מבוך הבניינים הנמוכים

בלי חולצות

עשן הסיגריה מסתבך לי בשיער, נובר בקשרים, מתפוגג באוויר הדק, הקר. סוסי פרא חוצים את הכביש המהיר לנגד עיניי. אני מאחרת, מאחרת שוב.

ניסיתי, אהוב שלי, באמת שניסיתי. אבל זו המציאות, וכדאי שנשלים איתה. אני מאחרת, סוסי פרא, קשרים בשיער.

כשהייתי אבל לא הייתי בישיבות בעבודה, הרגשתי שהלב שלי מתפוצץ מתחת לעור. החזייה מתחת לחולצה המכופתרת הלבנה שלי עלתה באש. ישבתי שם ונשרפתי, לעיניי כל המנהלים והסמנכ"לים ואנשי יחסי הציבור ומחזיקי המפתחות לגיהינום. והם שתו קאפיריניות ואכלו פרשוטו. הם בגדו בנשים ושכבו עם גברים, הן ליקקו נשים וסטרו לגברים בחליפות לטקס. תשע עד חמש הרגשתי ריקנות, הייתי לבד בעולם. השניות הבודדות ביותר בעולמי היו כשהפלאפון רטט והמיילים נכנסו ומחזיקי המפתחות לכל סוגי הגיהינום עברו במיטות שלי, בדירות שלי. בעולמות שלי. רציתי אל סוסי הפרא. רציתי למחוק את כל הכבישים המהירים בעולם ולנשום עצים עמוק אל תוך הריאות, ככה עמוק שהחזייה מתחת לחולצה המכופתרת הלבנה שלי תיכנע, ותשחרר את הלב הפרוע. הגומייה תשתחרר מהשיער, האיפור ייזל לי מהעיניים, אני אפסיק להתפלש בבוץ, ואשטוף את גופי בנהר. הדגים ילטפו אותי, השמש תסנוור, אתה תהיה איתי. בלי שמיכות, בלי מפתחות, בלי חולצות.