מגיסטריום 3: מפתח הארד

1

קאל הכניס כמה שפצורים אחרונים ברובוט שלו רגע לפני ששלח אותו אל ה"זירה" — אזור מסומן בגיר כחול על רצפת החנייה. זה היה שדה הקרב של הרובוטים שהוא וארון בנו בשקידה רבה מחלקי מכוניות, מקסמי מתכת ומהרבה מאוד נייר דבק. על הרצפה הרטובה מדלק אחד הרובוטים שלהם יִיקרע לגזרים טרגיים והאחר יצא המנצח. אחד יקום והאחר ייפול. אחד —

הרובוט של ארון התקדם בקול טרטור. אחת הזרועות הקטנות שלו הצליפה קדימה, רטטה וערפה את ראשו של הרובוט של קאל. ניצוצות ניתזו באוויר.

"לא הוגן!" צעק קאל.

ארון נחר בבוז. על לחיו היה כתם לכלוך, והשיער שלו הזדקר למעלה לאחר שהעביר בו ידיים בתסכול. החום חסר הרחמים של קרוליינה הצפונית הותיר אותו עם אף צרוב משמש ולחיים מכוסות נמשים. הוא לא היה דומה כלל ליוצר המלוטש שבילה את הקיץ הקודם בפטפוט עם מבוגרים חשובים אך משעממים במסיבות גן.

"כנראה אני פשוט יותר מוצלח ממך בבניית רובוטים," אמר ארון בקלילות.

"באמת?" השיב קאל והתרכז. הרובוט שלו התחיל לזוז, תחילה לאט ואז יותר ויותר מהר, בעוד קסמי המתכת מחיים את גופו נטול הראש. "אז מה תגיד על זה?"

הרובוט של קאל הניף את זרועו ואש פרצה ממנה כמו מים מצינור, מרססת את הרובוט של ארון, שכל גופו החל להעלות עשן. ארון ניסה לזמן קסם מים כדי לכבות את הדלקה, אבל איחר את המועד — נייר הדבק התחיל לבעור. הרובוט שלו התפרק לערמה של חלקים מעלי עשן.

"וו־הו!" קרא קאל בקול — הוא מעולם לא הקשיב לעצות של אבא שלו על כך שעליו להיות מנצח מתחשב. השמידו, הזאב מוכה־הכאוס של קאל, התעורר בבת אחת כשניצוץ פגע בפרוותו. הוא התחיל לנבוח.

"הי!" צעק אבא של קאל, אלסטייר, שיצא בריצה מהבית והסתכל סביב בעיניים מוטרפות מעט. "לא כל כך קרוב למכונית שלי! בדיוק תיקנתי אותה."

למרות הנזיפה, קאל היה רגוע. למעשה, הוא היה די רגוע כל הקיץ. הוא אפילו הפסיק להקצות לעצמו "נקודות אדון אופל". העולם כולו חשב שאלסטייר הביס את אויב המוות, קונסטנטין מאדן, והרג אותו. רק ארון וטמרה, האויב־חבר של קאל ג'ספר דה־וינטר ואבא של קאל ידעו את האמת — שקאל הוא קונסטנטין מאדן שנולד מחדש, רק בלי הזיכרונות שלו, ויש לקוות שללא הנטייה לרשע.

מכיוון שהעולם חשב שקונסטנטין מת ושלחברים של קאל לא היה אכפת, קאל יצא מזה בשלום. ולמרות שארון היה יוצר, הוא חזר לעשות שטויות עם קאל. בקרוב הם יחזרו למגיסטריום, הפעם כתלמידי שנת הארד, והם עומדים ללמוד קסמים מדהימים ממש — לחשי קרב ולחשי תעופה.

הכול היה טוב יותר. הכול היה נהדר.

חוץ מזה, הרובוט של ארון הפך לערמה מעלה עשן.

באמת שקאל התקשה לדמיין איך המצב יכול להיות טוב יותר.

"אני מקווה שאתם זוכרים," אמר אלסטייר, "שהלילה תיערך המסיבה בקולגיום. אתם יודעים — המסיבה לכבודנו."

ארון וקאל הסתכלו זה על זה באימה. הם שכחו לגמרי, כמובן. הימים חלפו במערבולת של סקייטבורדים וגלידה וסרטים ומשחקי מחשב, ושניהם הדחיקו לגמרי את העובדה שמועצת הקוסמים עורכת מסיבת ניצחון בקולגיום, לחגוג את הבסתו של אויב המוות אחרי שלוש־עשרה שנים ארוכות של מלחמה קרה.

המועצה בחרה לחלוק כבוד לחמישה אנשים: קאל, ארון, טמרה, ג'ספר ואלסטייר. קאל הופתע שאלסטייר הסכים ללכת — מאז שקאל היה מסוגל לזכור, אלסטייר שנא את הקסם, את המגיסטריום וכל דבר הקשור בקוסמים. היתה לקאל הרגשה שאלסטייר הסכים כי הוא רוצה לראות את המועצה מוחאת כפיים לקאל, ואת כולם מסכימים עם כך שקאל נמצא בצד של הטובים. שהוא גיבור.

קאל בלע רוק, לחוץ פתאום. "אין לי מה ללבוש," מחה.

"גם לי לא." נראה שגם ארון נבהל.

"אבל טמרה והמשפחה שלה קנו לך המון בגדים יפים בשנה שעברה," ציין קאל. ההורים של טמרה התלהבו כל כך מהמחשבה שהבת שלהם ידידה של יוצר, אחד הקוסמים הנדירים שמסוגלים לשלוט בקסמי כאוס, שהם פחות או יותר אימצו את ארון, אירחו אותו בביתם והוציאו הרבה כסף על תספורות ובגדים ומסיבות.

קאל עדיין לא לגמרי הבין למה ארון החליט לבלות את הקיץ הזה איתו ולא עם משפחת רג'אווי, אבל ארון היה נחרץ מאוד בעניין.

"הבגדים האלה כבר קטנים עלי," השיב ארון. "יש לי רק ג'ינסים וחולצות טריקו."

"בגלל זה אנחנו הולכים לקניון," אמר אלסטייר ונופף במפתחות המכונית שלו. "בואו, ילדים."

"ההורים של טמרה לקחו אותי לחנות בגדי גברים מפונפנת," אמר ארון בעודם צועדים לעבר אוסף המכוניות המשופצות של אלסטייר. "זה היה די מוזר."

קאל חשב על הקניון המקומי הזעיר שלהם וגיחך. "טוב, תתכונן למוזר מסוג אחר," אמר. "אנחנו הולכים לחזור בזמן בלי להשתמש בקסם."

"יש מצב שאני אלרגי לבד הזה," אמר ארון, שעמד מול מראת גוף באחורי חנות "הכול בכול". באמת מכרו שם הכול — טרקטורים, בגדים, מדיחי כלים זולים. אלסטייר תמיד קנה שם את סרבלי העבודה שלו. קאל שנא את המקום הזה.

"זה נראה בסדר גמור," אמר אלסטייר, שבשלב כלשהו במהלך שיטוטיהם בחנות מצא שואב אבק, ועכשיו בחן אותו, כנראה בשביל החלקים. הוא מצא גם ז'קט אבל עדיין לא מדד אותו.

ארון בחן שוב את החליפה האפורה, הנוצצת במידה מדאיגה. המכנסיים נאספו בקפלים סביב הקרסוליים, והדשים הזכירו לקאל סנפירי כריש.

"טוב," אמר ארון בביישנות. הוא היה מודע מאוד לעצמו בכל פעם שקנו לו משהו כטובה. הוא ידע שאין לו כסף או הורים שיקנו לו דברים. הוא תמיד היה אסיר תודה.

ארון וקאל איבדו שניהם את האימהות שלהם. אבא של ארון היה בחיים, אבל בכלא, עובדה שארון לא רצה שאנשים ידעו. לקאל זה לא נראה עניין רציני, ככל הנראה כי הסוד שלו עצמו היה הרבה־הרבה יותר רציני.

"אני לא יודע, אבא," אמר קאל והסתכל במראה בעיניים מצומצמות. הוא היה לבוש חליפת פוליאסטר כחולה כהה שהיתה צמודה מדי בבתי השחי. "אני לא בטוח שהן במידות שלנו."

אלסטייר נאנח. "חליפה זו חליפה. ארון עוד יגדל וימלא את שלו. ושלך, טוב — אולי באמת כדאי שתמדוד משהו אחר. אין טעם לקנות בגד שתוכל להשתמש בו רק ערב אחד."

"אני אצלם אותנו," אמר קאל ושלף את הטלפון שלו. "טמרה תוכל לייעץ לנו. היא יודעת מה אמורים ללבוש לאירועים משעממים של קוסמים."

נשמע קול הצטלצלות כשקאל שלח לטמרה את התצלום. כעבור כמה שניות היא שלחה הודעת טקסט: ארון נראה כמו נוכל שפגעה בו קרן כיווץ, ואתה נראה כמו תלמיד בית ספר קתולי.

ארון הציץ מעבר לכרית הכתפיים של קאל והתכווץ למראה ההודעה.

"נו?" שאל אלסטייר. "אנחנו יכולים להדביק את המכנסיים במסקינגטייפ. שייראו יותר קצרים."

"ואולי," אמר קאל, "אולי נלך לחנות אחרת, ולא נביך את עצמנו מול המועצה."

אלסטייר העביר את מבטו מקאל אל ארון והרים ידיים באנחה. הוא החזיר את שואב האבק למקום. "בסדר. בואו נלך."

היתה הקלה לצאת מהקניון המחניק והמחומם מדי. לאחר נסיעה קצרה במכונית הם עצרו מול חנות יד שנייה שמכרה פריטי וינטג' מכל הסוגים, ממפיות עד שידות ומכונות תפירה. קאל ביקר כאן בעבר עם אבא שלו וזכר שהבעלים, מירנדה קיז, חובבת בגדי וינטג'. היא לבשה אותם תמיד, בלי התחשבות רבה בהתאמת צבעים או סגנונות, כך שלעתים קרובות היא נראתה משוטטת בעיירה שלהם בחצאית נפוחה, במגפי גו־גו ובגופייה עם פאייטים בדוגמת חתולים כועסים.

אבל ארון לא ידע את זה. הוא הסתכל על החנות בחיוך מהוסס, והלב של קאל צנח בקרבו. זה עומד להיות עוד יותר גרוע מחנות "הכול בכול". מה שהיה במקור מצחיק למדי התחיל לעשות לקאל בחילה. הוא ידע שאבא שלו "קיצוני" — דרך עדינה לומר "מוזר" — וזה מעולם לא הפריע לו במיוחד, אבל לא הוגן שגם ארון ייאלץ להיראות "קיצוני". מה אם לא יהיה למירנדה דבר מלבד חליפות טוקסידו מקטיפה אדומה או משהו גרוע עוד יותר?

היה די גרוע שארון בילה את הקיץ בשתיית לימונדה מאבקה במקום מלימונים טריים כמו שהכינו אותה בבית של טמרה, ישן במיטה צבאית מתקפלת שאלסטייר סידר בחדר של קאל, התרוצץ סביב ממטרה שנוצרה מניקוב צינור גינה בסכין ואכל סתם דגני בוקר במקום ביצים שהשף הכין על פי הזמנה. אם ארון יגיע למסיבה הזאת וייראה מטופש, ייתכן שזה יהיה הקש שישבור את גב הגמל. קאל עלול להפסיד סופית בקרב "החבר הכי טוב".

אלסטייר יצא מהמכונית. קאל נכנס לחנות בעקבות אבא שלו וארון בתחושה מבשרת רעות.

החליפות נמצאו באחורי החדר, מאחורי שולחנות ועליהם כלי נגינה משונים עשויים פליז וקערת אבן ירוקה מלאה מפתחות חלודים. המקום הזכיר מאוד את החנות של אלסטייר, "אז והיום", רק שמהתקרה השתלשלו צעיפי משי ומעילים עם צווארוני פרווה, ואילו אלסטייר התמחה בעתיקות מהסוג התעשייתי יותר. מירנדה יצאה מהחדר האחורי ושוחחה עם אלסטייר במשך כמה דקות על הפריטים שמצאה בברימפילד שבצפון — שם הוקמה תערוכת עתיקות ענקית — ואת מי פגשה שם. החרדה של קאל העמיקה.

בסופו של דבר, אלסטייר הצליח להסביר לה מה הם צריכים. היא בחנה כל אחד מהבנים במבט הערכה מושחז, כאילו מסתכלת דרכם ורואה משהו אחר. היא עשתה כך גם לאלסטייר, ועיניה הצטמצמו לפני שנעלמה באחורי החנות.

ארון וקאל העבירו את הזמן בשיטוט בחנות בניסיון לאתר את הפריטים המשונים ביותר שיצליחו למצוא. ארון גילה שעון מעורר בצורת באטמן שאמר "סכנה, להתעורר" כשלחצו על הראש שלו, וקאל חיטט ומצא סוודר עשוי סוכריות על מקל שהודבקו זו לזו. בסופו של דבר מירנדה חזרה, מזמזמת לעצמה, עם ערמה של בגדים שהניחה על הדלפק.

הדבר הראשון שהוציאה היה ז'קט עבור אלסטייר. הוא היה עשוי סאטן בדוגמה ירוקה כהה מעודנת, עם בטנת משי צבעונית. הז'קט בהחלט היה ישן ומוזר, אבל באופן לא מביך.

"עכשיו," היא אמרה והצביעה על קאל וארון, "הגיע תורכם."

היא הושיטה לכל אחד מהם חליפת פשתן מקופלת. החליפה של ארון היתה בצבע שמנת, וזו של קאל בצבע אפור בהיר.

"כמו העיניים שלך, קאל," אמרה מירנדה ונראתה מרוצה מעצמה, בעוד קאל וארון לובשים את החליפות שלהם מעל תחתונים וחולצות טריקו. היא מחאה כפיים וסימנה להם להסתכל במראה.

קאל בהה בבבואתו. הוא לא הבין הרבה בבגדים, אבל החליפה התאימה לו והוא לא נראה משונה. למעשה, הוא נראה בוגר למדי. וכך גם ארון. הצבעים הבהירים הבליטו את השיזוף של שניהם.

"יש לכם אירוע מיוחד?" שאלה מירנדה.

"אפשר לומר." אלסטייר נשמע מרוצה מעצמו. "שניהם מקבלים פרסים."

"על, אממ, תרומה לקהילה," אמר ארון. הוא הסתכל לקאל בעיניים דרך המראה. נראה לקאל שזה רק חצי שקר, אף שבדרך כלל תרומה לקהילה לא כללה ראשים כרותים.

"נהדר!" אמרה מירנדה. "שניהם נראים כל כך נאים."

נאים. קאל מעולם לא חשב על עצמו כנאה. ארון היה הנאה משניהם. קאל היה הנמוך, הצולע, עם התווים החדים מדי וההבעה העזה מדי. אבל הוא תיאר לעצמו שאנשים שמוכרים דברים חייבים להגיד ללקוח שהוא נראה טוב בהם. בדחף רגעי שלף קאל את הטלפון שלו, צילם אותו ואת ארון במראה ושלח את התמונה לטמרה.

כעבור דקה הגיעה התשובה. יפה. להודעה צורף סרטון קצר של מישהי נופלת מכיסא מרוב הפתעה. קאל מצא את עצמו צוחק.

"אתם צריכים עוד משהו?" שאל אלסטייר. "נעליים, חפתים... משהו?"

"טוב, חולצות מן הסתם," אמרה מירנדה. "יש לי המון עניבות יפות —"

"אני לא צריך שתקנה לי עוד משהו, מר האנט," אמר ארון ונראה מודאג. "באמת."

"אוי, ממש אין בעיה," אמר אלסטייר וקלילות מפתיעה בקולו. "מירנדה ואני עובדים באותו תחום. אנחנו כבר נסגור את העסקה בינינו."

קאל הסתכל על מירנדה וגילה שהיא מחייכת. "אני זוכרת סיכה ויקטוריאנית קטנה ויפה ששמתי עליה עין בחנות שלך."

פניו של אלסטייר התקשחו מעט, אך כמעט מיד נרגעה הבעתו והפכה לצחוק. "טוב, תמורת הסיכה הזאת אנחנו בהחלט ניקח את החפתים. ונעליים, אם יש לך."

כשיצאו מהחנות היו בידיהם שקיות ענקיות מלאות בגדים, וקאל הרגיש ממש טוב. הם נסעו בחזרה הביתה, ובקושי הספיקו להתקלח ולהסתרק. אלסטייר יצא מחדר השינה שלו מצחין מאפטרשייב עתיק כלשהו, ונראה מהודר בז'קט החדש שלו ובזוג מכנסיים שחורים שחפר מאחורי הארון. הוא מיד התחיל לרטון לעצמו ולחפש את מפתחות המכונית. קאל בקושי היה מסוגל לזהות בו את האבא שעבד בבית בסרבלי טוויד וג'ינס, האבא שכל הקיץ עזר להם לבנות רובוטים מחלקי חילוף.

הוא נראה כמו אדם זר, וזה עורר בקאל מחשבות על מה שעומד לקרות בקרוב.

כל הקיץ הוא היה זחוח למדי, ולא הירהר במותו של אויב המוות. קונסטנטין מאדן מת לפני שנים ונח משומר באחוזת קבר מלחיצה, בציפייה שהנשמה שלו תחזור לגופו. אבל מכיוון שאיש לא ידע זאת, כל עולם הקסמים חיכה שקונסטנטין יחדש את מלחמת הקוסמים השלישית. כשקאלם הביא את ראשו הכרות של האויב אל המגיסטריום כהוכחה חותכת למותו, עולם הקסמים כולו נשם לרווחה.

הם לא ידעו שנשמתו של קונסטנטין עדיין בחיים — בתוך קאל. הלילה עולם הקוסמים עומד לחלוק כבוד לאויב המוות האמיתי.

אף שקאל לא רצה לפגוע באיש, האיום של מלחמת קוסמים שלישית לא באמת התפוגג. הסגן של קונסטנטין, מאסטר ג'וזף, שלט בצבא מוכי־הכאוס של קונסטנטין. ברשותו היה האלקהסט רב־העוצמה, שמסוגל להשמיד קוסמי כאוס כמו ארון — וקאל. אם יימאס לו לחכות שקאל יעבור לצד שלו, ייתכן שהוא יפצח במתקפה כוללת.

קאל התיישב בכבדות מול שולחן המטבח. השמידו, שישן מתחת לשולחן, נשא אליו מבט בעיניו המתערבלות טורדות המנוחה, כאילו חש במתח של קאל. זה היה אמור לשפר את הרגשתו של קאל, אבל למעשה גרם לו להרגיש קצת יותר גרוע.

הוא כמעט שמע את קולו של מאסטר ג'וזף: יפה מאוד, קאל, בזכותך עולם הקסמים כולו הפסיק לעמוד על המשמר. אינך יכול להימלט מטבעך האמיתי.

הוא סילק את המחשבה מראשו בתקיפות. כל הקיץ הוא התאמץ מאוד לא לבדוק בלי הפסקה אם הוא מפגין סימנים לרשע. כל הקיץ הוא אמר לעצמו שהוא קאלם האנט, הילד שגדל אצל אלסטייר האנט, והוא לא עומד לחזור על הטעויות של קונסטנטין מאדן. הוא אדם שונה. שונה לגמרי.

כעבור כמה דקות יצא ארון מהחדר של קאל ונראה מהודר מאוד בחליפה שלו בצבע קרם. השיער הבלונדיני שלו הוברש לאחור, ואפילו החפתים שלו נצצו. הוא נראה מרוצה לא פחות מאשר בחליפות המעצבים שהמשפחה של טמרה קנתה לו.

או לפחות עד שראה את קאל ועצר בבת אחת.

"הכול בסדר?" שאל ארון. "אתה נראה קצת ירקרק. אין לך פחד במה, נכון?"

"אולי," אמר קאל. "אני לא רגיל שאנשים מסתכלים עלי. זאת אומרת, אנשים מסתכלים עלי לפעמים בגלל הרגל שלי, אבל זאת לא הסתכלות מהסוג הטוב."

"תנסה לחשוב שזאת סצנת הסיום ב'מלחמת הכוכבים', כשכולם מריעים והנסיכה ליאה עונדת מדליות להאן וללוק."

קאל הרים גבה. "מי הנסיכה ליאה בתמונה הזאת? מאסטר רופוס?"

מאסטר רופוס היה המורה של קבוצת השוליות שלהם במגיסטריום. הוא היה קשוח, זועף וחכם, והיה לו הרבה יותר שיער אפור מלנסיכה ליאה.

"אחר כך," אמר ארון בכובד ראש, "הוא ילבש את הביקיני המוזהב."

השמידו נבח. אלסטייר הניף את מפתח המכונית בחדוות ניצחון. "יעזור אם אני אבטיח לכם שהערב יהיה משעמם ונטול אירועים מיוחדים? לכאורה זאת מסיבה לכבודנו, אבל תאמינו לי שהמטרה האמיתית שלה היא לאפשר לחברי המועצה לברך זה את זה."

"נשמע כאילו כבר היית באירוע כזה," אמר קאל וקם מהשולחן. הוא החליק על החליפה שלו במתח — פשתן מתקמט מהר. כבר עכשיו הוא חיכה בקוצר רוח לחזור לג'ינס ולחולצת טריקו.

"ראית את הצמיד שקונסטנטין ענד כשהוא למד איתי במגיסטריום," אמר אלסטייר. "הוא זכה בהרבה מאוד פרסים וכיבודים. כל קבוצת השוליות שלנו זכתה בהרבה פרסים."

קאל אכן ראה את הצמיד. אלסטייר שלח אותו למאסטר רופוס בשנת הלימודים הראשונה של קאל במגיסטריום. כל התלמידים קיבלו צמידים עשויים עור ומתכת: המתכת הוחלפה בכל שנה חדשה של התלמיד בבית הספר, ובצמיד שובצו אבנים שייצגו הישגים או כישורים מיוחדים. קאל מעולם לא ראה צמיד שמשובצות בו כל כך הרבה אבנים כמו הצמיד של קונסטנטין.

קאל נגע בצמיד שעל היד שלו. חלק המתכת שלו עדיין היה עשוי נחושת, החומר של תלמידי השנה השנייה. בדומה לצמיד של ארון, גם בצמיד של קאל נצצה האבן השחורה המייצגת יוצר. מבטו של קאל הצטלב בזה של ארון, והוא שמט את היד. לא היה לו ספק שארון יודע מה עבר לו בראש — הנה הוא עומד לקבל פרס על הישגיו, ואפילו בזה הוא דומה לקונסטנטין מאדן.

אלסטייר טילטל את מפתחות המכונית, והצלצול העיר את קאל מהרהוריו. "בואו," אמר אלסטייר, "המועצה לא אוהבת שהמכובדים מאחרים."

השמידו הלך בעקבותיהם לדלת, ואז התיישב בחבטה וייבב. "הוא לא יכול לבוא איתנו?" שאל קאל את אביו בעודם יוצאים מהפתח. "הוא יתנהג יפה. וגם לו מגיע פרס."

"בשום פנים ואופן לא," אמר אלסטייר.

"אתה לא בוטח בו בסביבת המועצה?" שאל קאל, אבל האמת שהוא לא היה בטוח שהוא רוצה לשמוע את התשובה.

"לא, אני לא בוטח במועצה בסביבתו," השיב אלסטייר במבט רציני. ואז יצא מהבית, ולקאל לא היתה בררה אלא לצאת בעקבותיו.