מבוא קצר לתולדות יוון העתיקה

פרק 1 תקופת הברונזה

שתי התרבויות הראשונות המזוהות במספר אזורים ביוון הן התרבות המינואית, שמרכזה היה בכרתים, והיא מתוארכת לאלף השלישי עד המאה ה־15 לפנה"ס, והתרבות המיקנית, שפרחה בין המאה ה־16 למאה ה־12 לפנה"ס בערך. כלומר, קיימת חפיפה מסוימת בין התקופות שבהן התקיימו שתי תרבויות אלו, ושתיהן משויכות לתקופת הברונזה, שזכתה לשמה עקב השימוש הרווח שנעשה בברונזה — סגסוגת של בדיל ונחושת. אף שמקובל לראות בתקופת הברונזה תקופה פרה־היסטורית, התגלה על גבי לוחות חומר כתב מהתקופה הזו, שנקרא Linear B (הסבר ראו להלן). הלוחות האלה מכילים דיווחים כלכליים, ואין בהם מידע שבעזרתו אפשר לשחזר רצף כרונולוגי של אירועים. לפיכך עלינו להסתמך בעיקר על ממצאים ארכיאולוגיים כדי לשחזר אירועים מתקופת הברונזה. לאלה יש להוסיף גם מקורות כתובים של החיתים (ממרכז טורקיה) וממצרים מסביבות המאה ה־13 לפנה"ס, שמכילים גם הם מידע על אותה תקופה.

התפרצות הר הגעש באי תֶּרָה

בערך ב־1500 לפנה"ס, הרס פיצוץ וולקני אדיר את הר הגעש שניצב במרכזו של האי העתיק תרה (סנטוריני של ימינו). הפיצוץ נחשב לאחד הגדולים ביותר שאירעו אי פעם על פני כדור הארץ, ובעקבותיו התפזרו באוויר כחמישה עשר מיליארד טון של לבה, אפר געשי, וחלקים גדולים של ההר עצמו. הנשורת והצונמי שבאו לאחר מכן גרמו להרס אדיר. בקרב החוקרים אין תמימות דעים לגבי תיארוך ההתפרצות והיקף הנזק שגרמה. יש החושבים שההתפרצות הזו עמדה ברקע הסיפור שכתב אפלטון על היבשת האבודה אטלנטיס 1,200 שנה מאוחר יותר. השם סנטוריני ניתן לאי על־ידי הצלבנים במאה ה־13 על שמה של כנסיית הקדושה אירנה (סנטה אירנה), ("שלום מקודש"), הניצבת בו. שמו הרשמי של האי ביוונית מודרנית הוא תרה (Thira).

ראשיתה של העיר סנטוריני, המוכרת היום בשם אקרוטירי, ביישוב מתקופת הברונזה. בעת ההתפרצות נקברה העיר מתחת לאפר וללבה, ומאז 1867 נערכות בה חפירות ארכיאולוגיות שחשפו חלקים גדולים של העיר שהשתמרו היטב, בדומה לעיר פומפיי. בתי העיר היו מלבניים, בני שתיים או שלוש קומות, ועם גגות שטוחים. בקומת הקרקע היו חדרי אחסון וחדרי מלאכה. נמצאו בהם עדויות לעיסוק בחקלאות, בדיג ובעבודות עץ, טקסטיל ומתכת. עוד נמצאו בהם כדים פיניקיים, אגרטלי אבן ממצרים, חפצי שנהב וקליפות ביצי יענה — כל אלה מעידים על סחר משגשג עם ארצות אחרות. התושבים התגוררו בקומות העליונות של הבתים. בבתים הפרטיים שנחפרו נמצאו ציורי קיר, שהעוברים בחוץ יכלו לראותם דרך חלונות גדולים. סנטוריני הוא אי טיפוסי מקבוצת האיים האגאיים, והיה לו קשר חזק לכרתים בתקופה המינואית־מיקנית (ראו להלן): ציורי הקיר הם בסגנון מינואי, ומתארים נופים ממקומות אקזוטיים. מופיעים בהם קופים, נמרים, אנטילופות, ונמצא בהם גם הכתב המכונה Linear A (שטרם פוענח). נמצא גם מטמון של חתיכות חומר מוטבעות באבני חותם — עדות ברורה לקשרי סחר משגשגים. (איור 2 עמוד 34)

אבני חותם הן אבני חן שעליהן חרותים ציורים או כתב. אלה הן יצירות אומנות מיניאטוריות יפהפיות, בגודל של כשניים וחצי ס"מ. נהגו לענוד אותן על הצוואר או על היד, והן נועדו לשימוש פרקטי. בעולם המינואי נהגו ללחוץ אותן על חומר שהונח על גבי קשר או חיבור שצרר חפץ או סחורה כלשהי, כדי לחתום את הסגירה ולהטביע בה סימן אישי. הדבר העיד בוודאות על זהותו של בעל החפץ. אסור היה לשבור את החותם כל עוד החפץ מצוי בדרכים. היה זה חלק משיטת הסחר המינואית, שאפשרה שליטה על סחורות. בעיר פאיסטוס (Phaistos) שבכרתים נמצא ארכיון שכלל 6,500 שברי חומר מוטבעים באבני חותם, המעידים על היקף הסחר הגדול. כאשר הגיעו המיקנים לקנוסוס, בירת כרתים, החל להופיע על אבני החותם הכתב Linear B (ראו להלן).

כרתים — התרבות המינואית והתרבות המיקנית

לא ידוע לנו כיצד כינו תושבי כרתים את עצמם, אך במצרים נמצאו ציורי קברים שבהם נראים צעירים מכרתים (אשר זוהו ככאלה על־פי בגדיהם), והם מכונים שם keftiu (צורת יחיד). הם נושאים מתנות, עדות לסחר של כרתים עם מצרים (בדלתה של הנילוס נמצא גם ציור קיר המתאר קפיצה מעל שור). האשורים כינו את כרתים kaptaru, ובתנ"ך מוזכרת מספר פעמים עיר בשם "כפתור", שעשויה הייתה להיות כרתים. מכל אלה אפשר להסיק שהשם המקורי של כרתים כלל את ההגאים t ,k ו־f או p.

באתר הארכיאולוגי קנוסוס שבכרתים נחפרו שרידיו של ארמון המלוכה המינואי, המיוחס לשושלת מינוס, מלך כרתים המיתי. במאה ה־19 נמצאו ליד העיר הרקליון המודרנית מטבעות שעליהם חרוט השם קנוסוס. הארכיאולוג ארתור אוונס (Evans), שעוד קודם לכן התלהב מהאפשרות שסימנים שנמצאו על אבני חותם מכרתים (ונמכרו בחנויות לממכר עתיקות באתונה) הם צורת כתב כלשהו, החליט לחקור את העניין. עתה נפלה לידיו ההזדמנות להוכיח זאת. בשנת 1900 הוא קנה את האתר ליד העיר הרקליון והחל לחפור בו, משוכנע ש"כרתים המינואית", כפי שקרא לה, היא היסטוריה ולא מיתוס. הוא התרגש מאוד למצוא כבר בתחילת החפירות אבני חותם ולוחות חומר. השפה החרוטה עליהם הייתה כנראה שפתם של המינואים תושבי כרתים, ואוונס כינה אותה Linear A, דהיינו, שפה שנכתבה בקווים. התברר שהשפה הזו אינה יוונית, ומכאן שהמינואים לא היו יוונים.

באותו זמן החל אוונס למצוא עדויות לכתב מסוג אחר, שאותו כינה לינאר B, ושללא ספק היה קשור ללינאר A, אך גם שונה ממנו מהותית. הוא מצא כ־1,800 לוחות חומר שעליהם חרוט הכתב הזה. הלוחות היו מרוכזים ונראו כמו אוספי מסמכים כלשהם, והוא תיארך אותם ל־1400 לפנה"ס בערך. החוקר האמריקאי קרל בלגן (Carl Blegen) מצא בשנים 1940-1939 עוד מטמון של 636 לוחות עם כתב לינאר B, בדיוק כמו הכתב שנמצא בכרתים, ותיארך אותם ל־1200 לפנה"ס בערך. הלוחות נמצאו בארמון ליד מפרץ נאווארינו בדרום מערב יוון, במקום המזוהה כיום כפילוס (Pylos), עיר שמוזכרת על־ידי הומרוס. איך הגיע הכתב הזה ליוון? האם המינואים כבשו את יוון? למעשה, ההפך הוא הנכון — המיקנים הם שכבשו את כרתים. באיזו שפה כתובים הלוחות? יש בידינו היום כ־5,000 לוחות חומר עם הכתב לינאר B שנמצאו בכרתים ובמיקנה, בטירינס ובתבי שביוון היבשתית. כולם מתוארכים בין 1450 ל־1200 לפנה"ס בערך, ומקור כולם ביישובים גדולים.

ב־1953 נפתרה חידת הלינאר B. ארכיטקט צעיר בשם מייקל ונטריס (Ventris) וחוקר מקיימברידג' בשם ג'ון צ'אדוויק (Chadwick) הכריזו שלוחות הלינאר B כתובים בניב של יוונית עתיקה. הלוחות כוללים רשימות שנכתבו על־ידי בירוקרטים מיומנים בכתיבה, והם מתארים ארבעה סוגים של פעילות כלכלית: 1. מיסים, שנגבו מדי שנה באמצעות נוסחאות חוזרות להערכת שווי רכוש, תשלומים וגירעונות. 2. ייצור חקלאי. 3. תחזוקת הארמון על־ידי עובדיו. 4. מלאכות ייצור כגון מרכבות, טקסטיל, ריהוט, עור וכדומה. זוהתה גם פעילות דתית, ונמצא תיעוד על מנחות, אדמות ומעשׂרים שניתנו לאלים, לפועלים (בתמורה לשירותים) ולכוהנים. מעניין במיוחד לגלות שכמעט כל האלים האולימפיים מוזכרים בלוחות: זאוס, אתנה, הרמס ואפילו דיוניסוס, שפעם סברו שהוא תוספת מאוחרת לפנתיאון היווני. לעומת זאת, אפולון ואפרודיטה אינם מוזכרים. (איור 3 עמוד 35)

מאות מאבני החותם ומציורי הקיר שמקורם בכרתים מתארים אנשים המדלגים מעל פרים. בסוג אחד של ציור נראה כאילו אדם אוחז בקרני הפר ומניף עצמו אל מעבר לגבו במעין סלטה. נערות מילאו כנראה גם הן תפקיד כלשהו בטקס, אך לא ברור בדיוק מהו, משום שהן עומדות תמיד לפני הפר או מאחוריו. אנחנו יודעים שבאזורים רבים במזרח התיכון היו פרים קשורים לפולחן, ובכרתים הם היו החיה המקומית הגדולה והמסוכנת ביותר. לכן ייתכן שהתיאורים האלה היו חלק מטקס דתי, אולם באותה מידה הם יכלו להציג גם אירועים ספורטיביים ששילבו בין אדם וחיה. קפיצה מעל פר עדיין נהוגה בחלקים של ספרד ובדרום מערב צרפת. (איור 4 עמוד 35)

מינואים ומיקנים

יש הבדל גדול בין הארמונות המינואיים למיקניים. הארמונות המינואיים לא היו מבוצרים, וציורי הקיר שלהם אינם מתארים לחימה אלא את עולם הצמחים והחיות (ציפורים, קופים, חתולים), תהלוכות, טקסים, אֵלות ונשים, לעיתים חשופות חזה. (איור 5 עמוד 36)

לעומת זאת, רבים מהארמונות המיקניים היו מבוצרים היטב. גובה החומות המיקניות היה כשנים עשר וחצי מטרים, ורוחבן כשבעה מטרים. אבני הבניין שלהן שקלו 120 טון כל אחת. אין פלא בכך שהחומות האלה כונו מאוחר יותר "קיקלופיות", כאילו ענקים בנו אותן (איור 6 עמוד 36). בקברים המיקניים נמצא ציוד לחימה רב. ציורי הקיר שלהם תיארו סצנות לחימה כגון מרכבות, לוחמים ומוות בקרב, או ציידים העומדים להרוג את החיה הניצודה.

כמה מהמיתוסים הידועים והחשובים ביותר במיתולוגיה היוונית קשורים לתרבות המינואית־מיקנית, ומעידים על חשיבותה בעיני היוונים הקדומים. נביא כאן שניים מהמפורסמים ביותר ביניהם.

המיתוס של קנוסוס — המינוטאורוס

המיתוס מספר שמינוס, מלך כרתים, הפר את הבטחתו להקריב פר יפה במיוחד לפוסידון, אל הים. כעונש גרם פוסידון לפָּסִיפָאֶה (אשתו של מינוס ואחותה של קירקה המכשפה) להתאהב בפר. אלא שהתעורר קושי במימוש האהבה הזו. למזלה הטוב של פסיפאה היה האומן הגדול דיידלוס אסיר בארמון באותה עת, ופסיפאה פנתה אליו כדי שיפתור את בעייתה. דיידלוס בנה שלד בצורת פר וכיסה אותו בעורות של פרה. הוא הכניס את פסיפאה לתוכו והציב את הקונסטרוקציה הזו באחו שבו רעה הפר. התוצאה הייתה הולדת יצור שחציו אדם וחציו פר — המינוטאורוס (מינוטאורוס = "הפר של מינוס"). מינוס, שלא התלהב מהתוצר של הזיווג הזה, כלא את המינוטאורוס בלבירינת (מבוך) שבנה דיידלוס במצוותו, כדי להסתיר את המינוטאורוס מעין אדם. (איור 7 עמוד 37)

המיתוס של קנוסוס — תזאוס והמינוטאורוס

אַייגֵאוּס מלך אתונה עבר דרך העיר טְרוֹיזֶן (דרומית־מערבית לאתונה), ושם היה לו רומן קצר עם נערה בשם אַייתְרה, בתו של המלך. כשעזב אייגאוס את העיר, השאיר חרב וזוג סנדלים מתחת לסלע גדול, ואמר לאייתרה שאם ייוולד לה בן שיהיה חזק דיו כדי להזיז את הסלע, עליה לשלוח אותו לאתונה עם החרב והסנדלים. אייתרה קראה לבן שנולד לה תֶזֵאוּס. כשגדל, הזיז תזאוס את הסלע ועשה דרכו לאתונה, תוך שהוא נאלץ להתמודד עם סוגים שונים של מכשולים. בהגיעו לאתונה הכיר בו אייגאוס כבנו, וגייס אותו להתמודדות עם מחויבות גדולה ואיומה שהייתה לאתונאים כלפי כרתים: מדי שנה נאלצו האתונאים לשלוח שבעה נערים ושבע נערות כדי שיהיו לטרף למינוטאורוס. האתונאים ערכו הגרלה כדי לקבוע מי יישלח באותה שנה, ותזאוס התנדב ללכת. לפני שיצא לדרך הורה לו אייגאוס להניף מפרש לבן בבואו הביתה אם יצליח להרוג את המינוטאורוס.

תזאוס הגיע לקנוסוס ושם התאהבה בו אָרִיאַדְנֶה, בתו של מינוס, והתחננה בפני דיידלוס שיעזור לה. דיידלוס הורה לה לתת לתזאוס פקעת חוטים שאת קָצֵהָּ יקשור בכניסה ללבירינת. היה עליו לגלול מאחוריו את הפקעת בעודו מחפש את המינוטאורוס כדי לא לתעות בדרך בתוך הלבירינת ולמצוא את דרכו החוצה. תזאוס עשה זאת, הרג את המינוטאורוס, ויצא בספינה לאתונה עם אריאדנה. תזאוס נטש את אריאדנה לאנחות באי נקסוס, והפליג הלאה לאתונה, אך שכח להניף מפרש לבן. אייגאוס, שציפה מדי יום לשיבת בנו, ראה מפרש שחור, קפץ לים וטבע. מאז נקרא הים "הים האגאי". תזאוס נעשה מלך אתונה.

ראינו עתה שני מיתוסים מפורסמים הקשורים בתרבות המינואית. אבל מהו בעצם מיתוס?