מבין השברים

פתח דבר

איפה בכלל מתחילים?

"איפה בכלל מתחילים?" שאלה אותי הדר, בת קיבוץ ניר עוז, כשסיירנו יחד בין בתי הנרצחים, החדרים השרופים, תמונות החטופים. איך מתחילים, מכל ההרס הנורא, הזוועות החקוקות בנפש, הכאב האיוֹם, תחושת הפירוק העמוקה, לבנות משהו?"

"איפה בכלל מתחילים?" שאלה אותי אם שכולה שבנה נפל בקרבות היום הראשון, ליבה, כמעט פשוטו כמשמעו, שותת דם, על פניה כאב שקשה לתארו במילים. "איזה טעם יש, יכול להיות, לחיים בלעדיו?"

"איפה בכלל מתחילים?" שמעתי כתב טלוויזיה אומר, סוקר במצלמתו את ההרס העצום ביישובי הצפון. "איך ניתן יהיה לשקם כל כך הרבה הרס? בבתים, בשדות, אצל האנשים שאיבדו את האמון בכך שהם יהיו בטוחים פה אי־פעם?"

"איפה בכלל מתחילים, שאלתי את עצמי," סיפר לי חייל מילואים דתי שהגיע לשורה, נתקל בגופות הרבות ובמה שנראה כמו אינסוף משפחות שמסתובבות במקום, מקוות שלא למצוא את יקיריהן, או מקוות שכן – הוא כבר לא ידע.

"איפה בכלל מתחילים?" חשבתי כשהגעתי לאתר ההנצחה לנרצחי הנובה בצומת רעים וראיתי את מאות התמונות הניצבות שם, לידן סיפור חייו של הנרצח, וסיפור מותו, וההתכתבויות האחרונות עם בני המשפחה המבועתים, ורציתי לעבור אחת־אחת, אחד־אחד, ולקרוא, ולקחת פנימה, ולזכור, וידעתי שזה לא אפשרי.

כל כך כל כך קשה להתחיל. כל כך קשה, מתוך תהום הכאב, האימה והחלחלה, להתחיל לחשוב, להרגיש ולפעול. ובכל זאת, כבר מ־7 באוקטובר (אולי לא מ־7 באוקטובר ממש, אבל כמה ימים לאחר מכן) ידענו, כפרטים וכקהילה, שאין ברירה, ושחייבים להתחיל. ידענו שבתוך כל הכאוס שמסביבנו צריך להתחיל ולחפש אחר כוחות, אחר חיבורים, אחר משמעות, אחר אפשרויות אחרות שמתוכן נוכל, בהדרגה, ליצור התמודדות חדשה, תנועה חדשה, מבין השברים.

ספר זה: 'מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה', מאגד בתוכו שבעה־עשר פרקים, שבע־עשרה תנועות כאלה, של התחלה ושל המשך, של ניסיונות להבין את הקשיים העמוקים, לחשוב איך נכון להתמודד איתם ולגבש דרכי פעולה בהתאם. הכותבים והכותבות של שבעה־עשר הפרקים בספר, כולם אנשי מקצוע מובילים מתחום בריאות הנפש, מתארים – כל אחד ואחת על פי האמונות המקצועיות שלו והתחומים שבהם הוא עוסק – את דרכם לחפש אחר תשובה לשלוש השאלות הבסיסיות שהציב עמנואל קאנט בפני האדם, שאלות שבשנה האחרונה קיבלו משנה תוקף: מה אני יכול לדעת? מה אני רשאי לעשות? למה אני יכול לקוות? ובמילים של הימים הנוראים האלה: מהו הידע שאיתו אפשר לגשת, או שאותו אפשר לגבש, העומד לרשותנו בבואנו לעזור לכל אותם אנשים שנפגעו מהטראומות הקשות? כיצד נהפוך ידע זה לדרכי פעולה, להושטת עזרה, למרכזי למידה, הכשרה וטיפול? והאם, מתוך כך, אנחנו רשאים לקוות? לקוות שנוכל להתאושש, למצוא נקודות של אור בתוך האפלה האופפת אותנו ולבנות בית מבין ההריסות והשברים.

בספר, כאמור, שבעה־עשר פרקים. הוא נפתח במבוא שכתבו ד"ר שרון זיו ביימן ופרופ' ענר גוברין: מפציעים אל מול השברים: מבט על עקרונות הפעולה להתמודדות נפשית של יחידים וקהילות. השניים, שיזמו את סדרת ההרצאות שהיוותה, כפי שמתואר במבוא, את הבסיס לספר, מתארים את עקרונות היסוד שלאורם התהוותה הסדרה. עקרונות אלה, התייצבות מחויבת, תחושת שייכות, נדיבות ככוח מרפא, כוחה של הפעולה, נרטיב כציר מארגן ואחדות הניגודים: חשיבותה של הדיאלקטיקה בזמני משבר, עוברים כחוט השני לאורך פרקי ספר זה ומהווים את התשתית לעבודתם של אנשי בריאות הנפש בבואם להתמודד מול טראומה בכלל, ובשנה האחרונה בפרט.

הפרק הראשון בספר: בין טראומה של יחיד לטראומה של קהילה – רשומות מסע, שכתב ד"ר יוסי טריאסט, מוביל את הקוראים, בסגנון אישי־מקצועי, במסע אל תוך גלגוליה של הטראומה בתיאוריה הפסיכואנליטית והטיפולים השונים שזו הציעה. הטראומה, טוען טריאסט, מנתקת את האדם מהאנושיות שבו, ובכך הופכת את נפגע הטראומה למחולל הטראומה. כך נוצר "נגיף הטראומה", המתפשט בתוך נפש היחיד ובקהילה. כדי להתמודד עם נגיף זה יש ליצור "החלמת משמעות": יצירת סיפור אישי, עמוק וכואב, שישמש כגשר בין עולמו הפנימי של האדם לבין ההתרחשות במציאות – איומה ככל שתהיה.

הפרק השני נכתב על ידי פרופ' שלמה מנדלוביץ ופרופ' יובל נריה וכותרתו: חשיפה לטראומה ומה שאחריה: הסיוע הנפשי לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. מתוך הכרה בערך הטיפולי העצום הטמון ביכולת לספר, באופן מסודר, את אירועי הטראומה, הן של היחיד והן של הקהילה, מנסה הפרק "לעשות סדר" בסיפור ההתמודדות של מערכת בריאות הנפש הציבורית בישראל בשנה האחרונה, להבהיר את צורכי הטיפול של האוכלוסיות השונות ולתכנן את המהלכים העתידיים של מערכת בריאות הנפש.

גנרטור של אהבה, הפרק השלישי בספר, אותו כתבה פרופ' מירב רוט, מציב במרכזו את שיקום היכולת לאהוב. אל מול האימה, הזעם, היגון ומשאלות הנקם הנובעים מהטרור והרצחנות שפגעו בנו, טוענת רוט – השוזרת לאורך הפרק סיפורי טיפול מעבודתה עם אוכלוסיית מפוני קיבוץ בארי בים המלח – עלינו להזכיר לנפגעי הזוועות את צלמם כבני אדם שיש אהבה בליבם. אהבה זו, בעיניה, היא שמהווה עבור אנשים אלה מקור של כוח ושל חיבור לאנושי, ומתייצבת כחלופה רדיקלית לפשעי השנאה שהתקיפו אותם.

הפרק הרביעי מפנה את המבט לעבר הזקנים. ביתי כבר אינו מבצרי אך לעולם יישאר ביתי: הזדקנות בצל טבח ומלחמה – כך בחרה ד"ר ליאורה בר־טור לקרוא לפרק, המתאר, תוך התייחסות למורכבות החוויה הביתית ולקשר שבין מורכבות לזרות, את מאפייניה המיוחדים של ההזדקנות בצל הפרדות והאובדנים שחווים הזקנים מאז 7 באוקטובר. בהמשך מציגה בר־טור כמה המלצות לגבי הדרכים שבהן ניתן להקל ולסייע בהתמודדויות הקשות והייחודיות של אוכלוסייה זו בימים אלה.

בפרק החמישי: טראומה, השפעותיה על הנפש והפוטנציאל המרפא הטמון במפגש הטיפולי, ד"ר בעז שלגי טוען כי טראומה, במהותה, מאיימת לנתץ את הנפש, ולכן התגובה ההישרדותית מולה היא להתנתק. ניתוק זה, כשם שהוא הישרדותי, הוא גם הרה אסון, ולכן תפקידו של המפגש הטיפולי הוא לעזור למטופל – מתוך ובזכות הקשר העמוק והתנועה הנפשית הנוצרים בינו לבין המטפל – לחזור לחוויות האיומות, להתאבל על כל שאבד לו ומתוך כך ליצור לעצמו מחדש חיים נפשיים בעלי טעם ומשמעות.

מבעד לחלון המשאבים: שילוב תיאוריות להבנת התגובה לאירועים טראומטיים וההחלמה מהם, הוא הפרק השישי בספר, בו פורש ד"ר תולי פלינט מספר תיאוריות טיפוליות המתמקדות בפגיעה הנפשית בעקבות טראומה. פלינט משלב תיאוריות אלה – תוך שימת דגש על המשאבים הזמינים לאדם בעת האירוע הטראומטי ואחריו – כדי להעמיק את ההבנה לגבי התוצאות האפשריות של הפגיעות הטראומטיות, ומתוך כך להרחיב את האפשרויות והכלים הטיפוליים היכולים לתרום לתהליך ההחלמה.

הבנת מהותה של הטראומה היא גם מוקד הפרק השביעי: מחשבות על סדקים בסכר. לתפיסתו של ד"ר דני לוי, מחבר הפרק, המבנה הטראומטי שממנו סובלים אנשים רבים מאז 7 באוקטובר אינו תוצאה של חוויות ההווה בלבד, קשות ככל שיהיו, אלא של ההיתוך שנוצר בינן לבין חוויות נפשיות מוקדמות, לא מודעות, המכילות בתוכן כאב עצום. על העבודה הטיפולית, לפיכך, טוען וממחיש לוי באמצעות דוגמאות, לפגוש לא רק את ההווה הנורא שעימו מתמודד המטופל, אלא גם את אותן חוויות מהעבר שליוו את האדם כל חייו.

בפרק השמיני: מעבר לשדה הקרב: על מסע ההחלמה של הפצועים ובני משפחותיהם מאז 7 באוקטובר, מתמקדת ד"ר עינת יהנה בטראומה הנגרמת כתוצאה מפציעה במלחמה או באירועי טרור. פציעה זו, טוענת ד"ר יהנה, כרוכה בהיבטים פיזיים, תפקודיים, קוגניטיביים, בין־אישיים ותעסוקתיים וכוללת גם פצעים נפשיים, שלא פעם הם סמויים מן העין. הפרק מציע מסגרת מארגנת לחשיבה על פציעות גופניות ונפשיות אלה, כמו גם כלים מבוססי תיאוריה, מחקר וקליניקה, התורמים להתמודדות עם תהליך השיקום המורכב שהן דורשות.

אם הפרק הרביעי עסק באוכלוסיית הזקנים, הרי שהפרק התשיעי עוסק בילדים. הפרק נקרא ערכה גמישה: טיפול ראשוני בילדים שנחשפו לאירועים קשים, ובו מציעים ד"ר אביב נוף וד"ר ליאור סברנבסקי חמישה עקרונות בסיסיים המשתלבים לכדי מודל טיפולי בילדים הסובלים, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, על השלכותיהם השונות, ממשבר ומהפרעת דחק ברמה קלה עד בינונית. זהו מודל טיפולי ממוקד המשלב עבודה עם הילדים וההורים, מודל שעל פי ניסיונם של המחברים תורם להקלה במצוקת הילדים ולשיפור יכולתם להסתגל ולתפקד.

פרופ' יוסי לוי בלז, מחבר הפרק העשירי: כל החומות הגבוהות: האם יש לנו תפקיד במסע ממשבר לצמיחה בעקבות 7 באוקטובר?, מזמין את הקוראים לנוע בין הכאבים, הטראומות והפחדים הקשים שבהם כולנו נתונים לבין היכולת לפתח זרעים של צמיחה. אלו הם זרעים של שייכות, של משמעות, של החזרת יכולת השליטה ושל יצירת נרטיב של כוחות ותקווה. על כל אחד מאיתנו, טוען לוי בלז, לעשות כל שביכולתו לנטוע זרעים אלה, הן עבור עצמו והן עבור הקהילה שבה הוא חי ופועל.

"אנו ניצבים בפני המוני מתאבלים, איש, אישה ואבלם; כולנו, כחברה, מוכי אבל ושכול אשר מתמשכים ומצטברים," כך כותבת ד"ר אביטל גרשפלד־ליטוין בפרק האחד־עשר: "מלחמה זה דבר בוכה" – ייחודיות תהליכי האובדן והאבל בעקבות אירועי 7 באוקטובר. מתוך הבנה זו מנסה הפרק לשפוך אור על מהותם של תהליכי האבל: מה הם? מה כלול בהם? מהו התהליך הנפשי שעובר המתאבל? כיצד הוא עובר אותו? ואולי חשוב מכול, מהן ההתייחסויות הטיפוליות הנדרשות אל מול עומס האבל העצום?

בפרק השנים־עשר: "לדבר את הלא־מדובר" – לדבר עם ילדים בימים של מתח ביטחוני, מתמקדת ד"ר אסתר במברגר בצורך לדבר עם הילדים על מה שמתרחש סביבם ובעולמם בשעת קושי, מתח ומשבר, תוך הצגת שלוש שאלות: למה חשוב לדבר עם ילדים על החוויות הקשות שהם חווים? למה קשה לדבר איתם על כך? איך כדאי לעשות זאת? מתוך שאלות אלה מציג הפרק מפת דרכים לשיחה עם הילדים, מתוכה יוכל כל הורה למצוא את הדרך המתאימה לו לשוחח עם ילדיו באופן שיקל את מצוקותיהם.

ומילדים לזוגיות: בפרק השלושה־עשר: בחזרה לקשר: ארבעה ממדים של תקווה לזוגיות לאחר חשיפה לאירועי טרור ומלחמה, בוחנים ד"ר רון נסים ופרופ' רחל דקל את השפעות האירועים הטראומטיים אליהם נחשפו לוחמים, לוחמות ואזרחים על הזוגיות שלהם, כמו גם את הפוטנציאל הגלום בזוגיות זו להחלמה. מתוך כך מציעים המחברים מודל להתערבויות זוגיות המבוססות על ארבעה ממדים של זוגיות: ממד הביטחון והוויסות; ממד השיח והתקשורת; ממד הפעילויות המשותפות; וממד ההפרדה בין מחשבות לזהות.

בפרק איך מחזיקים טראומה מתחוללת? טיפול ותמיכה בבני משפחות החטופים מנסה ד"ר דנה מור, שמלווה מאז 7 באוקטובר משפחות חטופים רבות, להתמודד עם אתגר התמיכה הנפשית במשפחות החטופים, תחום שהידע המקצועי לגביו היה עד כה מוגבל ביותר. מור מחברת מושגים מתחום האובדן והשכול עם תובנות שגיבשה מתוך שיחות עם שבע נשות טיפול שמטפלות כבר חודשים רבים בבני משפחות החטופים, ליצירת תמות מרכזיות שעשויות לשפוך אור על התמודדות המשפחות ולתרום ליכולת להעניק להן טיפול מותאם ומיטבי.

הטיפול הקבוצתי, טוענות נעמה גרינולד, אלה סטולפר ואפרת ציגנלאוב בפרק החמישה־עשר: מ"אחים" את השברים: כוחה התרפויטי של קבוצה בצל טראומה קולקטיבית, הוא בעל תרומה ייחודית בזמנים של טראומה קולקטיבית, בהם "אנשים מחפשים עיניים ולבבות שחוו חוויות דומות לאלה שלהם." איכויותיו המיוחדות של טיפול זה כוללות את תחושת השותפות, את היכולת של המשתתפים להתבונן בעצמם מבעד לעיני האחרים, את שיקום הרצף והקוהרנטיות, את החזרה לתחושה של שייכות לקבוצה ולקהילה ואת הקבלה של הכרה ו"עדות אחאית" לקושי ולכאב זה של זה.

חותם את הספר פרקה של פרופ' דנה אמיר: הרהורים על השגחה של מעלה והשגחה של מטה בימים נוראים. הפרק מפנה את המבט מן "הסכנה שבחוץ" ל"סכנה שבפנים". אמיר מתארת את שיבוש הסולידריות שנוצר בחברה הישראלית, שיבוש המחליף סולידריות חיובית – המבוססת על חופש, ריבוי דעות וכבוד לשונה – בסולידריות שלילית, כזו המקדשת את ההומוגניות, מטשטשת אמיתות ומתקיפה כל אחרוּת. תהליך הטיפול, טוענת אמיר, הן זה של הפרט והן זה של החברה, חותר להכרת האמת ולחידוש החשיבה החופשית.

שבעה־עשר פרקים. שבעה־עשר עולמות של תוכן, של גיבוש המשגות ומודלים טיפוליים ושל עשייה – חשובה כל כך – בשטח. אנחנו מלאי תודה לכל הכותבות והכותבים בספר, על נכונותם לתרום לו, בהתנדבות, במהירות, ברוח טובה ומתוך הכרה עמוקה בחשיבותו. אנחנו, לצד אלפי אנשי מקצוע ועוד רבים־רבים מנפגעי הטראומות, מכירים תודה עמוקה לכל התורמים והתורמות לספר זה, על המאמץ האדיר שלהם לחשוב, להרגיש, לגבש דרכי התמודדות, ובעיקר – ליישם את כל אלה בפעולות מרפאות בתוך הקהילה הפצועה והדואבת – הקהילה שהיא אנחנו.

ואם לחזור לשאלות היסוד של קאנט, הרי שאנחנו מקווים בכל ליבנו שהפרקים בספר, כל אחד בפני עצמו ובעיקר חבירתם יחדיו, יעזרו לכל קוראת וקורא לדעת יותר, לעשות יותר ולקוות יותר, ובכך – להצליח למצוא את המקום האישי והפרטי, כמו גם המשותף והקהילתי, שממנו אפשר יהיה להתחיל. אולי כאן אנחנו מתחילים.

ד"ר בעז שלגי