מגדר ומיניות בתרבות חז”ל

 

פרק ראשון גופו של עניין: בריאת ההבדלים המגדריים בתרבות חז"ל 1.1 הקדמה

פרק זה, שהוא הראשון בפרקי הקורס, המוקדש כולו לסוגיות של מגדר ומיניות בתרבות היהודית, בשלהי העת העתיקה, פותח צהר אל העולם התרבותי של חכמים במאות הראשונות לספירה הנוצרית, באמצעות עיון באופנים שבהם תפסו את גוף האדם. לכאורה, הגוף הוא ישות אובייקטיבית־פיזיולוגית, אולם כפי שהראו מחקרים בתחום המגדר והמיניות כבר מראשיתם, הגוף הוא גם יצירה תרבותית שאפשר לפרשה בדרכים שונות במקומות ובזמנים שונים. מאליו מובן שלגוף האנושי מאפיינים פיזיולוגיים אובייקטיביים העומדים בזכות עצמם (למשל גיוון במערכות הרבייה) אולם השאלה העיקרית היא כיצד פירשה תרבות חז"ל את ההבדלים הללו, וכיצד היא הבנתה על פיהם מערכת של הנחות, תפיסות ונורמות שמתוות את דרכה של התרבות שבתוכה הם פועלים. תובנה זו תלווה אותנו לכל אורך הקורס, ומכיוון שהגוף האנושי הוא חיוני לשאלות של מגדר, יתפרש העיסוק בו על פני רוב פרקי הקורס. כאן ננסה להתמקד בהיבט אחד של הגוף האנושי שמשמש מבחינות רבות הבסיס לתפיסתו באופן רחב יותר, והכוונה לרגע הולדתו של הגוף האנושי בעת בריאת האדם כפי שהיא מתוארת בפרקים הראשונים של ספר בראשית. האופי המיתי של סיפורי הבריאה אפשר לחכמים למצוא בהם הסברים טבעיים, כביכול, להבדלים בין הגוף הגברי לגוף הנשי, ומכאן גם להבדלים מגדריים ומיניים באופן רחב יותר. רוב הפרק יוקדש לדיון באופן שבו תפסו החכמים את ההבדלים שבין הגוף הגברי לגוף הנשי, בהתבסס על פרשנותם לסיפורי בריאת האדם בספר בראשית.

1.2 שני סיפורי בריאת האדם בספר בראשית ופרשנותם עד לימי חז"ל

נקודת המוצא של ספרות חז"ל היא כמעט תמיד הטקסט המקראי. החכמים מפרשים את המקרא, דנים בסתירות, במתחים ובחסרים שבו ומנסים להתאים את חוקיו למציאות זמנם. משום כך, רבים מפרקי הקורס יפתחו בדיון בבסיס המקראי המונח ברקע נושאי הקורס השונים. גם בפרק זה נפתח את הדיון בקטע מכונן בתולדות התרבות היהודית לדורותיה — בריאת העולם ובריאת האדם. לענייננו חשובה במיוחד העובדה ששני הפרקים הפותחים את ספר בראשית, מספרים שני סיפורים שונים על בריאת העולם והאדם, והשוני שבין שני הסיפורים הוא נקודת מפתח להבנת הגישות השונות כלפי הגוף האנושי אצל חז"ל ואצל הוגים יהודיים מתקופות מאוחרות יותר.

1.2.1 בריאת האדם בפרק הראשון של ספר בראשית

הפרק הראשון בספר בראשית מתאר את בריאת העולם בחלוקה לשישה ימים שבהם ברא אלוהים את העולם. לאחר תיאור בריאת בעלי החיים שעל הארץ בתחילת היום השישי, מופיעים שלושת הפסוקים האלה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ.

(בראשית א, כו-כח)

הפסוקים הללו מעלים שאלות מרתקות, אבל אותנו מעניינת במיוחד שאלת היחס בין המילה אדם לבין צמד המילים זכר ונקבה. נראה שאדם הוא שם כללי ליצור האנושי, שבשונה מבעלי החיים, נברא בצלמו של האל, ומה שברא האל למעשה הם שני אנשים, אחד זכר ואחד נקבה. הטקסט המקראי אינו מפרט מה ההבדל בין הזכר לבין הנקבה, ומהפסוק האחרון בקטע, המצווה עליהם לפרות ולרבות, אפשר להסיק שההבדל בין השניים קשור להבדל ביולוגי ביניהם וליכולת שלהם להעמיד צאצאים. בהקשר זה כדאי להזכיר כי גם על בעלי החיים ציווה האל — מעט לפני כן — לפרות ולרבות, אם כי במקרה שלהם לא צוין קיומם של זכרים ונקבות. סיפור הבריאה הראשון מסתיים למעשה רק בתחילת הפרק השני בספר בראשית שבו מתוארת מנוחת האל ביום השביעי לאחר שהשלים את בריאת העולם, תהליך ששיאו בריאת האדם, הזכר והנקבה.

1.2.2 בריאת האדם בפרק השני של ספר בראשית

בפסוק הרביעי של הפרק השני של ספר בראשית אנו מתוודעים לסיפור בריאה שונה:

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְיָ אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם. וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְיָ אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה. וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.

(בראשית ב, ד-ז)

■ שאלה

מצאו לפחות שני הבדלים בין הפסוקים הללו לבין הפסוקים מבראשית א, כו-כח.

חוקרי המקרא רואים בסיפור הבריאה השני, סיפור המשקף מקור שונה ונפרד מזה שמונח בבסיס הסיפור הראשון. לענייננו חשובים בעיקר הפרטים שבסיפור כאן לפיו האדם נוצר עם תחילת תהליך בריאת העולם, שבריאתו נעשתה מן העפר, ויותר מכך שבמקור זה לא נזכרת בריאה כפולה של זכר ונקבה. בפסוקים הבאים מתוארת בריאת גן העדן והפקדת האדם על שמירת הגן. לאחר מכן מוסר הטקסט שהאלוהים ראה כי לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ ועל כן החליט לעשות לו עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (פסוק יח). האל בורא עבור האדם את בעלי החיים, האדם קורא לכולם בשמות, אולם עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ אינו נמצא לו. מכיוון שכך:

וַיַּפֵּל יְיָ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

(בראשית ב, כא-כה)

■ שאלה

מה, לדעתכם, מוסיף הפסוק השני על הנאמר בפסוק הראשון בקטע זה? האם יש קשר בין קטע זה לקטע הקודם בנוגע לבריאת בעלי החיים?

לאחר קריאת הפסוקים הללו אפשר להצביע על ההבדל שבין שני סיפורי הבריאה. בעוד שבסיפור הראשון הקשר שבין האדם שנברא, לבין הזכר והנקבה שנבראו, הוא הדוק ואפשר לראות בהם דבר אחד מנוסח בשתי דרכים שונות, בסיפור השני אין ספק שתחילה נברא האיש מן העפר ורק לאחר זמן נבראה האישה מגופו של האיש. השוני שבין שני הסיפורים מתבלט גם נוכח העובדה שבתיאור השני לא נזכרות המילים זכר ונקבה. עם זאת קל להבחין שטקסט זה מניח קיומם של שני המינים, הן בשל ההסבר שבשל בריאת האישה מהאיש שניהם שואפים להתאחד, הן בשל ציון העובדה שעצם היותם עירומים לא גרם להם בושה.28

ההבדלים שבין שני סיפורי הבריאה הציבו אתגר בפני המפרשים השונים של הטקסט, שניסו בדרך כלל למצוא דרך ליישב בין שניהם, אולם כבר בטקסט המקראי עצמו ניכרת מגמה זו, כפי שעולה מהפסוקים הבאים מהפרק החמישי בספר בראשית:

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם.

(בראשית ה, א-ב)

■ שאלה

כיצד מנסה המחבר המקראי לשלב בין שני סיפורי הבריאה? האם לדעתכם הצליח בכך?

1.2.3 פרשנות שני סיפורי הבריאה בהגותו של פילון האלכסנדרוני29

לפני שנעבור לדון בדרכים שבהן פירשו חכמי המשנה והתלמוד את שני סיפורי הבריאה נעיין בקצרה באופן שבו התפרשו שני הסיפורים אצל הוגה יהודי חשוב זה שחי בקהילה היהודית דוברת היוונית באלכסנדריה שבמצרים. בהגותו שילב פילון בין עולם המחשבה היהודית לבין העולם הפילוסופי היווני־הלניסטי. איננו יודעים בבירור עד כמה הכירו החכמים את כתביו של פילון,30 אך מבט בכתביו מסייע לא פעם להבין תהליכים מחשבתיים רחבים יותר שהתחוללו בעולם היהודי בעת העתיקה, ומשום כך נדון בדבריו במקומות רבים בספר. בהקשר שלפנינו חשובים במיוחד דבריו בנוגע לשני סיפורי הבריאה ולאופן שבו פירש אותם.

וכך כותב פילון בחיבורו "על בריאת העולם":

לאחר מכן הוא אומר כי ייצב אלוהים את האדם בקחתו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים. על ידי כך הוא מבהיר בתכלית הברור, כי יש הבדל עצום בין האדם שעוצב אז ובין האדם שנוצר קודם לפי צלם אלוהים. זה שעוצב הוא מוחשי, יש לו כבר חלק באיכות, הוא מורכב מגוף ונפש, הוא גבר או אישה, ומטבעו בן תמותה. ואילו האדם שלפי הצלם הוא אידיאה, סוג כללי או חותם, הוא מושכל, בלתי גשמי, לא זכר ולא נקבה, ומטבעו בן אלמוות.

(פילון האלכסנדרוני, על בריאת העולם, 134)31

■ שאלה

האם דבריו של פילון מלמדים שהוא מנסה לשלב בין שני סיפורי הבריאה או שהוא מנסה לטעון שיש ביניהם הבדל עקרוני? קראו במקראת המאמרים עמודים 46-44 מספרו של דניאל בויארין, הבשר שברוח, בנוגע לתפיסתו של פילון. מה הקשר, לדעת בויארין, בין פילון לבין כיתות נוצריות שדגלו בחיי פרישות מינית?

המסקנות שמסיק פילון על מהותם של הגבר והאישה מטרימות תפיסות דומות שעולות בטקסטים מספרות חז"ל. אחד ממאפייני הגותו של פילון הוא קרבתו הרבה לעמדות הפילוסופיות של ההוגה היווני המפורסם אפלטון, בן המאה הרביעית לפני הספירה. ככלל אפשר לומר שפילון, כאפלטון לפניו, האמין בקיומן של אידאות שמימושן הפיזי במציאות היום־יומית הוא רק בגדר העתק חיוור שלהן. באופן זה תפס פילון את שני סיפורי הבריאה: התיאור בפרק הראשון של ספר בראשית נוגע לאידאה של האדם, למהותו הרוחנית והמופשטת בעוד שהתיאור בפרק השני עניינו האדם הגשמי הבלתי מושלם, שבו יש הבדל, למשל, בין זכר לנקבה.

1.3 בריאת האדם וכינון ההבדלים בין הגוף הגברי לגוף הנשי במדרשי אגדה

לאחר שהתוודענו למורכבות המהותית הנוגעת לתיאור בריאת האדם, הזכר והנקבה בפרקים הראשונים בספר בראשית, נבחן כעת כיצד התייחסו חכמים לתיאור זה ולהשלכותיו. כידוע, החכמים פעלו בזמן הרה גורל בתולדות התרבות היהודית. חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה והתובנה שאיננו עתיד להיבנות מחדש בקרוב הניעו תהליך של בנייה מחדש של התרבות, הדת והחברה. בתהליך שנמשך לאורך המאות הראשונות של האלף הראשון לספירה הנוצרית, יצרו החכמים דגם דתי־תרבותי חדש ששימש תחליף לדת היהודית שהייתה מרוכזת עד אז סביב בית המקדש בירושלים. המהפכות של חז"ל נגעו להיבטים מגוונים של הדת והתרבות כגון יצירת ריטואלים, פסיקת הלכות ופיתוח כלים פרשניים חדשניים. בפרקי הספר השונים נעסוק בהרחבה במהפכות אחדות שנוגעות לענייני מגדר ומיניות, ומתבססות במידה רבה על הפרשנויות של החכמים לסיפורי הבריאה.

1.3.1 בריאת האדם כיצור דו־מיני — סוגיית האנדרוגינוס

מקורה של המילה אנדרוגינוס הוא יווני ומשמעה "גבר־אישה", האנדרוגינוס משמש בספרות חז"ל לכינוי יצור אנושי שלו מאפיינים זכריים ונקביים כאחד. לחלק ניכר מהדיון בספרות חז"ל באנדרוגינוס אופי אגדי־מיתי, אולם קטגוריה זו הייתה קיימת גם בדיונים הלכתיים. הזכרנו שבמקומות מסוימים אפשר למצוא השפעה של רעיונות אפלטוניים במחשבת חכמי המשנה והתלמוד, ודוגמה לכך אפשר לראות בסוגיית האנדרוגינוס. הרעיון שבראשית הימים התקיים יצור אנדרוגיני מופיע לראשונה בחיבורו של אפלטון "המשתה", שהתחבר מאות שנים לפני שמופיעים אזכורים ליצור כזה בספרות חז"ל. הסיפור המיתי על האנדרוגינוס מופיע בנאומו של אריסטופנס ב"המשתה", ונביא כאן חלק קטן ממנו:

בימי קדם לא היה טבע האדם כמו שהוא בימינו, אלא שונה ממנו תכלית השינוי. ראשית כל נחלקו בני־האדם לשלושה מינים, ולא לשניים, זכר ונקבה, הקיימים כיום. שהרי בנוסף להם היה גם המין השלישי, המורכב משניים אלה, מין שרק שמו נותר ממנו והוא עצמו נכחד. המין השלישי הזה היה מיזוג של הזכר והנקבה גם בצורתו החיצונית וגם בשמו, אנדרוגינוס, והיום אין הוא אלא שם גנאי... כך פסק (זאוס), וחתך את בני־האדם לשניים, כמו שחותכים תותים כשרוצים לייבשם או כמו שחותכים ביצה קשה בחוט. ואף ציווה על אפולון לסובב את הפנים ואת חצי הצוואר כלפי החתך שנוצר כדי שבראותו את מומו יהיה האדם צנוע יותר, וגם ציווה עליו לרפא את כל השאר... ובכן, לאחר שהאדם נחתך לשניים, כל חצי השתוקק לחצי האחר שלו ולא יכול היה להיפרד ממנו...ולכן כל אחד מאיתנו אינו אלא שבר־אדם, שכן האדם פרוס — כמו דג הסנדל, שניים שווים אחד. וכל אחד מאיתנו מחפש תמיד את החלק השני של עצמו.

(אפלטון, המשתה)32

■ שאלה

האם אפשר לקשר את תיאור האנדרוגינוס אצל אפלטון לתיאור הבריאה בספר בראשית או לתיאור הבריאה אצל פילון?

תרבות חז"ל, כמו כמעט כל תרבות אנושית, התקיימה והתפתחה תוך מגע עם תרבויות נוספות. בארץ ישראל הזיקה הייתה בעיקרה לתרבות ההלניסטית (היינו, התרבות הפגאנית היוונית וממשיכתה התרבות הרומית) והתרבות הנוצרית־ביזנטית, שהייתה ההמשך הישיר של התרבויות הללו. בבבל, הייתה זו בעיקר התרבות הסאסנית שלצדה צמחה התרבות היהודית כפי שהיא מוכרת לנו מהתלמוד הבבלי. משום כך, חלקים מהדיונים בספר יתייחסו גם לתפיסות בנושא מגדר ומיניות שרווחו בתרבויות הללו. נעיין אפוא במופע הראשון של מוטיב האנדרוגינוס בספרות חז"ל, במדרש בראשית רבה, ונעמוד על הקשרו התרבותי הרחב יותר:33

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ (בראשית א, כו)

אמר רבי ירמיה בן לעזר:

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, אנדרוגינס בראו.

שנאמר:

זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם (בראשית ה, ב)"

אמר ר' שמואל בר נחמן:

"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון,

דיפרוסופון [דו־פרצופי] בראו,

וניסרו ועשאו גביים [גב] לכאן וגביים [וגב] לכאן".34

(בראשית רבה ח, א, עמ' 55-54)

המדרש אינו מפרט מה הייתה מהותו של האנדרוגינוס. האם היה זה יצור בעל איברי מין גבריים ונשיים גם יחד, או אולי יצור ללא מאפיינים ביולוגיים־מיניים כלל (בדומה לתפיסה שראינו אצל פילון)? זאת ועוד, קשה לקבוע מה ההבדל בין האנדרוגינוס לבין הדי־פרסופון (שהטקסט מציג בנפרד ובשם שני חכמים שונים), מה גם שבקטע מקביל בתלמוד הבבלי האנדרוגינוס אינו נזכר כלל:

דאמר רבי ירמיה בן אלעזר:

דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון שנאמר:

אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי (תהלים קלט, ה).

(בבלי כתובות ח, ע"א)

■ שאלה

בהתחשב בכך שהמקור הראשון הוא ארץ ישראלי והשני בבלי, נסו להסביר מדוע אין האנדרוגינוס נזכר במסורת הבבלית.

נוסף על כך, קשה לקבוע אם הפרדת האנדרוגינוס (או הדי־פרסופון) מקבילה לזכר ולנקבה שנזכרים בפרק הראשון בבראשית או שהיא מקבילה לבריאת האישה מצלעו של אדם על פי המתואר בפרק השני.35 לפי בויארין רעיון האנדרוגינוס כפי שהוא מופיע במדרש זה נוגע להיבטים פיזיולוגיים של היצור הראשון בעוד שאצל פילון מדובר ב"אנדרוגינוס רוחני". במילים אחרות, לפי בויארין, האנדרוגינוס אצל חז"ל הוא יצור בעל מאפיינים מיניים כפולים שבשלב השני מופרד באופן פיזי לשני יצורים נפרדים, ואצל פילון ההבדל בין שני היצורים הוא במעלתו הרוחנית של היצור הראשון האנדרוגיני לעומת היצור השני הגשמי המובדל לזכר ונקבה. בלשונו של בויארין "בתרבות חז"ל טבוע המין האנושי מראשית בריאתו בחותם של גופניות, הבדל ושונות. לדידם של חז"ל, המיניות שייכת למצב הבריאה המקורי של האנושות ולא למצבה אחרי הגירוש מגן עדן. אצל חז"ל, האנושי אינו נתפס כנפילה ממצב מטאפיסי קודם ומיניות אינה מקושרת עם שום נפילה".36

■ שאלה

קראו במקראת המאמרים עמודים 86-60 במאמרו של שי סקונדה "The Construction, Composition, and Idealization of the Female Body in Rabbinic Literature",37 כיצד משפיע, לטענתו, הטקסט הסאסאני על האנדרוגינוס על טענתו של בויארין?

כפי שמציין בויארין, לסיפור האנדרוגינוס קשר הדוק לאופן שבו נתפסו הנישואין בספרות חז"ל, משום שהוא מעמיד מסגרת רעיונית לקשר הקמאי שבין הגבר לאישה ולרצון שלהם, כביכול, לשוב אל הזמן שבו היו חלק מגוף אחד (רעיון שנרמז כבר ב"המשתה" לאפלטון). נעיין אפוא בסיפור מעשה מהתלמוד הבבלי שכורך את מנהגי החתונה המקובלים, כפי שנהגו בימים ההם, עם סיפור בריאת האדם האנדרוגיני.

1.3.2 האנדרוגינוס וברכות החתונה

לעיסוקם של חז"ל במוצא הבראשיתי של הגבר והאישה יש לעתים קרובות אופי מופשט. עם זאת חשוב לזכור שגם לדיונים מופשטים השלכות מעשיות. תופעה זו תחזור על עצמה בדיונים לכל אורך הספר. סיפור הבריאה האנדרוגיני השפיע הלכה למעשה על מנהגי חתונה בתרבות חז"ל, כך עולה למשל מסיפור אחד במסכת כתובות בתלמוד הבבלי שמתאר את מנהגיהם של שני חכמים בכל הנוגע לברכות שיש לברך בזמן החתונה.

לוי איקלע לבי רבי בהלוליה דרבי שמעון בריה —

[לוי הגיע לבית רב בחתונה של רבי שמעון בנו]

בריך [בירך] חמש.

רב אסי איקלע לבי רב אשי בהלוליה דמר בריה —

[רב אסי הגיע לבית רב אשי בחתונה של מר בנו]

בריך [בירך] שית.

לימא, בהא קמיפלגי:

[אמור, בכך חולקים]

דמר סבר — חדא יצירה הואי

[שחכם אחד סבר — יצירה אחת הייתה]

ומר סבר שתי יצירות הואי.

[וחכם אחר סבר — שתי יצירות היו]

לא, דכולי עלמא חדא יצירה הואי -

[לא, שלפי כולם יצירה אחת הייתה]

מר סבר בתר מחשבה אזלינן,

[אחד סבר — אחרי מחשבה אנו הולכים]

ומר סבר בתר מעשה אזלינן.

[והשני סבר — אחר המעשה אנו הולכים]

כי הא דרב יהודה רמי —

[כפי שרב יהודה העלה (הקשה)]

כתיב: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ (בראשית א, כז),

וכתיב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם (בראשית ה, ב) —

הא [זה] כיצד?

בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים,

ולבסוף נברא אחד.

(בבלי כתובות ח, ע"א)

הסיפור קשור למנהג החתונה אצל חכמים, כפי שהתפתח בשלהי העת העתיקה, לברך במהלך טקס הנישואין סדרה של ברכות. כיום נהוג לכנות מנהג זה "שבע ברכות", אולם, כפי שנראה, המחלוקת המתוארת במקור זה הייתה על מספרן המדויק. רבי לוי נהג לברך — על פי הטקסט התלמודי — חמש ברכות, בעוד שרבי אסי נהג לברך שש. נמקד את הדיון בברכה שעליה נסבה המחלוקת. על פי הספירה המקובלת מדובר בברכה השלישית שנוסחה הוא:

ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו,

בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד.

ברוך אתה יי יוצר האדם.

■ שאלה

לאיזה משני סיפורי הבריאה שבספר בראשית מתאים נוסח הברכה?

נשוב אל הסיפור עצמו. תחילה מתאר מחבר הטקסט את מנהגם של שני חכמים — האחד נהג לברך חמש ברכות והאחר שש. מן הסיפור לא משתמע שמדובר במנהג קבוע אלא יש תיאור כיצד נהג כל אחד מן החכמים במקרה ספציפי, כאשר רב לוי נקלע לחתונת בנו של רבי וכאשר רב אסי נקלע לחתונת בנו של רב אשי. לאחר מכן מנסה הטקסט לעמוד על שורש העניין ביסוד שני המנהגים. תחילה הוא מעלה את האפשרות שייתכן ששני החכמים חולקים על עצם מעשה הבריאה — האחד יכול לטעון ששני סיפורי הבריאה מתארים אירוע אחד והאחר יטען, כביכול, שמדובר בשני אירועים נפרדים.

לאחר שהועלתה השאלה מתברר שבעיני עורכי הטקסט האפשרות שמדובר בשתי בריאות שונות אינה סבירה, והם מציעים הסבר משלהם לכפל הסיפורים שבפרקים הראשונים בספר בראשית. על פי הסבר זה כפל הסיפורים משקף את המתח שבין מחשבה למעשה, כלומר תיאור אחד מתאר מה חשב האל לעשות מלכתחילה, והתיאור האחר מתאר מה שנעשה בפועל. בצורה כזאת מנסה הטקסט להראות שלמעשה אין סתירה בין שני הכתובים אלא שדעת רבי לוי הייתה נתונה להיבט אחד של הסיפור המקראי, ודעת רב אסי להיבט אחר שלו.

1.3.3 סיפור הבריאה בספר בראשית והבניית ההיררכיה בין גברים לנשים

הזכרנו כבר במבוא שהתרבות היהודית בשלהי העת העתיקה הייתה אנדרוצנטרית ופטריארכלית, בתרבות כזו הגבר נתפס כעומד במרכז וסביבו נבנה אחד התאים הבסיסיים ביותר בחברה האנושית (לפחות עד התקופה הפוסט־מודרנית) — התא המשפחתי. מובן שבהקשר של התרבות היהודית, לא תרבות חז"ל יצרה מציאות זו, ששורשיה נטועים עמוק בעולם המקראי, אלא המשיכה במסורת ובמציאות שקדמו לה. סיפור בריאת האנושות בספר בראשית, ובעיקר גרסת הסיפור בפרק השני, יצר היררכיה ברורה בין גברים ונשים, היררכיה שהלכה והשתרשה בחוק המקראי. הנושא, אם כן, איננו המצאת הפטריארכליות בתרבות היהודית העתיקה אלא בהופעתה בהקשר שבו אנו דנים כאן, כלומר בהקשר של בריאת האדם. אפשר לומר שהמסורת האנדרוצנטרית בתרבות חז"ל התבססה על סיפור הבריאה השני שבספר בראשית והדבר ברור למדי, בסיפור זה הגבר נברא ראשון, הוא נזר הבריאה, האישה היא תוספת מאוחרת ואופן בריאתה שונה — את הגבר ברא האל מהעפר בעוד שאת האישה ברא מצלעו של הגבר. במדרש בראשית רבה מוצאים את הקטע הבא שעניינו בריאת האישה, או ליתר דיוק פרק הזמן שלפני בריאתה:

רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי:

"וַיִּבֶן יְיָ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע (בראשית ב, כב)

כתיב [כתוב];

התבונן מאיכן לברותה.

אמר:

"לא נברא אותה מן מראש — שלא תהא מוקרת ראשה.

ולא מן העין — שלא תהא סוקרנית.

ולא מן האוזן — שלא תהא צייתנית.

ולא מן הפה — שלא תהא דברנית.

ולא מן הלב — שלא תהא קונתנית.

ולא מן היד — שלא תהא משמשנית.

ולא מן הרגל — שלא תהא פורסנית.

אלא ממקום צנוע באדם,

אפילו בשעה שאדם עומד ערום, אותו מקום מכוסה."

(בראשית רבה יח, ב, עמ' 163-162)

על פי המסורת המיוחסת לרבי לוי התלבט האל בינו לבין עצמו לפני בריאת האישה מאיזה חלק בגופו של הגבר לברוא אותה. רשימת האיברים מובאת בסדר יורד מן הראש אל הרגל, מהרשימה עולה שכל אחד מהאיברים המוצעים נפסל משום שהוא עלול לגרום לאישה, שתיווצר ממנו, לנהוג באופן לא ראוי. לבסוף נופלת ההחלטה על מקום המוגדר כצנוע באדם. הטקסט המקראי מציין, כזכור, שהאישה נבראה מ"הצלע" ואפשר להסיק, שלפי הפרשנות של רבי לוי מדובר באזור החלציים.

■ שאלה

מה, לדעתכם, ההסבר המובלע במקור זה בעניין הבחירה ב"צלע" של הגבר? איזו תכונה מיוחסת לחלק זה בגופו?

לאחר שנבחר אבר הגוף המתאים שממנו תיברא האישה מוסיף המדרש:

ועל כל אבר ואבר שהיה בורא היה אומר:

"אשה צנועה, אשה צנועה".

(בראשית רבה יח, ב, עמ' 163)

מכאן אפשר ללמוד שהאיבר הצנוע באדם ממנו נבראה האישה אמור לשמש לה מורה דרך לחיים. לפי המקור על האישה הבראשיתית, שאמורה להיות דגם לחיקוי לכל אישה בעתיד, להיות צנועה (הטקסט חוזר על כך פעמיים), אך, כפי שקרה לא פעם בסיפור הבריאה, גם במקרה זה, על פי המדרש, השתבשו הדברים:

אף על פי כן —

וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי (משלי א, כה).

לא בראתי אותה מן הראש — והרי היא מוקרת [זוקפת] ראשה,

שנאמר:

ותֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה (ישעיה ג, טז)

ולא מן העין — והרי היא סוקרנית,

וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם (ישעיה ג, טז).

ולא מן האוזן — והרי היא ציתנית [מצותתת],

וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל (בראשית יח, י).

ולא מן הלב — והרי היא קונתנית [קנאית],

וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ (בראשית ל, א).

ולא מן היד — והרי היא ממשמשנית,

וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים (בראשית לא, יט).

ולא מן הרגל — והרי היא פרסנית [יוצאת, הולכת]

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה (בראשית לד, א)

(בראשית רבה יח, ב, עמ' 163)

■ שאלה

הפסוק ממשלי א, כה הבא בראש המקור מלמד שלדעת מחבר הקטע השתבשה התכנית המקורית של האל. כיצד משתמש המחבר בפסוקים בהמשך המקור כדי להמחיש את טענתו? מה היא דמותה של האישה כפי שהיא עולה מהמקור?

בקטע אחר, אף הוא ממדרש בראשית רבה, מתוארת מחשבת האל לפני בריאת הגבר:

אמר רבי ברכיה:

"בשעה שבא הקב"ה לבראות אדם הראשון,

ראה צדיקים ורשעים עומדים ממנו.

אמר:

'אם אני אבראנו, רשעים עומדים ממנו,

לא אבראנו, צדיקים היאך עומדים ממנו?'

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

הפליג דרכן שלרשעים מכנגד פניו, ושיתף בו מדת רחמים ובראו,

הדא הוא [כך הוא]:

כִּי יוֹדֵעַ יְיָ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד (תהלים א, ו).

מהו תֹּאבֵד?

איבדה מכנגד פניו ושיתף בו מידת רחמים ובראו."

(בראשית רבה ח, ד, עמ' 59)

נקל לראות שהמשותף לשני המקורות הוא החשש שדבר פגום עתיד לצאת מן היצור שהאל עומד לברוא, אולם בעוד שהקטע הראשון מסתיים בצורה פסימית בתיאור כישלונו של האל לברוא אישה בעלת תכונות טובות, הקטע השני מסתיים בצורה אופטימית, האל הצליח להתעלם ממגרעותיו של היצור שברא. שני קטעי מדרש אלה ממחישים בבירור את האופי האנדרוצנטרי של ספרות חז"ל. סיפורי הבריאה של הגבר והאישה ממחישים, שאף על פי שראשיתם של הגבר והאישה בתהליכי בריאה דומים, חכמים רואים באישה יצור שמוגדר על דרך השלילה מעצם בריאתו, בעוד שבבריאת הגבר עצר האל את הסכנה והקושי שהיו טמונים בו באופן פוטנציאלי. מעניין לשוב כאן אל חיבורו של פילון, "על בריאת העולם", שאותו הזכרנו לעיל, ולראות כיצד גם הוא כורך בסיפור הבריאה תיאור שלילי של האישה.

אולם מאחר ששום יצור אינו יציב, שבני תמותה נתונים בהכרח למפנים ותמורות, היה מן הצורך שגם האדם הראשון יטעם טעם הפורענות. ראשית החיים הנפשעים היתה לו האשה. שכן כל עוד היה יחיד, דומה היה בייחודו לעולם ולאלוהים, וחורת בנפשו את רישומי הטבע של זה ושל זה; לא את כולם אלא את אלה שמהות בת תמותה מסוגלת לקבלם, אבל משעוצבה גם האשה, בראותו דמות כדמות אחותו וצורה כצורת שארו, שמח במראה זה, קרב אליה ובירכה לשלום. והיא, שלא ראתה שום בעל חיים הדומה לה יותר מזה, נעלזה והשיבה לו בצניעות. נתעוררה האהבה, האוספת כביכול, את שני פלגיו הנפרדים של בעל חיים אחד ומחברת אותם יחד; והיא השרישה בלבו של כל אחד מהם את הכמיהה לשיתוף עם השני על מנת להוליד שכמותם. אך כמיהה זו יצרה גם את תענוג הגוף, שהוא מקור העוון והפשע, ובגינו ממירים הבריות חיי אלמוות ואושר בחיי תמותה ועצבון.

(פילון, על בריאת העולם, 152-151)38

■ שאלה

לעיל ראינו את דברי בויארין לפיהם היה הבדל מהותי ביחס העקרוני לאישה בתרבות הרבנית. קראו במקראת המאמרים עמודים 64-60 מספרה של ג'ודית בסקין המתמקדים בחלק מהטקסטים שניתח בויארין,39 במה היא מסכימה עם בויארין ובמה היא חולקת עליו?

1.3.4 הבריאה הכפולה של חוה

עד כה ראינו כיצד הניע כפל סיפורי הבריאה בספר בראשית את החכמים להציע הסברים שמדובר בעצם במעשה בריאה אחד של הזכר והנקבה, אולם במקומות אחרים — ובראש ובראשונה במדרש בראשית רבה — אנו מוצאים רעיון מקורי נוסף — חוה היא שנבראה פעמיים:

וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי (בראשית ב, ו) —

רבי יהודה ברבי אמר:

"בתחלה בראה לו וראה אותה מליאה רירין ודם, והפליגה ממנו.

וחזר ובראה לו פעם שנייה."

היא דהוא אמר:

זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי —‏

זו היא שלאותה הפעם, זאת היא שהיא עתידה לקיש עלי בזוג.

ולומר: היאך מה דאת אמר [מה שאתה אומר]:

פַּעֲמֹן זָהָב (שמות כח, לד),

זו היא שהיתה מפעמתני כל הלילה.

(בראשית רבה יח, ד, עמ' 164-163)

■ שאלה

מה מטרת התיאור המדרשי בתיאור הבריאה הכפולה של חוה, כיצד מצטיירת האישה כאן לעומת בראשית רבה יח ב?

הרעיון שחוה נבראה פעמיים, מופיע פעמים ספורות בספרות חז"ל והובא כאן בעיקר כדי להדגים את השפעתם של רעיונות שהופיעו לראשונה בספרות חז"ל על התרבות היהודית בימי־הביניים. בתקופה זו — שבה הייתה היהדות הרבנית לזרם הדומיננטי ביותר בעולם היהודי — התפתח רעיון זה בצורה ניכרת, כפי שאפשר להיווכח מן הדוגמה הבאה. הטקסט לקוח

מתוך חיבור מדרשי המכונה "אלפא ביתא דבן סירא" או "תולדות בן סירא", שהתחבר בערך במאה העשירית, כנראה בבבל:40

בשעה שברא הקב"ה את עולמו וברא אדם הראשון,

כיון שראה אותו יחידי מיד ברא לו אשה מאדמה כמותו

וקרא שמה לילית והביאה לאדם.

מיד התחילו שניהם לעשות מריבה.

זה אומר:

"את תשכבי למטה",

וזאת אומרת:

"אתה תשכב למטה מפני ששנינו שוין, ושנינו מן האדמה".

ולא היו משמיעין זה את זה.

(אלפא ביתא דבן סירא)41

המאבק בין אדם הראשון לאישה הראשונה (המכונה כאן "לילית" שלא כמו השם המוכר לנו "חוה") מגיע כאן לשיאו בטענה שטוענת לילית כלפי אדם ששניהם שווים, משום ששניהם נוצרו בצורה זהה. יש לשים שהמיניות נכרכת בעניין המגדרי — אדם ולילית מתווכחים באיזו תנוחה יש לקיים את יחסי המין, אם הגבר למעלה או אם האישה למעלה.

■ שאלה

האם אפשר לומר, לדעתכם, שקיים היבט חתרני בשאלה שהטקסט שם בפיה של לילית? קראו:

כיון שראתה לילית כך זכרה את שם המפורש ופרחה באויר וברחה.

מיד חזר אדם הראשון בתפלה לפני קונו ואמר:

"ריבונו של עולם, הרי האשה שנתת לי ברחה כבר".

מיד שלח הקב"ה שלשה מלאכים הללו ואמר להם:

"לכו הביאו לילית. אם רצונה תבוא, ואם לאו לא תביאוה בעל כרחה".

מיד הלכו שלושת מלאכים הללו והשיגו אותה בתוך הים,

במקום שעתידין המצריים למות שם.

נטלו אותה ואמרו לה:

"אם תלכי עמנו מוטב ואם לאו נטבע אותך בים".

אמרה להם:

"חביביי, יודעת אני בעצמי שלא בראני הקב"ה

אלא כדי להחליש את התינוקות כשהן בן שמונת ימים.

ומיום שנולד עד שמונת ימים יהיה לי רשות בו,

ומשמונת ימים ולמעלה אין לי רשות בו כשהוא זכר.

אבל כשהיא נקבה אמשול בה י"ב ימים".

ולא היו מניחין אותה עד שהשביעה עליהם בגזירת המקום,

שכל מקום שאני רואה אתכם או שמכם בקמיעא,

שלא אמשול באותו תינוק.

מיד עזבו אותה והיא לילית שמחלשת את בני האדם כשהן קטנים."

(אלפא ביתא דבן סירא)42

■ שאלה

עיינו במקראת המאמרים בניתוח של בסקין לסיפור זה בעמודים 60-56 בספרה. האם מסקנתה, שסיפורים מעין אלה מעידים על החרדה התרבותית מפני נשים שהייתה קיימת אצל חז"ל, משכנעת?

1.4 הגוף הנשי והגוף הגברי בדיונים הלכתיים

עד כה עסקו כל המקורות שקראנו בשאלת ההבדלים בין הגוף הנשי והגברי, ובהבדלים בין גברים ונשים בכלל, באופן לא קונקרטי וא־היסטורי. במילים אחרות, הדיון עסק לכאורה כמעט אך ורק בסיפורי הבריאה ובברואים הראשונים, להוציא הסוגיה על השינוי במנהגי הברכות בחתונה. במקרה זה ראינו שלמעשה יש זיקה הדוקה בין פרשנות המקרא של החכמים, לבין אופני התנהלות בעולם הממשי שבו חיו. כעת נפנה את תשומת הלב להיבט נוסף שנוגע לגוף הגברי והנשי שאף הוא מיוצג — ובהרחבה יחסית — בספרות חז"ל. הכוונה לדיונים ההלכתיים הנוגעים לאנשים שזהותם המינית לא הייתה ברורה לחלוטין. בראש ובראשונה אמורים הדברים באנדרוגינוס. לכאורה אפשר היה לחשוב שמדובר ברעיון תאורטי, אולם למעשה מעת לעת נולדים בני אדם שלהם איברי מין כפולים, נקביים וזכריים, וקיומו של מצב זה — אף שאינו שכיח — העסיק את התנאים. כך למשל בדיון הבא:

אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים,

ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים

ויש בו שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים.

דרכים ששוה בהן לאנשים:

מיטמא בלובן כאנשים,

נושא אבל לא נישא כאנשים,

ואין מתיחד עם הנשים כאנשים...

ועובר על "בל תקיף" ועל "בל תשחית" כאנשים,43

וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים.

דרכים ששוה בהן לנשים:

מטמי באודם כנשים,

ואין מתיחד עם האנשים כנשים,

ואין זוקק ליבום כנשים...

ופסול מכל עדות שבתורה כנשים,

ואם נבעל בעבירה פסול מן הכהונה כנשים.

דרכים ששוה לאנשים ולנשים:

חייבין על נזקו, בין איש בין אשה

ההורגו במזיד נהרג,

בשוגג, גולה לערי מקלט...

ונוחל בכל נחלות כאנשים וכנשים...

דרכים שלא שוה בהן לא לאנשים ולא לנשים:

אין חייבין על חטאתו,

ואין שורפין על טומאתו,

ואין נערך לא כאנשים ולא כנשים,

אין נמכר לעבד עברי לא כאנשים ולא כנשים.

(תוספתא ביכורים ב, ב-ו, עמ' 291-289)

■ שאלה

מדוע היה לחכמים צורך להגדיר במדויק את חובות האנדרוגינוס ואת האיסורים המוטלים עליו?

שרלוטה פונרוברט, שהקדישה מחקר מיוחד לעניין הדיון ההלכתי באנדרוגינוס, מדגישה שהרשימה בתוספתא ביכורים מבוססת על הבחנה מגדרית ומכאן נובעת חשיבותה להבנת האופן שבו הבנו החכמים את זהותו של האנדרוגינוס. כפי שהיא כותבת: "ההיגדים שבהם אנדרוגינוס "יש בו דרכים שווה לאנשים... [ו]לנשים", אינם מנוסחים בדרך מופשטת, אלא נבחנים באמצעות כללים מגדריים ספציפיים, והאופן שבו הם דנים באנדרוגינוס כפרדוקס מושגי יסודי: לאדם שהעברית ההלכתית מסמנת בשם עצם זכרי יש איברי מין נקביים וזכריים כאחד.44 מכאן אפשר ללמוד שהעניין של חכמים באנדרוגינוס נובע בעיקר מהרצון שלהם להבהיר מה הוא היוצא מן הכלל כדי לחזק את המבנה המגדרי הבינארי המקובל של זכר ונקבה. עניין זה מובע באופן ברור בסוף הקטע שבו מובא סיכום הדברים מפי רבי יוסה (יוסי, בכתיב המקובל כיום):

רבי יוסה אומר:

"אנדרוגינוס בריה לעצמו."

ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם איש הוא או אשה היא,

אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה.

(תוספתא ביכורים ב, ב-ו, עמ' 291-289)

כפי שמציין רבי יוסי, וכפי שעולה מן הקטע כולו, התקשו החכמים להכריע בשאלת זהותו המינית וההלכתית של האנדרוגינוס והדבר נכון גם בנוגע לחכמי התלמוד שפירשו את ההלכות התנאיות. מכאן אנחנו למדים עוד שפעמים רבות המאמץ של חכמים להגדיר את הגבולות באופן ברור, חושף הן את השרירותיות של הגבולות והן את שבריריותם. תופעה זו חוזרת על עצמה בדיון ב"טומטום" שרבי יוסף מזכיר בתוספתא ביכורים. ה"טומטום" הוא אדם חסר איברי מין ועל כן קשה להגדירו כזכר או נקבה. בתוספתא יבמות מופיע קטע שמשווה בין שתי התופעות:

טומטום אינו אוכל בתרומה; אשתו ועבדיו אוכלין.

משוך ומי שנולד כשהוא מהול הרי אילו אוכלין בתרומה.

אנדרוגינוס אוכל בתרומה אבל לא בקדשים.

טומטום אינו אוכל לא בתרומה ולא בקדשים.

אמר רבי אלעזר: שמעתי באנדרגינוס שחייבין על משכבו סקילה כזכר.

במה דברים אמורים בזמן שבא עליו דרך הזכרות.

לא בא עליו דרך הזכרות — פטור.

(תוספתא יבמות י, ב, עמ' 31)

יש תופעות נוספות שמציבות אתגר בפני הניסיון למיין את האנושות בחלוקה חדה לזכרים ונקבות בהן למשל סריסים.45 בתופעות אלה נעסוק בפרק שעניינו יחסי מין אסורים, משום שחלק ניכר מהשאלות הרלוונטיות עוסק בשאלה אם אנדרוגינוס או טומטום רשאים להינשא ולקיים יחסי מין, ועם אילו מן המינים.

נקודה נוספת ראויה לציון היא ההקשר התרבותי של המושג אנדרוגינוס. בדיון לעיל באזכורי האנדרוגינוס בספרות המדרש עמדנו על כך שלמושג הקשר הלניסטי ברור, וייתכן שמשום כך הוא נעדר מהדיון המקביל בתלמוד הבבלי שנכתב בהקשר פרסי־סאסני. גם בהקשר ההלכתי של המושג יש לרקע התרבותי מקום — לשאלות שעניינן מורכבות מינית ומגדרית היה מקום חשוב גם בדיונים בעולם הרומי ובחקיקה שלו.46

1.5 סיכום

פרק זה, שדן בשאלת הגוף הגברי והנשי בתרבותם של חכמים, ביקש לפתוח צהר לדרכים שבהן כוננה תרבות חז"ל את ההבדלים שבין גברים ונשים. ראינו עד כמה חשוב הטקסט המקראי לפרשנות של החכמים וכיצד שימשו אותם החסרים הטקסטואליים במקרא ליצירת המערכת המחשבתית והנורמטיבית שאותה עמלו לבנות. נשוב ונדון בעניינים רבים שעלו בפרק זה בעיון רב, הן מהבחינה הטקסטואלית, הן מהבחינה הרעיונית, בפרקים הבאים, אולם אנו מקווים שכבר עתה התחוור לכם עד כמה התמונה העולה מהטקסטים היא מורכבת ונחוצה תשומת לב רבה כדי לנסות ולפענח אותה.