מדיה חדשים

שאלה שיש לתת עליה את הדעת בכל דיון על מדיה חדשים היא מדוע יש מדיה מסוימים שנחשבים "חדשים". מפתה פשוט לערוך רשימה של ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות במדיה ולקרוא להן חדשות, אך גישה זו אינה מדויקת, מכמה וכמה סיבות. הטכנולוגיות בעולם המדיה, השירותים, הפלטפורמות והשימושים משתנים בקצב מסחרר, כך שכל רשימה כזו מתיישנת במהירות. חִשבו על שכבות הארכיאולוגיה של מכשירי הקלטה מטלוויזיה שאפשר עדיין למצוא בבתים כה רבים, על מכשיר הווידיאו שמונח מתחת למכשיר הדי־‏וי־די, מעליו נגן בלו ריי, ובראש הערימה – מכשיר הקלטה בטכנולוגיית DVR. חִשבו על כל המכשירים האלו שמחוברים לטלוויזיה, בזמן שרוב בני הבית למעשה צופים יותר ויותר בסרטוני יוטיוב במחשב הנייד, בטלפון או במכשיר הטאבלט שלהם. הנרי ג'נקינס (Jenkins 2006a: 15) תיאר זאת כך: "הִתרבות קופסאות שחורות" ו"סבך כבלים", שאפשר למצוא בבתים רבים, אשר מעידים על כך שמדיה חדשים מייצרים כל הזמן מבחר מכשירים, ובה בעת מצויים בחיפוש מתמיד אחר מכשיר אחד שיוכל לעשות הכול.

יש להיזהר מערבוב בין המושגים חדש וחדשני. מצד אחד, "החדש" יכול פשוט לתאר גרסאות חדשות של מוצרים ותיקים: למשל הדגם האחרון של רכב מסוים, או דרמה, קומדיה, או שעשועון "חדשים" שעולים לעונת שידור באחת מרשתות הטלוויזיה. ומצד שני, עלינו להכיר בשינויים הרבים שהתחוללו בעשרים השנים האחרונות באופן הפקת מדיה, הפצתם וצריכתם, ועד כמה המדיה קשורים בשינוי רחב יותר בעבודה, בסגנון החיים, בזהות ובתרבות, וגם בכלכלה, בפוליטיקה, בסוגיות גלובליות ובצורות של אינטראקציה חברתית. איש החינוך והחוקר מרק פְּרֶנסקי (Prensky) התייחס לשינוי הדיגיטלי בעשורים האחרונים של המאה ה־20, עם הגעת הטכנולוגיות הדיגיטליות והפצתן המהירה, שסימן את הופעתו של שחקן חדש בזירה, שאותו כינה פרנסקי יליד דיגיטלי אשר "משחקי מחשב, דואר אלקטרוני, אינטרנט, טלפון נייד ומסרים מיידיים הם חלק בלתי נפרד מחייו" (Prensky 2001: 1). אמנם ההכללה המפורשת של פרנסקי זכתה לביקורת (ראו לדוגמה את Harris 2012), אך זו לא פגמה בחשיבות ההנחה שביסוד דבריו ובהיגיון הגלום בהם, שלפיהם מדיה חדשים הם תפיסה שכוללת שינויים מעבר למכשירים עצמם.

הפרדוקס במדיה החדשים הוא שטכנולוגיות מדיה שנחשבות בעינינו כיום ישנות, היו פעם חדשות, ושטכנולוגיות מדיה שהיו פעם חדשות, התיישנו. לכן, כדבריה של סוניה ליווינגסטון, במקום לשאול פשוט "מהם המדיה החדשים?" עלינו לשאול "מה במדיה החדשים חדש לחברה?" (Livingstone 1990: 60). ויותר מכך, אין מדיה חדשים שאין בהם רכיבים של מדיה ישנים (דפוס, רדיו וטלוויזיה, קולנוע, סאונד מוקלט, צילומים וכד'). בספרם Remediation, ג'יי דייוויד בולטר וריצ'ארד גרוּסין שופכים אור על האופן שבו מדיה חדשים מציגים את עצמם:

כגרסאות משופרות ורעננות של כלי מדיה אחרים. הדרך הטובה ביותר להבין את כלי המדיה הדיגיטליים היא באמצעות הדרכים שבהן כלים אלה מוקירים את הציור בפרספקטיבה ליניארית, את הצילום, את הקולנוע והטלוויזיה ואת הדפוס, מתווכחים איתם ומשנים אותם. אין מדיום אחד [...] שמהותו התרבותית לא מושפעת מכלי מדיה אחרים, כפי שהוא מושפע מכוחות חברה וכלכלה אחרים. מה שחדש במדיה החדשים נובע מהדרכים המסוימות שבהן כלים אלה מעצבים מחדש מדיה ישנים ומהדרכים שבהן מדיה ישנים מעצבים את עצמם מחדש כדי לתת מענה לאתגרים שמציבים המדיה החדשים (Bolter & Grusin 2000: 15).

ההיסטוריה של טכנולוגיית מדיה מספקת לנו תובנות חשובות בנוגע לשאלות מסוג זה. בספרה Always Already New: Media, History and the Data of Culture בחנה ליסה גיטלמן (Gitelman 2006) בעין ביקורתית אמירות הגורסות שהרשת (the World Wide Web) היא צורת מדיה חדשה. היא עשתה זאת דרך סקירת תולדות ההתפתחות של סאונד מוקלט, מהימים שבהם הציג לעולם תומס אדיסון את הפונוגרף, בארצות הברית של 1877, ועד לשנות ה־20 של המאה ה־20, שבהן האזינו המונים לרדיו והוא זכה לפופולריות רבה. לדברי גיטלמן, בתקופה זו חלו תהליכים שבהם "המדיה והציבור שהשתמש בהם התפתחו הדדית" (Gitelman 2006: 13), ולטענתה האינטרנט, כפי שהובן בשנות ה־90, היה תוצר של דיונים ששורשיהם בשנות ה־40, שדנו בקשר בין מחשבים לבין מידע וכיצד יש לאחסן מידע ולשתף אותו דרך שימוש במחשבים. היא גם טענה שמשנות ה־60 ואילך, דיונים בנושא מחשוב מדיה העסיקו מגזרים רבים בציבור – החל במדענים וכלה בספרנים ובציבור הרחב.

בספרה When Old Technologies Were New ציינה קרולין מרווין (Marvin 1988) שבשלהי המאה ה־19, התפתחותן של טכנולוגיות חשמל נסמכה על ההבטחה האוטופית המקושרת עם טכנולוגיות אלו. ייתכן שבעינינו כיום משונה לומר שפנסי רחוב היו היבט מרכזי במיגור העוני בערים (אולי זה מובן יותר בהקשר של פשיעה ברחובות), אך מומחי חשמל בשלהי המאה ה־19 לא חשבו שטענה זו יוצאת דופן. הם היו עסוקים אז בהקמתה של קהילה טקסטואלית, כפי שכינתה זאת מרווין. קהילת מומחי החשמל והיזמים האליטיסטית קישרה בין קדמה חברתית לטכנולוגיית חשמל והאמינה שאפשר לשלב בהרמוניה מיכון תעשייתי וטכנולוגיית חשמל עם הטבע, כדי להשיג שגשוג חומרי ורווחה חברתית. לטענת מרווין, הם פעלו בו־זמנית בשני מסלולים. מצד אחד הם עסקו בפעולות שמטרתן הייתה לגרום לרעיונות להיות פופולריים באמצעות אמצעי תקשורת שונים, ובהם כתבי עת של מדע פופולרי, הרצאות לציבור ומאמרים שפורסמו בעיתונים הנפוצים של התקופה, ומצד שני הם מיצבו את עצמם כאליטה. עקב כך התמקד רוב החומר הכתוב בנושא הפצת טכנולוגיית החשמל בניסיון למיין ולתייג מי שייך לתרבות החשמל ומי לא שייך לה (Marvin 1988: 15).

אם נרחיב את התובנות של מרווין על ההיסטוריה לעבר ימינו אנו, נוכל לשקול את הקשר בין התפתחויות בטכנולוגיית מחשב לבין התהוותה של תרבות הפצחנים (האקרים). מצד אחד, מי שרואה עצמו שייך לתרבות הפצחנים, חש מחויב לצאת נגד כל סמכות ממסדית באשר היא. מצד שני, המשתייכים לתרבות זו חושבים בדרך כלל ששליטה טכנית מושלמת במחשבים אופיינית לקבוצה אליטיסטית מסוימת בלבד, שהחברים בה מחויבים להבנה מעמיקה של מורכבויות המדיה שעימם הם עובדים (Thomas 2002). בדומה לטכנולוגיית החשמל בשלהי המאה ה־19, אנו רואים שהשיח הזה קשור בטענות קיצוניות בנוגע לזמינותם של המדיה החדשים, בייחוד בהקשר של דמוקרטיזציה פוליטית ותרבותית.

מחשוב מרושת וטכנולוגיות מדיה דיגיטליות נפוצים כיום כל כך בעבודתנו, בביתנו ובאלפי אינטראקציות יום־יומיות שלנו זה עם זה ועם מוסדות. הם נפוצים עד כדי כך שהם כבר לא חדשים בשום מובן משמעותי של המונח "חדש". עקב כך, כל התייחסות למדיה חדשים אשר מסתפקת ברשימת הטכנולוגיות עצמן ואינה שואלת שאלה רחבה יותר בנוגע להקשר של השימוש בהן ובנוגע להשפעתן הרחבה יותר, מבחינה חברתית ותרבותית, מתעלמת בעצם מהשאלה המרכזית – מדוע מלכתחילה קיים הצורך לבחון אותן. שאלה זו מובילה אותנו לשאלה רחבה עוד יותר – האם וכיצד טכנולוגיות יכולות לפעול כגורמים לשינוי חברתי נרחב יותר, ובו־זמנית להיות כבר מוטמעות בהקשר חברתי (Cowan 1997; MacKenize & Wacjman 1999; Flichy 2005).

בחיבורו Novum Organum [מכשיר חדש, הערת המתרגמת. כל ההערות בסוגריים מרובעים הן של המתרגמת.] שהתפרסם לראשונה בשנת 1620, טען הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון שישנן שלוש תגליות מרכזיות המסמנות את מה שכיום מוגדר בפינו "העת החדשה":

ראוי לציין את העוצמה, את ההשפעה ואת ההשלכות של תגליות. שלוש התגליות האלו לא היו ידועות בזמן קדום והתגלו אך לא מזמן, אך נקודת ההתחלה שלהן אינה מוגדרת, והן מדגימות היטב את הנאמר לעיל: הכוונה לדפוס, לאבק השריפה ולמגנט. שלוש התגליות האלה שינו את פני הדברים באופן מוחלט ברחבי העולם: הראשונה בספרות, השנייה בלוחמה והשלישית בניווט; בעקבותיהן התחוללו אין־ספור שינויים (מצוטט ב־Graham 1999: 26-27).

האם מאז שנות ה־90 חוללה הסביבה הדיגיטלית שינויים אשר שקולים לשינויים שהתחוללו בעקבות גילוי הדפוס, אבק השריפה והמגנט בתחילת המאה ה־17? רבים חושבים שכן. לדוגמה לידיה סרג'נט מציינת שהאינטרנט אחראי ל"מהפכת המדיה הגדולה ביותר מאז זו של גוטנברג, לפני 550 שנה" (Sargent 2008: 8). "גוטנברג" בהקשר זה, הוא תנ"ך גוטנברג, שהדפיס לראשונה יוהן גוטנברג, במיינץ, גרמניה, במאה ה־15, אשר מציין את ראשית עידן הדפוס (Eisenstein 1979).

אחרים שאלו אם השיח הזה משתלב בקלות רבה מדי במה שכינו קארי וקווירק "הרטוריקה של הנשגב החשמלי", שעל פיה נתפסות טכנולוגיות חדשות כ"מפתח ליצירה מחדש של קהילה אנושית [...] אשר תתגבר על כוחות היסטוריים ועל מכשולים פוליטיים שמנעו אוטופיות בעבר" (Carey & Quirk 1992: 115). הכלכלן הפוליטי וינסנט מוסקו (Mosco 2004) איתר רטוריקות של הנשגב הדיגיטלי במגוון עבודות העוסקות באינטרנט ובמדיה דיגיטליים המנבאות את קץ ההיסטוריה, את מות המרחק הגיאוגרפי כגורם מבני בקשרים אנושיים ואת מות המאבק הפוליטי עצמו, מאחר שהאינטרנט מאפשר לאנשים לפעול בחופשיות כאזרחים, ללא מנגנון הכפייה שהמדינה מפעילה. טום סטריטר (Streeter 2011) הביע דעה דומה בנוגע לאופן שבו הליברטריאניזם והרומנטיציזם נטמעו בשיח על האינטרנט והביאו עימם תערובת מסקרנת של אידיאליזם תרבות הנגד של שנות ה־60, של אלמנטים מתרבות הפצחנים ושל אמונה בכוחו של קפיטליזם השוק החופשי כמקדם כלים של קִדמה טכנולוגית. בשנות ה־90 כונתה תפיסה זו "אידיאולוגיה קליפורנית" (Barbrook & Cameron 1995) ונחשבה ל"מיזוג בין מוח חופשי לשוק חופשי". דובר רבות על אידיאולוגיה זו בכתבי עת פופולריים בנושאי תרבות, שהיו חלוצי העיתונות האינטרנטית, כמו בכתב העת WIRED ומאת כותבים כמו לואיס רוזטו וקווין קֶלי (Streeter 2011: 124-137).