מא טצו,המראה הריקה

הקדמה

קראתי לסדרה הזאת מא־טצו: המראה הריקה מהסיבה הפשוטה, שבל משנתו היא, "אל תגיב, רק היה ושקף"...

תמצית פשוטה של משנה פשוטה. מובן מאליו שהמלים האלה, בפשטותן, הן גדולות והשלכותיהן מרובות.

"אל תגיב" ־ האם דבר כזה אפשרי בכללי כבר מההתחלה אנחנו מורגלים בתגובות. "לא" ואנחנו לומדים להפסיק. "שלום" - ואנחנו לומדים לחייך. שכבות על־גבי שכבות, עד שאנחנו הופכים לתערובת של תגובות מותנות, שלהן אנחנו לומדים לקרוא "עצמי".

מה שמביא אותנו ל"רק היה". רעיון לא פופולרי במיוחד. רק תהיה מה? רופא, עורך־דין, אזרח טוב? אמריקאי, יפני, גרמני? פועל טוב, גאון דגול, אמן מפורסם? נוצרי, בודהיסט?...לא? אז מה כן?

"ושקף" - כמו מראה, לא כמו תהליך החשיבה שבעזרתו למדנו ליצור קשר עם העולם. באופן ברור למדי, שני הראשונים הם תנאים מקדימים לשלישי; אחרת האמריקאי ימשיך להגיב כמו אמריקאי, הרופא ימשיך להסתכל על העולם דרך עיניו של רופא, הבודהיסט ימשיך להתחקות אחר תורתו והנוצרי ילך בעקבות ישו. ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו בתחילת המעגל - מגיבים לכל דבר (כן, כל דבר־ גם אם מישהו מתגרה בנו ואנחנו "לא מגיבים", הרי שלמעשה אנחנו לרוב מדחיקים תגובה שכבר התרחשה בתוכנו), מנסים להיות מישהו ו"משקפים" כמו מטורפים, על כל המשתמע מכך.

וכך זה ממשיך. חלק מאיתנו ממשיך לעשות את זה כל חייו, חלק מאיתנו משתגע, וחלק אחר מתחיל לחפש דרך לצאת מהמעגל.

אושו ראג'ניש כיום, כמו מא־טצו בימיו הוא, מהווה הוכחה שהיציאה מהמעגל אפשרית, וגם הבטחה שבניגוד לכל החששות שלנו, היציאה לא תגרום לחבלות רבות ומוות, כי אם לשלמות חדשה ולחיים.

בדפים האלה לא תמצאו פרשנויות למדניות המאפיינות את מרבית הספרים על .זן המופיעים במערב - ספרים אשר במאמץ להפוך את הזן לדבר המובן לחשיבה הרציונלית, הורסים את המסר של הזן ומוסיפים שכבה נוספת לאותה ידענות, שהזן מנסה להציגה במערומיה.

נהפוך הוא, מא־טצו, מורה הזן בן המאה השישית, אינו "מוסבר" להלן; העבודה שלו נמשכת ומרעננת את הזמנים בהם אנו חיים. וכאשר אושו ראגעיש מדבר על מא־טצו, הוא מדבר על עצמו:

ההוויה יוצרת צימאון רק לאחר היווצרותם של המים העשויים להרוותו. אס ישנם תלמידים, מחפשי אמת ודומיהם, ההוויה תדאג לכך שהם ימצאו מורה המסוגל לראות בהם את עתידם האפשרי, ויכול לסייע להם להיות הם עצמם...

האדם עשוי לחשוב לפעמים, שאולי כל הבודהות למינם הם פרי דמיוננו בלבד, מכיוון שהם נעלמו מעולמנו זה. התפקיד שלך, מעצם היותך כאן, הוא להחזיר את החיפוש המוזהב לעולם - ואני מנסה, מכל הזוויות השונות, גישות שונות לאמת, בתקווה שאחת מהן תהדהד אצלך ותפתח בפניך את הדלת שהיתה סגורה זה שנים רבות, זה מאות בשנים...

בדפים הבאים, נפתחת הדלת כדי חריץ, ניצוץ של הצד השני, מחוץ למעגל, שם אפשר שלא להגיב כי אם להיות בלבד, ולשקף.

המקור החיוני של החיים זורם קרוב מאוד. מדוע לא לשתות ממנו ולהרוות את הצימאון?

מא דווה סאריטו, פונה,

בתום כל הרצאה בסדרה מופיעה תבנית, העלולה לבלבל את הקורא שלא נכח באירוע עצמו.

ראשית, שעתו של סארדאר גורודיאל סינג (Sardar Gurudayal Singh). 'סארדארג'י' (Sardarji) הוא חניך מזה זמן רב, שצחוקו הלבבי והמדבק הביא לכך ששעת סיפור הבדיחות נקראת על שמו.

אחרי הבדיחות מתקיימת מדיטציה המורכבת מארבעה חלקים.

כל שלב במדיטציה זוכה לסימן, שאושו נותן למתופף, ניבדאנו (Nivedano). מכת התוף מיוצגת בטקסט כדלהלן:

השלב הראשון במדיטציה הוא ג'יבריש, אותה תיאר אושו כ"צחצוחה של התודעה מכל מיני שאריות של אבק...דברו בכל שפה שאינכם מבינים...משליכים את השגעונות שלכם החוצה." למשך דקות מספר האולם משתגע לגמרי, כאשר אלפי אנשים צועקים, צורחים, ממלמלים שטויות ומנופפים בזרועותיהם.

שלב הג'יבריש מיוצג בטקסט כדלהלן:

השלב השני הוא פרק זמן של ישיבה בדממה, של מיקוד המודעות במרכז, של התבוננות.

השלב השלישי הוא 'שחרור' (let-go). כולם נופלים לרצפה ללא שום מאמץ, מאפשרים למחיצות המפרידות אותם מהאחרים להתמוסס.

מכת תוף סופית מסמנת לנאספים לחזור למצב ישיבה, כאשר כולם מונחים לחוות את המדיטציה יותר ויותר בחיי היומיום. המשתתפים מונחים דרך כל אחד משלבי המדיטציה על־ידי מלותיו של המורה, והטקסט של כל ערב מדיטציה משוחזר כאן.