מבוסס על סיפור אמיתי

הייתי רוצה לספר איך נכנסה ל' לחיי, ובאילו נסיבות. הייתי רוצה לתאר במדויק את ההקשר שאִפשר לל' לחדור אל הספֵרה הפרטית שלי ובסבלנות רבה לקנות בה שביתה. זה לא כל כך פשוט. וכשאני כותבת את המשפט הזה, איך נכנסה ל' לחיי, אני תופסת עד כמה יומרני הביטוי הזה, בלון מלא אוויר, האופן שבו הוא מבליט דרמטורגיה שעדיין אינה קיימת, הרצון להכריז על נקודת אל-חזור או על תפנית בעלילה. כן, ל' נכנסה לחיי והפכה אותם על פיהם, לאט, בבִטחה, בערמומיות. ל' נכנסה לחיי כמו לבמת תיאטרון בעיצומה של ההצגה, כאילו הבמאי דאג שהתפאורה כולה תעומעם כדי לפנות לה מקום, כאילו הכניסה של ל' נועדה לסמן את חשיבותה, כך שמאותו רגע הצופה ויתר הדמויות על הבמה (במקרה זה, אני) יסתכלו רק עליה, כך שהכול סביבנו יקפא, ייעצר, וקולה יינשא עד ירכתי האולם, ובמילה אחת תוכל להטביע את חותמה.

אבל אני מקדימה את המאוחר.

פגשתי את ל' בסוף חודש מרס. בסתיו של אותה שנה ל' כבר התנהלה בחיי כמו חברה ותיקה, העושה בביתי כבשלה. בסתיו של אותה שנה כבר חלקנו בדיחות פרטיות, שפה משותפת עמוסת רמיזות והערות רבות-משמעות, מבטים שדי היה בהם שנבין זו את זו. הקנוניה שלנו ניזונה מסודות שחלקנו, אבל גם מדברים שלא נאמרו ומפרשנויות שתוקות. בדיעבד, ולאור הכוחניות שאפיינה לימים את יחסינו, מפתה לומר של' פרצה לתוך חיי במטרה האחת והיחידה לספח את הטריטוריה שלי, אבל זה יהיה שקר.

ל' נכנסה ברכות, בעדינות אינסופית, והיו לי איתה רגעים של קרבה מופלאה.

בשעות אחר הצהריים שקדמו לפגישה שלנו הייתי אמורה לחתום על ספרי ביריד הספרים של פריז. מצאתי שם את ידידי אוֹליביֶיה, שהתארח בתוכנית בשידור חי בדוכן של רדיו צרפת. נטמעתי בקהל כדי להקשיב לו. אחר כך חלקנו כריך באחת הפינות עם בתו הבכורה רוֹז. שלושתנו ישבנו על השטיח המהוה של היריד. מפגש החתימות שלי נקבע לשעה שתיים וחצי, כך שלא היה לנו הרבה זמן. אוליבייה אמר לי מייד שאני נראית מותשת, באמת, הוא דואג איך אצלח את כל זה, כשכל זה מצביע בעת ובעונה אחת על כך שכתבתי ספר אישי ואינטימי כל כך, ועל ההדים שהספר הזה מעורר - שלא ציפיתי להם כלל, הוא ידע זאת, ושלא הייתי מוכנה להם.

אחר כך הציע אוליבייה ללוות אותי אל דוכן המו"ל שלי. בדרך חלפנו על פני תור צפוף ודחוס של אנשים. רציתי לראות מי הסופר שיושב בראשו. אני זוכרת שהרמתי את המבט אל הכרזה שגילתה לנו את שמו, ואז אוליבייה לחש לי: אני חושב שזה בשבילך. ואמנם התור השתרך למרחוק, ואז פנה בזווית ונמשך עד הדוכן שבו ציפו לי.

בזמנים אחרים, אפילו חודשים ספורים קודם לכן, דבר כזה היה ממלא אותי שמחה ומן הסתם גם גאווה. שעות על גבי שעות חיכיתי לקוראים בירידים שונים, יושבת בצייתנות מאחורי ערימת הספרים, ואיש לא בא. חוויתי את המצוקה, את הבדידות המהולה בכלימה. עכשיו הציפה אותי תחושה שונה בתכלית: מין סחרחורת. לרגע הרגשתי שזה יותר מדי, יותר מדי בשביל אדם אחד, יותר מדי בשבילי. אוליבייה אמר שכאן הוא נפרד ממני.

הספר שלי ראה אור בסוף אוגוסט, ובחודשים שקדמו ליריד נדדתי מעיר לעיר, מאירועי השקה למפגשי חתימות, מהקראות לדיונים, בחנויות ספרים, בספריות ובמדיָטקים שבהם המתינו לי קוראות וקוראים שרבו והלכו.

לפעמים היא הטביעה אותי, התחושה שפגעתי בול, שגררתי אלפי קוראים איתי, אחריי, התחושה, הכוזבת מן הסתם, שהבינו אותי.

כתבתי ספר שלא שיערתי את כוחו.

כתבתי ספר שהשפעתו על בני משפחתי וסביבתי הכתה בכמה וכמה גלים שאת נזקיהם המשניים לא צפיתי, ספר שעד מהרה הגדיר את תומכיי האיתנים אבל גם את בעלי בריתי השקריים, ושהשלכותיו המאוחרות עמדו לתת בי את אותותיהן עוד זמן רב.

לא דמיינתי את שגשוגו של הספר ואת תוצאותיו, לא דמיינתי את הדימוי הזה של אימי, ששוכפל במאות ואז באלפי עותקים, תצלום העטיפה שסייע רבות להפצת הרומן, התצלום שנותק ממנה מהר מאוד ועכשיו לא היה עוד אימי אלא דמות מהרומן, מטושטשת ושבורה.

לא דמיינתי את הקוראים הנרגשים, המבוישים, לא דמיינתי שאחדים יבכו בפניי, וכמה קשה יהיה לי לא לבכות יחד איתם.

אני זוכרת את הפעם הראשונה, בלִיל, כשאישה צעירה ושברירית, שנראתה מותשת עקב אשפוזים חוזרים ונשנים, אמרה לי שהרומן הפיח בה תקווה טרופה, שיגעונית, שלמרות מחלתה, למרות כל מה שקרה ואין לו תקנה, למרות כל מה שעוללה להם, יכול להיות שיום יבוא והם, ילדיה, יצליחו לאהוב אותה...

והייתה פעם נוספת, בבוקר יום ראשון בפריז, כשגבר סובל למראה סיפר לי על מחלת הנפש שלו ועל האופן שאנשים מסתכלים עליו, עליהם, אלה שהטילו פחד כה נורא עד כי קובצו באותה משבצת: מאנים-דפרסיביים, סכיזופרנים, דיכאוניים, מתויגים כמו עופות באריזת פלסטיק בהתאם לאופנה החולפת ולסיפורים על שערי כתבי העת - ועל לוסיל, הגיבורה הנשגבת שלי שגאלה את כולם.

ואנשים נוספים, בסְטְרַסבּוּר, נאנְט, מוֹנפֶּליֶיה, אנשים שלא פעם התעורר בי הרצון לחבק אותם.

אט-אט בניתי לי חומה בלתי נראית, אזור חיץ שאִפשר לי להמשיך, להיות נוכחת תוך שמירה על המרחק הנכון, תנועה של הסרעפת שחסמה את האוויר בגובה עצם החזה ויצרה כר זעיר ממדים, כרית אוויר סמויה מן העין שמבעדה יכולתי אט-אט לנשוף מהפה עם חלוף הסכנה. בדרך זו הצלחתי להשיב, לדבר, להבין את מה שנוצר מסביב לספר, אותה תנועת הלוך ושוב בין הקורא לטקסט, כשהספר כמעט תמיד מחזיר את הקורא - מסיבה שנעלמת ממני - אל הסיפור הפרטי שלו. הספר היה מעין מראָה, שעומק השדה ותווי המתאר שלה כבר לא היו שייכים לי.

אבל ידעתי שיום יבוא וכל זה יחזור אליי. הכמות, כן, כמות הקוראים והקוראות, התגובות, ההזמנות, כמות חנויות הספרים שביקרתי בהן והשעות שביליתי ברכבות, ידעתי שמשהו יקרוס תחת משקל הספקות והסתירות שבי. שיום יבוא ולא אוכל להיחלץ, ושאז יהיה עליי להתייצב מול היקף הדברים המדויק, אם לא לפרוע את החוב.

באותה שבת ביריד הספרים חתמתי בלי הפסקה. אנשים הגיעו כדי לדבר איתי ובקושי מצאתי מילים להודות להם, לענות על שאלותיהם, למלא אחר ציפיותיהם. שמעתי את קולי רועד, התקשיתי לנשום. כרית האוויר כבר לא פעלה, שוב לא הצלחתי להתמודד עם המצב. נעשיתי חדירה, פגיעה.

בשש בערך נחסם התור בסרט שנמתח בין שני עמודים כדי לעצור בעד קוראים נוספים, שנאלצו ללכת בידיים ריקות. במרחק לא גדול ממני שמעתי את צוות הדוכן מסביר שסיימתי, היא צריכה ללכת, היא סיימה, אנחנו מצטערים, היא הולכת.

אחרי שחתמתי לקוראים האחרונים התעכבתי דקות אחדות כדי לדבר עם העורכת שלי ועם מנהל המכירות. חשבתי על הדרך שעליי לעשות עד תחנת הרכבת. חשתי תשישות, יכולתי להשתרע על השטיח ולא לזוז. עמדנו על במת הדוכן, הפניתי את הגב למעברי היריד ולשולחן הקטן שאליו הייתי סמוכה עד לפני כמה רגעים. אישה הפתיעה אותי מאחור ושאלה אם אני יכולה להקדיש לה עותק. שמעתי את עצמי משיבה לה בשלילה, בלי היסוס, בלי לחשוב. נדמה לי שאמרתי לה שאם אחתום על הספר שלה, אנשים נוספים יבואו וידרשו גם הם חתימה, והטור יתחדש בהכרח.

ראיתי במבטה שהיא לא מבינה, שאינה מסוגלת להבין, לא היה סביבנו אף אחד, הקוראים שאתרע מזלם התפזרו זה מכבר, הכול נראה שקט ורגוע. ראיתי במבטה שהיא אומרת לעצמה: למי היא חושבת את עצמה הכלבה הזאת, ומה זה בכלל עוד ספר או שניים, האם לא בשביל זה בדיוק את פה, בשביל למכור ספרים ולחתום עליהם? הרי אין לך סיבה להתלונן...

לא יכולתי להגיד לה, גברתי, אני מצטערת, אני לא יכולה יותר, אני עייפה, אין לי כוח, אין לי אנרגיות, פשוט כך. אני יודעת שסופרים אחרים מסוגלים להחזיק מעמד שעות בלי לשתות ולאכול, עד שאחרון הקוראים יעבור, יבוא על סיפוקו, גמלים של ממש, ספורטאים מן הסתם, אבל אני לא, לא היום. אני לא מסוגלת יותר לכתוב את השם שלי, השם שלי הוא תרמית, אחיזת עיניים. תאמיני לי, השם שלי על הספר הזה לא שווה יותר מלשלשת יונים שהייתה נוחתת על הכריכה.

לא יכולתי לומר לה, אם אחתום על העותק שלך, גברתי, אתמוטט במקום, זה בדיוק מה שיקרה. אני מזהירה אותך, התרחקי, שמרי מרחק, החוט הדק שקושר בין שני חצאי האישיות שלי עומד להיקרע, ואז אפרוץ בבכי ואולי גם אצעק, וזה עלול להיות מביך מאוד בשביל כולנו.

יצאתי מהיריד, מתעלמת מייסורי המצפון שהתחילו לכרסם בי.

ירדתי למטרו בפּורְט דֶה וֶרְסַיי. הקרון היה מלא מפה לפה, אבל הצלחתי למצוא מקום לשבת. עם האף בחלון, התחלתי לגלגל במוחי את הסצנה. היא חלפה לנגדי פעם אחת, ואז פעם נוספת. סירבתי לחתום לאישה על ספרה למרות שהייתי שם, באמצע שיחה. זה הרג אותי. הרגשתי אשֵמה, נלעגת, נכלמת.

אני כותבת על הסצנה ההיא עכשיו, ועל כל העייפות והגודש שהיו רוויים בה, כי אני די בטוחה שלולא התרחשה, לא הייתי פוגשת את ל'.

ל' לא הייתה מוצאת בי קרקע כה שברירית, כה תחוחה, כה מתפוררת.