מגע מלא

פרק 1

“סלֵייד מרטין! תפתח את הדלת, לעזאזל!“ מהלומות בלתי פוסקות הדהדו ברחבי הבית. אלמלא שמע את הקול הצווחני, הוא עשוי היה לחשוב שזו אחותו, כריסי. יש לה קטע עם דפיקות על דלתות. הקול היה מוכר, אם כי הוא לא היה מסוגל לזהות אותו במדויק. למרבה הצער, הוא ידע בדיוק מה ימצא מעברה האחר של הדלת: זעם של אישה שמרגישה נבגדת.

סלייד התגלגל ממיטת היחיד הבלתי נוחה שבחדר האורחים. הוא קיווה שהדפיקות לא העירו את ג’סיקה. בשבועיים האחרונים, בזמן שגרה אצלו והחלימה מפציעותיה, התברר לו שג’סיקה מסוגלת לישון בכל מצב. אבל על מי הוא עובד בעצם? הדפיקות האלה יכולות להעיר מתים. הוא גישש ומצא את מכנסי הטרנינג הכחולים כהים שהשליך על הרצפה בלילה הקודם ולבש אותם, משלים את התלבושת בחולצת טריקו לבנה.

כשיצא מהחדר הציץ לחדר השינה, שבו נראה כי ג’סיקה ממשיכה לישון במיטתו הגדולה והנוחה; הרעש כנראה לא הזיז לה. הוא סגר את הדלת ודשדש למטה במהירות. הוא רצה שהדפיקות והקול הצורמני ייפסקו כבר.

הוא פתח את הדלת בתנופה ומצא עצמו פנים אל פנים עם בלונדינית קטנטונת, בעלת קול שתאם את גופה: קטן, סוער ומעצבן ביותר. שרלין, שרלוט, צ’רלי, צ’ריטי, שנטל?

“סלייד,“ אמרה בקול מתלונן.

“מה נסגר, שנטל?“

מזווית עינו ראה את כריסי ואת ג’ק חוצים את חלקת הדשא שלהם לעבר ביתו. כריסי אחזה ברצועה ביד אחת, ידה האחרת נתונה בתלי. לקצה הרצועה היה מחובר אסונו של סלייד: דרוגו, כלב צ’יוואווה זעיר במשקל שניים וחצי קילו, ששנא אותו שנאה יוקדת. והתחושה הייתה לגמרי הדדית.

“היי,“ אמר ג’ק ובירך את סלייד בניד ראש גברי. כריסי חייכה ונופפה לעברו כשהתקרבו. דרוגו נהם.

“צֶ’סטיטי.“

“מה?“ אמר סלייד והסתכל מלמעלה באישה שלפניו.

“קראת לי שנטל, אבל קוראים לי צ’סטיטי. איך יכולת לשכוח? יצאנו במשך חודשים, חתיכת מניאק!“

צ’סטיטי? ברצינות?

ג’ק גיחך. “צ’סטיטי? אה, כן,“ לחש. כריסי חבטה קלות בחזהו.

“טוב, מה שתגידי,“ אמר סלייד. “תשמעי, את חייבת להפסיק עם הדפיקות האלה. מה השעה בכלל?“

הוא העביר את אצבעותיו בשערו הפרוע ופיהק. עיניו סרקו את חולצת בון ג’ובי הצמודה שלה, את מכנסי הג’ינס הקצרצרים, את הכפכפים.

“חסר לך שיש לך שם אישה אחרת, סלייד!“

“רגע! מה?“ הוא הסתובב וסגר את הדלת מאחוריו. “אל תצעקי.“

הבלונדינית הקטנטונת עמדה שם ותופפה ברגלה בעצבנות. “אני מתקשרת אליך כבר יותר משבוע, ואתה לא עונה לי לטלפונים ולהודעות.“

היא צדקה, הוא באמת לא ענה לה, וגם לא לאף אחת אחרת. מה שהעסיק אותו בשבועיים האחרונים היה האישה ששוכבת כעת במיטתו ומחלימה.

לאחר חודשים של פלירטוטים הדדיים תמימים עם ג’סיקה, סלייד כבר האמין שהיא נפרדה סוף כל סוף מהחבר המכה שלה, דניס. למרבה הצער והזוועה, הוא מצא אותה מאושפזת בבית חולים, כולה פצע, מכה וחבורה טרייה. והכול היה באשמתו. נקיפות המצפון כרסמו בו, והמעט שיכול היה לעשות היה לטפל בה בזמן שהיא מחלימה מפציעותיה.

היה לו ברור שהוא רוצה אותה גם בדרכים אחרות, אבל כעת לא היה הזמן המתאים להתעמק ברגשות האלה. אלוהים, כמה שהוא היה רוצה להיות שם למעלה, במיטה עם ג’סיקה. אבל הם היו רק ידידים. לפחות לפי שעה.

ועכשיו הוא נאלץ להתמודד עם הבחורה הזאת, שנועצת בו מבטים רצחניים.

סלייד פתח את פיו כדי לענות, אבל הבחורה התרוממה על קצות אצבעותיה, כרכה את זרועותיה סביב צווארו והצמידה את שפתיה האדומות אל שפתיו. היא עשתה זאת בפתאומיות רבה, והפרש הגבהים היה כה גדול, עד שלא הייתה לו ברירה אלא לאחוז בה כדי לא לאבד את שיווי משקלו.

“אחי, זה לא טוב. צעד טיפשי,“ אמר ג’ק ונד בראשו. סלייד ניסה להדוף אותה ממנו, אבל הבחורה הזאת הייתה כמו תמנון; שפתיה אומנם התנתקו, אבל ידיה המשיכו להתפתל על צווארו, על חזהו ועל גבו.

כריסי רק עמדה שם, פעורת פה, ובהתה באוויר, במשהו שמעבר לו.

בסופו של דבר הצליח סלייד להשתחרר מצ’סטיטי ולהרחיק את עצמו מזרועותיה, ורק אז סובב באטיות את ראשו לאחור. ג’סיקה עמדה שם מאחוריו, מביטה בהם, ידה על דלת הכניסה, שהייתה כעת פתוחה.

שיט!

“אוי, סלייד,“ אמרה כריסי והעוותה את פניה.

“בן זונה בוגדני!“ אמרה צ’סטיטי, משכה את ידה לאחור וסטרה לו בחוזקה.

“אוף!“ אמר סלייד ומישש את לחיו הכואבת. “לא בגדתי בך!“

הוא נשם נשימה עמוקה, ואז הנמיך את קולו והמשיך לדבר, שוקל כל מילה היוצאת מפיו. “בחייך, בובה, את יודעת שאף פעם לא שיקרתי לך. אנחנו סתם בילינו יחד. את חייבת להודות שזה התאים גם לך.“

בובה. כן, רעיון טוב. היא לא יכולה להרביץ לך אחרי שקראת לה בובה.

ליתר ביטחון הוא הוסיף גם את אחד החיוכים האלה שלו, חיוך שאומר אני-לא-באמת-מצטער-אבל-מי-יכולה-לעמוד-בפני-חיוך-כזה.

צ’סטיטי הרימה את מבטה אליו מבעד לריסיה, וסלייד יכול היה להישבע שראה אותה מסמיקה. אולי אפילו נאנחת.

אישה משוגעת!

בדיוק ברגע זה הופיעה מכונית קורבט אדומה ונעצרה בחריקת בלמים על הדשא של סלייד. המנוע המשיך לפעול כשבלונדינית גבוהה בחליפת עסקים יצאה מהמכונית ופסעה לעבר הבית, מתנודדת, עקביה הגבוהים מתחפרים בדשא עם כל צעד שעשתה.

כל הנוכחים סובבו את ראשיהם.

“בן אלף זונות!“ אמר סלייד והטיח את ראשו בקיר הבית. הוא הסתכל על ג’סיקה, שנראתה מבולבלת. החבורות שעל פניה דהו במקצת, ושערה היה עדיין פרוע משינה. היא טרם הוציאה מילה מפיה.

“בייבי, אני מקווה שהבאת כיסאות, כי זאת הולכת להיות הצגה ממש טובה,“ אמר ג’ק, שהיה משועשע קשות.

כריסי חבטה שוב בחזהו והשתיקה אותו. החבר הכי טוב של סלייד ממש נהנה מהבוקר המחורבן שעובר עליו. אידיוט.

הבלונדינית הגבוהה התקרבה כשהיא צועקת לעברו של סלייד: “בן זונה בוגדני!“ ברגע שהגיעה אליו, היא הניפה את ידה וסטרה לו בחוזקה. “ומי את, לעזאזל, חתיכת זנזנונת?“ צעקה הגבוהה על צ’סטיטי ובחנה אותה מכף רגל ועד ראש.

“אני החברה שלו. ומי את, לכל הרוחות?“

“אני ליסה. הבחורה שהזדיינה איתו עד שיצא עשן במשך ארבעת החודשים האחרונים, חתיכת כלבה,“ ענתה הבלונדינית הגבוהה ופנתה אל סלייד. “אני לא מאמינה שבגדת בי עם זנזונת שנועלת כפכפים.“

“היי!“ קראה צ’סטיטי. “אני לא זנזונת! ואותי הוא מזיין תקופה הרבה יותר ארוכה, מותק. את כנראה קיבלת את השאריות העלובות שלי. חוץ מזה, יש עוד אחת,“ אמרה צ’סטיטי והצביעה מעבר לכתפו של סלייד, על ג’סיקה.

ג’סיקה הרימה שתי ידיים בתנועת כניעה ונענעה בראשה. “לא! לא, לא, אני רק ידידה. אני לא הזדיינתי עם אף אחד. אל תערבו אותי בזה.“

“תפסיקו!“ צעק סלייד. “שתיכן. עופו מכאן. ליסה, צ’ריטי—“

“צ’סטיטי!“ תיקנו אותו פה אחד ג’ק, כריסי וצ’סטיטי עצמה.

סלייד צבט את גשר אפו ונאנק. “איך שלא קוראים לך... אף פעם לא התחייבנו לבלעדיות. תמיד הייתי מאוד גלוי עם שתיכן. אנחנו רק בילינו יפה. הבילוי נגמר. עכשיו תעזבו, בבקשה, שתיכן. ואל תתקשרו אליי או תגיעו לכאן שוב.“

שתי הבחורות המשיכו לצעוק זו על זו.

“כריסי, ג’ק, לכו מכאן. תטיילו עם הכלב או משהו,“ אמר.

כריסי שלחה אל ג’סיקה מבט מתנצל לפני שג’ק הוביל אותה משם.

“טמבל,“ אמר ג’ק בגיחוך, סובב את ראשו והבזיק לעבר חברו הטוב תנועת מגונה באצבעו.

“שמוק,“ ענה לו סלייד וטרח בחוזקה את הדלת בפני כולם.

***

סלייד היה שרליל. כולם ידעו. זה לא חידש לה כלום. מה שכן היה חידוש מבחינתה של ג’סיקה זה דקירה של... משהו שחשה בחזה. מה זה היה? קנאה? פגיעה?

בשבועיים האחרונים היא התגוררה אצלו בבית, שלא לדבר על חמשת ימי האשפוז שבמהלכם סירב לעזוב את מיטתה. ולפני התקרית עם דניס, האקס המחורבן שלה, סלייד חיזר אחריה במשך חודשים רבים.

ג’סיקה ידעה שהוא נמשך אליה, ממש כמו שהיא נמשכה אליו. והואיל והוא לא גבר שנוטה ללכת סחור סחור, הוא הבהיר לה, פעם אחר פעם, כמה הוא חושק בה.

אבל היא ידעה גם שכל אישה בטארפּון ספרינגס (טוב, כל אישה חוץ מאחותו) חושקת בו.

ברצינות, הבחור הזה היה חתיך הורס. מטר תשעים ושלושה סנטימטרים של שרירים, עם עיני תכלת מקסימות שעמדו בניגוד עז לשערו הארוך, השחור כעורב. אפילו גברים סובבו אחריו את הראש. הפגמים היחידים במראהו היו אפו העקום וצלקת שחצתה את גבתו השמאלית.

והוא היה כל כך מתוק אליה, טיפל בה כל כך יפה בזמן שהחלימה מפציעותיה, עד שהרגישה שהיא מיוחדת בעיניו.

טוב, אז שתי הבחורות המתקוטטות מול הדלת שלו היו מבחינתה כמו מקלחת קרה. היא רשמה לעצמה תזכורת מנטלית: סלייד הוא שרליל. זו עובדה שאין עליה עוררין.

סלייד לא זז ממקומו בחדר הכניסה, ליד הדלת. הוא אחז בעורפו ונראה מודאג ומתנצל. כשהצטלבו מבטיהם, משהו בעבע בתוכה, והיא מצאה עצמה פתאום מתאמצת לא לצחוק.

“מה כל כך מצחיק?“ שאל בחיוך.

היא התפקעה מצחוק, מחזיקה בבטנה. “אתה זוכר שבגן היינו שמים את כף היד על הדף ומשרטטים קו סביב האצבעות כדי לצייר תרנגול הודו?“

הוא משך בכתפיו בהיסוס, והיא המשיכה: “אז יש לך חמש אצבעות מושלמות, בוהקות באדום, על כל לחי. זה נראה כמו תרנגולי ההודו האלה. חטפת סטירות כהוגן, פלייבוי.“

“חה חה.“

“אני לא מאמינה שהן מוכנות לריב ככה בגללך. באמת, אתה חתיך והכול, אבל ברצינות... בנות, קצת כבוד עצמי. והחיוך הזה שלך. תעשו לי טובה... איך הן קונות את החיוך הכי צבוע, הכי מלאכותי בעולם? תשמע, סלייד, אתה צריך נשים איכותיות יותר.“

“אל תצחקי, חמודה. ראשית, זה היה חיוך אמיתי לגמרי. שנית, אני חושב שאת קצת מקנאה ומשתמשת בהומור שלך כהסחת דעת.“

“אני לא מקנאה,“ ענתה לו. “אתה חטפת הרגע סטירות, וזה היה מצחיק-פיפי.“

הוא גלגל את עיניו, מתעלם מדבריה. “ושלישית, אם הייתי הגבר שלך, גם את היית נלחמת עליי,“ אמר והקפיץ את גבתו המצולקת.

ואז הוא זיכה אותה בחיוך שלו. זוויות שפתיו העסיסיות התרוממו והתעקלו קמעה, ושיניו הצחורות והמושלמות הבהיקו. השעשוע שעל פניו האיר גם את עיניו הכחולות, שקמטוטי צחוק נראו בזוויותיהן.

ו... היא הרגישה שהיא נמסה מבפנים. הוא צודק. אני לגמרי הייתי מרביצה לכל כלבה עכשיו. אוף איתו!

בניסיון להתנתק מחיוכו המהפנט, היא חבטה קלות בכתפו. “אני לא בטוחה... אל תיפגע, אבל אני לא מסוגלת לצאת עם מישהו שיש לו הרמון של נשים.“

“אין לי הרמון.“

“הרשה לי לחלוק עליך.“

“טוב, אני מוכן להתערב שאם בסופו של דבר תיכנעי למה ששנינו יודעים שאת רוצה ותצאי איתי לדייט, את תתחרפני לגמרי אם תחשבי שעוד מישהי מרחרחת סביבי,“ אמר.

“שוויצר מזוין.“

“מממ... אני אוהב לשמוע אותך אומרת את השורש ז.י.ן...“

ג’סיקה צחקה עד דמעות. “חזיר. בכל אופן, אני לא בחורה שמקנאה.“

“בולשיט. כולם מקנאים, ובעיקר נשים.“

“לא אני. פשוט אין לי את זה. אף פעם לא קינאתי.“

“אז נראה שאף פעם לא היית עם גבר שבאמת אהבת.“

“שוויצר.“

“שכחת להגיד מזוין,“ אמר.

היא חייכה. חוש ההומור של סלייד מאוד מצא חן בעיניה. בכלל, הגישה הקלילה והמשוחררת שלו הייתה משב רוח רענן מבחינתה.

“סלייד, היית נהדר. אני כל כך אסירת תודה לך שטיפלת בי יפה והסעת אותי לפיזיותרפיה כמעט כל יום בשבועיים האחרונים. אבל ברצינות, אני חושבת שהגיע הזמן שאחזור הביתה.“

“ברור שהסעתי אותך לפיזיותרפיה — הפיזיותרפיסט כל הזמן התחיל איתך,“ אמר סלייד בחיוך. “בסדר, אם את מרגישה שהבראת ורוצה לעזוב, אז את חייבת לי דייט. את יודעת, כי התנהגתי כל כך יפה בשבועיים האחרונים וישנתי במיטה הלא נוחה... זה רק הוגן, את לא חושבת?“ שאל בחיוך ממזרי.

היא נזכרה בימים הראשונים. כשרק שוחררה מבית החולים הוא אסף אותה משם וכמעט גרר אותה אליו הביתה. הוא סירב לעזוב אותה לבד, אפילו כשאמרה לו שהיא יכולה להסתדר בעצמה.

היום-יומיים הראשונים היו קצת מביכים. המשיכה ההדדית שהייתה ביניהם מרגע שנפגשו עדיין זמזמה ברקע. אבל סלייד באמת התנהג למופת.

כשהגיעו לבית של סלייד, הדבר הראשון שג’סיקה רצתה לעשות היה להתקלח, לקרצף מעצמה את בית החולים. סלייד שיכן אותה בחדר השינה שלו והתעקש שזה בסדר מבחינתו לישון בחדר הישן של אחותו.

ג’סיקה התאמצה להתפשט, אבל חולצתה הסתבכה בגבס שעל זרועה. היא ניסתה ללא הצלחה להוריד את החולצה, עד שהמרפק שלה ננעץ בשידה והיא זעקה: שיט!

סלייד כנראה שמע אותה צועקת, כי הוא מיהר להיכנס לחדר, אפילו בלי לדפוק על הדלת.

אם כי היא לא הייתה לגמרי עירומה, היא הסמיקה ברגע שראתה אותו, ראתה את עיניו משוטטות על פלג גופה העליון, שהיה עירום ברובו. היא ניסתה לגרש אותו משם, אבל הוא רק ניגש אליה ועזר לה בעדינות לפשוט את החולצה. לאחר מכן, כאילו לא הייתה נבוכה מספיק, הוא פתח את כפתור מכנסי הג’ינס שלה ועזר לה להוריד אותם.

היא הייתה משוכנעת שאלמלא מחאותיה, הוא היה עוזר לה גם עם התחתונים ועם החזייה. הוא כרע על ברכיו, עיניו בגובה מפשעתה, והיא ראתה אותו עוצם את עיניו ושמעה אותו נאנק.

“תגידי, אני אשמע לך בן זונה גדול אם אגלה לך שחשבתי כמה קל יהיה לי לנצל את העובדה שהיד שלך מושבתת? וכמה אני רוצה לקרוע ממך את התחתונים, להשכיב אותך פשוקת איברים על המיטה שלי ולחגוג על כל סנטימטר מרובע מגופך?“ אמר בעודו מזדקף באטיות.

היא לא ידעה מה לומר. ליבה הלם בפראות. הוא עטף בזהירות את הגבס שלה בעטיפת הפלסטיק השקופה שקיבלה מבית החולים כדי להגן עליו מפני המים ויצא מהחדר, משאיר אותה שם, כולה נבוכה וסמוקה.

אבל אחרי הרגע ההוא הם נכנסו במהירות לשגרה. היא בעיקר ישנה, בגלל ההשפעה המרדימה של התרופות לשיכוך כאבים, וכשלא ישנה הוא הסיע אותה לאן שצריך, או האכיל אותה.

הוא לא הזמין אותה לצאת אפילו פעם אחת מאז שהביא אותה לביתו. עכשיו, כשהבריאה כמעט לחלוטין, המעט שהיא יכולה לעשות זה לצאת איתו לדייט אחד. גם אם הוא דיבר על הדייט בצורה קלילה, היא ידעה שהוא באמת רוצה לצאת איתה. הוא הבהיר היטב את כוונותיו כבר לפני חודשים רבים, כשעוד יצאה עם דניס.

***

“בסדר,“ אמרה לבסוף ג’סיקה. “אני אצא איתך.“

“בסדר?“ סלייד התקשה להאמין למשמע אוזניו. הוא חיכה לזה כל כך הרבה זמן.

“אני אלך להתקלח, ואחר כך אכין ארוחת בוקר. ואז אארוז את החפצים שלי כדי שתוכל לקחת אותי הביתה,“ אמרה לפני שפנתה לעלות במדרגות.

סלייד לקח את הספל שלו ויצא לפטיו המשקיף על האוקיינוס. הוא אהב לשתות שם את קפה הבוקר שלו.

הרגע שבו ראה בפעם הראשונה את ג’סיקה בבית החולים לא יצא לו מהראש.

סלייד נכנס בריצה מבעד לדלתות בית החולים.

“ג’סיקה קרוס? אני חייב לראות את ג’סיקה קרוס,“ אמר לפקידת הקבלה.

הפקידה הקישה משהו על המקלדת. “בקוף או בכף?“ שאלה.

סלייד הביט בה, מבולבל. מה היא רוצה ממנו, לעזאזל?

“מה?“ צעק בקוצר רוח.

“כותבים את שם המשפחה בקוף או בכף?“

“את עושה צחוק?“ הוא הטיח את כפות ידיו על הדלפק ורכן קדימה לעבר הפקידה, שלחייה האדימו מאוד. “איך עוד אפשר לאיית את זה? ברור שבקוף.“

הפקידה הביטה בו לרגע, ואז חזרה למחשב שלה.

“ולפני שאת שואלת, יש סמך בסוף.“

היא הביטה בו, הנהנה במבוכה והמשיכה להקליד.

“הנה היא. היא ביחידה לטיפול מוגבר, בחדר שלוש מאות ושתים עשרה. לך במסדרון הזה עד הסוף, קח את המעלית לקומה השלישית, ושם תראה את השלט של הטיפול המוגבר. רק לבני משפחה מותר להיכנס.“

“אני אחיה,“ אמר בלי לחשוב פעמיים.

היא הנהנה בהסכמה, והוא רץ לחפש את ג’סיקה.

ברגע שמצא את החדר הנכון, הוא דפק על הדלת. הוא שמע קול חלוש מבפנים ונכנס.

“סלייד?“ לחשה ג’סיקה.

סלייד ספג לתוכו את מראה האישה היפהפייה שלנגד עיניו. עורה המושלם, שתמיד כל כך הרשים אותו, היה מכוסה שריטות וחבורות. אחת מעיניה הייתה נפוחה וסגורה, שפתיה היו פצועות וסדוקות. היא לא נראתה כמו ג’סיקה.

“ג’ס, באתי ברגע ששמעתי.“ הוא ניגש אליה בהיסוס. כשהתקרב, היא הסבה את פניה ממנו. הוא לקח כיסא והתיישב לצידה. “ג’סיקה, חמודה, תסתכלי עליי בבקשה.“

הוא שמע אותה מושכת באפה. “לא, אני לא יכולה.“

“זאת לא אשמתך. הוא מפלצת. את היית בסך הכול קורבן. קורבן אמיץ. בבקשה, ג’ס, תסתכלי עליי.“

הוא שמע עוד משיכות אף לפני שסובבה באטיות את ראשה לעברו.

הוא הביט בה, בעינה הבריאה החומה, היפה כל כך. הוא הושיט יד וסילק קווצת שיער מעל פניה. “אני כל כך מצטער שזה קרה, ג’סיקה. מצטער כל כך. זה היה באשמתי. אסור היה לך ללכת לדבר עם דניס, בייבי. היית צריכה להתקשר אליי. יש לו מזל שהוא בבית סוהר עכשיו.“

שפתה רעדה. “ואתה?“ הוא התקשה להבין את דבריה בגלל שפתיה הנפוחות והלסת הכואבת. קולה היה נמוך ועמום.

“בזכותך, כל הסיפור הזה מאחוריי.“

“הו, תודה לאל.“

“רק בני משפחה,“ אמרה בתקיפות האחות שנכנסה.

“זה בסד—“ התחילה ג’סיקה לומר.

“אני אחיה,“ אמר סלייד.

האחות התבוננה בו לפני שניגשה למטופלת שלה. ג’סיקה נראתה קצת מבולבלת, אבל נראה שהיא מקבלת בהבנה את השקר כדי שסלייד יוכל להישאר איתה בחדר.

“מה הצפי? מתי היא תוכל לחזור הביתה?“ שאל.

האחות הביטה בג’סיקה כמבקשת את אישורה לדבר על זה עם סלייד. ג’סיקה הנהנה, והאחות עלעלה בגיליון לפני שענתה: “היא כנראה תצטרך להיות כאן עוד כמה ימים. אנחנו מחכים לתוצאות של בדיקות מעבדה ולתוצאות הסורק. הצלע השבורה ניקבה את הריאה שלה וגרמה לה תֶמֶט. כבר עכשיו המצב נראה יותר טוב, אבל אנחנו חייבים להמשיך להשגיח עליה. היא מקבלת משככי כאבים חזקים בגלל הפציעות שלה. והזרוע שלה שבורה, בגלל זה היא מגובסת.“

האחות הפנתה את תשומת ליבה אל ג’סיקה. “מתוקה, אני מקווה שיש לך משפחה גדולה, כי תצטרכי עזרה כשתצאי מכאן.“

ג’סיקה התחילה לדמוע. היא ענתה לאחות בהנהון מהוסס, והאחות חייכה ועזבה את החדר.

“ג’ס? התקשרת למשפחה שלך? הם בשרלוט, נכון? הם באים?“

ג’סיקה נענעה בראשה.

הוא הושיט יד ואחז בידה. “בייבי, את רוצה שאתקשר אליהם במקומך?“

היא נענעה שוב בראשה. היא נראתה שברירית כל כך, גלמודה כל כך, מבוהלת כל כך, עד שסלייד רק רצה להכניס אותה לתוך בועה מגוננת ולשמור עליה. הוא חש כך כלפיה מהרגע שנפגשו. למרות האנוכיות שאפיינה אותו בדרך כלל, בכל הקשור לבחורה הזאת הוא רק רצה לגונן עליה כל הזמן.

“תגידי לי בבקשה איך אני יכול לעזור. אני כל כך מצטער ש—“

היא נענעה שוב בראשה. “לא אשמתך,“ אמרה והעוותה את פניה.

“כואב לך כשאת מדברת?“ שאל.

היא הנהנה.

“אז אשאל אותך רק שאלות שהתשובה עליהן היא כן או לא, בסדר?“

היא לחצה את ידו במקום תשובה ומצמצה. היא הפנתה אליו את פניה, והוא ראה את הדמעות מתגלגלות על לחייה.

“את לא רוצה להתקשר למשפחה שלך?“

היא נענעה בראשה.

“אני חושב שאת צריכה לספר להם מה קרה,“ אמר.

היא נענעה שוב בראשה, הפעם בתנועה נמרצת. סנטרה רטט והדמעות המשיכו לזלוג מעיניה.

“בייבי, בבקשה, אל תבכי. אני לא יודע איך לטפל בזה, אבל אני כאן בשבילך. טוב? אני כאן. את לא לבד. אם את לא רוצה להתקשר להורים שלך, זה בסדר. את פשוט תהיי תקועה כאן איתי.“

היא קימטה את מצחה.

“לא?“

“לא,“ לחשה.

“למה?“

היא משכה בכתפיה.

“זאת לא סיבה טובה. והואיל ואת לא מסוגלת לדבר, זה או אני, או ההורים שלך. בחירה שלך.“ הוא לקח את הטלפון שלה כאילו עמד להתקשר להוריה.

נראה שהיא שוקלת את העניין במשך כמה שניות, ואז היא הצביעה על סלייד.

“יפה. אז העניין הזה מסודר,“ אמר.

הוא ליטף את שערה. “תשני קצת, בייבי. אף אחד לא יפגע בך. אני נשבע לך. אף אחד לא יפגע בך שוב.“

עיניה נעצמו בהדרגה, והיא נרדמה.

סלייד ישב שם במשך שעות, מתבונן באישה היפהפייה ששכבה שם, שבורה.

הוא לא התחרט על הרבה דברים בחייו. אחת החרטות שלו הייתה שהניח לאחותו להתרחק ממנו לפני יותר מעשר שנים, בגלל איזו שטות שאמר לה בזמן הלוויה של אביהם. הדבר השני שעליו התחרט היה שלא מצא את דניס סטוורוס וקרע אותו במכות בעצמו. גם אם זה היה שולח אותו לכלא, הוא צריך היה לעשות את זה. סלייד היה רחוק מג’סיקה, וזה מה שאפשר לדניס להכות אותה באכזריות כזאת.

הוא נשבע בו ברגע לא להניח לג’סיקה להיפגע שוב לעולם.