מבוך הרוחות כרך ב’

1

כאשר וִילָחוּאָנָה סיים לספר את סיפורו, עיניו היו מזוגגות וקולו ניחר. אליסיה השפילה את מבטה והחרישה. כעבור זמן־מה כיחכח העיתונאי בגרונו, והיא שלחה אליו חיוך רפה.

"סוזנה מעולם לא שבה לראות את בעלה ובנותיה. במשך חודשיים עברה בכל המפקדות, בתי החולים ומוסדות הצדקה ושאלה עליהם; איש לא ידע דבר. יום אחד, בייאושה, החליטה להתקשר לדוניה פדריקה אוּבָּך. ענה לה פקיד, שהעביר את פנייתה למזכיר. סוזנה סיפרה לו מה התרחש והוסיפה כי הסניורה היא היחידה שתוכל לעזור לה. "היא ידידה שלי," אמרה.

"מסכנה," מילמלה אליסיה.

"זמן־מה לאחר מכן אספו אותה ברחוב והביאו אותה למוסד לחולות רוח. שם שהתה כמה שנים. אומרים שכעבור שנים אחדות נמלטה משם. ככל הידוע לנו, סוזנה אבדה לעד."

השתררה שתיקה ממושכת.

"ומה עם ויקטור מתאיש?" שאלה אליסיה.

"לעורך הדין בּרִיאָנס, שאיזבלה גיספֶּרט שכרה את שירותיו זמן־מה קודם לכן כדי לנסות לעזור לדויד מרטין, נודע לבסוף שגם מתאיש נכלא במצודת מונטז'ואיק. החזיקו אותו בתא מבודד לפי פקודתו המפורשת של מנהל הכלא, דון מאוריסיו ואלס, והוא לא הורשה לצאת לחצר עם שאר האסירים או לקבל ביקורים וגם לא לקיים קשר כלשהו. מרטין, שגם אותו כלאו פעם אחר פעם באחד מתאי הבידוד, היה היחיד שיכול לדבר איתו — הם החליפו מילים דרך המעבר. כך נודע לבריאנס על המתרחש. אני משער שבאותו זמן התעורר מצפונו של עורך הדין והוא חש אשם במקצת, כך שהחליט לעזור לכל אותם אומללים — מרטין, מתאיש..."

"עורך הדין של המקרים האבודים," אמרה אליסיה.

"כמובן הוא לא היה יכול להציל אותם. את מרטין רצחו בפקודתו של ואלס, או זה מה שאמרו בכל אופן. על מתאיש לא נודע עוד דבר. מותו עדיין בגדר מסתורין. איזבלה, שמאמינים כי בריאנס המסכן התאהב בה כמו שקרה לכל מי שהכיר אותה, נעלמה גם היא בנסיבות חשודות. בריאנס לא היה יכול להרים את ראשו אחרי כל זה. הוא אדם טוב, אך הוא היה מבוהל, ולמעשה הוא גם לא היה יכול לעשות דבר."

"אתה סבור כי מתאיש עודנו כלוא שם?"

"במצודה? אני מקווה שאלוהים לא התאכזר עד כדי כך ולקח אותו אליו בעוד מועד."

אליסיה הינהנה, מנסה לדמות לעצמה את כל מה שהתרחש.

"ואת?" שאל וילחואנה, "מה את חושבת לעשות?"

"מה אתה רוצה לומר?"

"את מתכוונת להישאר כל כך מנותקת אחרי כל מה שסיפרתי לך?"

"הידיים שלי קשורות כמו אלה של בריאנס," השיבה אליסיה, "אם לא יותר."

"כמה נוח."

"עם כל הכבוד, אינך יודע עלי דבר."

"אם כך ספרי לי. עזרי לי להבין את הסיפור הזה. אמרי לי מה אוכל לעשות."

"יש לך משפחה, וילחואנה?"

"אישה וארבעה בנים."

"ואתה אוהב אותם?"

"יותר מכל דבר בעולם. מה השאלות האלה?"

"אתה באמת רוצה שאומר לך מה עליך לעשות?"

וילחואנה הינהן.

"תסיים את המאמר שיַקנה לך זכות כניסה לספרייה האקדמית של ברצלונה. תשכח ממתאיש. ממרטין. מוואלס ומכל מה שסיפרת לי. ותשכח ממני. מעולם לא הייתי כאן."

"זה לא היה ההסכם," מחה וילחואנה. את רימית אותי..."

"ברוך הבא למועדון," אמרה אליסיה בדרכה ליציאה.

2

ברגע שיצאה מבניין האקדמיה בפלאסיו רֶקסֶנס, נאלצה אליסיה להיעצר בכניסה לאחת הסמטאות ולהקיא. היא נשענה אל קיר האבנים הקר ועצמה את עיניה, חשה את המרירות על שפתיה. ניסתה לנשום עמוק ולחזור לעשתונותיה, אולם הבחילה הכתה בה מחדש, והיא היתה צונחת לקרקע על ברכיה אלמלא תמך בה מישהו. אליסיה הסתובבה וראתה את פניו המודאגות והמיוסרות של רוֹבירָה, שוליית המרגלים, שהביט בה בחמלה.

"את מרגישה טוב, סניוריטה גריס?"

היא ניסתה להשיב לעצמה את נשימתה.

"אפשר לדעת מה אתה עושה כאן, רובירה?"

"ובכן... ראיתי מרחוק שאת רועדת... סלחי לי."

"אני בסדר. לֵך לְךָ."

"את בוכה, סניוריטה."

אליסיה הרימה את קולה והדפה אותו בשתי ידיה.

"לך מכאן, טיפש," גערה בו.

רובירה משך בכתפיו והתרחק במהירות במבט פגוע. אליסיה נשענה אל הקיר. היא מחתה את דמעותיה בידיה, חשקה שפתיים בזעם והחלה ללכת. בדרך לביתה ראתה רוכל נודד וקנתה ממנו סוכריות איקליפטוס, להעביר את הטעם המר משפתיה. היא עלתה במדרגות לאיטה, וכשהגיעה לדלת שמעה קולות מהדירה. היא חשבה שפֶרנַנדיטו בא אליה לקבל הוראות או לתת דין וחשבון על שליחותו ותיאם את צעדיו עם וַרגאס. כשפתחה את הדלת ראתה שוורגאס עומד ליד החלון. על הספה, מחזיק בידו ספל תה ומחייך בשלווה, ישב לֶאַנדרוֹ מונטַלבו. אליסיה עמדה זועמת על הסף.

"ואני חשבתי שתשמחי לראות אותי, אליסיה," אמר לאנדרו והזדקף.

אליסיה התקדמה כמה צעדים, פשטה את מעילה והחליפה מבט עם ורגאס.

"לא... לא ידעתי שאתה בא," לחשה. "אילו ידעתי..."

"זו היתה החלטה של הרגע האחרון," המשיך לאנדרו. "הגעתי אמש מאוחר מאוד, אולם למען האמת לא יכולתי לבחור רגע טוב יותר."

"אני יכולה להציע לך משהו?" אילתרה אליסיה.

לאנדרו הצביע על ספל התה שלו.

"קפיטן ורגאס כאן היה אדיב מאוד והכין לי תה מצוין."

"סניור מונטלבו ואני התחלנו לדבר על פרטי המקרה," אמר ורגאס.

"מעולה."

"בואי, תני לי נשיקה, אליסיה. הרבה זמן לא ראיתי אותך."

אליסיה התקרבה וריפרפה בשפתיה על לחיו. ניצוץ בעיניו של לאנדרו העיד שהבחין בַּמרירות שבנשימה שלה.

"הכול בסדר?" שאל לאנדרו.

"כן. הקיבה קצת מתהפכת, זה הכול."

"את צריכה להשגיח יותר על עצמך. כשאני לא כאן כדי לשמור עלייך, את מזניחה את עצמך."

אליסיה הינהנה וחייכה בצייתנות.

"קדימה, שבי. ספרי לי. הקפיטן אומר שהיית עסוקה מאוד הבוקר. פגישה עם עיתונאי, אני מאמין."

"בסוף הוא הבריז לי. כנראה לא היה לו מה לומר לי."

"במדינה הזאת כבר אין אחריות."

"זה מה שוורגאס אומר," העירה אליסיה.

"למזלנו עדיין יש אנשים עובדים, ועובדים היטב. כמוכם, שלמעשה כבר פתרתם את המקרה הזה."

"אה, כן?"

אליסיה הביטה בוורגאס, שהשפיל את עיניו.

"טוב, כל הסיפור הזה עם מֶטרוֹבָּארנָה, הנהג, ואותו סַאנצִ'יס. הייתי אומר שהספינה כמעט הפליגה, כמו שאומרים. העקבות ברורים מאוד."

"זה רק צירוף מקרים, לא יותר."

לאנדרו צחק באדיבות.

"אתה רואה מה אמרתי לך, ורגאס. אליסיה אף פעם אינה מרוצה מעצמה. היא פרפקציוניסטית."

"ועוד איך," העיר ורגאס.

אליסיה עמדה לשאול אותו מה מעשיו בברצלונה כאשר דלת החדר נפתחה בסערה, ופרננדיטו — מתנשף לאחר העלייה במדרגות — נכנס לסלון.

"סניוריטה אליסיה, חדשות טובות! את לא תאמיני מה גיליתי!"

"אני מקווה שגילית שטעית במסירת ההזמנה שלי," אמרה אליסיה ונעצה את מבטה בפרננדיטו.

פרננדיטו הביט בה, אילם.

"אמרתי לך ביצים, חלב, לחם ושני בקבוקים של פרלדה לבן. וגם שמן זית. איזה חלק מזה לא הבנת?"

"בחייךְ," אמר לאנדרו. "האדון הזה, כל כך נרגש, לא תציגי אותו לפנַי?"

"זהו פרננדיטו, נער המשלוחים."

הנער בלע את רוקו והינהן.

"אם כך, לא הבאת לי את זה?" שאלה אליסיה בזעף.

פרננדיטו ראה את הדחיפות במבטה של אליסיה ושב להנהן בהבעת אשמה.

"סלחי לי, סניוריטה אליסיה. זאת היתה טעות. מנולו אומר שהכול כבר מוכן ושתסלחי לו. זה לא יקרה שוב."

אליסיה פכרה את אצבעותיה כמה פעמים.

"אם כך לך תביא, לְמה אתה מחכה?"

פרננדיטו הינהן פעם נוספת ונמלט במהירות.

"אין דרך שיביאו לך מה שביקשת כמו שצריך," נאנחה אליסיה.

"לכן אני גר במלון מפואר," אמר לאנדרו. "הכול מגיע בהזמנה טלפונית."

אליסיה אימצה חיוך רחב וחזרה לצדו של לאנדרו.

"ולְמה אנו חייבים את הכבוד לכך שוויתרת על הנוחות של הפאלאס ובאת לפקוד את מעוני הדל?"

"הייתי אומר שהתגעגעתי מאוד לציניות שלך, אך למען האמת יש לי חדשות טובות ורעות."

אליסיה החליפה מבט עם ורגאס, והוא הינהן.

"שבי, בבקשה ממך. זה לא ימצא חן בעינייך, אליסיה. אבל אני רוצה שתדעי שזה לא היה רעיון שלי, ושלא יכולתי לעשות כלום למנוע את זה."

היא הבחינה שוורגאס נרתע, התכווץ סביב עצמו.

"למנוע מה?" שאלה.

לאנדרו הניח מידו את ספל התה והחריש כאוזר כוחות להעביר את המידע שעליו למסור.

"לאחר שלושה ימי חקירה גילתה המשטרה שדון מאוריסיו ואלס היה בקשר טלפוני בשלוש הזדמנויות שונות במשך החודש שעבר עם סניור איגנאסיו סאנצ'יס, המנהל הכללי של מטרובארנה. הבוקר, במהלך רישום של משרדי החברה של מדריד, נמצאו מסמכים המעידים שבוצעו כמה הליכי קנייה־מכירה של מניות של בנק המשכנתאות, חברה־בת של מטרובארנה, בין המנהל שלה סניור איגנאסיו סאנצ'יס ובין דון מאוריסיו ואלס. עסקאות אלה, לדעת המחלקה הטכנית של המשטרה, מכילות חריגות בולטות מההליכים התקינים, ואין עדות שהן דווחו כיאות לבנק ספרד. כאשר נשאל אחד הפעילים של המשרד המרכזי, הוא טען שאינו יודע דבר, ושאין שום רישום של עסקאות אלה."

"מדוע לא דיווחו לנו על כל זה?" שאלה אליסיה. "חשבתי שאנחנו חלק מהחקירה."

"אל תאשימי את חיל דה פַּרטֶרָה ולא את המשטרה. ההחלטה היתה שלי. באותו זמן לא ידעתי שהחקירה שלך תוביל אל סאנצ'יס בדרך אחרת. אל תביטי בי כך, כאשר חיל דה פרטרה דיווח לי על כך, העדפתי לחכות שהמשטרה תאשר אם מדובר במשהו רלוונטי למקרה שלנו או באי־סדרים מסחריים בלבד שאינם נוגעים לענייננו. אם החקירות היו מצטלבות, כמובן הייתי מודיע לך. אבל אתם הקדמתם אותי."

"לא הבנתי את הרקע לעניין הזה. מניות?" שאלה אליסיה.

לאנדרו החווה תנועה כמבקש סבלנות, והמשיך בסיפורו.

"המשטרה המשיכה בחקירה וגילתה עדויות נוספות לעסקאות מפוקפקות בין סאנצ'יס למאוריסיו ואלס. רובן נגעו לקנייה־מכירה של נכסים ושטרי חוב של הבנק למשכנתאות, שבוצעו במשך קרוב לחמש־עשרה שנים מאחורי גבם של המועצה ושל הנהלת החברה. מדובר בסכומים גדולים. מיליוני פזטות. לבקשתו, או נכון יותר לדרישתו של חיל דה פרטרה, יצאתי אמש לברצלונה, שם המשטרה נערכה לעצור ולחקור היום או מחר את סאנצ'יס, על מנת לאמת שהנכסים שנרכשו במכירה בלתי חוקית של מניות מפוקפקות של הבנק למשכנתאות שימשו את ואלס לחסל חוב שנוצר לשם רכישת האדמות והמבנה של וילה מרסדס, בית מגוריו בסוֹמוֹסאגוּאֵס. הדיווח הטכני של המשטרה מצביע שוואלס סחט את סנאצ'יס במשך שנים על מנת להשיג מקורות מימון בלתי חוקיים שנלקחו מן המאזן של הבנק וחברות הבת שלו. את מקורות המימון האלה השיג סאנצ'יס באמצעות העברות פיקטיביות בין חברות קש על מנת להסתיר את זהותם של הנמענים האמיתיים של תשלומים אלה."

"אתה אומר שוואלס סחט את סאנצ'יס. במה?"

"זה מה שאנחנו מנסים לאמת ברגע זה."

"אתה אומר לי שכל זה הוא עניין של כסף?"

"זה לא כך תמיד?" השיב לאנדרו. "כמובן, כל זה התברר הבוקר, כאשר קפיטן ורגאס דיווח לי על תוצאות החקירות שלכם."

אליסיה החליפה מבט נוסף עם ורגאס.

"ממש ברגע זה דיברתי עם חיל דה פרטרה, והשווינו את ממצאי החקירות שלכם עם אלה של המשטרה. בו ברגע ננקטו האמצעים הדרושים. אני מצטער שזה קרה בהיעדרך, אולם לא היה אפשר לחכות."

אליסיה החליפה מבטי זעם עם ורגאס ולאנדרו.

"ורגאס עשה מה שהוא חשב לנכון לעשות, אליסיה," אמר לאנדרו. "יתר על כן, כואב לי שלא יידעת אותי לגבי החקירה שלך כמו שהחלטנו, אבל אני מכיר אותך ואני יודע שלא עשית זאת בכוונה רעה, ושאת לא אוהבת לגלות את הקלפים עד שאינך בטוחה. גם אני. משום כך לא סיפרתי לך דבר בנושא זה עד שלא הייתי בטוח שהוא קשור לחקירה שלנו. למען האמת, גם אני הופתעתי לשמוע על כך. לא ידעתי שאתם הולכים בעקבותיו של סאנצ'יס. כמוך גם אני ציפיתי למשהו אחר. אילו הנסיבות היו אחרות, הייתי שמח להקדיש עוד כמה ימים לחקור את הנושא לעומק לפני שאנקוט פעולה. לצערנו, מדובר במקרה שבו אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקחת את הזמן שהיינו רוצים."

"מה קורה עם סאנצ'יס?"

"ברגעים אלה סאנצ'יס נחקר במפקדה, וזה כמה שעות שהוא נותן את ההצהרה שלו."

אליסיה כיסתה את פניה בידיה ועצמה עיניים. ורגאס קם ומזג לה כוס יין. היא היתה חיוורת כמת.

"חיל דה פרטרה וכל הצוות שלך שולחים לך את תודתם וביקשו ממני במיוחד לברך את שניכם על עבודה מצוינת ושירות למולדת," אמר לאנדרו.

"אבל..."

"אליסיה, אני מבקש ממך. לא."

היא שתתה את כוס היין הלבן שלה והשעינה את ראשה כנגד הקיר.

"אמרת שיש לך גם חדשות טובות," אמרה לבסוף.

"אלה היו החדשות הטובות," התיז לאנדרו. "החדשות הרעות הן שאת וּורגאס משוחררים מהמקרה, והחקירה תופקד עכשיו בלעדית בידיו של מישהו אחר שימנה משרד הפנים."

"מי?"

לאנדרו חשק את שפתיו. ורגאס, שעד לאותו רגע החריש, מזג לעצמו כוס יין והביט באליסיה בעצב.

"הֶנדָיָה," אמר.

אליסיה הביטה בשניהם, נבוכה.

"מי זה, לכל הרוחות, הֶנדָיָה?"