצומק, עם חלון קטן אחד, שביקרתי בו בנעורי ונדהמתי. גדלתי שם במשך 16 שנים, מקיץ 1946 ועד לקיץ של 1962, המועד שבו סיימתי את בית הספר התיכון ועזבתי את נתניה. בשיכון היו אז 40 משפחות, שרק מעטים מראשיהן היו פועלים. אבי היה אחד מהם. רוב האחרים לבשו במשך שעות היום מכנסיים מהודרים והתהלכו עם חולצות לבנות ועניבות.

שניים משכנינו היו ראשי העיר, כמובן מטעם מפא"י: אברהם בר-מנחם וראובן קליגלר. לא רחוק מאיתנו גר פסח גמדי, מזכיר מועצת הפועלים, וברחוב המקביל שכנה אידה אביטוב, מזכירת מועצת הפועלות. בקרבתנו גר זלמן גרינזייד, מנהל תנובה, ובשיכון גרו עוד שלושה פקידים של החברה. מולנו גר ישראל מובשוביץ, מראשי לשכת העבודה, שסיפרו עליו כי הוא תובע להציג בפניו את הפנקס האדום לפני כל פנייה ללשכה. עשרה בתים מאיתנו גר ש', מנהל בית הספר התיכון טשרניחובסקי, וכמה בתים אחריו גר מר אמיתי, מנהל בית הספר היסודי ביאליק, שהצטרף לשיכון מאוחר יחסית. מר אמיתי, שמעולם לא ידעתי את שמו הפרטי, היה אדם דתי, וילדיו חובשי הכיפות היו שונים מאיתנו. רק אלוהים יודע כיצד הם הגיעו לשכונה. בקצה השיכון גר מר בוכמן, איש עשיר במיוחד. הוא היה סוחר יהלומים ובעל מפעל לחיתוך יהלומים.

כל אנשי השיכון היו אשכנזים. רק באחת המשפחות - משפחת גמליאלי - האב היה תימני, אבל גם הוא היה נשוי לאישה אשכנזייה ודיבר יידיש. אגב, בנם אמיר הוא היום מאנשי נאס"א בארצות הברית. כל הבתים היו חד-קומתיים, ולצד כל אחד מהם היתה חצר ובה כמה עצי פרי. לכל משפחה היה גן פרחים קטן - מטופח יותר או פחות - ולרובן היה גם דשא. דשא אמיתי, אז עוד לא היה דשא מפלסטיק. הגברים והנשים עבדו בשבתות ובחגים בחצרות הבתים. איש מהם לא העז לעבוד באחד במאי. לכמה משפחות היו תרנגולות, תרנגולי הודו או שובכי יונים. לשכנים לידנו - משפחת גרין - היה חמור, שנער ללא הרף מתחת לחלוננו.

הרחובות בשיכון נקראו - איך לא - בשמות מנהיגי תנועת הפועלים. הרחוב המרכזי שהוליך לשכונה נקרא רחוב אהרן דוד גורדון, על שמו של הוגה הדעות של תנועת העבודה ואיש המופת; רחוב גורדון התחבר עם רחוב משה בילינסון, שהיה עורך העיתון "דבר" ומחשובי הפובליציסטים ביישוב העברי - ובו גרה משפחתי; מרחוב בילינסון, במרחק של שני בתים מאיתנו, יצא רחוב קטן שנקרא על שמו של שלמה קפלנסקי, ממנהיגי "פועלי-ציון"; הרחוב הזה הוליך לרחוב גבעת חיים, לזכרו של חיים ארלוזורוב, שר החוץ של המדינה שבדרך, שנרצח בידי ערבי;3 רחוב נוסף, רחוב דב בר בורוכוב, נקרא על שם ההוגה-המנהיג שקרא ליהודים להפוך את הפירמידה של חייהם, להיות פועלים ולא סוחרים. רחוב זה הצטלב עם רחוב גבעת חיים, עם רחוב בילינסון ועם רחוב יהודה הנשיא. שם הרחוב האחרון תמיד התמיה אותי. הרבה מאוד שנים לא הבנתי מה הוא עושה במחוזנו. רק לאחרונה הסתבר לי כי הרחוב נושא את שמו של יהודה לייב מאגנס, "קנצלר האוניברסיטה העברית", מתומכי "ברית שלום", שערב הקמת המדינה קרא שלא להקים מדינה יהודית.4 הרחוב נקרא על שמו של מאגנס, כיוון שבהמשכו, לצד הים, היה בית קיץ קטן שיועד לעובדי האוניברסיטה העברית, ואנשיה ביצעו שם ניסויים שונים בגידול צמחי חוף. זה היה הרחוב הצפוני של השכונה, ולעניות דעתי מישהו בוועדת השמות העירונית לא התחשב בזהות הפועלית שלנו, ואולי גם איבד את הצפון.

סביב השיכון שלנו היו פרחי בר לרוב: חרציות ועיריות, כלניות ונוריות, תורמוסים ואירוסים, צבעונים ורקפות, סביונים וחצבים, כרכומים ומרגניות, פעמוני גשם ועוד ועוד. על "הרי הים", כפי שקראו בנתניה לגבעות הנמוכות שמעל חוף הים, היו חבצלות ופרחי נר-הלילה. בילדותנו עקרנו פקעות של פרחים שונים ושתלנו אותן בחצרות בתינו. אהבתי במיוחד לעקור פקעות של רקפות. טוב שעשיתי זאת כיוון שכאשר בנו סביבנו בתים, הרקפות נעקרו לעד. לעומת זאת, פקעות הרקפות שהעברתי לחצרנו פרחו להן במשך שנים.

אנשי נתניה הכירו זה את זה. נכון יותר, אנשי היישוב הפועלי הכירו את בני מינם, ואילו האחרים היו שקופים. אני מתכוון לרוויזיוניסטים מרמת טיומקין, לתימנים משכונת בן ציון, ל"מזרחניקים" משיכון הפועל המזרחי, ול"בורגנים" משיכון הציונים הכלליים או משיכון הפרוגרסיבים - שכולם היו מעבר לסמבטיון. גם העולים החדשים - הן האשכנזים והן המזרחים - לא היו חלק מעולמנו, ושיכנו את רובם רחוק מאיתנו: בדרום העיר, בשכונת דורה, או בשיכון הוותיקים, שהיה רחוק במזרח.

הבתים בשיכון היו פתוחים זה לזה וחלק מן המבוגרים התמידו לבלות במשותף. להורי היתה קבוצת משפחות קבועה שאיתה הם שיחקו קלפים בלילות שבת. הם שיחקו על כסף, אך תמיד על פרוטות. איש לא הרוויח יותר מכמה גרושים. בקיץ הם עשו זאת על המרפסות, ומכל עבר ראו ושמעו אותם. כך חיינו: זה בעכוזו של זה. באותם ימים היו לנו, הילדים, אזורי משחק בשפע. אחרי החזרה מבית הספר נהגנו לצאת לרחוב ושיחקנו ב"הנדז-הפ", "דודס", "סטנגה", "הקפות", "בלורות", "דג מלוח", "שוטרים וגנבים" ועוד. בקצה השכונה היה מגרש כדורגל גדול, וגם בו שיחקנו. נכון יותר, חברַי הרבו לשחק - ואני קצת פחות. כשהתבגרנו, הכול השתנה. רחובות נסללו, בתים חדשים נבנו, ומכוניות החלו להצטבר ליד הבתים. היה קשה יותר ויותר לשחק ברחוב.

לרוב המשפחות היה ילד אחד או שניים, ולכמה לא היו ילדים כלל. רק למשפחות בודדות היו שלושה ילדים. ל-40 משפחות היו אז, בסך הכול, כ-80-90 ילדים. שמונה ילדים נולדו ב-1944. אני הייתי התשיעי באותו מחזור, אף שנולדתי ב-1945. כולנו - תשעת בני הטובים - זיווה, עפרה, אילנה, שושנה (שושי), נעמי, מרדכי (מוטי), דוד ואריה (אריק) - היינו צמודים זה לזה בימי ילדותנו וגם בנעורינו. הלכנו יחד לגן הילדים של חנה, ואחר כך צעדנו בחבורה אחת לבית החינוך בארי. כן, בית חינוך - ולא בית ספר עממי או בית ספר יסודי. אחר כך נפרדנו בשעות הבוקר: חלק עבר את בחינות הסקר והתקבל ללמוד בתיכון העיוני, וחלק אחר נשלח ללמוד בבית הספר המקצועי של אורט. אולם, המשכנו להיפגש בשעות אחר הצהריים. כדאי לשים לב לשמותינו: היום מעט מאוד הורים ישראלים, אם הם אינם דתיים, יקראו לילדיהם באחד מהשמות הללו.

בחורף 1956 התיישבו ב"פרדס הגדוד" - כשני קילומטרים צפונה לנו - חרדים. לא מכבר גיליתי במכון למורשת בן-גוריון כי הם הגיעו אלינו ביוזמתו של "הזקן", שהפציר ברבי יקותיאל יהודה האלברשטאם שיעלה לארץ עם מאות מחסידיו ויקים את קריית צאנז. היום יש לרבי מצאנז ולחסידיו אלפי צאצאים, ולציבור החרדי יש נוכחות משמעותית מאוד בצפון העיר. אחד המוסדות הידועים שהם הקימו הוא בית החולים לניאדו, המשרת את אוכלוסיית האזור. מספרים כי הרבי אמר פעם כי הוא מקווה שבעתיד יגידו שנתניה נמצאת ליד קריית צאנז. העתיד הזה מתקרב והולך מדי יום.

זיכרונות ילדות

הזיכרון הוא כלי נפש מופלא המחבר אותנו אל הקרוב ואל הרחוק. אלמלא הזיכרון, היה היקף חיינו מצומצם בהרבה, מוגבל למקום ולזמן מסוים. לשבת ולהיזכר משמע לחיות, ולו לרגעים, את עצמך עד השורש, עד לילדות העלומה.

אהרן אפלפלד, מתוך אבי ואמי

© כל הזכויות שמורות לאלנה יהודית אפלפלד

יש לי זיכרונות עמומים משנותי הראשונות. זיכרון אחד, שהורי ואחותי חזרו והזכירו אותו, התרחש כשהייתי בן שנתיים וחצי לערך. סיפרו לי כי נעמדתי בלול התינוקות וטענתי שאני דומה לבן-גוריון, כיוון שלשנינו יש שיער בהיר בוהק. זיכרון שני הוא מהיותי בן שלוש. היה עוצר בנתניה ולביתנו נכנסו חיילים בריטים עם רובים וכומתות אדומות. החיילים חיפשו נשק בכל פינות הבית. אני הסתתרתי מתחת לשולחן. מקרה שלישי מאותה עת זכור לי ביתר בהירות. אני נזכר בערבים שהביאו לחצרנו על גבי גמלים שקי זיפזיף שיועדו לעשיית בלוקים.

זיכרונותי מימי גן הילדים חרוטים בי ביתר מוצקות. בעיקר טבועים בי טקסי החגים. חג הביכורים זכור לי תודות לתמונה הקבוצתית שבה אני מופיע לצדן של עפרה, היום פרופסור אמריטה באוניברסיטת בן-גוריון, של אילנה, מורה בפנסיה, ושל שושי, גם היא מורה בפנסיה. ארבעתנו לבשנו בגדֵי לבן ועל ראש כל אחד מאיתנו היה זר פרחים, קלוע על גבי ענפי שיח האספרגוס, שדקר מאוד. אני זוכר שהבאנו ביכורים לגננת, מתוך ביטחון שאלה יסייעו לגאולת אדמות המולדת, ושרנו ברטט את שירו של לוין קיפניס: "סלינו על כתפינו, ראשינו עטורים, מקצות הארץ באנו, הבאנו ביכורים".

חג הביכורים

הייתי בגן הילדים עד גיל חמש ורבע, ואז הקפיצו אותי לכיתה א'. חנה הגננת היתה משוכנעת שאני ילד מחונן, וביקשה כי הפסיכולוג העירוני, ורשבסקי, יאשר זאת. הפסיכולוג שוחח איתי ארוכות וערך לי בדיקות אינטליגנציה עם קוביות צבעוניות וכתמי דיו. החלטתו שאעבור לבית הספר העממי שימחה מאוד את אמי. כך, מכיתה א' עד כיתה י"א הייתי הצעיר בכל בני המחזור. רק בכיתה י"א הגיע לכיתתי גם מנחם מגידור, אז קורוטניצקי, שהיה צעיר ממני בשנה, כיוון שהוא הוקפץ פעמיים. עליו אמרו כי כשיגיע לכיתה י"ב יקבל שעון לבר מצווה (זו היתה המתנה המקובלת באותם ימים).

בילדותי שרר בארץ משטר צנע. המזון, ההנעלה והביגוד ניתנו תמורת תלושים. אני זוכר היטב את אבקת החלב, אבקת הביצים, החמאה האוסטרלית המלוחה, הציקוריה ועוד. לנו לא היו דודים בחוץ לארץ, כשם שהיו לכמה מבני השכונה, ששלחו להם מטעמים מאמריקה, אבל פה ושם זכינו לתוספות קטנות - ירקות וביצים - שדודתי היקרה רבקה הצליחה להגניב לנו מגן שמואל. פעם אחת היא גם הביאה שמנת.

באותה עת הורי כפפו עצמם להוראות "המומחים" שקבעו כי כל ילד חייב לקחת יום-יום כף של שמן דגים. אמא דרשה כי אלגום כל בוקר מהנוזל החום הנורא ההוא, ונתנה לי גרוש תמורת כל לגימה. בסוף אחד החודשים, כשפתחתי את הקופה וביקשתי לספור את הכסף ש"הרווחתי", היא היתה ריקה. אני נזכר בבכי התמרורים שלי. אמא הסבירה לי כי לא היה לה כסף, וכי היא נאלצה לקנות מצרכים מהחסכונות שלי. לא התרציתי. בכיתי משך שעות.

כל בני שיכון הפועלים למדו ב"בית החינוך לילדי עובדים על שם בארי" (קרי, ברל כצנלסון). איש מאיתנו לא הלך ללמוד בבית הספר ביאליק, שהיה של "הבורגנים", או בתחכמוני, שהיה של "הדוסים", או באיתמר, על שמו של איתמר בן-אבי, שהיו בו בעיקר בני הציונים הכלליים והרוויזיוניסטים. בתי הספר שלא הלכנו אליהם העידו בשמם על כך שהם של "האחרים". בבית החינוך בארי התחנכנו לאורם של שני דגלים שהתנופפו על גג בית הספר. הדגל הכחול-לבן, שהביע זיקה לארץ ישראל ולעם ישראל, והדגל האדום, שהעיד על זיקה לסוציאליזם ולאחוות עמים. נשאנו את עינינו יום-יום אל שני הדגלים גם יחד.

מנהל בית הספר היה ניסני (כך קראנו לו. רק לו קראנו בשם משפחתו ולא בשמו הפרטי). הוא היה בזמנו פעיל בנוער העובד בירושלים ובחר במחנכים - שכולם היו בעלי פנקס אדום. ניסני קיווה שבית הספר יחקה את בית החינוך של דגניה, והבליט את חשיבות חברת הילדים והעצמאות שתינתן להם. כך, למשל, בכל יום שישי נערך בבית הספר מסדר ובו תלמידים קראו מיצירותיהם. אני גם זוכר שיצרנו פסיפס ענקי שיִיפה את בית הספר במשך שנים. לשמחתי, בכל שנה נבחרתי מחדש למועצת התלמידים - ושם, במידה רבה, החלה להתעצב אישיותי.

לכל המחנכים קראנו בשמותיהם הפרטיים: אהרן, יעקב, ישראל, נחום ועוד. המורים-המחנכים היו חברינו. איני זוכר כי אי-פעם התייראנו מפניהם. המחנך שליווה אותי במשך ארבע שנים היה אהרן. כשהיינו בכיתה ה' או ו' הוא צבע את שערותיו, ואלו הפכו משערות-שיבה לבנות לשערות חומות-אדמדמות. זה היה בעינינו לא פועלי, כלומר בורגני. לגלגנו על צביעותו. לבד מהמורים-המחנכים שלימדו את מקצועות היסוד - עברית, חשבון, תנ"ך, היסטוריה ומולדת - היו לנו גם מורים מקצועיים. אחד מהם היה מנחם, המורה לחקלאות, אשר בגן הירק "שלו" עבדנו שעה-שעתיים ברוב ימות השבוע. היו לנו גם שיעורי חינוך גופני, ארבע שעות בכל שבוע, עם המורה להתעמלות אפרים, ושיעורי מלאכה, עם המורה שמואל. אני לא הצטיינתי במלאכה, אבל אהבתי לבוא לחדר המלאכה שבתוכו הצטופפנו סביב שמונה שולחנות עבודה כבדים. למרות ידַי השמאליות, אני זוכר בגאווה את החנוכייה שגילפתי, ששירתה את משפחתנו בכל חנוכה. היום אני מבין כי להורי לא היה כסף לקנות חנוכייה אחרת. פעמיים בשבוע למדנו זמרה עם המורֶה לזמרה יונה. שרנו שירים עבריים עם מילים מליציות, שאז נראו בעינינו טבעיות. דרך השירים שיפרנו את שפתנו והעמקנו את שורשינו. הייתי שמח מאוד לו גם היום היו לומדים בבתי הספר את שירי ארץ ישראל. אחת הטראומות הזכורות לי היא ניסיוני להתקבל למקהלת בית הספר והעובדה שנדחיתי על ידי יונה בטענה - הנכונה - שאני זייפן. כדאי לשים לב כי כל המורים שהזכרתי היו גברים, רובם אשכנזים. עד תום כיתה ח' לא לימדה אותנו אפילו מורה אחת. פה ושם היו כמה מורות מחליפות, שהגיעו לפרקי זמן קצרים. בשנות ה-50 עדיין רוב הנשים לא נהגו לצאת לעבוד מחוץ לביתן, והיו רק מעט מורות. איש מהצוות לא היה דתי, או, רחמנא ליצלן, ימני.

בגן שמואל בימי סטאלין

הרמאות הקומוניסטית הגדולה בהיסטוריה עבדה היטב...

האם מנהיגינו לא ידעו מה הולך שם? האם הם הונו אותנו? האם הם הונו גם את עצמם?

בֶּנְיוֹ גרינבוים מגן שמואל היה קרוב משפחה של מוקי צור...

כשנפגשו בדירתו לאחר נאום חרושצ'וב על פשעי סטאלין (ב-1956) הוא פתח את הארון והוציא משם תיק גדוש שאסף כל השנים ובו מידע על כל פשעי הקומוניזם הסטליניסטי. מסתבר שהוא ידע הכול אבל הסתיר מחניכיו את האמת.

הוא אמר למוקי כי "בחינוך צריך להציג עולם בשחור-לבן".

עלי אלון, בן קיבוץ עין שמר, מתוך ספרו איתקה,

הקיבוץ המאוחד, 2005

כשהייתי בכיתה ב' אמי לקתה בהתפרצות קשה של סרטן העור ואושפזה כמעט לשנתיים בבית החולים הדסה בירושלים. אחותי ואני הועברנו לחסותם של הדודים האהובים שלנו בקיבוץ גן שמואל, ושהינו שם עד ספטמבר 1953. דודתי רבקה - אחות אמי - היתה "יידישע מאמא": חמה מאוד, משפחתית, דאגנית, אך גם שמחה וספונטנית. לעומתה, דודי אברהם - כך קראו לו גם ילדיו, ומעולם לא אבא - היה נוקשה יותר. הכול כיבדוהו והוא תמיד נבחר לאיזו ועדה מרכזית בקיבוץ - ועדת חברים, ועדת משק, ועדת חינוך ועוד. אברהם היה מסגר-אומן, ואחרי זמן-מה נעשה לאיש המים של הקיבוץ ולאחד המומחים הגדולים בארץ למשק המים. הוא לא הרשה לאיש להיכנס לביתם לפני השעה ארבע אחר הצהריים, שהרי על פי תקנות הקיבוץ, "זמן הילדים מתחיל בארבע". אם קרה שהגעתי לחדר כמה דקות לפני הזמן, נותרתי בחוץ. בקיץ חסיתי בצלו של עץ סמוך, ובחורף, בגשם, טרחתי לחפש מחסה אחר. בארבע בדיוק הורמו התריסים המוגפים, וידעתי שאז - ורק אז - אני רשאי להיכנס.

כשבאתי לקיבוץ, היו לדודי ולדודתי שלושה ילדים: שלומית, מיכה ואביהו. הבת הרביעית, יעלי, נולדה מאוחר יותר, כשאִמה היתה כבר על סף שנות ה-50 שלה. שלומית היתה מבוגרת ממני בעשר שנים, ומטבע הדברים היינו בעולמות שונים. עם זאת, התקרבנו מאוד בבגרותנו - ואהבתי אותה מאוד. מיכה, הבן השני, היה מבוגר ממני בארבע שנים, ובילדותנו זה היה מרחק קשה לגישור. אביהו, הבן השלישי, היה צעיר ממני בחודש ימים, ולכן צורפתי לקבוצתו, קבוצת "אלון". אולם הוא, וכל חבריו, התנכלו לי. הם קראו לי "בורגני", "עירוני אחד", "מפא"יניק", "הבן של בן עמי", שהיה ראש עיריית נתניה מהציונים הכלליים. מעשיהם דומים לאלה המונצחים בסרטו של נדב לוויתן "ילדי סטאלין". דודתי רבקה כאבה על כך מאוד. היא חשה כי אני מורחק על ידי בני הקיבוץ, והתאמצה לחבק אותי בחום שלעולם לא אשכח.

כתוצאה מן העובדה שנדחיתי, הסתגרתי בחדרם של רבקה ואברהם, וקראתי ללא הרף. התוודעתי לספרים רבים של ספרית פועלים, כיוון ששם כמעט שלא היו ספרים של הוצאות אחרות. אני זוכר במיוחד את יצירותיו של שלונסקי - שעלצתי כשכינוהו לשונסקי - ואת תרגומיו. התרפקתי על ספרו עלילות מיקי מהו, שיצא לאור עם ציוריו הנפלאים של אריה נבון, וקראתי אותו חמש פעמים לפחות. אהבתי את אני וטלי, או ספר מארץ הלמה, עם ציוריו של יחזקאל קמחי. מאוחר יותר נמשכתי לתרגום-עיבוד הנהדר למחזה "עוץ לי גוץ לי". בלית ברירה, קראתי גם ספרים למבוגרים של צ'כוב, דוסטויבסקי, גוגול, שולחוב ועוד. פה ושם הצצתי לכרכי ה"אורלוגין", שעירבו ביקורת ברוח מרקסיסטית-סוציאליסטית עם שירה וסיפורת. היום ברור לי כי זיקתי לספרות ואהבתי לחידודי הלשון החלו שם.

כאשר אסיפת הקיבוץ אישרה לשלומית ללמוד פסנתר, כיוון שהיתה כישרונית במיוחד, רבקה היתה מאושרת, אך אברהם לא התיר לה לעשות זאת והטיח בפני שתיהן: "לא באנו לארץ ישראל כדי לנגן. באנו כדי לבנות את הארץ". כששלומית בגרה והחליטה לעזוב את הקיבוץ כף רגלו לא דרכה בביתה, כיוון שהיא מבחינתו "בגדה". הוא גם האשים אותה שהיא משקיעה הון עתק בגידול כלב "על חשבון ילדים רעבים בהודו".

הסופרת והמשוררת יהודית כפרי כתבה על דודי את הספר אברהם זכאי, סיפור חיים, שיצא לאור ב-1995 בהוצאה פרטית. שלומית סיפרה שם באהבה רבה ובהוקרה על אביה, כולל סיפור שאני זוכרו כזיכרון אישי: "אבא ואמא נלחמו ביניהם בעניין האוכל. כשכבר התחילו להביא אוכל לחדרים (כי לפני זה אכלו רק בחדר האוכל) הוא לא היה יכול לסבול שהיא תיקח אפילו פרוסת לחם לחדר כי זה 'זעיר בורגני', וזה 'מביא נמלים' וזה 'לא קיבוצי'. כשהייתי בצבא (ב-1953) אמא היתה לוקחת מחדר האוכל בשבילי שתי פרוסות לחם ועגבנייה וגבינה כדי לעשות לי סנדוויץ' בבוקר, לפני שנסעתי לצבא. אבא לא היה יכול לסבול את זה. הוא חשב שאני צריכה לאכול בחדר האוכל או בצבא. כעבור זמן-מה היא בכל זאת ניצחה אותו, והם היו שולחים לי פעם בשבוע חבילה לצבא. בחבילה היו שתי פרוסות מהעוגה שלהם שחולקה ביום שישי בחדר האוכל, שני תפוזים וגיליון 'על המשמר' של יום שישי. אני זוכרת את התרגשותי כשקיבלתי את החבילה הראשונה בצבא, ולפי צורת האריזה שלה זיהיתי שאבא ארז אותה, ולא האמנתי למראה עיני! רק למען הבת בצבא, המגִנה על המולדת, הוא היה מוכן לוותר על העיקרון שלא לוקחים אוכל מחדר האוכל".

שלומית שלחה את הספר לסופר ס. יזהר, וזה כתב לה כי הוא קרא אותו "בבליעה אחת". אבל, באותו מכתב גם פסק ש"אברהם החביא את לבו הרך בגופו הברזלי", וטען כלפיו וכלפי חבריו "הרובינזונים הגלמודים והעניים", ש"אצלם האידיאולוגיה היתה גדולה מהאדם... ששררה שם מין משיחיות שאין עליה ויכוח... אדישה למכאובי המאמינים ותבעה מהם לעשות מעֵבר לאנושי. וכמו כל משיחיות היא התגלתה אחרי זמן כמשיחיות שקר, לאחר שכבר רצצה את עצמאות הכפופים לה". את מכתבו סיים באמירה: "נכון, הם בנו את הארץ ואת הקיבוצים בתנאים נוראים... אנשים גדולים שעשו דברים גדולים מהם... פעמים אני מהרהר לעצמי האם אנו עדיין טבולים בשרידים הרדיואקטיביים של אותה משיחיות?"

1 חוה שטרנברג נישאה לרב עודד וולנסקי, ממקימי הישיבה החרד"לית הקיצונית דתית "הר המור". בעת כתיבת האוטוביוגרפיה, שני אחיה של חוה, הרב מרדכי שטרנברג והרב עמיאל (עמי) שטרנברג, עומדים היום בראש הישיבה. אחותה, ברכה שטרנברג-לבנון, היא אשת הרב לבנון המשמש ר"מ (רב-מחנך) באותה ישיבה. למשפחת שטרנברג יש היום עשרות צאצאים ואלפי תלמידים. לא מעטים מהם אוחזים בעמדות מפתח ורבים מהם משמשים כרבנים. השקפת עולמם רחוקה ממני.

2 ההמנון נכתב ביידיש על ידי אברהם גוברמן. התרגום לעברית הוא של משה בסוק. גוברמן העיד כי חיבר את השיר כאשר לנגד עיניו המנון האנרכיסטים ברוסיה, וכי המילים חוברו בקצב הלחן ההוא.

3 כך הוכיח חברי אוריאל בן עמי, בן המושב נהלל, בספרו שאגה אחרונה במטולה, שכדאי מאוד לקרוא בו.

4 פרופ' י' ל' מאגנס התאמץ לשכנע את נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, שמדינתו לא תתמוך בהקמת מדינה יהודית. הוא טס לשם כך לארצות הברית ב-1948 בהזמנת מחלקת המדינה האמריקאית, שבמחצית הראשונה של אותה שנה אנשיה התנגדו להקמת המדינה, והִרבה בפגישות עם אישי ממשל שונים ובהופעות בכל אמצעי התקשורת.