מבוך הרוחות כרך א

1

בלילה ההוא חלמתי שחזרתי לבית הקברות לספרים נשכחים. שוב הייתי בן עשר, והתעוררתי בחדר השינה הישן שלי בתחושה שאבד לי זכר פניה של אמי. ידעתי — באופן שבו יודעים דברים בחלומות — כי האשמה בי ורק בי משום שאינני ראוי לזכור אותה, ומשום שלא היה בכוחי לעשות עמה צדק.

כעבור זמן־מה נכנס אבי, שנחרד מזעקות המצוקה שלי. אבי, אשר בחלומי עוד היה צעיר ועדיין היו לו תשובות לכל השאלות שבעולם, ניחם אותי בחיבוקו. לאחר מכן, כאשר האורות הראשונים נדלקו ושירטטו את קווי המתאר של ברצלונה הערפילית, יצאנו לרחוב. אבי, ממניע כלשהו שנסתר ממני, ליווה אותי רק עד השער. שם שמט את ידי והניח לי להבין שאת המסע הזה עלי לעשות לבדי.

התחלתי ללכת, אולם אני זוכר כי הבגדים הכבידו עלי כמו גם הנעליים, אפילו עורי היה כבד. כל צעד שעשיתי הצריך מאמץ רב יותר מקודמו. כשהגעתי לשדירות לאס רמבלס הבחנתי שהעיר נשארה כלואה ברגע אחד של נצח. הבריות עצרו מלכת ונראו קפואות כמו דמויות בתמונה עתיקה. יונה שהחלה במעופה נראתה כמו רישום מטושטש של מוטות כנפיים. גרגירי אבק ריחפו באוויר ללא ניע כמו אבקת אור. מימי המזרקה של קָנָלֶטֶס זהרו בחלל הריק כמו מחרוזת של דמעות גביש.

לאיטי, כאילו ניסיתי ללכת מתחת למים, הצלחתי להתקדם באותה ברצלונה מכושפת, קפואה בזמן, עד שהגעתי לבית הקברות לספרים נשכחים. עצרתי שם, מותש. לא הצלחתי להבין מהו אותו מטען בלתי נראה שנשאתי עלי, אשר שיתק את צעדי. נקשתי במקוש הדלת אך איש לא הגיע לפתוח לי. הקשתי שוב ושוב באגרופי על שער העץ הכבד. למרות זאת השומר התעלם מתחינתי. לבסוף, עייף עד מאוד, כרעתי על ברכי. רק אז, כשחשבתי על הכישוף שהכביד על צעדי, נאחזתי ודאות נוראה כי גורלי קשור בגורלה המתעתע של העיר, וכי לעולם לא אצליח להעלות בזיכרוני את פניה של אמי.

ברגע ההוא, כשכבר איבדתי כל תקווה, גיליתי אותה. פיסת המתכת היתה חבויה בתיק הפנימי של המקטורן שלי, אותו מקטורן של בית הספר התיכון עם ראשי התיבות של שמי רקומים עליו בכחול. מפתח. שאלתי את עצמי כמה זמן נשאתי אותו בבלי דעת. המפתח, עשוי יציקת ברזל, היה כבד כמעט כמו מצפוני. במאמץ רב עלה בידי לאחוז בו בשתי ידי ולקרב אותו לחור המנעול. היה עלי להתאמץ ביותר כדי להצליח לסובב אותו. כשכבר חשבתי שלעולם לא אצליח לעשות זאת המנעול נכנע, והשער החליק כלפי פנים.

בכניסה לארמון הישן היה אולם בעל תקרה מקומרת, מואר בשורה של נרות דולקים שהתוו את הדרך. שקעתי בתוך האפלולית ושמעתי את הדלת נסגרת מאחורי גבי. או־אז זיהיתי את אותו פרוזדור המעוטר תבליטים של מלאכים ויצורים אגדיים, שחרגו מבין הצללים ונדמה כי נעו לקול צעדי. הלכתי לאורך הפרוזדור עד לקמרון שנפתח לתוך מרתף גדול, ונעצרתי על הסף. המבוך השתרע לפני בתעתועים אין קץ. מבנה לולייני של גרמי מדרגות, מנהרות, גשרים וקשתות נתונים בתוך עיר אינסופית, עשויה מכל הספרים עלֵי אדמות, מתנשאת לעבר כיפת זכוכית ענקית.

אמי המתינה שם, למרגלות המבנה. היא שכבה בתוך ארון מתים פתוח, ידיה שלובות על חזהּ, עורה חיוור כמו השמלה הלבנה שעטפה את גופה. שפתיה היו חתומות ועיניה עצומות. היא היתה שרויה במנוחת עולמים של הנפשות האבודות. שלחתי את ידי ללטף את פניה. עורה היה צונן כמו שיש. אזי פקחה את עיניה, ומבטה האפוף זיכרונות ננעץ בעיני. כאשר פשקה את שפתיה המכחילות והחלה לדבר, צליל קולה היה כה חודר, שצילצל באוזני כמו רכבת משא ועקר אותי מהרצפה, הניף אותי באוויר וטילטל אותי בנפילה אינסופית, בעוד קולה מהדהד בחלל העולם.

אתה חייב לספר את האמת, דניאל.

התעוררתי באחת בחדר השינה האפלולי, שטוף זיעה קרה, ומצאתי את גופה של בֶּאָה לצדי. היא חיבקה אותי וליטפה את פני.

"שוב?" מילמלה.

הינהנתי ונשמתי נשימה עמוקה.

"דיברת. מתוך חלום."

"מה אמרתי?"

"לא הצלחתי להבין," שיקרה בֶּאָה.

הבטתי בה, והיא חייכה אלי חיוך שנראה מלא חמלה, ואולי היתה זו רק סבלנות.

"אתה יכול לישון עוד קצת. השעון המעורר יצלצל רק בעוד שעה וחצי, והיום יום שלישי."

יום שלישי פירושו שזהו תורי לקחת את חוליאן לבית הספר. עצמתי עיניים והעמדתי פני ישן. כאשר שבתי ופקחתי אותן כעבור כמה דקות, ראיתי את בֶּאָה מביטה בי.

"מה?" שאלתי.

היא רכנה מעלי ונשקה לי רכות על שפתי. ריחה היה ריח קינמון.

"גם לי אין חשק לישון," רמזה.

התחלתי להפשיט אותה בחיפזון. עמדתי לסלק את הסדינים ולהטיל אותם לרצפה כאשר שמעתי קול צעדים קלים מאחורי דלת חדר השינה. בֶּאָה החזיקה את ידי השמאלית בין ירכיה והזדקפה, שעונה על מרפקה.

"מה קרה, חמוד?"

חוליאן הקטן התבונן בנו מהדלת בארשת פנים נכלמת ומבולבלת.

"יש מישהו בחדר שלי," לחש.

בֶּאָה השמיעה אנחה והושיטה לו את ידיה. חוליאן מיהר להתכרבל בחיק אמו, ואני נטשתי כל תקווה למימוש החטא המתוכנן.

"נסיך הארגמן?" שאלה בֶּאָה.

חוליאן הינהן, מלא צער.

"אבא ייכנס לחדר שלך ברגע זה ויבריח אותו במכות כדי שלא יחזור אף פעם."

הבן שלנו נעץ בי מבט נואש. איזו תועלת מביא אב אם אינו יכול לבצע עלילות גבורה מסוג זה. חייכתי אליו וקרצתי בעיני.

"במכות," חזרתי, בתנועה מלאת כעס ככל האפשר.

חוליאן הרשה לעצמו בדל חיוך. קמתי מהמיטה והלכתי לאורך הפרוזדור לחדרו. החדר הזכיר לי את חדרי כשהייתי בגילו, חדר מסוים אחד בקומה שלמטה, עד שלרגע תהיתי אם אינני ממשיך להיות שבוי בחלומי. התיישבתי על קצה המיטה והדלקתי את מנורת הלילה. חוליאן התגורר בחדר גדוש צעצועים, שאחדים מהם ירש ממני, ובעיקר ספרים. עד מהרה גיליתי את החשוד נחבא מתחת למזרן. לקחתי לידי את הספר הקטן בעל הכריכה השחורה ופתחתי אותו בעמוד הראשון.

כבר לא ידעתי איפה להחביא את הספרים האלה. ככל שהפעלתי את דמיוני למצוא מקומות מחבוא חדשים, חוש הריח של בני מצא אותם כהרף עין. עילעלתי בדפי הספר והוצפתי זיכרונות.

כאשר חזרתי לחדרי, אחרי שהבטחתי פעם נוספת את מקומו של הספר מעל ארון המטבח — מקום שבו ידעתי כי במוקדם או במאוחר ימצא אותו בני — מצאתי את חוליאן בזרועות אמו. שניהם היו שקועים בשינה. עצרתי כדי להתבונן בהם מפתח הדלת, שרוי באפלולית. הקשבתי לנשימותיהם העמוקות, ושאלתי את עצמי במה זכה הגבר המאושר ביותר בעולם להיות ראוי למזלו הטוב. התבוננתי בהם ישנים חבוקים, רחוקים מהעולם, ולא יכולתי שלא להיזכר בפחד שחשתי בפעם הראשונה שבה ראיתי אותם חבוקים כך.

2

מעולם לא סיפרתי זאת לאיש, אך בלילה שבו נולד בני חוליאן וראיתי אותו לראשונה בזרועות אמו, שקוע באותה שלווה ברוכה של מי שעדיין אינם יודעים בבירור לאיזה מין מקום הגיעו, נתקפתי דחף להתחיל לרוץ ולא לעצור עד שאגיע לסוף העולם. הייתי אז צעיר מאוד, וללא ספק החיים עדיין היו גדולים עלי, אולם ככל שאמציא תירוצים, עוד עומד בפי הטעם הרע של הבושה על הפחדנות שהשתלטה עלי, וכן, למרות כל השנים שחלפו מאז, על כך שלא היה לי האומץ להתוודות בפני מי שצריך הייתי לעשות זאת.

הזיכרונות שאדם מנסה להדחיק הם אלה שאינם נותנים לו מנוח. הזיכרון שלי הוא ממבנה מקורה גגות לאינספור, וקרן אור בצבע חום־צהבהב שמפיצה מנורה רחוקה, משרטטת מִתאר של מיטה, שעליה שוכבת נערה, בקושי בת שבע־עשרה, וילד בזרועותיה. כאשר בֶּאָה, מעולפת למחצה, הביטה בי וחייכה, מלאו עיני דמעות. כרעתי ברך ליד מיטתה וטמנתי את פני בחיקה. חשתי שהיא לוקחת את ידי ולוחצת אותה בכוחותיה האחרונים.

"אני לא מפחדת," מילמלה.

אולם אני פחדתי. ולרגע אחד, שאני בוש בו עד היום, רציתי להיות לא משנה היכן, הרחק מאותו חדר, לצאת הרחק מתוך עורי. פֶרמין התבונן במחזה מדלת החדר, וכמו תמיד ידע לקרוא את מחשבותי לפני שניסחתי אותן במילים. הוא לא הניח לי לפצות פה, ורק נטל את זרועי, משאיר את בֶּאָה ואת הילד בחברתה הטובה של ארוסתו ברנרדה, והוביל אותי למבואה, אולם גדול בעל קירות משופעים, שרוי באפלולית.

"אתה עדיין בחיים, דניאל?" שאל.

הינהנתי קלות בעודי מנסה להשיב לעצמי את נשימתי שנעתקה. כאשר ביקשתי לחזור לחדר, פרמין עצר בעדי.

"תראה, בפעם הבאה שתיכנס לשם, תצטרך לבוא כמו לתוך מקדש. למזלנו סניורה בֶּאָה עדיין מחוסרת הכרה למחצה, והיא לא תשים לב שהטקס לא היה מושלם. עכשיו, אם תרשה לי לתת לך עצה, אני חושב שאנחנו זקוקים למנה של אוויר צח כדי להשתחרר מהפחד ולנצל טוב יותר את ההזדמנות השנייה."

בלי להמתין לתשובה פרמין הושיט לי את זרועו והוביל אותי לאורך הפרוזדור, עד לגרם מדרגות שהוליך אותנו למעקה תלוי בין ברצלונה לשמים. משב רוח קר ונשכני ליטף את פני.

"עצום את עיניך ונשום עמוק שלוש פעמים. אל תמהר, תדמיין שהריאות שלך מגיעות עד הנעליים," יעץ פרמין. "זהו תכסיס שלימד אותי נזיר טיבטי מהמפרץ הפרסי, שהכרתי כאשר עבדתי כפקיד קבלה ומנהל חשבונות באחד מבתי הבושת בנמל. הוא לא ידע כלום, חסר הבושה הזה..."

נשמתי עמוקות שלוש פעמים כנדרש, ועוד שלוש פעמים כתוספת, שואף אל קרבי את יתרונות האוויר הצח שהבטיחו פרמין והגורו שלו, הנזיר הטיבטי. הרגשתי שראשי מסתחרר קמעה, אולם פרמין תמך בי.

"אל תיכנס לי לקיפאון עכשיו. אתה רשאי לרעוד קצת, אבל הסיטואציה מחייבת שלווה, לא תדהמה."

פקחתי את עיני, ולרגלי השתרעו רחובות נטושים ועיר מנמנמת. השעה היתה שלוש בלילה, ובית החולים סן פאולו היה שרוי בדמדומים עצלים. המצודה העשויה כיפות, צריחים וקשתות הציגה ערבסקות בתוך הערפל שירד מעל פסגת הר כרמלו. התבוננתי בדממה באותה ברצלונה אדישה, זו שניתן לראות רק מבתי החולים, מנוכרת למצוקות ולתקוות של הצופה בה, והנחתי לכפור לעטוף אותי עד שמוחי יצטלל.

"אתה חושב שאני פחדן?" שאלתי.

פרמין נעץ בי את מבטו ומשך בכתפיו.

"אל תהיה דרמטי. אני חושב שאתה נתון במתח רב ובעצבות, שזה בעצם אותו הדבר, כורע תחת עול האחריות ותעתועי הגורל. למזלנו, בידי מצוי הפתרון."

הוא משך בשולי מעיל הרוח שלו, בזאר מדהים של מיני נפלאות, שגרם לו להיראות לפעמים כמו צמח מרפא מהלך, מוזיאון של מוזרויות, מאגר של פריטים ושרידים שנגאלו מאלף שוקי פשפשים ודוכני מציאות של עולם ומלואו.

"אני לא מבין איך אתה מסוגל לסחוב עליך כל כך הרבה סמרטוטים, פרמין."

"פיזיקה מתקדמת. אם מביאים בחשבון את האנטומיה הכחושה שלי, שמורכבת בעיקר משרירים ומסחוסים, הארסנל הקטן הזה מחזק את שדה הכבידה שלי ומספק עוגן מוצק נגד רוחות הגאות והשפל. ואל תחשוב שאני מתכוון להיפטר בקלות מאותם שליחים שמשתינים מחוץ לסיר. הרי אנחנו לא עלינו לכאן כדי לשנות את הקלפים שחילק לנו הגורל ולא כדי לקלוף אגסים."

לאחר שהשמיע אזהרה זו שלף פרמין מאחד הכיסים המרובים בקבוקון של בדיל וחלץ ממנו את הפקק. הוא ריחרח את התכולה כאילו היה לה ריח גן עדן וחייך בשביעות רצון. אחר הושיט לי את הבקבוקון והינהן, מביט בעיני בכובד ראש.

"שתה עכשיו או שתצטער לעד."

קיבלתי את הבקבוק בפנים קודרות.

"מה זה? יש לזה ריח של אבק שריפה."

"שטויות. זה רק קוקטייל שמיועד להחיות מתים ונערים שכורעים תחת כובד האחריות שהפיל עליהם הגורל. זהו מתכון מנצח שפיתחתי, עשוי על בסיס אניס דל מונו ומשקאות חריפים אחרים מעורבבים עם טיפת ברנדי, שאני קונה מהצועני בעל העין האחת מהקיוסק שבפינת הרחוב. כל זה מהול בליקר מתוק וריחות מהר המונטסראט,1 בשביל לתת לבקבוקון הזה ניחוח שאין לטעות בו של גן ירק קָטָלַנִי."

1 Montserrat: הר בקטלוניה, כחמישים קילומטר מצפון־מערב לברצלונה נחשב לאתר קדוש לנצרות. על פסגתו נמצא המנזר הבנדיקטיני סנטה מריה דה מונטסראט, ובו פסל "הבתולה ממונטסראט".

"אֵם האלוהים!"

"קדימה, כאן המקום להוכיח מי אמיץ ולמי אין ביצים. קח לגימה, תחשוב שאתה ליגיונר שהתגנב למשתה חתונה."

שמעתי בקולו ולגמתי מאותו משקה שׂטני, שטעמו כשל בנזין מעורב בסוכר. האלכוהול שרף את קרבי, ולפני שהספקתי להתאושש, החווה פרמין תנועה המורה לי לחזור על הפעולה. מחאות לא יועילו כאן, גם לא רעידת אדמה בקרביים. העריתי אל קרבי מנה שנייה והודיתי בלבי לערפול החושים שנגרם מאותו משקה.

"איך זה? יותר טוב, נכון? זהו המשקה של האלופים."

הינהנתי בלי שכנוע, מתנשף ופורם את כפתורי הצווארון. פרמין ניצל את שעת הכושר ללגום בעצמו מן המשקה וטמן שוב את הבקבוקון במעיל הרוח שלו.

"אין כמו הכימיקה לגבור על הליריקה. רק אל תתחיל להתרגל לזה, אלכוהול הוא כמו רעל עכברים או כמו טוּב לב — ככל שמרבים להשתמש בו, כך הוא פחות משפיע."

"אני אזהר."

פרמין הוציא שני סיגרי הוואנה שביצבצו מאחד הכיסים האחרים של מעיל הרוח שלו, אולם שמר על פנים רציניות.

"שמרתי אותם ליום הזה, את שני הנציגים האלה של הגיהינום, כדי לחגוג עם חותני לעתיד לבוא דון גוּסטָאבוֹ בַּרסֶלוֹ, אבל נראה לי שמוטב להשאיר אותם ליום אחר. אתה לא נראה לי במצב טוב, ולא כדאי שהילד יתייתם ביום שבו הוא נולד."

פרמין טפח על גבי בחיבה והמתין כמה רגעים, עד שאדי הקוקטייל שלו יתמוססו אל תוך דמי, וערפל של שלווה אלכוהולית יחליף את הפחד העמום שסגר עלי. ברגע שפרמין זיהה את המבט הזגוגי בעיני ואת האישונים המורחבים שהעידו על תרדמת חושים מוחלטת, פתח בנאום שללא ספק הכין במשך כל הלילה.

"דניאל, ידידי, רצה אלוהים — או מי שלא יהיה ממלא מקומו בהיעדרו — שיהיה קל יותר להיות אב ולהביא לעולם ילד מאשר להשיג רישיון נהיגה. הנסיבות המצערות הן שמספר רב מדי של מפגרים, בורים ותימהונים מרשים לעצמם להתרבות ונושאים את האבהות כמדליה על החזה, למזלם הרע של היצורים הרכים שהולידו לחרפתם. על כן אני דובר מתוך הסמכות שמעניקה לי עובדת היותי גם אני באותה חברה, מאחר שהכנסתי להיריון את ברנרדה האהובה שלי מיד אחרי שהחלו לפעול בלוטות המין והנישואים המקודשים שהיא דרשה ממני, אשר בלעדיהם לא ניתן לעשות זאת, ועל כן ביכולתי להתלוות אליך במסע הזה של אחריות הורית. עלי לאשר, ואני מאשר, כי דניאל סֶמפֶּרֶה גיספֶּרט, שעודנו טירון בשלב הראשוני של הבגרות, למרות קוצר האמונה שהוא חש ברגע זה ביכולתו להיות אבי משפחה, הנו ויהיה הורה למופת גם אם אינו מנוסה בשטח זה וחולם בהקיץ בדרך כלל."

באמצע הדרשה לא הבנתי עוד דבר, אם בשל השפעת המשקה החריף ואם בשל להטוטי התחביר שהפגין חברי הטוב.

"פרמין, אני לא בטוח שהבנתי מה אתה אומר."

הוא נאנח.

"רציתי לומר שאני כבר יודע כי ברגעים אלה אתה עומד לצאת מדעתך מרוב דאגה ושכל זה מבלבל מאוד, דניאל, אבל כמו שכבר אמרתי לרעייתך הקדושה, אינך צריך לפחד. כי הילדים, לפחות הילד שלך, מגיעים עם פת לחם בידם ועם תוכנית מוכנה, וכי אם בנפשו של האדם יש רק מעט יושר והגינות ובקודקודו מעט מוח, הוא ימצא את הדרך לא להרוס את חייהם, ולהיות לאב שבו לעולם לא יהא עליהם להתבייש."

הבטתי מזווית עיני באותו ילדון שהבאתי לעולם ושתמיד יהיה לו מה לומר, במילה אחת או בעשרת אלפים מילה, כיצד לפתור את כל הבעיות, למרות נטייתי הברורה לעצלות קיומית.

"הלוואי שזה יהיה כל כך קל כמו שאתה מתאר את זה, פרמין."

"שום דבר בעל ערך בחיים האלה איננו קל, דניאל. כשהייתי צעיר חשבתי שעל מנת להתהלך בעולם די ללמוד לעשות שלושה דברים. האחד: לקשור את שרוכי הנעליים, השני: להפשיט אישה בהסכמתה, והשלישי: לקרוא, על מנת להתענג מדי יום על כמה דפים שחוברו מתוך הארה ובתבונה. היה נדמה לי כי אדם שדורך בשתי רגליו על האדמה ויודע להעריך את המילים ולהקשיב למוזיקה שהן מפיקות חי יותר, ובעיקר חי טוב יותר. אבל השנים לימדו אותי כי בכל אלה לא די, וכי לפעמים החיים מציעים לנו הזדמנות לשאוף ליותר מאשר להיות הולך על שתיים שאוכל, מחרבן ותופס מקום זמני בחלל. והיום הגורל, בעיוורונו האינסופי, רצה להציע לפניך הזדמנות זו."

הינהנתי בפקפוק.

"ואם אני לא ראוי?"

"דניאל, אם יש דמיון כלשהו בינינו, הריהו שאתה ואני התברכנו במזל טוב, כשהשגנו נשים שאיננו ראויים להן. ברור כשמש כי במסע הזה הן עולות עלינו פי מאה, וכי עלינו רק לנסות לא לאכזב אותן. מה אתה אומר?"

"שהייתי שמח להאמין לכל מילה שלך, אבל קשה לי עם זה."

פרמין נד בראשו. הוא לא ייחס חשיבות למה שאמרתי.

"אל תדאג, זהו הבלבול הרוחני ששפכתי עליך שמערפל את מעט הסבלנות שיש לך לרטוריקה הגבוהה שלי. אבל אתה הרי יודע שבדרכים האלה צברתי הרבה יותר קילומטרים ממך, ובדרך כלל ההיגיון שלי עולה על זה של חבורת קדושים."

"עם זה אני לא מתווכח."

"וטוב אתה עושה. כי היית מפסיד כבר בהתחלה. אתה בוטח בי?"

"כמובן, פרמין. אני אלך איתך עד סוף העולם, אתה יודע את זה."

"אם כך שמע בקולי ותבטח גם בעצמך, כמו שאני בוטח בך."

הבטתי בעיניו והינהנתי לאיטי.

"כבר חזרה אליך בינתך?" שאל.

"אני חושב שכן."

"אם כך מחק את הפרצוף העצוב הזה, שים לב שהאיבר הגברי שלך נמצא במקום המתאים, וחזור לחדר לחבק את סניורה בֶּאָה ואת התינוק, כמו הגבר ששנינו יודעים שאתה עומד להיות. משום שאין לי ספק שהנער הזה, שהיה לי הכבוד להכיר לפני שנים לילה אחד מתחת לקשתות של פלאסה ריאל, ושכל כך הרבה פעמים הפחיד אותי מאז, יהיה גיבור ההרפתקה הזאת. לפנינו עוד הרבה שנות חיים, דניאל, ומה שמחכה לנו איננו עניין פשוט. אתה איתי? עד לסוף העולם הזה, אשר לפי מה שאומרים לנו יכול להיות מעבר לפינה?"

לא עלה בדעתי דבר אחר מאשר לחבק אותו חיבוק אמיץ.

"מה הייתי עושה בלעדיך, פרמין?"

"היית טועה לעתים קרובות. ואם כבר מדברים על זהירות, שים לב כי אחת מתופעות הלוואי הרווחות ביותר של המשקה השׂטני שזה עתה שתית, היא צמצום זמני של הצניעות והתעוררות־מה של הרגשנות. לכן כשסניורה בֶּאָה תראה אותך עכשיו נכנס אל החדר, הבט בעיניה כדי שהיא תדע שאתה באמת אוהב אותה."

"היא כבר יודעת."

פרמין, סבלני, נד בראשו לשלילה.

"שמע בקולי," התעקש, "אין צורך שתאמר לה את זה אם אתה נבוך, כאלה הם הגברים, והורמון המין לא עוזר לבטא את המילים. אבל עליה להרגיש את זה. כי את הדברים האלה צריך להראות, לא רק להשמיע. ולא רק בימות חג, כל יום ויום."

"אני אנסה."

"תעשה יותר מאשר לנסות, דניאל."

וכך, נדחף לפעולה על ידי פרמין, ועל ידי המפלט הנצחי השברירי של גיל ההתבגרות שלי, חזרתי לחדר שבו המתין לי גורלי.

שנים רבות לאחר מכן חזר לתודעתי זכר אותו לילה, כאשר מצאתי מקלט עם שחר בחדר האחורי של חנות הספרים הישנה ברחוב סנטה אנה, ושוב ניצבתי מול הדף הריק, תוהה איך אתחיל להבהיר לעצמי את הסיפור האמיתי של משפחתי, משימה ששקדתי עליה חודשים או שנים בלא שהצלחתי להפיק שורה ראויה אחת.

פרמין, מנצל פרץ של נדודי שינה עקב הצורך לעכל חצי קילו של בשר חזיר צלוי, החליט לבקר אותי עם שחר. כשראה אותי מתייסר מול דף ריק, חמוש בעט נובע שמטפטף כמו מכונית משומשת, התיישב לידי והרים את ערימת הדפים המקומטים שהתגוללו לרגלי.

"אל תיעלב, דניאל, אבל האם יש לך שמץ של מושג מה אתה עושה?"

"לא," הודיתי. "אולי אם ארכוש מכונת כתיבה זה ישנה הכול. הפרסומת טוענת ש'אנדֶרווּד' היא הבחירה של איש המקצוע."

פרמין שקל את הבטחת הפרסום, אך שלל אותה בתוקף.

"בין הקלדה לכתיבה מפרידות שנות אור."

"תודה על העידוד. ואתה, מה אתה עושה כאן בשעה זו?"

פרמין טפח על בני מעיו.

"העיכול של חזרזיר צלוי שלם מהפך את קיבתי."

"אתה רוצה מעט סודה לשתייה?"

"מוטב שלא. תסלח לי, אבל זה יגרום לי לשלשל כל הלילה, ואז לבטח לא אצליח לעצום עין."

נטשתי את העט ואת המאמץ למצוא משפט אחד שיש בו כדי להועיל וחיפשתי בעיני את מבטו של ידידי.

"הכול בסדר, דניאל? חוץ מהמאמץ חסר התועלת שלך להעפיל אל היכל הספרות, אני מתכוון..."

משכתי בכתפי. פרמין, כמו תמיד, הופיע ברגע הקריטי, מצדיק את מעמדו כשד שיוצא מהמכונה.

"אני לא יודע בדיוק איך לשאול אותך משהו שכבר הרבה זמן מסתובב לי בראש," ניסיתי את מזלי.

הוא כיסה את פיו והשמיע גיהוק קצר אך מעומק הלב.

"אם זה קשור לחדר המיטות," אמר ללא בושה, "אני מזכיר לך שבתחומים האלה אני כמו אקדמאי עם תעודות."

"לא, זה לא קשור לחדר המיטות."

"חבל, כי לא מכבר נודע לי על כמה טריקים חדשים..."

"פרמין," קטעתי אותו, "אתה חושב שחייתי את החיים שהייתי אמור לחיות? שהגשמתי את עצמי?"

ידידי לא מצא מילים. הוא השפיל את מבטו ולחש, "אל תאמר לי שזה מה שבאמת מטריד אותך, הקטע הזה עם בלזק. חיפוש רוחני וכל זה..."

"האם אנחנו לא כותבים כדי להבין טוב יותר את עצמנו ואת העולם?"

"לא, אם אנחנו יודעים מה שאנו עושים, מה שאי־אפשר לומר עליך..."

"אתה כבד מאוד בתור כומר וידויים, פרמין. בוא קצת לקראתי."

"חשבתי שאתה מתכוון להפוך לסופר, לא לקדוש."

"אמור לי את האמת. אתה שמכיר אותי מאז שהייתי ילד, האם איכזבתי אותך? האם הייתי אותו דניאל שציפית לו? זה שאמי רצתה שאהיה? אמור לי את האמת."

פרמין גילגל את עיניו.

"האמת היא השטויות שאנשים אומרים, כאשר הם חושבים שהם יודעים משהו, דניאל. אני יודע על האמת כמו שאני יודע מה גודל החזייה שלובשת הנקבה הנפלאה ההיא בעלת השדיים השופעים בסרט שראינו אתמול בקולנוע קפיטול."

"קים נובאק," הבהרתי.

"זו שאלוהים וכוח המשיכה מהללים את שמה. ולא, אני לא יכול לומר שהתאכזבתי, דניאל. מעולם לא. אתה בן אדם טוב וחבר טוב. ואם אתה שואל לדעתי, אז כן, אני מאמין שאמך המנוחה איזבלה היתה גאה בך, והיתה רואה בך בן טוב."

"אבל לא סופר טוב," חייכתי.

"תראה, דניאל. אתה סופר כמו שאני כומר דומיניקני. ואתה יודע את זה. ושום עט או מכונת כתיבה תחת השמש לא ישנו את זה."

נאנחתי ושקעתי בשתיקה ממושכת. פרמין הביט בי בהרהור.

"אתה יודע משהו, דניאל? מה שאני באמת חושב זה שאחרי כל מה שאתה ואני עברנו יחד, אני עודני אותו ביש מזל שמצאת זרוק ברחוב ושלקחת אליך מתוך רחמים, ושאתה עודך אותו פעוט אומלל שמסתובב אבוד בעולם ונתקל במסתורין שלא ניתן לפענח, וחושב שאם בדרך נס יצליח לפתור אותו, יחזיר לעצמו את דמות דיוקנה של אמו ואת זיכרון האמת שהעולם גזל ממנו."

שקלתי את דבריו, שנגעו עמוק בלבי.

"כל כך נורא יהיה אם זה מה שיקרה?"

"יכול להיות יותר גרוע. אתה יכול להיות סופר, כמו חברך קאראך."

"אולי הייתי צריך למצוא אותו ולשכנע אותו שעליו לכתוב את הסיפור הזה," הצעתי. "את הסיפור שלנו."

"זה מה שאומר לפעמים בנך חוליאן."

הבטתי בפרמין מזווית עיני.

"חוליאן אומר מה? מה חוליאן יודע על קאראך? אתה דיברת עם בני על קאראך?"

פרמין לבש את המבט הרשמי שלו של שֶׂה מובל לטבח.

"אני?"

"מה סיפרת לו?"

משהבין את חשיבות העניין, פרמין התעשת.

"דברים של מה בכך. איך אתה רושם הערות בשוליים של כל מה שבהישג ידך. העניין הוא שהילד סקרן מאוד ונבון במיוחד, וכמובן קולט הכול ומקשר בין הקצוות. אני לא אשם שהפעוט קורא מחשבות, מה שאתה לא מצליח לעשות."

"אֵם האלוהים... ובֶּאָה יודעת שאתה דיברת עם הילד על קאראך?"

"בזוגיות שלכם אני לא מתערב. אבל אני לא מאמין שיש משהו שסניורה בֶּאָה לא יודעת או לא משערת."

"אני אוסר עליך בכל תוקף לדבר עם בני על קאראך, פרמין."

הוא קירב את ידו לחזהו והינהן בחגיגיות.

"השפתיים שלי חתומות. שתיפול עלי המאֵירה השחורה אם ברגע של הסחת הדעת אפר התחייבות חגיגית זו של שתיקה."

"ואתה גם לא צריך להזכיר את קים נובאק. אני מכיר אותך."

"בעניין הזה אני חף מפשע, כמו האפיפיור שמטהר את העולם מחטאים. משום שאת הנושא הזה הילד חילץ ממני, הוא לא טיפש כלל."

"אתה בלתי אפשרי."

"אני מקבל עלי ברצון את ההתגרויות הבלתי צודקות שלך, משום שאני יודע שהן נובעות מהתסכול שלך להוכיח את גאונותך. האם יש לך שם נוסף להוסיף לרשימה השחורה של אלה שאין לנקוב בשמם, פרט לקאראך? בּאקוּנין? אֶסתרֶליטה קאסטרוֹ?"

"למה שלא תשכב לישון ותניח אותי לנפשי, פרמין?"

"ולהניח אותך כאן לבדך אל מול הסכנה? שים לב, דרוש לפחות מבוגר אחראי אחד בקהל."

פרמין בחן את העט הנובע ואת תלולית דפי הפוליו הלבנים שנערמה על שולחן הכתיבה, מתבונן בהם במדוקדק כאילו היו ערכה של מכשירי ניתוח.

"אתה כבר יודע איך להתחיל במשימה הזאת?"

"לא, בדיוק עמדתי להתחיל כשאתה הגעת והתחלת לדבר דברי הבל."

"שטויות. בלעדַי לא תצליח לכתוב אפילו רשימת קניות."

משוכנע לבסוף, ומשלים עם משימת הענק המצפה לנו, הוא התמקם באחד הכיסאות לצדי והביט בי בדריכות, באותה נחישות של מי שכמעט אינם זקוקים למילים כדי להבין זה את זה.

"ואם כבר מדברים על רשימות, תראה, בעסק הזה אני מבין מעט מאוד, אלא אם כן מדובר בייצור משקה חריף ובשימוש בו, אבל נדמה לי שלפני שמתחילים לספר משהו יש להכין רשימה של מה שרוצים לספר. אינוונטר."

"מפת דרכים?" הצעתי.

"מפת דרכים זה מה שדרוש לאדם שאינו יודע בדיוק לאן פניו מועדות, וכך הוא משכנע את עצמו או טיפש נוסף שיוביל אותו למקום זה או אחר."

"זה לא רעיון כל כך גרוע. הונאה עצמית היא הסוד של כל משימה בלתי אפשרית."

"אתה רואה? אנחנו צמד מנצח. אתה כותב ואני חושב."

"אם כך, תחשוב בקול."

"יש מספיק דיו בקסת הזאת למסע הלוך ושוב, אל הגיהינום ובחזרה?"

"מספיק בשביל לפתוח במסע."

"עכשיו צריך רק להחליט במה תתחיל הרשימה."

"למה שלא נתחיל לספר איך הכרת אותה?"

"את מי?"

"מי אם לא, פרמין, אליסיה שלנו בברצלונה של הפלאות."

צל חלף על פניו.

"את הסיפור הזה אני מאמין שלא סיפרתי לאף אחד. גם לא לך, דניאל."

"אם כך, איזו דלת טובה מזו יכולה להיות בשביל להתקדם בתוך המבוך?"

"גבר צריך למות כשהוא נושא איתו לפחות סוד אחד אל הקבר," מחה פרמין.

"סודות רבים מדי גורמים לאדם למות בטרם זמנו."

פרמין זקף את גבותיו בהפתעה.

"מי אמר את זה? סוקרטס? אנוכי?"

"לא. הפעם אמר זאת דניאל סמפרה גיספרט, האדם הפרדוקסלי, לפני כמה שניות."

פרמין חייך בקורת רוח וקירב אל שפתיו סוכריית סוגוס חמוצה ששלף מעטיפתה.

"זה לקח לך שנים, אבל אתה מתחיל ללמוד מהמורה שלך, פרחח. רוצה אחת?"

לקחתי את הסוכרייה, כי ידעתי שהיא האוצר המוערך ביותר מכל רכושו של חברי פרמין, וכי לכבוד הוא לי לחלוק איתו את אוצרו.

"האם שמעת פעם, דניאל, את האמרה הרווחת כי באהבה ובמלחמה הכול מותר?"

"כמה פעמים. בדרך כלל מפי אלה שנוטים למלחמה יותר מאשר לאהבה."

"ככה זה, כי לאמיתו של דבר זהו שקר מחורבן."

"אם כך, זהו סיפור על אהבה ומלחמה?"

פרמין משך בכתפיו. "וכי מה ההבדל?"

וכך, בחסותם של שעת חצות, שתי סוכריות סוגוס וכמה זיכרונות מכושפים שאיימו להתאדות במרחבי הזמן, החל פרמין לטוות את החוטים שיובילו אל הסוף, ואל ההתחלה, של סיפורנו...

קטע מתוך מבוך הרוחות

(בית קברות לספרים נשכחים, כרך IV)

מאת חוליאן קאראך

הוצאת לה לומייר, פריז, 1992

מהדורה בעריכת אמיל דה רוסיירס קסטלייאן