הקדמה
אנו בוחרים ספר לקריאה לפי קריטריונים שונים: המלצה של חבר, ביקורת מסקרנת במדורי הספרות, שם מעניין, עיצוב כריכה מיוחד או סופר אהוב ומוכר. קוראים רבים הופכים למנויים מראש על ספריו של סופר שעדיין לא יצאו לאור, והם יזדרזו במיוחד לקרא ספר חדש שלו שרק יצא ממכבש הדפוס, ועדיין ניחוח בית הדפוס אופף אותו. דבר מה גורם לקוראים אלה לחכות לספר הבא, דבר מה הנמצא בספרים הקודמים, והם בטוחים שהוא יהיה גם בספר החדש, ובכל זאת כל ספר הוא הפתעה. למה הדבר דומה? לחברת מטעמים שהצליחה לקנות לעצמה קהל אוהדים בזכות תבלין מיוחד החוזר בכל מוצריה במינון שונה. קהל זה יקבל בברכה כל מוצר חדש של החברה בשל ניסיונו הטוב עמה במשך השנים. כך גם סופרים רוכשים לעצמם קהל יעד המזהה בכל ספר את התבלין המוכר ומצפה לראות באיזה מינון ישתמש בו הסופר ומה יעשה בו בספר החדש.
לשונם של כמה סופרי מופת בדורנו עשויה לייצג נאמנה את העברית המודרנית ואף לפתור בעיות הכרוכות בהוראה ובוויכוחים על הנורמה (קדרי, 1975, עמ' 128 וגם פרוכטמן תש"ן, עמ' 47, וניר תשמ"א 2). אפשר לאפיין לשון של סופר במספר דרכים.
בחיבור זה נבחרו תחומי השיח והתחביר כדי לשמש תבנית (תבלין) לתיאור לשונו וסגנונו של אחד מן הסופרים החשובים בדורנו, עמוס עוז.
עד כה לא נערך מחקר מקיף המתאר את לשונו של עמוס עוז, ומחקר זה הנו ראשון מסוגו המתמקד במבני תחביר ובתבניות שיח בלשונו של עמוס עוז.
לשם תיאור לשונו של עוז נבדקו שמונה מספריו שנכתבו במשך כחמישים שנה, בין השנים 1965 ו־2012, מתחילת דרכו כסופר. הספרים שנבדקו הם: ארצות התן (1965), ארצות התן (1975), סומכי (1977), פה ושם בארץ ישראל בשנת 1982 (1982), אל תגידי לילה (1994), פנתר במרתף (1995), אותו הים (1999) ובין חברים (2012).
בחיבור זה אנו מבקשים, כאמור, לאפיין את לשונו של עוז מבחינת התחביר והשיח ולהצביע על המאפיינים המיוחדים לו. במחקרנו נקטנו בשיטה הבלשנית התיאורית, ותיארנו תופעות שנראו לנו מיוחדות או תופעות שחזרו על עצמן בספרים השונים. חלק מן התופעות הנדונות בחיבור זה יכולות לאפיין גם את לשונם של סופרים אחרים, אולם הצירוף של כל התופעות הללו יחדיו ומינונן הוא היוצר את הייחוד בלשונו של עוז ובסגנונו.
החיבור מורכב ממבוא ומשמונה פרקים. חלקו הראשון של המבוא עוסק במחקר של לשון הספרות, בגישות השונות למחקר הסגנון, באבחנה בין לשונו של הסופר ולשונן של הדמויות בספריו, ובמגמות שהתפתחו בלשון העברית במשך השנים. חלקו השני של המבוא דן בלשון ביצירותיו של עמוס עוז, ומשמש כרקע תיאורטי לפרקי החיבור שכולל דיון נרחב בנושאים המחולקים לתחום התחביר ולתחום השיח. בתחום התחביר: הזיקה למקורות ביצירותיו של עמוס עוז – שיבוצים ציטוטים ורימוזים וכן הצירוף הכבול ושבירתו; צירופים מיוחדים ביצירותיו של עמוס עוז – דרכי ההצטרפות של הצירופים המטפוריים והסינסתטיים; הבחירה במילות הקישור ביצירותיו של עוז; סוגי משפטים ביצירותיו – משפטים חסרים: משפטי בררה אליפטיים ומשפטים מרוסקים.
בתחום השיח: הכותרות בספריו של עוז, סוגיהן ותרומתן ללכידות; תבניות השיח ותיאורן והמעתקים ביצירותיו של עוז.
כל אחד משבעת הפרקים הראשונים מתאר ספר אחר של עוז מבין השמונה המוזכרים לעיל, ואילו הפרק השמיני עוסק בהשוואה בין עוז לסופרים אחרים.
כל פרק מפרקי החיבור עוסק בתופעות המאפיינות את הספר שנידון בו.
הפרק הראשון של החיבור מציג השוואה מצומצמת בין שני נוסחיו של הספר שכתב עוז בהפרש של עשר שנים, ארצות התן. הוא מצביע על מגמת פישוט בסגנון ובלשון של עוז המשקפת תהליך דומה שמתרחש בשפה העברית בכלל בתקופה זו.
הפרק השני עוסק בלכידות שבספר סומכי המתבטאת בכותרות של הפרקים ובתבניות השיח שזוהו בספר.
הפרק השלישי עוסק אף הוא בתבניות שיח, הפעם בספר פה ושם בארץ ישראל בסתיו 1982. בפרק זה משמשות תבניות השיח כמו גם מאפיינים אחרים של לשונו של עוז ל"הסגרת" טביעות האצבע של סגנונו, שכן הספר מורכב משכתוב של שיחות, שכוללות דברים שאמרו אנשים אחרים ממספר יישובים בארץ ומתגובותיו של עוז. אף על פי כן מצאנו בפרק זה תבניות שמעידות כי עוז ערך בכל זאת את הדברים לפני שהציג אותם בספרו.
הפרק הרביעי מציג את הספר אל תגידי לילה הבנוי כמונולוגים. אופי זה בא לידי ביטוי במשפטים המרוסקים המעידים על לשון דיבור ובתבניות השיח החוזרות. כן תוארו כאן תופעות נוספות המצביעות על הלשון הדבורה המאפיינת את הספר, למשל שבירת הצירוף הכבול על ידי סטייה ממבנהו או מצורתו או יידוע בלתי תקני של צורות סמיכות.
הפרק החמישי מתאר את הספר פנתר במרתף שנכתב בשנת 1995, ומרחיב את הדיבור על הזיקה למקורות, שכן השיבוצים, הרימוזים, הציטוטים ושבירת הצירופים הכבולים מלווים את הקורא לכל אורך הספר. התקופה המתוארת בספר היא תקופת המנדט הבריטי, וברוח התקופה מדובב עוז את הדמויות ומתבל את שפתן, דמות דמות ולשונה, וכל דמות ומידת השימוש שלה במקורות. הוא יוצר דמות נלעגת, סרג'נט דנלופ, הדוברת עברית מקראית ומעוררת גיחוך באופן דיבורה.
הפרק השישי מתאר את הספר אותו הים המתאפיין בכתיבה מיוחדת מאוד, פרוזה שכתובה בצורת שירה. גם בכתיבה מיוחדת זו נשמרים מאפייני כתיבתו של עוז ופרק זה משופע בהם. הזיקה למקורות חושפת את הקורא גם למקורות כמו הברית החדשה, הנצרות, משוררים ישראליים (דליה רביקוביץ, נתן אלתרמן), המיתולוגיה היוונית ועוד. עוז משתמש בשיבוץ חלקי פסוקים ובצירופם של שברי פסוקים למקשה אחת. כן הוא שובר צירופים כבולים ומתאימם לרוח הסיפור. צביונו הלירי של הספר מתבטא גם בחלוקתו לפרקים קצרצרים שבראש כל אחד מהם כותרת. הכותרות כולן יחד עם תבניות השיח שבתוך הפרקים תורמות ללכידותו של הספר, וכך גם המעתקים המסייעים במעבר בין הסצנות המתרחשות בסיפור במקביל.
הפרק השביעי עוסק בספרו האחרון של עוז עד לכתיבת ספר זה, בין חברים. כאן מציג הסופר כתיבה מדויקת ובשלה במיוחד שמבליטה את סוגי הסגנון המאפיינים את עוז.
הפרק השמיני עורך השוואה בין עוז לסופרים אחרים. הסופרים הם: אהרן אפלפלד, א"ב יהושע ודויד גרוסמן, בני דורו של עוז הכותבים ספרות יפה. קריטריון ההשוואה הוא מילות הקישור. הבדיקה נעשתה באמצעות חיפוש ממוחשב של ההיקרויות של מילות הקישור השונות אצל כל אחד מן הסופרים. מתוך הממצאים העלינו מסקנות לגבי הבחירה הסגנונית של עוז במילות קישור בכתיבתו.
ממחקר זה עולים מאפיינים סגנוניים של לשונו של עוז ההולכים ומתפתחים עם השנים. השינוי הגדול ביותר חל בין השנים 1965 ל־1975. נראה הדבר כי בתקופה זו הושפעה השפה מהמצב החברתי בארץ והשימוש שנעשה בה עבר שינוי תפיסתי. בין השנים הללו מסתמנת מגמת פישוט שראינו אותה בהשוואה בין שני הנוסחים של ארצות התן. בנוסח השני מתחיל כבר עוז ליצוק משפטים לתוך תבניות שיח ולאחד את מילות הקישור (לפי קבוצות המשמעות) שבהן הוא משתמש. מתקופה זו ואילך מסתמנים בכתיבתו ליטוש וצחצוח, ורמת התחכום עולה. עוז משתמש באזכור המקורות בדרכים שונות ומחדד את מסריו תוך הישענות על המקור שממנו נשאבו. בחלק מהספרים הוא מצרף צירופים מיוחדים ודרכי ההצטרפות מתוחכמות ומעוררות תמיהה. בבחירת מילות הקישור מעדיף עוז ברוב המקרים את המילים הפשוטות ביותר נטולות הקונוטציות. הוא משתמש בשגיאות תחביריות כמו יידוע הנסמך ולא הסומך בצירוף סמיכות על מנת לאפיין דמות מסוימת מבחינה חברתית. עוז מגייס משפטים במבנים מיוחדים, כמו משפטים חסרים, מרוסקים או משפטים ארוכים במיוחד על מנת להעביר את המסר בתבנית המתאימה לו ביותר, וכך הוא עושה גם בהצבת תבניות השיח השונות כמסגרת מתאימה להעברת מסריו. גם הכותרות לסוגיהן מהוות בחלק מהספרים מסגרת, תבנית־על התורמות ללכידות הסיפור. למעבר בין סצנות שונות המתרחשות במקביל מנצל עוז מעברים שכינינו "מעתקים" היוצרים תחושה של המשך טבעי לסיפור גם כשיש מעבר בזמן או במקום.
מחקר זה הנו מחקר ראשון החוקר את לשונו של עמוס עוז בתבנית המוצגת כאן. הוא נענה לאתגר שהציבו החוקרים לחקור את לשון הספרות המודרנית, ואני מקווה כי הוא יסלול את הדרך למחקרים נוספים שיאפיינו את לשון הספרות בדורנו.
אני מבקשת להודות לפרופ' מאיה פרוכטמן שמעבר להנחיה המקצועית והמעולה שהעניקה לי בכתיבת עבודת הדוקטור המהווה בסיס לספר זה הייתה יועצת מלווה מקצועית ותומכת בכל עניין; כמו כן אני מודה לעמוס עוז שאחרי שקרא את עבודת הדוקטור המליץ בחום לפרסמה כספר, ובכך זרע את הזרעים הראשונים לקראת כתיבת ספר זה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.