מגלה החולשות

הנה היעד נלכד. לפתע נשמעים הקולות, עולה התמונה, וכל התכולה של הטלפון שלו נשפכת. ברגע הזה נראים הלקוחות כמו ילדים תמימים שצופים בקסם שלא ישכחו כל חייהם. זה עובד על כולם, גם על אנשי המודיעין הכי ערמומיים והכי קשים. העיניים שלהם נפקחות לרווחה, הפה נפער בתימהון, והם מאושרים כאילו הכניסו אותם לחדר מלא בשוקולד שווייצרי ואמרו להם, קחו.

ראיתי את זה כבר בנסיעה הראשונה שאליה הצטרפתי, חודשיים אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה. בריאיון הקבלה, כשרני בולקא שכנע אותי לעבוד אצלו, הוא הבטיח לי שאראה עולם ולא רק אשב מול צג במשרד. בולקא תמיד קיים הבטחות.

הנסיעה הראשונה שלי הייתה למרכז אמריקה, לארץ של יערות ופירמידות, עתיקות ושווקים צבעוניים, אבל לא ראינו מזה הרבה כי באנו לעבוד. התקנו את המערכת במטה של המשטרה החשאית, בבניין אבן כהה שהקימו הספרדים לפני מאות שנים, אחרי שכבשו את הארץ. בזמן שאנחנו הרכבנו את הציוד, בולקא פגש שרים וגנרלים וסגר איתם עסקאות. ביום השלישי לפני הצהריים, כשהציוד היה מותקן ומצוחצח, הוא הגיע עם פמליה של קודקודים, שלבשו מדים עמוסים מדליות וחבשו כובעים גדולים עם עיטורים מוזהבים. לפי החיוכים והצחוקים שהחליפו איתו הבנתי שהתחבר איתם כמו שצריך. בולקא ידע להסתדר עם אנשים. גם אני חיבבתי אותו וסמכתי עליו כמו על אח גדול. החיילים נעמדו דום לכבודם, הפנים שלהם נראו כמו פסלים עתיקים וכהים, ואילו רוב הגנרלים היו לבנים. הנכבדים ביותר התיישבו על כיסאות מרופדים מלפנים, והזוטרים עמדו מאחוריהם והגישו להם קפה. כולם חיכו שאפעיל את העמדה הראשונה.

זאת הייתה הצגת הבכורה שלי. בולקא הסתכל עליי בחיוך דרוך, דיר באלק, ששום דבר לא יתפספס. הייתי לחוץ, אפילו שבצבא עשיתי את זה אלף פעמים, רק ששם לא הסתכלו עליי כל כך הרבה אנשים כמו בהצגה. אין מקצוען כמוך, אמרתי לעצמי, הרי אתה עושה את זה בעיניים עצומות. התרכזתי בפעולות. הם נתנו לי פתק ועליו רשום המספר של היעד הראשון. הזנתי אותו למערכת. עד לא מזמן היה צריך לשלוח ליעד פיתיון ולקוות שהוא יבלע אותו, אבל בגרסאות המעודכנות עקפנו את זה, והוא לא צריך לפתוח את הפה כדי להיתפס. אנחנו לוכדים אותו דרך הפרוטוקולים של מערכות התקשורת, המערכת מתוכנתת לעשות את זה בשקט ובלי הרבה דרמה. אחרי שהקלדתי את המספר היו כמה שניות מתוחות, הגנרלים הביטו בי בחשדנות, אולי חשבו שעבדנו עליהם, שסתם שילמו משהו כמו מיליון דולר על כל עמדה, עשר עמדות כאלה בסך הכול, ואפילו אני קצת חששתי, כי התהליך נמשך כמה שניות יותר מהרגיל בגלל רשת התקשורת האיטית שיש להם שם.

ספרתי עד עשרים ושתיים, כל שנייה עברה כמו נצח, ואז שמענו קול עמוק של גבר מדבר עם אישה, ואחר כך השניים צחקו, הם נשמעו נחמד יחד, כולם מסביב חייכו בהקלה. רגע, חשבתי, עוד לא ראיתם הכול, ואז עלתה על הצג התמונה מהנייד שעליו השתלטנו, ראו שם צמרת ירוקה של עץ וחתיכת שמיים — כל דבר שהעדשה של המכשיר קלטה גם אנחנו ראינו. נתתי להם ליהנות קצת מזה, ואז נכנסתי במהירות לתכתובות של היעד ולתמונות שהחזיק בנייד, ופתחתי אותן לפניהם. הקצינים לא יכלו להתאפק והתקרבו לצגים כמו לאיזה כישוף, כמעט ליקקו את השפתיים בתאווה. הם היו מאושרים. המידע של האיש הזה נזל מהמסכים מתוק כמו דבש. בולקא לחש לי מרחוק, עבודה טובה, ועמד ביניהם קורן מגאווה כאילו גילה את האש לאדם הקדמון. גם אני הייתי מרוצה מהעבודה הטובה שעשינו.

לא ידעתי מי האיש שלכדנו, לפי המדיניות של החברה אסור לנו לשאול, זה הכלל הראשון שלימדו אותי כשהתקבלתי לעבודה. עכשיו רצו מולנו על הצגים תמונות מהנייד שלו — צוחק עם ילדים, מחובק עם אישה, כמה תצלומים של יער, לוחץ ידיים בתוך קבוצת אנשים, נואם על במה ומאחוריו כרזות צבעוניות — ובינתיים השמעתי להם הקלטות שהוצאתי מהנייד שלו, תפעלתי את המקלדת של המערכת כמו די־ג'יי במועדון. ההתלהבות שלהם רק גברה, כמו ילדים שמקבלים עוד ועוד מתנות, והיה להם קשה להתנתק מהחומר שנשפך מהצגים. האיש הזה נראה לי די רגיל, לא כמו פושע, אבל אני לא מומחה בפרצופים של בני אדם. לא שאלתי מי הוא ולמה הם כל כך רוצים את המידע שלו. הם ביקשו שניכנס לחשבון הבנק שלו, זה לקח לי כמה דקות ובלי בעיות מיוחדות נתתי להם גם את זה. פתאום עלתה תמונה של בחורה בלי חולצה, והם צחקו וצעקו כמו ביציע של כדורגל. “קדימה, הולכים לאכול," קרא אחד מהם, והם טפחו אחד לשני על השכם וחיבקו את בולקא, והחדר התרוקן כשהקודקודים יצאו מאושרים לארוחת הצהריים.

נשארנו להדריך את החיילים איך להפעיל את העמדות ולדוג עוד יעדים. היו איתי שני טכנאים ואיריס המתרגמת, שדיברה איתם בספרדית כמו שאני מדבר עברית. הם הסתכלו עליה כמו על מלאך משמיים, כי הייתה כל כך יפה. את כולנו גייסה החברה של בולקא מאותה יחידה בצבא, אבל לא הכרתי אותה מקודם כי שירתה בבסיס אחר. בחברה נתקלתי בה במקרה כמה פעמים במעלית ובחדר האוכל, ואז לא היה לי אומץ להתחיל איתה שיחה. עכשיו עבדנו בפעם הראשונה יחד, וכשתרגמה ברוגע את הדברים שלי לספרדית היא נראתה לי מושלמת, כאילו עשויה מחומרים נדירים שאין בטבע ולא מבשר ודם. אני חושב שכל מי שהיה בחדר התאהב בה. ניסיתי לתפוס את המבט שלה, לראות אם התרשמה מהתפקוד שלי תחת לחץ, אבל היא רק נתנה לי חיוך אדיב כמו ללקוחות. נורא רציתי להתקרב אליה. הייתי מוכן לדוג במערכת את ראש הממשלה בעצמו בשביל שתתלהב ממני. רק שלא אפול בגללה שוב לבור, אמרתי לעצמי.

כשהייתי בבית ספר יסודי התאהבתי בילדה אחת, והמון זמן היא לא שמה לב אליי. יום אחד באמצע החורף ירדנו עם המורה לטבע לחוף לראות סרטנים וקונכיות על הסלעים. הייתי כל כך נואש לעשות עליה רושם, שנכנסתי לים עם הבגדים כדי להראות לה שאני אמיץ. הילדים צחקו, גם היא, אף אחד לא הבין למה עשיתי דבר כזה, גלים הציפו אותי ובלעתי מים. יצאתי ספוג כולי ורועד מקור, לא היה לי במה להתנגב והמשכתי להסתובב איתם, עשיתי את עצמי כאילו כלום לא קרה. אחר כך חטפתי דלקת ריאות, עם חום גבוה ושיעולים חזקים ושכבתי במיטה. בכל פעם שמישהו נכנס הביתה קיוויתי שזאת היא שבאה לבקר. הרגשתי שאני מתאהב באיריס, והקור חדר לי שוב לעצמות.

ביום האחרון לקחו אותנו המארחים לטיול במרכז ההיסטורי של העיר. ביקרנו בקתדרלה הגדולה, כולה נוצצת מזהב, וריח נעים של קטורת נודף ממנה. מלאכים שמנמנים, מסורקים יפה ועם לחיים ורודות, התעופפו סביב ישו הסובל על הצלב. איריס הלכה כמה צעדים לפניי וראיתי שהיא עפה על זה. הראש שלה הסתובב למעלה ולמטה ולכל הכיוונים, והיא שאלה את המדריך המון שאלות בעיניים נוצצות מסקרנות. איך אני יכול לגרום לה להתעניין בי אפילו מעט, שאלתי את עצמי, ועלו לי בראש כל מיני תעלולים קופיים.

אחר כך לקחו אותנו למקדש העתיק של האצטקים שקרוב לכנסייה. המדריך הסביר שבימי קדם היו כאן אגם ואי מוקף מים ושלפי המסורת מכאן התחילה העיר. הספרדים החריבו את המקדש ובנו לידו את הקתדרלה, ורק לפני כמה עשרות שנים התגלו השרידים בחפירות ארכאולוגיות. החוד של הפירמידה נשחק והיתר שקע באדמה, ולכן ירדנו אל המקדש במקום לעלות. במדרגה העליונה הראה לנו המדריך את מזבח האבן שעליו השכיבו קורבנות אדם ועקרו מהם את הלבבות בעודם חיים. על הקירות מסביב היו ציורים צבעוניים שהסבירו בדיוק איך זה נעשה, הראו את כל השלבים: קודם השקו את הקורבן מגביע זהב, כנראה חומר מרדים כדי שלא יתנגד, אחר כך הפשיטו אותו, סימנו את מקום הלב לפי הדופק וקשרו אותו בחבלים אל המזבח — הרגשתי את הלב שלי דופק חזק, זה הפחיד אותי כאילו תכף ישכיבו אותי שם — ואז שלפו את הלב מתוך החזה. בציור האחרון נראה הכוהן הגדול שלהם מניף ביד אחת את הלב שנעקר לעבר השמיים וביד השנייה מחזיק סכין נוטפת דם. הרבה זמן התעכבתי שם, זה ריתק אותי. כולם המשיכו עד למטה ואני נשארתי מול הציורים, עד שאחד הטכנאים בא לקרוא לי ואמר שהם רעבים ובדרך למסעדה רוצים עוד לעבור בשוק. חיפשתי את איריס, התפלאתי שלא התעניינה כמוני בדבר המרעיש הזה של חיים ומוות, אבל היא כבר עמדה ביציאה במשקפי שמש שחורים כמו תיירת מצרפת. מיהרתי להצטרף כדי לא לעכב את כולם. המלווים הוליכו אותנו בשוק בין דוכנים של בגדים צבעוניים ופסלים מעץ, והחברים שלי מהמשלחת עצרו להסתכל. איריס רצתה לקנות שמלה, והמוכרות הזקנות עם הכובעים הקטנים המשונים הניחו עליה שמלות מעל הבגדים. הידיים שלהן החליקו את הבד על הגוף שלה עד שבחרה אחת עם דוגמאות של פרחים אדומים וצהובים. לכבוד מי תלבשי אותה, לחשתי לה בלב.

הגענו למסעדה שנמצאה בתוך חצר מוקפת עצים עם עלים בשרניים ענקים. הגנרל אירח אותנו לארוחת צהריים לכבוד הסיום המוצלח של המשימה ולקראת הרכישות הבאות מהחברה. על במה קטנה ניגנה תזמורת של חצוצרות וכלי מיתר מנגינות רומנטיות. זמר עם סומבררו ובגדים של לוחם שוורים שר ברגש עמוק מהגרון. צבטתי את עצמי לוודא שאני לא בתוך סרט. בולקא ישב בראש השולחן ליד המארח, הם הרימו כוסיות וצחקו. הוא תמיד מצא חן בעיני אנשים כי נראה חזק ורגוע, והם הרגישו שהם יכולים לסמוך עליו. כשהתיישבתי ליד השולחן הארוך סימן לי מרחוק שלום עם הראש. ידעתי שהוא מרוצה מהתפקוד שלי בנסיעה הראשונה ושמחתי על זה. איריס ישבה פחות או יותר מולי בצד השני של השולחן וסיפרה בספרדית לקצינים המקומיים שישבו מצידיה על החיים שלה כבת של שגרירה, ועל המקומות הרבים שבהם חייתה בילדותה. למרות שהיא די נמוכה נראתה זקופה ואצילית, וכולנו שתקנו ורק רצינו שתמשיך לדבר ושנוכל להסתכל עליה. אליי כמעט אף אחד לא פנה. לא הופתעתי, זה תמיד היה ככה, התרגלתי לשבת בשקט ולהקשיב לאחרים. פעם בתיכון נסעתי במשך שלושה ימים באוטובוס בטיול שנתי ולא הוצאתי מילה מהפה. כשכבר פנה אליי מישהו באיזו שאלה, גסה או מנומסת, עניתי בקיצור והנמכתי את העיניים. לא אהבתי לדבר על עצמי ולא הבנתי למה זה חשוב. החצוצרות התרוממו וניגנו חזק יחד, הזמר שר על אהבה, כולם שתו הרבה והסתכלו על איריס שסיפרה להם דברים יפים על הארץ שלנו. כשהגישו את מנות הבשר בולקא קם והרים כוסית לכבוד הגנרל והקולונלים וכל העוזרים שלהם, ולכבוד הצוות שלנו מהחברה, הוא אמר את השמות שלנו וכל אחד מאיתנו קם בתורו, גם אני, וכולם סביב השולחן הארוך מחאו כפיים. לרגע אחד ראו אותי, וזה הביך אותי וגם היה לי נעים מאוד.

החברה איתרה אותי חודשיים לפני שהשתחררתי מהצבא. המגייס שלהם בא אלינו למילואים, וכולם כרכרו סביבו כדי לעשות עליו רושם טוב. הוא היה איש מילואים ותיק, בן יותר מארבעים, קראו לו אצלנו הדוד, וזה היה סידור ידוע, שהוא בא למילואים ומאתר אנשים מתאימים לחברות שהוא עובד בשבילן. המפקדים הסכימו לזה כי חשבו על העתיד של עצמם. הם חשבו שהוא מחזיק בכיס את המפתח לעתיד המאושר שלהם באזרחות. אני לא התחנפתי אליו, כי בכלל לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך להתעסק בתחום. העתיד נראה לי מעורפל, ולא הייתי ממש מסוגל לתכנן אותו. כמעט אף פעם לא הסתכלתי מעבר למחר. רציתי מאוד לנסוע לחופש ארוך רחוק מכאן, לנופים אחרים, אבל ידעתי שבגלל שירי לא אוכל. חשבתי ללמוד אסטרופיזיקה באוניברסיטה, כי הייתי מעולה במקצועות הריאליים וככה אוכל לברוח אל הכוכבים. הדוד בא וישב לידי בעמדה. המשכתי לעבוד כרגיל, לא ניסיתי לעשות משהו מיוחד כדי להרשים אותו. הבנתי שהמפקדים המליצו עליי וזה לא הפתיע אותי, כי ידעתי שאני מעולה במה שאני עושה. כשיצאתי לאכול צהריים הוא שאל אם אפשר להצטרף אליי. ישבנו על ספסל במדשאה ליד החלבייה, והדוד קנה לשנינו טוסטים גבינה ומיץ.

הוא סיפר שבולקא לא בא כמונו מהתחום הטכנולוגי, אלא מאחת היחידות הסודיות באמת שרק מעטים יודעים על קיומן, ושהוא סיכן את החיים שלו הרבה פעמים במשימות הכי דמיוניות שאפשר להעלות על הדעת. לפני כמה שנים הוא החליט להשתחרר ולהקים את חברת המודיעין הפרטית הטובה בעולם. בהתחלה התרכז רק בענייני ריגול אנושי וסוכנים, דברים שהוא מבין בהם, אבל מהר מאוד תפס שכדי להגיע לפסגה החברה צריכה לספק גם מודיעין טכנולוגי מעולה. הוא בנה תוכנית מסודרת והשתמש בקשרים הטובים שלו כדי לשכנע את מי שצריך שזה יביא תועלת למדינה, יפתח לפניה דלתות נעולות ויכניס הרבה מיסים. בולקא קיבל אישור והקים בחברה אגף מודיעין טכנולוגי. “כאן אתה נכנס לתמונה," אמר לי המגייס והסביר בלחש שהחברה כבר פיתחה מערכת משלה לחדירה לטלפונים ולמחשבים, אחת המתקדמות בעולם. אבל, כפי שאני יודע, זה מאמץ בלתי נגמר, והחברה מגייסת את אנשי המקצוע הטובים ביותר כדי לשפר את היכולות שלה.

היססתי. רציתי כבר לחזור לעמדה שלי, לא אהבתי להיעדר ליותר מדי זמן, אבל חשבתי על שירי ועל אבא ועל כל הבעיות שיש לנו בבית ואמרתי לעצמי שאסור לי לפספס הזדמנויות. ישבנו בחוץ בשמש ואמרתי לדוֹד בכנות שהעתיד נראה לי מעורפל ושתכננתי אולי לטייל אחרי השחרור. הוא הנהן והקשיב לי בסבלנות, ואמר כמו לילד שהוא מבין את כל זה אבל זאת הזדמנות יוצאת דופן בשבילי ושאנשים מוכנים לעשות הכול בשביל עבודה כזו. הוא הציע שאפגוש את בולקא. הסכמתי, לא היה הגיוני מצידי לסרב. אחרי כמה ימים התקשרה מישהי בשם רונית, מנהלת משאבי אנוש של החברה, וקבעה לי פגישה עם בולקא בבית קפה בעיר בשישי בבוקר. זה נשמע משונה, אבל המגייס הסביר לי שבולקא מעדיף לפגוש בהתחלה את המועמד במקום ניטרלי, להתרשם ממנו, ואם יש כימיה יזמין אותו אחר כך למשרדים של החברה.

כשיצאתי מהבית לפגישה ביום שישי בבוקר אבא ישב במטבח ושאל לאן אני הולך. אמרתי שאני פוגש חבר. ראו על הפנים של אבא שהוא יודע שזה שקר, אבל הוא לא אמר שום דבר, אולי חשב שאני הולך לפגוש בחורה. הקפה היה באזור אחר של העיר, ליד הפארק, ורכבתי לשם על האופניים. כשנכנסתי חיפשתי את בולקא לפי התמונה שלו שראיתי ברשת. “הוא יושב שם, מחכה לך," אמרה לי המלצרית וסימנה בסנטר לפינה רחוקה ליד החלון. הוא קרא משהו בנייד וחייך לעצמו, וכשהתקרבתי הרים את העיניים והזמין אותי לשבת, רגוע, כאילו אנחנו מכירים כבר מזמן. ביקשתי מהמלצרית קפה, והוא שאל אם אני לא רעב. התלבטתי לרגע מה יעשה עליו רושם טוב והחלטתי לבקש עוגה. נזהרתי לאכול יפה במזלג ולא לפורר אותה באצבעות. בולקא התחיל לגלגל שיחה, שאל אותי איפה אני גר ובאיזה בית ספר למדתי, גם קצת על המשפחה. אמרתי לו שאימא שלי אחות בבית חולים ושלאבא היו כל מיני עסקים אבל בזמן האחרון הוא נמצא בבית. הוא לא חפר בזה יותר מדי. תיארתי לעצמי שעשה את הבדיקות שלו לפני שנפגשנו. “אחים?" הוא שאל, וסיפרתי שיש לי אחות בת תשע עשרה. “חיילת?" בולקא שאל, ועניתי שלא התגייסה. הוא שאל למה, עניתי שמסיבות רפואיות. לא רציתי לשקר אבל גם לא לפרט יותר מזה, והוא לא לחץ. היה לי מהצבא סיווג ביטחוני מאוד גבוה, אבל הוא כנראה רצה לבדוק בעצמו שלא פספסו משהו, שאני לא איזה פסיכופט מוסווה או סוכן רוסי ושאפשר לסמוך עליי. הוא עשה את זה בעדינות ובלי ללחוץ, ודווקא מצא חן בעיניי שהוא מתעניין בי, שמחתי לדבר קצת על עצמי. המפקדים שלי בצבא העריכו אותי על המקצועיות אבל לא ניסו להתקרב אליי ולא התעניינו בחיים שלי. עם בולקא זה היה שונה. הוא הביט לי בעיניים והקשיב לי בסבלנות ולא קטע אותי בזמן שדיברתי. הוא שאל אם אני אוהב את השירות הצבאי, אמרתי לו שכן, שיש לי סיפוק, והוא שמח לשמוע את זה. “נהדר," הוא אמר, “שמעתי עליך דברים טובים מאנשים שאני מעריך." הוא לבש בגדים קלים ונראה שזוף ונינוח כמו שחקן טניס, ואני התלבשתי כבד כמו לראיון עבודה והייתי חיוור. בכל זאת הרגשתי שאני מוצא חן בעיניו ושהוא מקרב אותי. הוא לא התעסק בטלפון ולא הסתכל מעבר לגב שלי לחפש מישהו יותר מעניין או חשוב בזמן שדיברתי, כמו שאנשים אחרים עושים. הוא שאל אם אני אוהב ספורט. אמרתי שאני רוכב על אופניים ושאני אוהב את הים ושכשהייתי ילד שיחקתי כדורסל. הוא לא היה יפיוף אבל הפנים שלו היו מעניינים, והכול סביבו חלק ואלגנטי, וזה גרם לי לחשוב שיום אחד אולי אוכל להיות כמוהו. הבנתי שבנות אוהבות גברים כאלה. בולקא שאל מה התוכניות שלי. בשלב הזה של השיחה כבר רציתי מאוד לבוא לעבוד אצלו, הוא שבה אותי בקסם של אח גדול וחשבתי שנוכל להיות חברים. סיפרתי לו שחשבתי לנסוע לכמה חודשים לטייל לפני שאני מתחיל את החיים, כמו שעושים כולם. בולקא אמר שזה רעיון מצוין אבל שהם זקוקים לי ממש בקרוב, כי החברה כל הזמן מתפתחת. מיד אמרתי שאין בעיה, ממילא לא היה לי עם מי לנסוע. הוא הבטיח שיצרפו אותי לנסיעות למקומות מעניינים בעולם. “לימודים?" הוא שאל. אמרתי שאני מתעניין ביקום ושחשבתי ללמוד אסטרופיזיקה, אבל זה לא דחוף, ממילא אני מתכוון להתחיל רק בשנה הבאה. “נהדר,״ אמר בולקא, “מאוד אשמח שתצטרף אלינו. אני חושב שיהיה לך טוב אצלנו." הרגשתי חמימות ואמרתי שגם אני אשמח. הוא סימן מרחוק למלצרית להביא חשבון. כשקמנו הוא הניח יד על הגב שלי ואמר שרונית תתקשר לסכם איתי את התנאים. על כסף לא דיברנו בכלל בפגישה הזאת, זה נראה לא מתאים. כשיצאתי העיר זהרה בשמש ורכבתי עם הראש בעננים. פתאום היה לי עתיד. לפני שנכנסתי הביתה מחקתי את החיוך. אבא עדיין ישב שם ליד השולחן במטבח והתעסק בניירות שלו, המהמנו אחד לשני, ולא סיפרתי לו כלום.

יום אחרי השחרור כבר הגעתי לעבודה. רונית ממשאבי אנוש קיבלה אותי בחיוך רחב וסיכמה איתי את ענייני המשכורת והתנאים. הסכום שהיא הציעה נראה לי כל כך גבוה שלא חשבתי להתמקח, ורק אחר כך הבנתי שיצאתי קצת פראייר. היא החתימה אותי על הסכם ועל כל מיני התחייבויות של סודיות ולקחה אותי לסיבוב בבניין — הראתה לי את חדר האוכל שבעצם היה מסעדה של שף, ואת אולם היוגה ופינות הקפה והמאפה וסלסילות הפירות הטריים וחדרי המשחקים, הסבירה לי איך עוברים מקומה לקומה באמצעות טביעות אצבע וזיהוי פנים, ויצאה איתי אל המרפסת הגדולה שהיו בה כיסאות נוח ושמשיות ומקררים עמוסים במשקאות וארטיקים למי שרצה. בסוף לקחה אותי לקומה שבה אעבוד, יחד עם המתכנתים ומגלי החולשות האחרים. היו שם שולחנות ארוכים לעבודה משותפת, ובצדדים גם קוביות זכוכית מבודדות מרעש למי שהעדיף פרטיות. היא הציגה אותי לפני הנוכחים. כמה מהם הכרתי מהצבא, הם היו מבוגרים ממני בכמה שנים. כולם גידלו זקנים, ורונית אמרה שלפי הנוהל של הקומה גם אני חייב להפסיק להתגלח. חשבתי שהיא מדברת ברצינות, נלחצתי מזה ואמרתי לה בשקט שאני מעדיף להשאיר את הלחיים שלי חלקות, זה מרגיש לי יותר נקי. ראיתי אותם מחליפים מבטים והבנתי שזאת בדיחה. חייכתי. הם אמרו לי בהצלחה וברוך הבא אבל הרגשתי שהם מסתכלים עליי בחשדנות. אולי זה היה רק בראש שלי. יצאתי עם רונית למרפסת הגדולה, ושתינו שייקים של פירות. היא אמרה שלבולקא חשובים שני דברים, נאמנות ויצירתיות, ומי שמקיים את שניהם מרוויח בגדול. יש כבר בחברה כמה עובדים שבולקא נתן להם מניות והפך אותם למיליונרים, סיפרה לי רונית שם במרפסת, והשמיים הם הגבול. אין עוד מקום עבודה כזה בעולם, היא אמרה. מה אני אגיד, התלהבתי.

מיד כשקיבלתי את המשכורת הראשונה שכרתי דירת שני חדרים וחצי ברחוב שקט בלב העיר, לא רחוק מהכיכר. בבית היה לי צפוף, ולא יכולתי להישאר שם יותר. גרתי במרפסת סגורה שהתאימה לילד אבל לא לבחור בן עשרים ושלוש אחרי צבא. אבא נמצא כל הזמן בבית, מאז שהעסק שלו קרס, ועישן ואכל המון והרס לעצמו את הבריאות. בכל פינה היו ערמות של מסמכי התביעות שהגישו נגדו. אימא עשתה הרבה תורנויות כדי לנסות לפרנס אותם, היא חזרה בשעות משונות והלכה מיד לישון. לפעמים הייתי צריך להתחבא תחת השמיכה ולסתום את האוזניים כדי לא לשמוע את המריבות שלהם. הסיוט הזה כבר לא התאים לי. כשהודעתי להם שהתחלתי לעבוד ושאני עובר דירה, אימא לקחה אותי הצידה ושאלה אם אני יכול לעזור להם קצת בכסף, כי אבא צריך להחזיר חובות ולשלם לעורכי דין ובבת אחת נפלו עליו כל מיני צרות רפואיות, והבטיחה שיחזירו לי כשיהיה להם. הסכמתי מיד, איך יכולתי שלא, הם מאכילים אותי ומקיימים אותי מאז שנולדתי. שאלתי כמה הם צריכים, ואימא אמרה סכום די גבוה, בערך שליש מהמשכורת שקיבלתי, זה הפליא אותי אבל לא התווכחתי. לפני שעזבתי פיניתי את המרפסת מכל החפצים ושטפתי אותה ופתחתי לרווחה את התריסים כדי שתתאוורר. עמדתי לרגע והסתכלתי על החלל שבו עברו עליי המון ימים ולילות רעים וחשבתי כמה אני שמח להסתלק מכאן.

המוביל הגיע בטנדר, ונסענו יחד כמה דקות עד לדירה החדשה, מרחק של פחות מקילומטר. לא היה שום טקס ואף אחד לא הצטער שאני עוזב, זה היה צריך לקרות הרבה קודם. חיפשתי מקום שקט עם קצת אור, וברגע שראיתי את הדירה הזאת החלטתי שהיא מספיק טובה בשבילי. מצא חן בעיניי העץ הגדול שעמד מול החלון והיה מלא פרחים סגולים. הזמנתי ספה וחשבתי שיהיה לי נעים לשבת עליה ולהסתכל על העץ בלי שאף אחד יפריע. בחדר השני הנחתי את המזרן על הרצפה. המיטה הישנה שלי התפרקה בזמן המעבר והשארתי אותה ברחוב. ממילא התכוונתי לקנות מיטה רחבה יותר שמתאימה לבן אדם מבוגר. היה שם עוד חדרון בלי חלון, ובו התקנתי את המחשבים שלי.

התארגנתי בדירה, קניתי כמה דברים בסיסיים, ונכנסתי מהר לשגרה טובה של עבודה. בבוקר רכבתי על האופניים לחברה, עשרים דקות בערך, ובדרך קניתי קפה. הרגשתי כמו בחוץ לארץ. התעוררתי מוקדם, לא אהבתי להישאר הרבה במיטה בבוקר, ותמיד הגעתי בין הראשונים. רוב הזמן העדפתי לשבת באחת מפינות העבודה השקטות שבצד הקומה ולסגור את הדלת, ככה יכולתי להתרכז יותר טוב, אבל לפעמים קראו לי האחרים שאשב איתם ליד שולחן העבודה הארוך בחלל המשותף. העבודה שלי הייתה לזהות חולשות בהגנה על רשתות של טלפונים ומחשבים כדי שאפשר יהיה לפרוץ לתוכן. מהר מאוד הבאתי תוצאות. כמה ימים אחרי שהתחלתי לעבוד בחברה כבר פיצחתי בשבילם הגנה שהם הסתבכו איתה לפני שהגעתי. כולם הבינו שאני ממש טוב בזה והתחילו להעריך אותי, ראו את זה על הפנים שלהם. היו כמה שקינאו בי, גם את זה יכולתי להרגיש כשעברתי לידם. רונית נתנה לי משוב טוב ואמרה שבולקא מרוצה ממני. בצהריים אכלתי בחדר האוכל. האוכל של השף היה טעים מאוד, והתאפקתי לא למלא יותר מדי את הבטן. לסיום שתיתי אספרסו חזק וחזרתי לעבוד עד שהמוח אמר לי להפסיק. לפנות ערב רכבתי בחזרה על האופניים דרך השדרות, מרוצה מזה שנתתי עבודה טובה ושאני מרוויח יפה בגיל כזה צעיר ושמעריכים אותי. התרגלתי לחיים האלה והם היו נוחים לי וידעתי להעריך כל יום של שלווה ושקט נפשי. בימי שישי בערב באתי להורים. אבא ניסה לחלוב ממני מה אני עושה, ושיקרתי שאני מתעסק בהגנה על מחשבים. בחמש השנים שהייתי בצבא לא גיליתי שום סוד ולא התכוונתי להתחיל עכשיו.

הימים הכי עמוסים בקומה שלנו היו כשחברות התקשורת עדכנו את גרסאות האבטחה. הן סגרו פרצות בחומות שלהן, והיינו חייבים למצוא במהירות חדשות להשתחל דרכן. ידענו שהלקוחות שלנו תלויים בנו ואסור שהשירות ייפסק. זה היה אתגר למקצועיות ולתושייה שלנו, וכישלון לא בא בחשבון. בימים כאלה בולקא היה בא לבקר אותנו בקומה כמו מפקד שעושה ביקורות אצל חיילים בשוחות. הוא לא הבין הרבה בעבודה שלנו אבל ידע איך להכניס מוטיבציה. בילינו לילות לבנים מול הצגים, הפעלנו את כל הכלים שלנו וסיערנו מוחות יחד סביב השולחנות הארוכים עד שמצאנו קצה חוט. אהבתי את הימים והלילות האלה, הרגשתי בהם חי ונחוץ. בהתחלה זה תמיד נראה כמו חומה מבוצרת ובלתי עבירה ששפכו עליה שמן כדי שלא נוכל לטפס. אז התחלנו לחפור מסביב ובין החריצים וגיששנו בשורות הקוד ובממשקים אחרי נקודות תורפה. הגילוי היה תמיד בשוליים, באיזה פרט קטן שמישהו בצד השני שכח לבדוק. אהבתי את המסעות האלה. הרגשתי שאני צועד על צוקים גבוהים מעל תהום, במקומות שאחרים לא העזו ללכת בהם. עבדנו יחד ושיתפנו בינינו את המידע, אבל כל אחד מאיתנו רצה להיות זה שימצא את פריצת הדרך. לעיתים קרובות זה הייתי אני, וכולם ידעו, גם בולקא. בסוף הימים האלה רכבתי מהעבודה גמור מעייפות, אבל ניגן לי בראש שיר של מנצחים, וי אר דה צ'מפיונס, ידידי, וי אר דה צ'מפיונס.

כמה אנשים מהקומה הזמינו אותי לצאת איתם באיזה יום חמישי בערב. היה להם מנהג להיפגש לכבוד תחילת הסופ"ש ולשתות בירה. לא רציתי לבוא. חבורות של בנים בלי מבוגר שמשגיח הפחידו אותי, אי אפשר לנחש איזה דבר פראי הם מסוגלים לעשות, זה ליווה אותי מאז שהייתי קטן. הם בסך הכול רוצים להתחבר איתך, שכנעתי את עצמי, צא איתם, הגיע הזמן להיפטר מזיכרונות הילדות הרעים. הם לא ירביצו לך או ילעגו לך או משהו כזה. הייתה עוד בעיה קטנה, אני לא אוהב לשתות, ובכל זאת כשהגעתי לשם הזמנתי בירה כמו כולם. היינו בערך עשרה. ישבנו סביב שולחן גבוה על המדרכה בחוץ, זה היה יותר טוב מלהיות תקוע בפנים. בבוקר לא התגלחתי, כי לכולם היה זקן ולא רציתי להיראות לגמרי כמו זין. שתיתי את הבירה בנחת ולא התערבתי בשיחה. הם דיברו על מניות ועל מכוניות, על טיולי אופניים וג'יפים בשטח, אחד מהם חזר מצלילה באיים רחוקים וסיפר על זה. בצבא כולם בסך הכול היו ג'ובניקים כמוני, אף אחד מאיתנו לא היה לוחם, אבל הם ניסו לכסות על זה עם הזקנים שלהם והתחביבים וכלי הרכב.

כשהתחילו לדבר על נשים התכווצתי, הרגשתי שהדופק שלי עולה. זאת הייתה נקודה רגישה ופחדתי שהם יעלו עליי. הבנתי מהשיחה שכמעט לכולם יש בנות זוג בצורה כזו או אחרת, אבל כולם נשמעו שהם ממשיכים לחפש. פתאום מישהו מקצה השולחן דיבר על איריס המתרגמת, פקחתי אוזן, הוא אמר שהיא נראית לו קרירה, וזה שישב לידו אמר שגם קרירות אפשר לחמם, הוא יודע שיטות. הגעיל אותי הדיבור הזה. היה שם מישהו מירושלים שסיפר שהיא למדה כמה שנים מתחתיו בתיכון, אימא שלה דיפלומטית ולכן הם גרו בהרבה מקומות בעולם, משם היא יודעת שפות. הוא אמר שהיא נחשבה לילדה הכי יפה בתיכון ואחת החכמות. הם הסכימו בכובד ראש של מומחים שהיא שווה, אבל גם יודעת את זה וחושבת את עצמה, ובנות כאלה קשה להשיג, הן כמו מניה טובה בבורסה שכולם שמעו עליה ולכן היא כבר מאוד יקרה.

בינתיים הגיעו לשולחן נקניקיות ומטוגנים. כולם היו במצב רוח טוב לקראת הבילויים של הסופ"ש. כולנו הרווחנו טוב, והצרות הגדולות של העולם לא נגעו בנו. אחר כך דיברו על בולקא והתווכחו כמה מיליונים הוא כבר שווה. כולם העריכו אותו על הפיקחות והגבריות שלו אבל גם שמעו בקול שלהם שהם נורא מקנאים. הם התלוננו שהוא לא נותן מספיק אופציות לעובדים, רצו להיות כמוהו, מלכים, לקבל ראשונים את הנתחים הטובים של הבשר ולא רק פירורים. על העבודה עצמה לא דיברנו בכלל מסביב לשולחן. אילפו אותנו בצבא לסודיות כמו שמאלפים כלבים לא לנבוח. כבר חשבתי שאני עובר את הערב בשלום. השולחנות מסביב היו מלאים ובכולם צחקו והמוזיקה הרעישה חזק.

אבל אז אחד הוותיקים (בטח היה מבוגר ממני בשלוש או ארבע שנים) פנה אליי ואמר שאני נורא שקט, לא דיברתי כל הערב. הוא כבר שתה די הרבה, הפנים שלו היו אדומים והמצח הזיע והעיניים שיכורות ורעות. פתאום כולם הסתכלו עליי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא — אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם. הוא המשיך לנעוץ בי מבט ודרש תשובה. “הכול בסדר," עניתי לו בביישנות מחליאה. זה לא סיפק אותו והוא שאל איפה אני גר. “לא רחוק, ליד הכיכר," עניתי. הוא שאל עם מי אני גר. שיקרתי ואמרתי שעם מישהי. “איך קוראים לה?" הוא דרש לדעת כמו בחקירה. הסתבכתי עוד יותר וקראתי לה עדי. “אבל אנחנו רק שותפים," אמרתי, והרגשתי שאני טובע במערבולת. הוא שאל אם אני מעוניין בה. הסמקתי מאוד והם צחקו ונתנו לי עצות מניסיונם איך לגשת אליה עד שאעבור לישון אצלה במיטה. כשצחקו נחשפו השיניים שלהם כמו של עכברושים גדולים, והשפמים שלהם היו רטובים מהבירה. אולי הם רצו לעזור לי אבל גם להשפיל. הרגשתי שלכדו אותי בפינה ומאירים עליי בפנס. עשיתי את עצמי שאני שותה בצמא את העצות שלהם, הנהנתי אבל לא הקשבתי. ישבתי על כפות הידיים וחיכיתי שהזרקור שמאיר עליי כבר יכבה, שאוכל לחזור לחושך.

״בחור צעיר, יכול רגע לעזור?" קרא אליי קול כשיצאתי בבוקר לעבודה והתרתי את האופניים מהעמוד. השכן מהקומה הראשונה עמד בחצר, זקן נמוך וחזק עם טורייה ביד, שנראה כמו חלוץ מפעם. כבר כמה חודשים אני גר כאן, ועוד לא יצא לנו לדבר. “בטח," אמרתי. אני אוהב לעזור לאנשים מבוגרים. הוא הראה לי בור שחפר בחצר ולידו שק של אדמה. “שלוש־ארבע," השכן קרא, הרמנו יחד את השק ושפכנו אותו לבור. הוא חפר גומה והניח בתוכה שתיל זקוף ויפה של עץ. הוא הידק סביבו את האדמה בידיים, ואני עזרתי לו. היה נעים לגעת באדמה. אחר כך השקה את השתיל בצינור והסביר לי שזה סוג של עץ שלא צריך הרבה שמש, כי החצר הזאת חשוכה ברוב היום. “אתה אוהב עצים?" שאל. עניתי שכן, זו הייתה אמת, אני שם לב אליהם כשאני הולך ברחוב ולפעמים מלטף את הגזע שלהם או קוטף כמה עלים וממולל אותם, וכשיש עליהם פרחים אני אוהב להריח אותם. “מצוין, אז תוכל לעזור לי," הוא אמר. בדרך כלל אנשים מתפלאים על דיבורים כאלה, אבל אצלו עברתי את המבחן בזכותם. הוא סיפר לי על המלחמות שלו למען העצים: בכל מקום רוצים לעקור אותם כדי לבנות בניינים חדשים, והוא מציל אותם. כותב מכתבים לעירייה, מפעיל עיתונאים, מגיש התנגדויות לתוכניות בנייה, פעמים אחדות אפילו פנה לבית משפט וניצח. הוא שלף מכיס המכנסיים שלו איזה נייר כדי להראות לי, ואז עצר לרגע, ניקה את הידיים מאדמה במכנסיים והתנצל: “אתה בטח ממהר לעבודה ואני מעכב אותך.״ “לא, זה בסדר, תמיד אני מגיע ראשון," אמרתי.

“במה אתה עובד?" הוא שאל. “במחשבים," עניתי, והוא אמר בפליאה: “אה, בדיוק אחד כמוך אני מחפש," וסיפר שיש לו תקלה במחשב שבגללה הוא שולח את כל המכתבים בכתב יד, ושאם אוכל להיכנס אליו בהזדמנות זה יהיה מצוין. “בטח," אמרתי, והתכוונתי לזה. הוא מצא חן בעיניי, ושמחתי שסוף־סוף אני יוצר קשר עם אחד השכנים. הוא לחץ לי את היד, “נֹחַ," הציג את עצמו באיחור. “זיו," אמרתי לו את שמי. כף היד שלו הייתה קשה כמו של איכר, לאף צעיר שאני מכיר אין לחיצת יד כזאת. “נעשה דברים גדולים יחד," הוא אמר. “בהחלט," הסכמתי, ושנינו צחקנו. הרגשתי שאנחנו מבינים אחד את השני והייתי גאה שאוכל לעזור לו להציל את העצים.

שירי באה להורים ביום שישי בערב אחרי כמה שבועות שלא ראינו אותה. כלפי חוץ היא נראתה כמעט בסדר, הבגדים שלה היו נקיים והשיער מסודר, אבל צבע הפנים שלה היה לא בריא, היא נראתה כמו תמונה מטושטשת של עצמה, כולנו שמנו לב לזה. אימא הפצירה בה כל הזמן שתאכל עד שלשירי נמאס והיא ביקשה ממנה שתפסיק. אבא בכלל לא העז לשאול אותה שום דבר כי פחד שתתפרץ ותלך, כמו שקרה הרבה פעמים. שניהם נראו בצרות, גם אבא וגם שירי.

גדלנו על זה שאבא חכם ויודע המון דברים ושאנחנו יכולים לסמוך עליו. אימא האמינה בו וחשבה שיום אחד נתעשר, ובינתיים עבדה כל השנים כאחות בפגייה בבית חולים. היא עשתה המון משמרות לילה כדי לפרנס אותנו, ותמיד הייתה עייפה. אבל הם היו חברים טובים, והיינו משפחה שמחה — חגגנו כמו שצריך את כל ימי ההולדת ונסענו לטיולים ואימא אהבה לשמוע מוזיקה בקול רם ולשיר בזמן שניקתה את הבית. כשהיינו ילדים הייתה לאבא מסעדה אבל היא נסגרה, ואז הוא עבר לייבוא מוצרי חשמל ואחר כך ליזמות נדל"ן. בכל פעם שהתחיל עסק חדש קיווינו שעכשיו תבוא ההצלחה שתקפיץ אותנו מהדירה הצפופה עם הקירות המתקלפים לדירת גג מרווחת עם נוף. זה תמיד הסתיים באכזבה, אבל היו לנו בית ואוכל והרגשה של אהבה והיינו יחד. עד שקרה המקרה עם שירי. לא דיברנו על זה אף פעם אבל כולנו ידענו ששם נהרסנו.

בהתחלה היה נדמה שהיא מתגברת. חזרנו לשגרה, אני למדתי בתיכון ושירי בבית ספר יסודי ואבא בעסקים ואימא בפגייה, כל אחד במקום שלו. אבל כשנמצאנו יחד בבית פחדנו לדבר אחד עם השני, הכול היה רגיש ומודלק ומלא האשמות. כמעט כל הזמן שתקנו, ורק לפעמים אבא או אימא היו מתפרצים עליי בגלל איזה משהו שטותי, בגד שלא הנחתי במקום או כלים שלא שטפתי או בלי סיבה בכלל, וידעתי שככה הם מוציאים עליי את הכעס שלהם ושזה מגיע לי. אל שירי לעומת זאת הם התנהגו בכפפות של משי ופינקו אותה, אבל היא לא חזרה להיות כמו פעם. בסביבות גיל שלוש עשרה היא התחילה להיעלם. לילות שלמים היינו מחפשים אחריה, הם העירו אותי שאעזור, הייתי מסתובב ברחובות בחושך ומחפש אותה בחצרות עם פנס, ורק בבוקר ענתה לטלפון ואמרה שנרדמה אצל חברה והבטיחה שבפעם הבאה תודיע. שנה–שנתיים אחר כך, קשה לזכור בדיוק את הזמנים, היא התחברה עם בנים יותר מבוגרים ממנה, כל מיני אנשים התחילו להסתובב לנו בבית. היא עישנה איתם סמים בחדר שלה מאחורי דלת סגורה, וכל הבית הסריח מהעשן. אבא השתגע מזה אבל לא אמר שום דבר. אימא לא הצליחה יותר לשתוק ודרשה ממנה שתפסיק. המריבות ביניהן הגיעו לצעקות איומות, סגרנו את החלונות כדי שהשכנים לא ישמעו, וזה תמיד נגמר בטריקת דלת כששירי עזבה את הבית. אבא היה רץ אחריה ומתחנן שלא תלך אבל זה לא עזר. אחרי שנטרקה הדלת הייתה שתיקה איומה בבית. הם לא דיברו איתי, אבל היה ברור שאני אשם בכול.

עכשיו היא הייתה בת תשע עשרה, וכשהגיעה ביום שישי ראינו את הפנים הדהויות שלה ואת העיניים הכבויות. אבא ניסה להחזיק לה את היד, והיא משכה אותה ממנו ואמרה אל תיגע בי. אימא ביקשה שאעזור לה לפנות את הכלים לפני הקינוח, ובמטבח לחשה לי בפנים קשות שאני חייב לעשות משהו, היא מפחדת ששירי תמות. כשחזרנו לשולחן ואכלנו את העוגה הטעימה שאימא אפתה לכבוד יום שישי ואת סלט הפירות, העזתי לשאול את שירי איפה היא גרה עכשיו, והיא אמרה שאצל חברה ושלחה אליי חיוך מאוד עייף כמו מתוך בור עמוק. אבא התחיל להשתעל וקם לחדר האמבטיה לקחת מהמשאף שלו. הוא עישן הרבה וגם התחילו לו בעיות עם סוכרת והוא נראה זקן למרות שעוד לא היה אפילו בן שישים. זכרתי איך כששירי הייתה תינוקת והתעוררה בלילה בבכי ואימא הייתה בתורנות קמתי להרגיע אותה, עד שאבא בא בפיג'מה והאכיל אותה בבקבוק ושר לנו שירי ערש והיה איתנו עד שנרדמה. הצללית שלו נראתה ענקית כשנכנס לחדר, והקול שלו היה נעים ואף פעם לא פחדתי ממנו אז. שירי הייתה ילדה מאוד יפה, כולם התפעלו ממנה, וממני לא כל כך, אבל הרגשתי שאבא אוהב את שנינו.

כשישבנו ליד השולחן ניסיתי להחזיר משהו מפעם, והתחלתי לשיר שלום עליכם מלאכי השלום במנגינה שלימדו אותנו בגן. אימא הצטרפה אליי במלמול והפסיקה, אבא היה חנוק מדי מהשיעול, ושירי הביטה בנו ואפילו לא הזיזה את השפתיים. היא נראית רעה, חשבתי, ומיד התביישתי בזה. בסוף השיר היא קמה, לקחה את התיק שלה ביד רזה ושאלה את אימא אם אפשר לקבל קצת כסף. “תכף, נראה מה יש לי," אמרה אימא, פשפשה בארנק שלה והוציאה כמה שטרות. שירי הביטה בהם מאוכזבת, ואז הסתובבה אליי ושאלה אותי במבט קפוא: “אתה לא יכול לתת לי משהו?" מיד הוצאתי את הארנק מהכיס וחיפשתי בו, נתתי לה מה שמצאתי. “תודה," היא מלמלה ויצאה. “תלך אחריה," אימא אמרה לי, “אני לא יכולה לתת לה לצאת ככה."

מיהרתי אחרי שירי במדרגות, ניסיתי לדבר איתה, הנחתי יד על הכתף שלה, והיא קפצה כאילו אני מחשמל אותה. “שלא תיגע בי," אמרה ויצאה במהירות לרחוב. הלכתי אחריה, כל המשפחות האחרות ברחוב ישבו בשלווה בדירות שלהן. “בואי נדבר רגע, שירי, הם דואגים לך נורא," ביקשתי, והיא צעקה בלי להסתובב: “מאוחר מדי," וחזרה על זה כמה פעמים. “עוד לא מאוחר," קראתי אחריה, והיא התחילה לרוץ. הצעדים שלה נקשו ברחוב הריק. ראיתי מישהו יוצא למרפסת לראות מה קורה. ויתרתי על המרדף וחזרתי הביתה.

הם נראו באבל: אבא ישב ליד השולחן בין שאריות האוכל והחזיק את הראש בין הידיים, ואימא צעדה הלוך ושוב למטבח. רציתי לאכול עוגה ולשתות כוס תה ולנסות להציל מה שאפשר מהערב הזה, אבל אימא נעמדה מעליי ואמרה בתקיפות שאני חייב לעזור, אני כבר לא ילד, ומה שווים כל העניינים הסודיים שאני מתעסק בהם אם אני לא מסוגל לשמור על אחותי. האשמה עמדה מעליי כמו משקולת שתכף תיפול ותרסק לי את הראש. גם אני הייתי ילד אז, רציתי להגיד להם, אני לא יכול להמשיך לסחוב את זה, ועכשיו יש לי חיים משלי, אתם ההורים שלה ולא אני, אתם הייתם צריכים לדאוג לה, ואל תשכחו את הכסף שאתם מקבלים ממני כל חודש. אבל אלה היו מחשבות חצופות, ולא יכולתי להגיד אותן, וידעתי שלנצח לא אוכל להיפטר מזה, גם אם אברח לקצה העולם. “תשמע מה אני מבקשת," אמרה אימא יותר ברוגע ופרסה לי מהעוגה. “שוכבת אצלנו עכשיו בפגייה תינוקת של קצין במשטרה שנולדה שלושה חודשים לפני הזמן. הוא נמצא לידה הרבה שעות, איש טוב. לפני כמה ימים הוא שאל למה אני נראית כל הזמן מודאגת. אמרתי לו שאני מחפשת את הבת שלי ושאני דואגת, התפרקתי קצת, ירדו לי דמעות, והוא שאל אם אפשר לעזור. סיפרתי על מה שקרה לה ושיש לה בעיה של סמים, והוא שאל אם ניסינו לגמול אותה, אמרתי שאין טיפול שלא ניסינו אבל ילדה בגיל הזה אי אפשר להכריח. הוא שאל אם אני יודעת מי מספק לה את הסמים, ושאם אתן לו שם יעצרו אותו. מיד חשבתי עליך שאתה יכול לעזור. תמצא לי את השם, זיוי, זה מה שאני מבקשת." מה זה יעזור, חשבתי. אם יעצרו את הספק הזה היא תמצא אחר. אבל אימא ואבא נראו שבורים, המשפחה התרסקה לי מול העיניים כמו כלי חרסינה שנופל. זינקתי לתפוס אותו, לא יכולתי לסרב. “בסדר, אני אנסה," הבטחתי, ואבא הרים אליי את הראש, העיניים שלו היו אדומות, ומלמל תודה.

רונית שאלה אם מתחשק לי לנסוע לאפריקה. היא הסבירה שמדובר בלקוח שסובל מתקלות שלא מצליחים לתקן מרחוק. “זו נסיעה קצרה," היא אמרה, “יומיים–שלושה, ייסעו איתך טכנאי חומרה בשם ניסים, מאבטח, ואיריס שתתרגם לצרפתית." אחר כך הוסיפה: “אתה לא חייב, רק אם בא לך..." הרהרתי בזה כמה שניות ומיד עניתי שאני מעוניין. רציתי להיות ליד איריס, עניין אותי לראות מקומות חדשים, וגם חשבתי על ההבטחה שנתתי לאימא. אולי דווקא שם, רחוק ממערכות האבטחה של החברה, תהיה לי הזדמנות לעשות משהו.

טסנו דרך אירופה. ניסים ישב לידי והראה לי תמונות של התינוק שנולד לו. הוא סיפר לי שהגיע לחברה אחרי הרבה שנים בצבא, ושהוא זוכר שפעם תיקן לי את המחשב כשהייתי חייל צעיר. אני לא זכרתי. איריס והמאבטח ישבו בצד השני של המעבר. הכרחתי את עצמי לא להציץ עליה, וישבתי זקוף ובפנים חסרי רגש כדי להיראות גברי בעיניה. קראתי קצת על המקום שטסנו אליו, לא התעמקתי יותר מדי, ואז ראיתי סרט. בחניית הביניים הסתובבנו יחד בין החנויות בשדה. איריס קנתה מגזינים באנגלית ובצרפתית וקופסה קטנה של שוקולד, היא הסתכלה גם על בגדים אבל אמרה שזה נורא יקר. חשבתי לעשות משהו משוגע ולקנות לה חצאית או בושם, אבל לא הייתי בטוח איך היא תקבל את זה, חוץ מזה ניסים והמאבטח הלכו איתנו כל הזמן והפריעו. הטיסה לאפריקה הייתה בלילה, וכולם מסביב נרדמו חוץ ממני. הקִרבה של איריס והמחשבות הרעות על שירי הפריעו לי, אולי נמנמתי רק לחצי שעה או שעה. ניסים הניח את הראש על הכתף שלי ונחר קצת.

כשנחתנו באפריקה צרבה את המסלול שמש מסנוורת, ועד שעברנו מהמטוס אל הטרמינל החולצה שלי נרטבה בזיעה. כמה גברים לבושים בחליפות חיכו לנו והעבירו אותנו בלי ביקורת דרכונים ישר אל מכונית שחורה. איריס התיישבה לפנים, השיער שלה היה רך ואסוף בקשר רופף, ודיברה בצרפתית עם המארחים. לא הבנתי כמעט כלום אבל היה נעים לשמוע את הצליל של השפה. המאבטח וניסים ואני נדחסנו מאחור. אופנוע שנסע לפנינו פילס לנו דרך בין הולכי רגל למיניבוסים ישנים, ועל הגג של המכונית הבהב פנס כחול. הצמדתי את הפנים לשמשה, לנסות ולהבין משהו ממה שקורה בחוץ. בינתיים הזכיר לנו המאבטח, כמו סמל בטירונות, שאסור להסתובב לבד ברחוב, כי העיר לא בטוחה לזרים ויש בה הרבה מקרים של חטיפות. הסיעו אותנו למלון העסקים הגדול של העיר וכל אחד מאיתנו קיבל חדר. מיד נכנסתי להתקלח מהנסיעה, הזרם היה חלש, וכשיצאתי השקפתי מהחלון אל העיר. היא השתרעה עד האופק בבקתות ופחונים, ורק במרכז ליד המלון עמדו בניינים גבוהים. נהר רחב חצה אותה בזרם ירקרק ונשפך לים. במפה ראיתי שהוא מגיע יותר מאלף קילומטר מעומק היבשת. לבשתי חולצה קצרה ומכנסיים ארוכים וירדתי במעלית לארוחת בוקר. איריס וניסים כבר ישבו בגן הטרופי של המלון. היא נראתה זוהרת כמו בסרט ישן על גבירה לבנה באפריקה, וניסים הצחיק אותה באיזה בדיחה שסיפר. העמסתי על הצלחת אננס ופפאיה, והפה שלי התמלא מיץ מתוק. לא רע, אמרתי לעצמי. היה ירוק ונעים בין העצים ושמחתי שהסכמתי לנסוע. ״בואו חבר'ה, צריך ללכת לעבוד,״ אמר ניסים אחרי שמילאנו את הצלחת כמה פעמים, כי ראה שהמארחים מחכים לנו בחליפות ושולחים לעברנו מבטים.

המכונית השחורה לקחה אותנו מפתח המלון אל מפקדת הביטחון הלאומי. נהג האופנוע המשטרתי שנסע לפנינו נופף באלה ופינה מהכביש עגלות איטיות ונשים שצעדו עם סלים גדולים על הראש. הגענו לבניין שנמצא ליד שפך הנהר. הוא נשמר על ידי כמה משוריינים, ולידם עמדו חיילים חמושים צעירים בכומתות אדומות. בארבע הפינות של המבנה עמדו צריחים כמו בשחמט, ובכניסה היו דלתות עץ אדירות שגרמו לי להרגיש גמד. פתחו אותן לפנינו והובילו אותנו מיד אל חדרי העבודה שנמצאו בקומה העליונה. דרך חלון עגול קטן, כמו של ספינה, ראיתי את הנהר נשפך לים, ובמרחק את תחילת הפס הירוק של הג'ונגל. ״תראי,״ אמרתי לאיריס בהתלהבות, והיא הביטה בחלון ואמרה, ״כן, זה יפה,״ כאילו ראתה נוף כזה מיליון פעמים.

מיזוג האוויר לא פעל, וניסים אמר לי בשקט, ״הציוד לא יכול לעבוד בתנאים כאלה, החום והלחות מטורפים, אין פלא שיש להם כל הזמן תקלות.״ עוד לפני שהתחלנו לעבוד נטפנו שנינו זיעה. ״מה עם מיזוג האוויר?״ שאל ניסים באנגלית את המלווים שלנו, איריס תרגמה לצרפתית, והם הביטו אחד בשני ולא נתנו תשובה. על הצגים הופיעו המון הודעות תקלה שאף אחד לא טיפל בהן. בדקנו את העמדות אחת אחת, בחלקן התרופפו החיבורים בגלל כבלים שהתרפטו, באחת נשרף דיסק במחשב וניסים החליף אותו, בכמה היו תקלות תוכנה לא מסובכות שתיקנתי במהירות. איריס ישבה בינתיים על כיסא בתוך חבורת המעריצים החדשה שלה, דיברה איתם בקלילות ובסקרנות ושתתה משקאות קלים שהגישו לה. יש בעולם יצורים כמוך, ויש גם כמוה, אמרתי לעצמי, אל תהיה ממורמר. אחרי שניסים ואני עבדנו כמה שעות והזענו כמו במכרה פחם, היה אפשר להפעיל את המערכת מחדש. אחד המקומיים נתן לי רשימה של מספרי הטלפון שרצו ללכוד מחדש, ודגתי אותם בשבילם אחד אחרי השני. התמונות עלו והקולות נשמעו וכל התוכן נשפך כמו מצנרת סתומה שנפתחה בבת אחת. וידאתי שהכול עובד ושאפשר לחדור לכל התוכן. הלקוחות נראו מאושרים והודו לנו מאוד, כמו ילדים שתיקנו להם צעצוע יקר שנשבר.

ניסים ניגב את הזיעה מהמצח בממחטת נייר, הסתכל החוצה מהחלון העגול ושאל, ״מה זה שם, הבניין היפה והלבן ממול?״ איריס תרגמה, והם הסבירו שזה המבצר שבו כלאו את העבדים לפני ששלחו אותם בספינות מערבה. היום זה אתר לאומי, ואם נרצה, ייקחו אותנו לבקר שם. בינתיים העמדות בחדר התמלאו חיים, תמונות של עיר ושל יער, וקולות גבוהים ונמוכים, צלולים וצרודים, רגועים וכועסים, של גברים ונשים. התפלאתי מאוד כשניסים שאל פתאום, בניגוד לנהלים של החברה: ״מי אלה? למי אתם מאזינים פה?״ איריס תרגמה את השאלה בלי לחשוב, ומיד ראיתי שהיא מתחרטת. אנשי המודיעין שלהם הביטו זה בזה במבוכה, אבל ניסים נראה להם בוגר וסמכותי, והם חשו חובה להשיב לו. הבכיר מביניהם אמר בצרפתית, הבנתי עוד לפני שאיריס תרגמה, ״אלה טרוריסטים ופדופילים וקומוניסטים,״ וניסים הנהן ולא שאל עוד שאלות. פתאום נעמדו דום כל לובשי החליפות, לכבוד מפקד הביטחון הלאומי בכבודו ובעצמו שהגיע מלשכתו בראש הבניין, מאחוריו פמליה של עוזרים, איש עצום בגודלו שהרכיב משקפיים עגולים ועדינים במסגרת זהב. הוא לחץ לניסים ולי את הידיים, ולאיריס אמר כמה מילות נימוסים שאומרים לגברת. מגע היד הענקית שלו היה עדין, והוא הביט מרוצה בעמדות ששקקו פעילות מחדש. עמדתי לצידו כמו ליד מגדל גבוה והרגשתי כבוד וגאווה. ״אתם אנשים נפלאים,״ תרגם הקול הצלול של איריס, והוא הניח יד על הכתף שלי, ״תמסרו בבקשה את ברכותיי החמות למיסטר בולקא. הוא עוזר לנו מאוד. אני אוהב את האיש הזה.״

סיימנו את העבודה, ניסים אסף את כלי העבודה שלו, והם הסיעו אותנו, כמו שהבטיחו, למצודה הלבנה שעל החוף. אחד מהם התנדב להיות המדריך שלנו. הוא סיפר שהפורטוגלים בנו את המצודה במאה השש עשרה ושלחו דרכה את הזהב שבזזו מהיבשת, ואחרי מאה וחמישים שנה כבשו אותה צרפתים והשתמשו בה לסחר בעבדים. הוא הראה לנו את הקומות העליונות, שבהן גרו הסוחרים מאירופה בחדרים מפוארים. אחר כך ירדנו למרתפים האפלים של המצודה, והמדריך הסביר שכאן כלאו את הנשים והגברים שחטפו ממעמקי הארץ לפני ששלחו אותם לאמריקה באוניות העבדים. היה שם למטה חשוך ומחניק, ואיריס אמרה בשקט שאין לה אוויר, והוציאו אותה מיד החוצה. ״זה כמו השואה,״ אמר ניסים שנראה המום, והמאבטח ששתק כל הזמן ענה לו פתאום, ״אין מה להשוות.״ חשבתי על זה לרגע והחלטתי לא להיכנס לוויכוח ביניהם. הסתכלתי על המלווים שלנו, אנשים גדולים וחזקים, ושאלתי את עצמי למה לא התמרדו נגד הלבנים שעשו להם דברים כאלה. הסברתי לעצמי שבגלל שלא היו להם רובים, אבל זה לא שכנע אותי לגמרי. חשבתי שלא יהיה מנומס לשאול אותם ושתקתי.

אחר כך החזירו אותנו למלון. הטיסה שלנו הייתה בלילה, ונשאר לנו קצת זמן פנוי. שכבנו אחרי הצהריים בכיסאות נוח על שפת הבריכה, שהייתה מוקפת דקלים ועצי קוקוס ופרחים טרופיים עצומים. בריכה כזאת יפה וצבעונית לא ראיתי אף פעם. ניסים שכנע אותנו לשתות איתו קוקטיילים מקושטים, על חשבון החברה, ומצב הרוח שלנו היה מצוין. רק המאבטח שמר דיסטנס וישב לבוש בצל מאחור. ניסים אמר לו שיחליף לבגד ים, שאף אחד לא יעשה לנו שום דבר, אבל הוא התעקש. קפצתי ראש לבריכה ושחיתי קצת חתירה — יש לי סגנון לא רע ורציתי להרשים את איריס — ואז היא פשטה שמלה קצרה שלבשה ונשארה בבגד ים צבעוני, עמדה על שפת הבריכה ושאלה אם המים קרים. השתדלתי לא לבהות בה, ״מאוד נעימים,״ אמרתי, ואז גם היא קפצה ראש ושחתה כמה בריכות בלי מאמץ, הסגנון שלה היה הרבה יותר אלגנטי משלי. היא נשענה על הדופן בקצה הבריכה, עמדתי לידה והמים הגיעו לי עד לצוואר. חיפשתי מה להגיד לה ולא מצאתי. העיניים שלה זהרו בצבע הבהיר של המים, ופשוט הסתכלתי לתוכן עד שהיא צחקקה ושאלה, ״הכול בסדר?״ ואז זינקתי ושחיתי הלוך וחזור עוד שתי בריכות. התכוונתי להמשיך לשחות כמו צעצוע שמפרפר באמבטיה מקצה לקצה אבל שמעתי אותה אומרת משהו. הוצאתי את הראש מהמים, והיא הראתה לי על אחד הענפים ציפור כחולה ואדומה ששרה. ״איזה יופי,״ היא אמרה ועצמה לרגע את העיניים לשמוע את הצליל. ״הייתי נשארת כאן עוד כמה ימים, כל כך יפה פה,״ ולא הזכרתי לה איך כמעט התעלפה במרתף של העבדים. ״גם אני,״ אמרתי, כי רציתי למצוא חן בעיניה. היא הסתכלה עליי פתאום בסקרנות ושאלה איפה גדלתי. ״בעיר,״ אמרתי, ״כל החיים בעיר,״ והיא חייכה ואמרה שזה דווקא נחמד, ואולי כשנחזור אראה לה מקומות שרק הילידים מכירים. ״בטח,״ אמרתי, ״אני אשמח מאוד.״ זה היה נהדר. בכמה מילים האלה היא פתחה לפניי את השמיים. היא זינקה למים ושחתה עוד כמה בריכות בתנועות יעילות.

יצאתי מהבריכה ונשכבתי על כיסא נוח ליד ניסים. ״אתם מסתדרים נחמד, אתה והיא,״ הוא אמר, ״אבל היא לא בשבילך. שלא יישבר לך הלב.״ לא הבנתי למה הוא מדבר אליי ככה, חשבתי שהתיידדנו ופתאום הוא נעשה לי עוין. אולי שתה יותר מדי קוקטיילים. המחשבות שלי חזרו להיות עכורות בגללו, נכנסתי לתוך עצמי כמו שבלול, ואז שמעתי אותו אומר: ״סליחה, לא התכוונתי. אולי כן יצליח לך איתה, מי יודע? כבר היו דברים מעולם. אני כועס על דברים אחרים, לא הייתי צריך להוציא את זה עליך.״ קיבלתי את ההתנצלות ושאלתי למה הוא כועס. ״אנחנו לא בצד של הטובים פה, אתה יודע,״ אמר ניסים בקול רם מדי. זה לא בסדר שהוא מדבר על זה כאן, חשבתי, הוא לא זהיר. ״אין לך מה להגיד?״ הוא שאל. מלמלתי משהו, לא רציתי להיכנס לוויכוח, הסתכלתי על המרפקים של איריס נכנסים למים ויוצאים מהם בעדינות בזמן החתירה. ״זה מחוץ לחוק להיות הומו במדינה הזאת,״ ניסים אמר, ״אנשים כמוני הם מכניסים לבית סוהר.״ עכשיו הבנתי למה הוא כועס אבל לא ידעתי מה לענות. זה הביך אותי. אין לי שום בעיה עם הומואים, הם אף פעם לא התעניינו בי ואני לא התעניינתי בהם. אבל הרי זה לא התפקיד שלנו לבדוק את הלקוחות ולתקן את העולם. נראה אותו מדבר ככה אל בולקא, מה הוא נטפל אליי? כדי לברוח מהשאלות שלו קפצתי שוב ראש לבריכה ושחיתי בגוף מתוח וכועס. איריס עברה לידי מתחת למים חלקה כמו דולפין. חתרתי עד שכאבו לי הכתפיים.

כשיצאתי מהמים איריס כבר לא הייתה שם, ניסים אמר שהיא הלכה לנוח בחדר. ״מצטער,״ הוא אמר, ״הפלתי עליך את הדברים שרצים לי בראש, גם אני לא גיבור כזה גדול. אני ילד ממושמע בדיוק כמוך,״ ואחרי כמה שניות התכופף אליי ולחש, ״תעשה לי טובה ואל תספר מה שאמרתי, יש לי משפחה לפרנס ואני לא צריך בעיות.״ אין בעיה, אמרתי, ממילא לא התכוונתי להלשין. שמש ענקית שקעה בין העצים, כמו בסרטי טבע כשהאיילות יוצאות לשתות והתנינים אורבים במים. נזכרתי במפקד הביטחון הלאומי שהיה נחמד אליי ונתן לי כבוד ובלחיצת היד הרכה שלו, ואמרתי לעצמי שהוא נראה ענק טוב לב ושלא צריך סתם לחשוד באנשים. המאבטח ניגש אלינו מאחור ואמר שתכף סוגרים את הבריכה ושכדאי שנתארגן לארוחת ערב. זה קצת הרגיז אותי שהוא מתערב ומפריע אבל לא רציתי להתווכח איתו. עליתי להתקלח והסתבנתי היטב בכל המקומות וצחצחתי שיניים והחלפתי בגדים וניסיתי למצוא חן בעיני עצמי במראה.

נפגשנו במסעדה המפוארת של המלון. היינו שזופים. מלצרים שחורים שירתו אותנו חרש. איריס אספה את השיער למעלה וענדה עגילים והסתכלה אל המאבטח בחיוך. הייתה לו טבעת נישואים מזהב, אז אמרתי לעצמי שלא צריך לחשוש ממנו. חשבתי לאן אקח אותה כשנחזור העירה, התאמצתי לא להרגיש קטן ועלוב על ידה. הגישו לנו דגים ופירות ים, וניסים סיפר סיפורים משעשעים על נסיעותיו הרבות בשליחות החברה ברחבי העולם. ״לפעמים אני שוכח איפה הייתי בשבוע שעבר, כל כך הרבה התקנות, הכול נטחן למין ממרח בזיכרון,״ הוא אמר, ״אבל דווקא את הנסיעה הזאת אני חושב שאזכור. בגלל המבצר הנורא וגם בגללכם. יש בכם משהו מיוחד. בולקא יודע לבחור אתכם טוב. חכמים ונאמנים. לא עושים בעיות. זה בסדר. אתם אנשים טובים.״

אחרי הארוחה עלינו לחדרים, היו לנו כמה שעות עד לטיסה. לי חיכתה עבודה. נעלתי את הדלת ופתחתי את המחשב על המיטה. סביר להניח שזה היה המחשב הכי מאובטח בעולם מבחינת דרכי ההזדהות והצפנת הקבצים ואמצעי הזהירות החכמים שהחברה התקינה בתוכו ואני הוספתי. אף אחד מלבדי לא היה יכול להשתמש בו, ולגנבים לא היה מה לעשות איתו, לעולם לא היו מצליחים לחדור לתוכו, לא מקרוב ולא מרחוק. הסנדלר תפר לעצמו במקרה הזה נעלי עור ממש מעולות. המחשב זיהה את תווי הפנים שלי ואת טביעת האצבע. הקלדתי את הסיסמאות, עשרות תווים שזכרתי בעל פה ושהחלפתי כל כמה ימים. הסרתי את ההצפנה ונכנסתי למערכת. הבאתי איתי במזוודה כונן גיבוי זעיר עם קיבולת עצומה, ועכשיו הכנסתי אותו למחשב והעתקתי אליו את הקבצים. זאת הייתה דרך מיושנת אבל יעילה. בחברה מיד הייתה קופצת התראה, והיו תופסים אותי, אבל כאן הייתה פרצה וניצלתי אותה. זה שייך גם לי, אמרתי לעצמי, השקעתי בטכנולוגיה הזאת שנים מהחיים שלי. השכל שלי נמצא שם בפנים. ואני בן אדם ישר, לא אעשה בזה משהו רע, רק אציל את אחותי ומיד אחר כך אשמיד את העותק. זה מה שהבטחתי לעצמי בזמן שהקבצים זרמו אל הכונן הזעיר בגודל של ציפורן.

מיד כשחזרנו, עוד לפני שפרקתי את התיק מהנסיעה, נכנסתי לחדרון העבודה בדירה שלי ונעלתי את הדלת. בער לי לעשות את זה מיד. חיברתי את ההתקן הזעיר למחשב והורדתי אליו את הקבצים של המערכת. זה היה מחשב חזק, וההורדה הייתה מהירה. החבאתי את הקבצים והצפנתי אותם טוב־טוב כדי שאף אחד לא יוכל לגנוב אותם ממני. התחברתי חלק למכשיר של שירי. כשהייתי בפנים איתרתי את המיקום שלה. המערכת הייתה מאוד מדויקת ומצאה את הכתובת ברחוב שיורד לים. שמעתי את קול הצעדים שלה, דלת חורקת נפתחת ונסגרת, ואחר כך שקט, נביחה רחוקה של כלב מדירה אחרת וצפירת מכונית. המצלמה של המכשיר הראתה תקרה. שמעתי תנועות בחדר, הזזה של חפצים, ואז שירי לקחה את המכשיר לידיים, ופתאום ראיתי אותה מולי. נבהלתי, כי היא הסתכלה לי ממש בעיניים, כאילו ראתה אותי מציץ. הרגשתי בחילה. זאת אחותי שאני חודר לחיים שלה, לא מישהו זר באפריקה, אבל לא הייתה לי ברירה. ראיתי את הפנים החיוורות שלה וידעתי שאם לא אעשה שום דבר היא בסוף תמות וזה יהיה בגללי. ״מתי תבוא?״ היא כתבה למישהו, ואחרי כמה שניות הוא השאיר לה הודעה קולית, ״קצת מתעכב, עסוק, הרבה עבודה הערב,״ והיא כתבה, ״בבקשה תבוא כבר אני על הקצה לא מרגישה טוב,״ והוסיפה סימן של ידיים מתחננות.

קראתי מה שכתבה לו מקודם ושמעתי את ההודעות הקוליות שהשאיר לה. היה לו קול של ילד טוב. ידעתי עכשיו את המספר שלו ובחיפוש פשוט מצאתי איך קוראים לו. יצאתי לציד והלב שלי דפק חזק. השארתי את המערכת פועלת והלכתי להכין תה במטבח. עלה לי עוד רעיון. היססתי לרגע, אבל לא הייתה לי ברירה אם רציתי להשלים את המשימה. פתחתי עוד עמדה במחשב אחר ודגתי ממנה גם אותו. עכשיו ישבתי במקביל גם עליו וגם על שירי. נשארתי איתם הרבה זמן. ראו דרך הנייד שלו תמונות של העיר, הוא הסתובב בחוץ, נוסע באופניים חשמליים ונכנס ויוצא מדירות פרטיות ופוגש אנשים בחניונים ופינות רחוב חשוכות ומחלק את הסחורה שלו. ״הנה, קח,״ אמר לו מישהו, ונשמע שהאיש שלי סופר שטרות, ״מאה, מאתיים, שלוש מאות...״ והקונה אמר, ״אני מקווה שהבאת לי משהו טוב,״ והבחור ענה, ״אל תדאג, אתה תיהנה מזה.״ ככה עבר בין התחנות ועשה עסקאות.

בינתיים אצל שירי היה שקט מוחלט, קיוויתי שהיא בסדר, היא לא התעסקה בנייד ולא הכינה קפה ולא שמעה מוזיקה, כל מה שהיה לה בעולם זה לחכות לבחור הזה ולמה שהוא יביא לה. בינתיים ירד הלילה. העיניים שלי נעצמו, וכדי להתעורר שתיתי קפה ואכלתי חטיף מתוק שנשאר מהנסיעה. כשהבחור גמר לעשות את הסיבובים שלו בעיר, והרחובות השתתקו, הוא הגיע למקום של שירי. שמעתי את הדלת נפתחת, כנראה היה לו מפתח, אולי זאת אפילו הייתה הדירה שלו, צעדים מתקרבים. ״שירי,״ הוא העיר אותה, והיא מלמלה, ״הבאת לי?״ ואז נשמעו רשרושים של נייר וניילון, והיא קמה ועשתה כל מיני הכנות. ״גן חיות מה שהולך בעיר, כולם רוצים להידלק, לא נחתי אפילו לשנייה,״ הוא אמר, ובאמת אנשים המשיכו לשלוח לו הודעות גם עכשיו באמצע הלילה, רצו לקנות ממנו. לרגע ראיתי את שירי דרך הנייד שלו, לוקחת כיסא ומתיישבת כפופה ליד שולחן נמוך, ואז נעלמה כי המצלמה הופנתה לכיוון אחר.

״אז מה היה אצלך היום?״ הוא שאל אותה והסתכל בהודעות, כבר הכרתי את הפנים הצעירים שלו מתמונות שמצאתי בנייד, היו עליהם שאריות של פצעי בגרות. ״תרגיעי עם זה,״ הוא אמר לה, ״זה יותר מדי בבת אחת,״ שמעו בקול שלו שהוא דואג לה. ״גם אני אקח קצת,״ הוא אמר, ״איזה יום מטורף, כל הזמן פחדתי שיצוץ לי איזה סמוי באמצע.״ אחרי שתיקה ארוכה וקולות של שאיפות והשתעלויות אמר שנתקל הערב בעיר במפיק מוזיקלי שדחה אותו פעם, וניסה לדבר איתו, אבל המפיק לא זכר אותו בכלל. הוא התלונן שמזמן לא נגע בגיטרה, שמעו שהוא ממורמר וכועס, ושירי ביקשה שישיר לה, הוא שר משהו עצוב באנגלית על אביר שמת, והיא אמרה לו בקול מנומנם שזה נורא יפה, והאמת, גם אני חשבתי ככה. אחר כך הוא התקרב אליה, ״לאט,״ היא אמרה לו, וניתקתי מיד משניהם, לפני שאראה ואשמע יותר מדי. את המידע הנחוץ כבר מצאתי.

למרות העייפות, לא ממש הצלחתי להירדם. כשראיתי סימנים ראשונים של אור התיישבתי מול החלון הגדול וחיכיתי לציפורים שיתעוררו. כתבתי לאימא שיש לי מה שביקשה. היא ענתה מיד שאפגוש אותה בעוד שעה בקפה ליד בית החולים. עמדתי הרבה זמן מתחת למים החמים במקלחת ואחר כך התגלחתי — נראיתי עלוב עם הזיפים — התלבשתי ורכבתי לפגוש את אימא. היא סיימה משמרת לילה ולבשה מדי טורקיז של אחיות. חשבתי לספר לה משהו תמים על הנסיעה שלי לאפריקה, אולי על השמש הגדולה ששקעה והפרחים העצומים, וכמו תמיד ויתרתי על זה. הוצאתי מהכיס פתק שעליו רשמתי את השם ומספר הטלפון של הבחור. אימא אמרה שתמסור את זה לקצין המשטרה שהתינוק שלו שוכב אצלה בפגייה. ״אימא, רק שלא יֵצא שאני נתתי לך את זה, אני מבקש, זה יסבך אותי,״ התחננתי לפניה בלחש, פתאום הבנתי שעשיתי דבר מאוד חמור, אבל כבר היה מאוחר מדי לקחת את זה בחזרה. ״ברור, אני לא אזכיר אותך בכלל, אני לא מטומטמת,״ אמרה אימא, ״הוא הבטיח ששירי לא תהיה מעורבת, הם יעקבו אחריו בעצמם ויתפסו אותו על חם, זה מה שהוא הסביר לי.״ גמרתי את הקפה והמאפה. ״תודה,״ היא אמרה ופנתה ללכת. חיכיתי כמו כלבלב לליטוף שלא בא.

איריס נכנסה למעלית בעבודה. היינו רק שנינו. שאלתי אם היא רוצה שאראה לה מקומות סודיים בעיר כמו שהבטחתי באפריקה. היא צחקה ואמרה ״כן, בטח,״ וביקשה שאכתוב לה כי היא ממהרת לקומת ההנהלה לתרגם פגישה של בולקא עם לקוח מהמזרח. היה קשה לתאם איתה מועד, אבל אחרי שבועות של ציפייה, יום אחד זה קרה. תכננתי את הכול: באיזה מסלול נלך, מה אספר לה בכל מקום, איפה נשב לשתות קפה. קבענו להיפגש לפנות ערב בשדרה. הקדמתי בעשרים דקות וחיכיתי לה, מכוניות ואוטובוסים ואנשים עברו מולי בלי הפסקה, ופתאום הרגשתי סחרחורת ונבהלתי. הזעתי נורא. חשבתי שזה גדול עליי. הכרחתי את עצמי להישאר.

איריס באה במכנסיים קצרים ובחולצת טריקו בהירה עם מין רקמה מסביב לצוואר — אני זוכר כל פרט — ונעלה סנדלים נוחות כאלה של גרמנים. נבהלתי. היא הייתה נהדרת מדי. ״לאן אתה לוקח אותי?״ שאלה בעליזות, ואני בקושי יכולתי לדבר, כל כך התרגשתי שאנחנו הולכים בעיר יחד. עברנו ברחובות צדדיים שהיא לא הכירה, דרך גינות קטנות שבהן ענפים ארוכים התפתלו לשמיים. בדרך הראיתי לה את גן הילדים שלי, הצצנו דרך הסורגים לחצר הריקה, ואיריס אמרה שקשה לה לחשוב עליי בתור ילד. זה סימן לא טוב, אמרתי לעצמי, אבל אולי אני לא מבין אותה. אסור לך להתחפר בעצמך עכשיו, צבטתי את עצמי בזרוע, תחשוב חיובי. לפני הפגישה קראתי על הסגנונות השונים של האדריכלות ברחובות האלה, ועכשיו סיפרתי לה כל מה שלמדתי. ניסיתי להישמע טבעי כאילו אני יודע את כל זה מאז ומתמיד. על כמה בתים היו לוחות עם שמות של אמנים שגרו בהם פעם. היא קראה אותם מקרוב, זה עניין אותה, והצטערתי שדווקא לזה לא התכוננתי, כי על רובם לא ידעתי שום דבר. היא שאלה אם אני אוהב ללכת לתיאטרון, ועניתי שחוץ ממה שלקחו אותנו כמה פעמים בבית ספר ובצבא לא יצא לי. ״מה עם ספרים?״ איריס שאלה, ניסיתי להיזכר במשהו שקראתי אבל זה היה ממש מזמן ולא רציתי שתתפוס אותי משקר. ״פחות,״ אמרתי, והייתי נואש להיכנס לחיים שלה, שהכול בהם יפה וזוהר.

עצרנו ליד הבית של אריק איינשטיין, אמרתי לה תראי איך האיש הענק הזה חי בצניעות ונכנסתי רגע לחצר להראות לה את תיבת הדואר וחדר המדרגות, אבל היא נשארה מאחור על המדרכה. אתה מתאמץ מדי, אמרתי לעצמי, תירגע, אבל לא שלטתי בזה. כשפנינו דרומה נתקלנו בבית הקברות הישן של נכבדי העיר. השער היה פתוח, וידאתי מראש שכך יהיה אבל הצגתי את זה בפניה כהפתעה נעימה. ״בא לך להיכנס לרגע?״ שאלתי, כאילו הרעיון צץ במוחי באותו הרגע. ״כן, למה לא?״ היא אמרה. לקחתי אותה לסיור בין המצבות החשובות, וכשהגענו לקבר המפואר של ביאליק נעמדנו מולו והיא קראה בהתלהבות: ״מדהים, אז כאן הוא קבור, המשורר הלאומי!״ וצחקה. משם הלכנו לקבר של אריק. על המצבה היו מונחים זרי פרחים נבולים וצעיף אדום של הפועל. השמעתי ברמקול של הנייד “סע לאט, סע לאט, תן לראש לעוף לכל הכיוונים," גם שרתי קצת עם ההקלטה, ואיריס חייכה אבל שמתי לב שזה קצת מביך אותה והפסקתי. מישהו קרא לנו מרחוק מבין המצבות, לבוש מכנסיים שחורים וחולצה לבנה, ואמר שצריך לצאת כי הביקור נגמר להיום והוא נועל את השער. כשחלפנו על פניו בדרך החוצה הוא זרק איזו הערה, נדמה לי שאמר משהו על המכנסיים הקצרים של איריס, חשבתי לחזור אליו ולברר, להגן על הכבוד שלה, אבל עשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי. הבניינים שמול בית הקברות נראו סדוקים ועצובים, והתחלתי לחשוב על מוות.

הצעתי שנרד לטיילת לראות מקרוב את השקיעה. איריס סיפרה לי בדרך על טעות נוראית שעשתה בתרגום מאיטלקית של פגישה מקוונת, ושבגללה כמעט נכשלה עסקה חשובה. ברגע האחרון היא תפסה את עצמה ולחשה לבולקא, והוא היה בסדר גמור ולא כעס ואפילו החמיא לה אחר כך שהצילה את המצב. הקול שלה התנגן כמו מוזיקה יפה ורציתי שתמשיך. הגענו לטיילת. על החול ובמים היו עדיין המון אנשים, הם נראו רגועים ומרוצים מול השמש השוקעת. הצטערתי שלא הבאנו בגדי ים. היה משונה לעמוד מעליהם כמו תיירים, בעיקר שלבשתי לכבוד הפגישה מכנסיים ארוכים כאילו שהגיע חורף. לאיריס זה לא היה אכפת, היא עצמה את העיניים והרוח פיזרה לה את השיער, ופקחה אותן בדיוק כשהים בלע את השמש. ״כמה זה יפה,״ היא אמרה. השמיים מעלינו התמלאו פסים סגולים, והיא חייכה אליי. התבלבלתי ושכחתי את התוכנית. לא ידעתי מה לעשות עכשיו. אלף פעמים ראיתי את השמש שוקעת, ואף פעם לא נמסה ככה במים.

נכנסנו בחזרה לרחובות של העיר, וכבר היה חושך. אמרתי לאיריס שיש לא רחוק מכאן בית קפה מפורסם, הייתי הולך אליו לפעמים עם אבא שלי בשישי בצהריים, הוא תמיד הכיר שם כל מיני אנשים ידועים ואמנים, ושאלתי אם היא רוצה ללכת לשם לשתות ולאכול משהו. ״כן, למה לא,״ אמרה איריס. אחר כך שאלה אם אבא שלי אמן. ״לא,״ אמרתי, ״אבל יש לו קשרים, הוא מכיר הרבה אנשים.״ כשהלכנו היה בינינו רווח כאילו נמצא שם עוד בן אדם, חשבתי שאולי היא תסכים שאחזיק לה את היד, אולי אפילו אחבק אותה, אבל לא העזתי. היא נראתה כמו דבר קדוש שאסור לגעת בו, שנמצא רחוק על ראש הר. הקפה היה כמעט ריק, שאלתי אם היא מעדיפה לשבת בחוץ או בפנים, היא העדיפה בחוץ. אמרתי לעצמי תירגע, כי הדופק שלי רץ כמו שפן מבוהל. מלצר עייף ולא נחמד הגיש לנו תפריטים דביקים, ואיריס אמרה בנימוס: ״באמת נראה מקום עם היסטוריה.״ בשולחן לידנו דפדף מישהו הלוך ושוב בעיתון מקומט שנשאר מהבוקר, נראה משוגע, ובצד השני הסתכל זוג תיירים מבוגר על התנועה בלי לדבר. אולי זו טעות להביא אותה לפה, חשבתי, כי המקום נראה עלוב. כשהגיע המלצר אמרה לו איריס בחיוך מנומס, עכשיו גם הוא חייך אליה כי שם לב כמה היא יפה, שהיא רוצה תה ג'ינג'ר בבקשה עם קצת דבש. הצעתי שתזמין משהו לאכול, ״יש כאן אוכל מאוד נחמד,״ אמרתי, זה היה חלק מהתוכנית, אבל היא אמרה שקבעה לפגוש חברים במסעדה יותר מאוחר בערב ולא רוצה להתמלא. זה הרג אותי.

הזמנתי קפה והיא סיפרה על בתי קפה נהדרים שהיא מכירה בברצלונה וברומא. חיפשתי בעיניים שלה חום, אבל היה בינינו מרחק של מיליארד קילומטרים קפואים בחלל. ״היה סיור מקסים, תודה,״ אמרה כשסיימנו לשתות ותלתה את תיק הבד שלה על הכתף בכוונה ללכת. שלפתי את תוכנית החירום, לא רציתי להיפרד כל כך מהר, והצעתי שאולי נלך למוזאון, פתוח שם הערב עד מאוחר בגלל התערוכה של האמנית הסינית הזאת שכולם הולכים אליה, קראתי שזה מיוחד ונהדר. איריס אמרה שכבר ראתה לפני שנים את התערוכה הזאת בפריז, כשאימא שלה שירתה שם כנספחת תרבות, והיא באמת הייתה נהדרת. ״אז אולי נלך לסרט,״ אמרתי, ״או להופעה, מה שאת אוהבת,״ אבל היא כבר הייתה שקועה בהודעות בנייד שלה והקלידה משהו. הבנתי שהבילוי שלנו נגמר, והיא הרימה מבט וענתה בחיוך מנומס: ״כן, בפעם אחרת, למה לא?״ והנימוס שלה חדר כמו קרן אור חלשה לבור הייאוש שלי. טוב, אמרתי לעצמי כשנפרדנו בלחיצת יד, שיהיה ככה בינתיים.

הימים שלי היו אפורים ועצובים, למרות שהשמש להטה. כתבתי לאיריס כמה נהדר היה הטיול שלנו, והיא ענתה באיחור של כמה שעות, ״היה נחמד ונעים לראות את העיר דרך עיניים של מקומי,״ והוסיפה לזה סמל של מגדלים, כאילו אליהם לקחתי אותה. שאלתי מתי היא רוצה ללכת לסרט או להופעה כמו שדיברנו. היא כתבה שיש לה תקופה עמוסה ושתדבר איתי כשיתפנה לה זמן. ראיתי אותה כמה פעמים מרחוק בחדר האוכל, אבל לא ניגשתי. היא ישבה עם אנשים אחרים, והתביישתי לחשוף בפני כולם שאני כל כך מאוהב בה.

יום אחד לפנות ערב כשחזרתי מהעבודה נתקלתי בנח השכן שעמד במכנסיים קצרים וסנדלים והשקה בצינור את הגינה של הבית. הוא אמר: ״או, בדיוק אותך חיפשתי,״ ושאל אם אני יכול לעלות אליו לתקן את התקלה במחשב ובמדפסת. ״כן, למה לא,״ אמרתי, ממילא לא היה לי מה לעשות בהמשך הערב חוץ מאשר להיכנס לקבוצות של מגלי חולשות ולהתעדכן במה שהם עושים שם. הוא טיפס במדרגות שתיים־שתיים, הרגליים שלו היו שריריות מאוד, וגם הזרועות. אמרתי לעצמי שאנשים כאלה בנו את הארץ, ואנחנו מתעסקים עכשיו בשטויות. הדירה שלו הייתה עמוסה פסלים מקרמיקה, והקירות מלאים בציורי שמן שנראו לי צבעוניים מדי. הוא הסביר לי שאת כל זה עשתה אשתו, היא הייתה אמנית, והראה לי תצלום גדול שלה שעמד ליד הטלוויזיה, חובשת כובע מצחייה ומחייכת באיזה טיול. ״היא הייתה אישה אהובה,״ אמר נח, והראה לי גם תמונות של הילדים ושל הנכדים שלו, הוא היה מאוד גאה בכולם. ״זה היה החדר של הבת,״ אמר כשהכניס אותי לחדר העבודה שלו. על השולחן נערמו המון מכתבים שכתב בשם ״הוועד להצלת העצים״. הוא סיפר לי שהקים את הוועד כשיצא לפנסייה והתגאה שהצליח לצרף אליו אנשים חשובים: שני פרופסורים ותת־אלוף אחד וכמה שחקנים וסופרים והרבה אזרחים טובים, אבל בפועל הוא עושה את כל העבודה.

שאלתי מה הבעיה, ונח אמר שהמחשב נתקע לו באמצע כתיבת מסמכים. ״הוא חושב לאט מדי,״ הסביר לי. ראיתי שזה מחשב ענק ופרימיטיבי מהסוג שהוריי קנו לי כשהתחלתי כיתה א. שאלתי את נח כמה שנים יש לו אותו, והוא אמר: ״לא כל כך הרבה, מקסימום שתים עשרה שנה, אולי יותר, אני כבר לא זוכר.״ צחקתי וביקשתי רשות להיכנס אליו. ״בטח, ודאי,״ הוא אמר ופינה כמה ערמות של נייר כדי שיהיה לי מקום לעבוד. המחשב באמת חרק ורטן כמו קטר ישן, כתבתי ״בלה־בלה־בלה״ וחיכיתי המון זמן עד שזה הופיע על הצג. עדכנתי את הגרסה האחרונה של מעבד התמלילים שאפשרית למחשב ישן כזה, שיצא לשוק בתחילת המאה. העדכון נמשך כמה דקות, והמחשב הרעיש וטרטר והתאמץ כמו בן אדם שעומד לקבל שבץ. פחדתי שיקרוס אבל העדכון עבר בהצלחה. נח הקליד משהו ואמר שזה יוצא מן הכלל. אחר כך נכנס לאתר של עצים ברשת ואמר שהמחשב לא עבד אף פעם כל כך טוב ושהוא כמו מכונה משומנת. עדכנתי לו גם את הממשק עם המדפסת, והיא התחילה לטרטר ופלטה עשרות עמודים. הכול פעל שם כמו במוזאון של ציוד מחשבים עתיק.

נח לקח את הערמה לידיו והראה לי עצומה שחיבר נגד יזם מרושע, שתכנן לעקור עץ תות כדי להקים בניין דירות בוטיק. היו למכתבים שלו כותרות גדולות עם המון סימני קריאה, והוא שלח אותם לעירייה ולממשלה ולמבקר המדינה ולעיתונים, בערך לחצי מדינה. הוא דפדף במסמכים שפלטה המדפסת ומדי פעם שלף אחד מהם ונפנף בו בהתלהבות. ״הם אנשים רעים שרוצים רק כסף,״ הסביר לי, ״ואנחנו היחידים שעומדים מולם בכוחותינו הדלים, דוד נגד גוליית. אבל לעיתים קרובות אנחנו מנצחים. אני עושה להם את המוות על כל עץ ועץ. יש אנשים שחושבים שאני משוגע, אני יודע, אבל אין לי ברירה, אם אני לא אהיה פָנָטי, זה לא יצליח. יש כוחות מאוד חזקים בצד השני. הם כבר ניסו לפתות אותי בכל מיני דברים וגם איימו עליי שאשתוק, אבל אני לא מפחד ולא מתפתה, אני חזק ואני נלחם.״

אחר כך שאל נח אם אני רוצה לשתות כוס תה, ואמר שיש גם גויאבות טעימות שהבת שלו הביאה מהעץ במושב. האינסטינקט שלי היה לברוח, מה יש לי לשבת עם אדם זקן לפנות ערב, אבל הוא דווקא מצא חן בעיניי, היה לי נעים איתו, ואמרתי שכן. הוא הגיש לנו את התה לסלון בספלי קרמיקה מגושמים שאשתו הכינה ושתי גויאבות על צלחות חרסינה עם סכינים לחיתוך. ״נו, איך?״ שאל נח, ועניתי שהן טעימות. הוא התעניין איפה גדלתי ומה עושים הוריי, סיפרתי לו מעט ככל שיכולתי. הוא סיפר על עצמו ששירת כקצין בחיל חימוש בתפקידים טכניים, ועבר שם כמה מלחמות, ואחר כך עבד הרבה שנים בחברת החשמל כאחראי על קווי מתח גבוה. הוא סיפר שתיקן אותם ביום ובלילה ובשמש לוהטת ובגשם שוטף, ונשמע גאה בהיסטוריה שלו. ״הכרתי את אשתי בגיל עשרים ואחת,״ הוא אמר, ״והיא הייתה בת תשע עשרה. חמישים וחמש שנה חיינו ביחד, חיים נהדרים, יצאתי בכל בוקר שמח מהבית ותמיד שמחתי לחזור.״ מצא חן בעיניי שהוא מדבר איתי על עניינים אישיים כמו עם מבוגר. ישבתי נינוח בכורסה של האורחים ולא הרגשתי לחוץ בכלל. נח סיפר שהוא גר בבניין הזה מאז שנולד, כמעט שמונים שנה. דורות של דיירים התחלפו בו, והוא היחיד שזוכר איך נראה הרחוב בהתחלה. כשראה שאני מתעניין המשיך וסיפר על ט"ו בשבט כשהיה בן חמש ושתל עם אבא שלו בחצר את השתיל הקטן, שצמח להיות הצאלון הרחב והמפואר שהצמרת שלו מגיעה עכשיו עד מעל החלון שלי בקומה השלישית. ״זה עץ נהדר,״ אמרתי. ״העצים האלה יכולים להגיע לגיל חמש מאות אם לא הורגים אותם,״ אמר נח, ״והם יעמדו כאן הרבה אחרי שישכחו את כל הגיבורים של היום.״

ירד ערב. הוא היה בן אדם חזק והרגשתי לידו מוגן כמו ילד. שתינו עוד סיבוב של תה, והוא כיבד אותי בעוגיות שהנכדה הבכורה שלו אפתה. מצאת לעצמך חבר זקן, אמרתי לעצמי בשמחה כשעליתי במדרגות לדירה שלי.

מדי פעם נכנסתי, במסלול ארוך ומסובך כמו ניווט במבוך של מנהרות, אל קבוצת מגלי החולשות הכי רצינית ברשת. רק מקצוענים רציניים ידעו את הדרך לשם, ואם הצלחת להגיע, כבר הוכחת שאתה בן אדם שיודע מה הוא עושה. אני הייתי אורח של כבוד, ידעתי שאני תמיד רצוי ושיקבלו אותי בשמחה. הכירו אותי שם בכל מיני כינויים מאז שהייתי בן חמש עשרה. עכשיו הייתי אחד הוותיקים, והצעירים כיבדו אותי כמעט כמו אליל. למדתי שם הרבה ממה שאני יודע, דברים שלא מלמדים בבית ספר או באוניברסיטה ואפילו לא בצבא. בשנים של התיכון ביליתי באתרים האלה את הזמן הפנוי שלי. ישבתי עם המחשב מאחורי תריסים סגורים, נעלתי את הדלת, וברוב הימים לא יצאתי חוץ מלבית ספר ולאכול. הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד. בשנים האחרונות נכנסתי לשם פחות, וכשהופעתי בקבוצה זה תמיד גרם התרגשות. מיד כתבו לי ברכות באנגלית, ברוך הבא, התגעגענו, וביקשו שאספר להם משהו חדש ומעניין. הם לא ידעו באיזו ארץ אני גר, לא ראו תמונה שלי, ואף פעם לא סיפרתי על עצמי שום פרט אישי. הופעתי שם כמו רוח, בלי פנים וגוף, לא נושם ולא אוכל. תבונה טהורה. הקפתי את עצמי ברשת באמצעי הסוואה והטעיה כדי שלא יוכלו להגיע אליי, שלא יכירו אותי, שאישאר תמיד מסתורי.

בצבא הרשו לי להיכנס לקבוצה הזאת, אחר כך גם בולקא אישר, כי גם הם הבינו שרצים שם רעיונות שאפשר ללמוד מהם. במקום הזה יכולת להרגיש את הדופק של מגלי החולשות הכי מבריקים בעולם. דיברו שם על שיטות פריצה והחליפו מידע טכני, וגם עלו רעיונות מעניינים: אחת המשתתפות הקבועות בשם ג'וזפין, שכנראה הייתה דווקא גבר, הציעה להפיץ תוכנות חדירה לכל הניידים בעולם, כדי שכל אחד יוכל לראות מה יש בטלפונים של האחרים. היא אמרה שככה ייגמרו הסודות, הכול יהיה פתוח לכולם, וזה יפתור את רוב הבעיות שיש בין בני אדם.

"בואו נהיה גיבורים ונעניק להם את האש!" היא כתבה בהתלהבות. בהתחלה צחקו עליה, אבל אחר כך התחיל דיון רציני איך אפשר לעשות את זה, זה הלהיב להם את הדמיון. רק לעיתים רחוקות הצליח להסתנן לקבוצה איזה חובבן או חטטן, וכשזה קרה מיד הבחנו בזה וידענו איך לסלק אותו. כשהייתי קטן חילקתי שם רעיונות בהתלהבות ובחינם, וכשגדלתי נעשיתי מאופק יותר וגם לא הייתי חופשי כמו פעם. עדיין זרקתי מדי פעם פיתיונות כדי לקבל תגובות. כולנו הסתתרנו מאחורי כינויים, כתבנו קצר ובציניות, אבל חיבבנו בצורה משונה אחד את השני, אפילו שידענו שאף פעם לא ניפגש. אולי דווקא בגלל זה. זה היה מקום לאנשים שחושבים ומגיבים מהר, לא לקשקשנים עם שכל איטי. עם הזמן הצלחתי לחשוף את הזהות האמיתית כמעט של כולם, היו לי דרכים לזה. ידעתי מי בן שש עשרה וגר אצל ההורים, ומי עובד בארגון מודיעין של מדינה זרה. סימנתי לעצמי ממי צריך להיזהר, אבל עניתי לכולם בצורה שווה, שלא יבינו שאני יודע. גם הם ניסו לגלות מי אני, אבל שיחקתי בהם. הרגשתי שם כמו טורף־על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף, וכולם מסביבי היו כאלה. היינו חברים, ניסינו להצחיק, היו לנו כללי נימוס מיוחדים שלנו, אבל אם לא נזהרת לרגע, היו בולעים לך את הראש.

רונית אספה את כולנו בוקר אחד בחדר הישיבות הגדול של החברה, כי בולקא רוצה לדבר איתנו. כולם הצטופפו שם: איריס, וניסים הטכנאי שקרץ לי מרחוק, וכל העובדים מהקומה שלי, ואנשים ממחלקות אחרות שלא הכרתי. ״זה בטח בגלל הכתבה בעיתון,״ לחש מישהו מאחוריי. ניצלתי את הזמן לפני שבולקא נכנס וקראתי בנייד את הכותרת. כתבו שם שאנחנו מוכרים את המערכת למדינות רשעיות ולא דמוקרטיות, ושמשתמשים בה לעקוב אחרי מתנגדים של המשטר ועיתונאים ופעילים למען זכויות אדם. בולקא נכנס לחדר הישיבות ואחריו גברת מבוגרת וזקופה בחליפה אפורה וחולצה לבנה ושיער קצר. הוא עמד לפנינו רגוע ומחייך, יד אחד נשענה על השולחן, ואמר בביטחון: ״אני בטוח שלא האמנתם למה שכתבו עלינו הבוקר בתקשורת. אתם הרי יודעים את האמת. אנחנו עוזרים ללקוחות שלנו להילחם בטרור, בפדופיליה, בסחר בסמים ובבני אדם. אנחנו לגמרי בצד של הטובים. הם לקחו כמה מקרים בודדים וחריגים ובנו מזה שקר גדול. חשוב לי שתאמינו במה שאתם עושים ושלא יהיו לכם ספקות. כי המקום הזה הוא לא רק עבודה אלא גם בית, ובבית אמון זה הדבר הכי חשוב.״ איריס עמדה בצד השני של החדר, ושמתי לב שהיא בולעת את הדברים שלו ומהנהנת בסוף כל משפט. זה קצת הרגיז אותי. בולקא המשיך ואמר: ״כולנו רק בני אדם ולפעמים טועים. אז קיבלנו החלטה, בעיקר כדי שאתם תהיו לגמרי בטוחים במוסריות של מה שאנחנו עושים. החלטתי לצרף להנהלת החברה דמות משכמה ומעלה״ — ואז הציג לפנינו את האישה שישבה לצידו — “השופטת המחוזית בדימוס רזין, אישיות משפטית נעלה," כך אמר עליה בולקא, “וגם בוגרת לימודי פילוסופיה ומחשבת ישראל, והיא תפקח ותוודא שכל מה שאנחנו עושים עומד בכללי המשפט והמוסר."

השופטת הסתכלה סביב וחייכה אלינו כמו אל ילדים. בולקא הזמין אותה לומר לנו כמה מילים. ״נעים לראות כל כך הרבה אנשים צעירים ומוכשרים בחדר אחד, אני ממש מרגישה שהנעורים חוזרים אליי,״ צחקה. ״רני הסביר לי מה אתם עושים. המשימה שלכם מאוד חשובה. כולנו יודעים שבלי טכנולוגיה אי אפשר לנצח את האנשים הרעים של העולם. במחשבים אני לא מבינה, אבל אולי אוכל לתרום לכם מעט מניסיון החיים שלי, בכל זאת אני כבר סבתא,״ ושוב צחקה. ״חשוב לי שתדעו שהדלת שלי תמיד פתוחה בפניכן ובפניכם, ואם מישהו מרגיש שיש איזו בעיה, אתם מוזמנות ומוזמנים לפנות אליי. אל תתביישו.״ בולקא הוסיף שלפחות פעמיים בשבוע השופטת תגיע לחברה ותשב במשרד בקומה העליונה, ומי שרוצה יכול להיכנס אליה ולהעלות לפניה כל התלבטות או בעיה. שני עובדים מהשיווק ניסו לנחש מאחוריי בלחש כמה שילמו לה עבור התפקיד. זה נשמע לי מרושע, ולא אהבתי שמרכלים על אנשים מול הפרצוף שלהם. היא נראתה לי בן אדם הגון, והערכתי את בולקא על זה שהביא אותה. הוא פיזר את ההתכנסות וחזרנו לעבודה. כמה דקות אחר כך התפרסמו באתרים הכלכליים ידיעות על מינוי השופטת לתפקיד. ציטטו את דבריה שהיא שמחה להצטרף לחברה מוסרית שתורמת למלחמה העולמית בטרור ובפשע ובעברייני מין. הופיעו שם תמונות של השופטת, זקופה וייצוגית, ושל בולקא מחייך לתוך המצלמה.

אימא סיפרה לי שהמשטרה עצרה את הידיד של שירי על סחר בסמים. היא ביקשה שאבדוק מה קורה איתה, כי לשיחות שלה היא לא עונה. גם לי לא ענתה, אז נאלצתי להיכנס שוב לנייד שלה דרך המערכת ולוודא שהיא בחיים. ממה ששמעתי וקראתי שם הבנתי שהסתדרה די מהר דרך ספק אחר, מישהו שהכירה מהתיכון. אחרי כמה ימים היא התקשרה וביקשה להיפגש. קבענו לשישי בבוקר. ציפיתי שהיא תבקש ממני כסף, ולמרות שהתכוונתי להציב לה תנאים הוצאתי לפני הפגישה מכספומט חבילת שטרות. קבענו להיפגש באיזה בית קפה, אבל כשהגיעה אמרה שלא בא לה לשבת שם כי יש מסביב יותר מדי נשמות רעות. אז מצאנו ספסל תחת עץ בירידה לים. רוח נשבה, והיה נעים לשבת.

שירי הוציאה מתיק הבד שלה ערמת ניירות מודפסת עם המון קשקושים. זה הפתיע אותי, חשבתי שישר תבקש כסף. היא ישבה לפניי על הספסל וקראה לי מהדפים. זה היה מחזה ששירי כתבה, והיא רצתה לקרוא לי את כולו. בתיכון היא למדה במגמת תיאטרון עד שעזבה. הייתה במחזה אישה צעירה שהשם שלה התחלף כמה פעמים במהלך הקריאה, לא ידעתי אם שירי עשתה את זה בכוונה או כי לא הייתה מרוכזת. איש רשע ואכזר רדף אחריה בכל מיני מקומות בעיר, ולא היה לה רגע של מנוחה ממנו. זה היה מפחיד וכל גבר שעבר לידנו ברחוב נראה לי כמוהו. היה שם גם בחור שכאילו ניסה לעזור לה, אבל בעצם התגלה שהוא רך ומתרפס ומתחנף לרשע. לפעמים היה נדמה אפילו שזאת אותה דמות, לא הייתי בטוח. אחר כך הופיעה במחזה אישה רוחנית וטהורה שעמדה על במה גבוהה מעל האנשים ואמרה דברי חוכמה. באמצע המחזה עברה פתאום העלילה למרתף עמוק מתחת לקרקע, והמון אנשים הסתתרו שם מפני מלחמה או איזה אסון סביבתי והתפללו לאישה הטהורה שהתבררה כסוג של אלוהים. זה היה משונה ויפה, אבל גם שם המשיך האיש האכזר לרדוף אחרי הנערה, והפעם היה לו גם כלב טורף שאכל את האנשים המסתתרים. הפנים החיוורות של שירי היו שקועות במילים, מדי פעם חזרה לאחור בדפים וחיפשה משפט שהלך לה לאיבוד. בסוף, אם הבנתי נכון, המנהרה התמוטטה עליהם, וכולם מתו חוץ מילד אחד שהצליח לברוח אל העולם בחוץ. המחזה הסתיים במזמור שהוא שר בקול מלאך.

שירי הקריאה לי כמעט שעה, וחזרה להיות אחותי החכמה כמו שהייתה לפני שהעולם התקלקל. מחאתי לה כפיים. היא ישבה גאה וחייכה אליי, מנצחת, והעץ פיזר עליה נקודות של אור וצל. ״זה מעולה,״ אמרתי, ״הצגה נהדרת.״ היא אמרה שאפשר לעשות מזה גם סדרת טלוויזיה אם רוצים. היו לי כמה הערות אבל שמרתי אותן לעצמי, לא רציתי לקלקל את הרגע, ובכלל מה אני מבין בתיאטרון. מה שחשוב היה המבט הערני שלה בזמן שקראה. לרגע זה נראה כמו קסם — כל העולם הסתדר, הפצע המכוער נרפא, העור היה חלק ובריא ואין זכר לצלקת. הצעתי שנאכל צהריים, זה היה יום שישי. שירי אמרה בשמחה שהיא רעבה. מצאנו שולחן פנוי על המדרכה במסעדה קטנה של מרק ולחם, לא רחוק מהשוק. אכלנו בשקט והשתדלתי לא לקלקל בדיבור מיותר. היא הדליקה סיגריה ושאלה בחצי חיוך, ״מה איתך, זיוי?״ שמתי לב שהרגל שלה קופצת תחת השולחן ועכשיו גם הופיעה עווית קטנה ליד העין. סיפרתי לה שאני עובד וששכרתי דירה ושחוץ מזה אין חדש. ״איך זה לגור לבד בלי אבא ואימא?״ היא שאלה, ואני היססתי לרגע ואמרתי: ״טוב.״ שירי צחקה. ״אתה נראה טוב,״ היא אמרה, ״יותר רגוע.״ הסמקתי ואמרתי תודה. חיסלתי את המרק עד לקרקעית וניגבתי את השארית בלחם. שירי השאירה חצי צלחת ועישנה בלי הפסקה. לא הערתי לה, רציתי שיהיה סוף טוב לפגישה הזאת.

אחרי ששילמתי וקמנו היא אמרה, ״זיוי, אני צריכה כסף,״ והצניחה אותי לקרקע. ״לא נעים לי לבקש, אבל לאימא ולאבא אין, ואני צריכה. אין לי ממה לחיות. אחזיר לך אחרי שאמצא עבודה.״ בטח תחזירי לי, גיחכתי לעצמי ושאלתי אותה מה היא עושה עכשיו. היא ענתה, נעלבת, שעד עכשיו עבדה על המחזה, זה תפס לה את כל הזמן. עכשיו היא מתכוונת להציע אותו לכמה תיאטראות וגם להתחיל ללמוד משחק. שאלתי איפה היא גרה, והיא הצביעה לכיוון הים, ״לא רחוק מכאן, מישהו נתן לי חדר, אל תדאג, אני לא חיה בארמון.״ שמעתי את הכעס מתגבר בקול שלה. התרחקנו מהמסעדה לעבר השוק, ואמרתי שאימא מאוד דואגת לה כי היא חושבת שהיא עדיין משתמשת בסמים. ״אני לא רוצה לתת לך כסף בשביל שתקני סמים,״ אמרתי והסתכלתי לה בעיניים. הייתי חייב לפתוח את זה. אבל זה שינה לגמרי את האווירה בינינו. שירי הביטה בי בעיניים צרות, חייכה חיוך לא טוב, ואמרה: ״כל העיר משתמשת. אי אפשר לחיות פה בלי להשתמש במשהו. כולם חוץ ממך, ותראה אותך. אז אל תטיף לי. אני לא נרקומנית או משהו כזה. אם זה חשוב לך, אז הנה אני מבטיחה, נשבעת על ספר התורה, לא אקנה בכסף שלך דברים רעים כאלה. רק לחם וחלב ואולי קצת סוכר וקפה.״

היא הדליקה עוד סיגריה ומלמלה משהו לעצמה. הוצאתי מהכיס את חבילת השטרות, היססתי לרגע, ונתתי לה את כולם. היא החזיקה אותם בין האצבעות כמו אוצר ואמרה תודה בלי להסתכל עליי. רציתי ללוות אותה ולשמור עליה, שאף אחד לא יעשה לה משהו רע, אבל שירי מיצתה את הפגישה איתי. ״אז להתראות,״ אמרה וסובבה אליי את הגב. ״יופי של מחזה, אני מחכה לראות אותו בתיאטרון, את תהיי מפורסמת,״ קראתי אחריה, והיא נופפה לי מרחוק ביד רזה ופנתה ימינה לסמטה הקרובה.

שכחתי איפה קשרתי את האופניים כי הראש שלי היה מלא במחשבות מטרידות עליה. בסוף נזכרתי. בדרך לאופניים נכנסתי לשירותים ציבוריים מטונפים, נעלתי את דלת התא והפעלתי בנייד את המערכת. שירי כתבה לידיד החדש: ״השגתי כסף, תביא את זה מהר,״ והוא ענה לה, ״בסדר.״ היא עבדה עליי, עשתה לי הצגה, אמרתי לעצמי. ואמנות לא מרפאת שום פצע. נתתי אגרוף חזק לקיר וזה כאב. כעסתי עליה נורא. היא לא אשמה, אמרתי לעצמי אחרי רגע, ואסור לך לכעוס.

באחד מטיולי הערב התרחקתי לאזור אחר של העיר. ברחוב שבקושי הכרתי, תחת אור כתום של פנס, עצר בחור והסתכל בנייד בזמן שהכלב שלו השתין בגומה של עץ. הוא החזיק אותו ברצועה, ומשהו בעמידה שלו ובנצנוץ של המשקפיים נראה לי מוכר. כשעברתי ממש לידו זיהיתי אותו. ״אלון?״ שאלתי בשקט. שמחתי לפגוש אותו אחרי שנים, והוא הרים את הראש מהמכשיר והביט בי מופתע. ״אוי, זיוי, זה אתה,״ הוא אמר, כאילו יצאתי מהקבר, ״כמה זמן שלא התראינו! מה אתה עושה כאן במחוזותינו?״ זכרתי אותו לטובה כי בשנים הרעות בתיכון הוא היה מהיחידים שהיו איתי בקשר. הייתי נבוך מהשאלה, כאילו תפס אותי, ושיקרתי שיש לי כאן איזו פגישה. ״אולי תקפוץ אלינו, אנחנו גרים ממש כאן,״ והוא הצביע על אחד הבתים הסמוכים. עניתי שהיום כבר לא יֵצא לי אבל אשמח לבקר אצלו בפעם אחרת. היו לנו עדיין מספרים אחד של השני, וסיכמנו שנדבר. ״נהדר לראות אותך,״ הוא אמר. הכלב שלו סיים להשתין ורצה להמשיך בטיול. ״הרבה פעמים חשבתי להתקשר אבל לא יצא, החיים, אתה יודע, אני רוצה לשמוע מה קורה איתך.״

כבר למחרת בבוקר הוא כתב לי. חיכיתי קצת לפני שעניתי כדי לא להיראות נואש, ותיאמנו פגישה. כעבור כמה ימים באתי אליו. סופי ואלון, היה כתוב על הדלת. הוא קיבל את פניי בחיבוק. דירה קטנה, סלון מכוסה בכריות צבעוניות, אישה צעירה היניקה תינוק בפינה. כשנכנסתי היא כיסתה את עצמה בבד בתנועה רחבה וחייכה אליי ברוגע. אלון הציג אותי, והיא אמרה בשקט, כדי לא להפריע לתינוק, ששמעה עליי מאלון ושהיא שמחה שבאתי לבקר אותם. בדיבור שלה היה מבטא זר של ארץ צפונית. ״כבר יש לך תינוק,״ אמרתי, הייתי מופתע מזה. ואלון אמר: ״כן, זה קרה אז זרמנו,״ והלך למטבח להביא כיבוד. התיישבתי על כרית בפינה הנגדית, מוזיקה הודית התנגנה חלש ברקע, היה לי נעים. אלון הביא קנקן תה צמחים והגיש עוגיות ואמר שהן עשויות כוסמין. שאלתי איך קוראים לילד ובן כמה הוא, רציתי להישמע הכי רגיל שיש. הכלב שלהם התקרב אליי. ליטפתי אותו בראש והוא ניסה ללקק אותי.

אלון מזג תה וסיפר על עצמו, מה עבר עליו בשנים שלא התראינו, ואיך פגש את סופי בטיול. לא כעסתי עליו בכלל ולא שאלתי למה אף פעם לא התקשר. אפשר לתקן, אמרתי לעצמי, הנה הוא פתח לפניי את הבית שלו. הוא סיפר לסופי על חוויות שהיו לנו יחד, כמו למשל כשנסענו שנינו לטיול בכנרת עם אוהל בחופש והסתבכנו עם ערסים שרצו להרביץ לנו. ועל הפעם שהלכנו ברחוב, וכמה דקות אחר כך ירה שם מחבל. צחקנו על כל זה, והיא הביטה בנו כמו שאימהות מסתכלות בעין טובה. אפילו שהייתה בסך הכול בגילנו היא נראתה יותר עמוקה ומבוגרת. ״ספר מה קרה איתך,״ הוא ביקש. זה היה לי מסובך, הרגשתי שאני נקשר מסביב בתיל. אמרתי כמה מילים על הצבא, ושבינתיים אני עובד וחוסך כסף. אולי אסע לטיול הגדול, שיקרתי, ומתישהו אתחיל גם ללמוד, אסטרופיזיקה, בגלל הכוכבים וכל הסיפור הזה, והרגשתי שאני מסתבך עם המילים. ״איפה אתה עובד?״ היא שאלה. אמרתי שבחברת טכנולוגיה, והתינוק התחיל לבכות תחת כיסוי הבד, היא שלפה אותו משם וסידרה את עצמה והושיטה אותו לאלון שיסתובב איתו על הכתף עד שיגהק. היא קמה מהמרבץ ולקחה סיגריה וניגשה לעשן ליד החלון. כשהסתובבה בזווית מסוימת ראיתי שהיא יפה מאוד, וקינאתי באלון שהוא נמצא איתה, ובכלל שיש לו אישה וילד, ולמרות שהדירה קטנה ופשוטה יש בה חום של בית.

אלון מזג לשנינו כוסיות של ערק ובירכנו לחיי הילד. סופי אמרה שהיא מעדיפה שלא בגלל ההנקה. שאלתי מה הוא עושה, ואלון אמר שהוא יוצר כל מיני דברים שקשורים ולא קשורים אחד לשני, עיצוב ואמנות וטכנולוגיה ותוכן, ומקווה שבסוף הכול יתחבר יחד, או לא, זה גם יהיה בסדר. זכרתי שהיה בינוני בלימודים אבל תמיד היו לו שאיפות גדולות, ואני הצטיינתי אבל לא היו לי בכלל שאיפות. תפסיק עם המחשבות הרעות, אמרתי לעצמי, תהיה איש טוב. סופי אשתו הסתכלה עליי כאילו מבינה הכול, הגוף שלה היה מלא ויפה והפנים חזקות. היא עמדה ליד החלון, והרגשתי שאני מתאהב בה. התגברתי על עצמי ודיברתי עם אלון על מוזיקה, התגעגעתי לזה, צחקנו, גם השתייה עזרה. נזכרנו בכל מיני אנשים שלמדו איתנו ושאלנו מה קורה איתם. עם חלקם הוא היה בקשר וסיפר לי, וכל הזמן אמרתי לעצמי, תראה, אתה יושב אצל חבר כמו בן אדם רגיל, אתם נהנים והכול בסדר.

סופי פיהקה והתנצלה שהיא סחוטה מעייפות והולכת לישון, כל עוד התינוק לא מתעורר, ושנעים מאוד לפגוש אותי. הבנתי שזה הזמן ללכת. אלון קם מהמרבץ להיפרד ממני ואמר שנקבע שוב בקרוב. רציתי לראות עוד פעם את סופי אבל היא הסתגרה בחדר הפנימי. יצאתי משם קצת שיכור ועם חיוך על השפתיים. חיפשתי לשכור קורקינט, לא היה לי כוח ללכת את כל הדרך הזאת הביתה, וכשחיפשתי בנייד איפה החניה הקרובה שלהם, התחילו האצבעות שלי לנדוד במסלול להפעלת התוכנה. תפסיק, אמרתי לעצמי, אל תעשה את זה, ובכל זאת המשכתי. רציתי לשמוע מה הם אומרים עליי. אחרי כמה שניות הייתי בפנים. צלילים של לילה. ״אתה יכול להביא לי כוס מים?״ היא שאלה. לא הצצתי במסך להסתכל, רק הקשבתי. בכי קצר של תינוק והפסקה. ״הוא לא מפסיק לינוק היום,״ היא אמרה. ״יש יתושים,״ הוא אמר, ונשמע צליל סגירת חלון.