מדינת הקניון

פרק 1

מַזְדָה התרחקה מהבניינים האפורים של חברת האריזה, לעיניה נגלו חנויות מצופות בשיש לבן מקרני השמש הבוהקות שחדרו את כיפת הקניון הגדול. ככל שהתקרבה אל מעבר הגבול הבינה כמה קטנה חברת האריזה ביחס לקניון הגדול המסוכך עליה. שומרי הקניון התבוננו באישה הצעירה המתקרבת לעברם, לבושה סרבל עבודה אפור, כבר מרחוק תווי גופה העלו חיוך על פניהם. הם לא תיארו לעצמם שאותה אישה בעלת הליכה שברירית ושיער זהוב גולש עברה שינוי גנטי. הם שמו לב לפניה בעלי המבע של אישה-דבורה, פנים בגון צהבהב מכוסים בנקודות שחורות שעירות, גם בכפות ידיה החשופות הבחינו בנקודות שחורות וצבע עור גוף של דבורה.

"על מה אתם מסתכלים?", שאלה כשבעינה חבויה דמעה.

אחד השומרים ענה: "כבר ראינו אנשים כמוך, את מקבוצת הדבוראים."

מזדה השיבה: "נולדתי בת אדם רגילה, אבל הוזנתי במזון ששיבח אותי והפך אותי ליעילה ונאמנה יותר".

"אם כן, מדוע את מעוניינת לעבור למדינת הקניון שבו המזון רגיל לחלוטין?", שאל השומר בעודו מושיט את זרועו המכוסה שרוול מכופתר אל עבר כתפה. היא הופתעה לראות את חולצתו ההולוגרמית משתבשת ומהבהבת ברגע שנגע בה, לראשונה בחייה ראתה הקרנה של בגד וירטואלי המכסה בצורה מושלמת כל כך גוף של בנאדם. מזדה חשה דקירה בכתפה והשומר משך את זרועו ממנה: "הזרקתי לך את השבב שיעניק לך חיבור לאִינְטְרָאנֶט של הקניון, כעת את רשאית להיכנס". בכניסה לשער מזדה סונוורה מהאורות הבוקעים מהבניינים הגבוהים שגירדו את כיפת הקניון, דקות ארוכות בהתה בהמולת הקונים סביבה שעברו מחנות לחנות עד שעיניה התמקדו בתחנת הרכבת.

מזדה התיישבה בקרון הרכבת המובילה לארמון הלבן בו קיוותה לפגוש את אהובה, סוני מלוכסן העיניים וצהוב השיער, בן תערובת עתיק יומין שכיכב כמשווק הראשי של חברות-הברית הדמוקרטית של הקניון הגדול. במוחה התרוצצו מחשבות על הרגע בו ייפגשו, היא האמינה שהוא נוצר בשבילה וכשיכירו במציאות לא יוכלו להיפרד עוד אחד מהשנייה, ממש כמו בפרסומת שבה סוני לוחש לאהובתו בשנתה: "תני לי להריח את הבושם שלך ותזכי למגע האסור שלי". הרכבת לצפון הרחוק טסה במהירות על קולית מתקרבת אל אגף ארצות הקרח. בקניון נשמעה כריזה: "אנו עוברים מעל שפת הים התיכון". מראה של ים מנצנץ הופיע מבעד לחלון, מזדה התאמצה להתעלם מהנוסעים האחרים שנעצו מבטים בגון עורה המוזר שהתבהר מרגע לרגע. היא התחברה למאגר האינטראנט דרך השבב וצפתה במידע בעיני רוחה. היא החלה לקרוא: "זכוכיות הקניון אוחו לאחר חיבור חמש היבשות בתעלות ימיות, כדי לחסוך בתאורת חשמל האור מנותב מהזכוכיות אל עבר הקניון שעל היבשה. חברות-הברית הביאו שלום עולמי ויביאו גם את המים הטהורים ביותר." קטעה לפתע פרסומת מוזיקלית את המלל: "לכבוד מאה שנות שלום אנו מתכבדים להציג את קורא הרגשות הראשון, רק מאתיים יולר וזה שלכם. קראו את הרגשות של האדם החשוב לכם מכל ואולי הוא יחיה אתכם לנצח, בקרוב במחלקה הצפונית של הקניון." מזדה אמרה לעצמה: "לשם בדיוק אני נוסעת, אני חייבת להשיג את זה. אולי בדרך זו אוכל לגרום לסוני לאהוב אותי כפי שאני אוהבת אותו." מזדה התחברה שוב לרשת האינטראנט באמצעות השבב הזורם בדמה ומצאה קישור על ארמון הקרח הלבן: "הארמון הצפוני נמצא בקצה הקניון הגדול, למעשה הוא השלוחה הראשונה של הקניון שהרחיב את גבולותיו במטרה להתחבר לקניון המערבי שנקרא פעם ארצות הברית. היזם הגדול ג'וֹרְגִ'יוֹ, שחיבר בין הקניון הצפוני לקניון המערבי דרך תעלות זכוכית שהשתרעו בין היבשות אירופה ואמריקה. תושבי הערים נדדו לעבר הקניון הממוזג עקב ההתחממות הגדולה ופגעי האקלים שהרסו כל חלקה טובה בחפשם אחר מקום קר ואוורירי לחיות בו. מאה שנים קדימה, הפך הקניון הגדול לאומה צרכנית אחת גדולה. התנאי להתקבל כצרכן במדינת הקניון הוא להשאיר כל סממן עדתי, אתני, דתי ולאומי מחוץ לתחומה, הנאמנות למותג של ג'ורג'יו היא הדת היחידה המותרת." נשמעה כרזה ברכבת: "הגענו לתחנה האחרונה, הנוסעים מתבקשים לרדת". מזדה מיהרה לרדת מפתח היציאה לפני ששאר הנוסעים יחסמו לה את המעבר. היא שמה לב שקירות הקניון היו בצבע תכלת ולא בצבע קרני אור השמש, כמו באזור התיכון של הקניון. "אני קרובה לארמון הלבן", חשבה בליבה כשהיא פוסעת צעד אחר צעד לעבר היציאה כשתרמילה על גבה. רובוטים דמויי אנוש בגובה של ילדים עם ראשים מהבהבים באדום הציעו לה את החדשים שבמותגים, מזדה זיהתה את המותגים שראתה עוד כשיצאה משערי חברת האריזה. רובוט הקרין בפניה הולוגרמת שמלה שהשתוקקה אליה, כל מה שמזדה יכלה לחשוב עליו היה הרגע בו תפגוש במושא אהבתה. רעב כבד הציק בבטנה של מזדה, מיזוג-האוויר בקניון הדיף ריח של פריחת אביב משכרת, שהעצים את תחושת הרעב. מזדה ניגשה למסעדת הקניון: "ג'ורג'יוס" הקרובה, דלת אוטומטית נפתחה והיא נכנסה פנימה והתיישבה על כיסא הנשען על חלון הראווה, כהרף עין ניגש אליה רובוט שירות ופתח בפניה ארבע אופציות מהבהבות שריצדו על גבי המסך שעל בטנו. המסך התחלק לארבעה ריבועים שווים. על הימני העליון הופיעה תמונה של אומצת בשר עסיסית ועליה הכיתוב: "חלבון מלא", משמאלו הופיעה תמונה של כיכר לחם ועליה הכיתוב: "פחמימת אנרגיה", מזדה הביטה בצד השמאלי התחתון של המסך בו הופיעה תמונה של קצפת לבנה ולידה הכיתוב: "שומן מתוק מן הצומח". בצד הימני התחתון הופיעה תמונה של גלולה צבעונית עם הכיתוב: "שלושת אבות המזון" במבחר טעמים. מזדה התבוננה ברשימת הטעמים שלא היו מוכרים לה, מכיוון שהגיעה מחברת האריזה והתרגלה לצרוך מזון מהונדס שנועד לשמר את המבנה הגנטי של גופה והיה חסר טעם. היא בחרה בגלולת "שלושת אבות המזון" בטעם איטלקי. היא לחצה עם אצבעה לזיהוי על עין הרובוט, מפיו של הרובוט יצאה לשון ארוכה ועליה מונחת הגלולה הצבעונית. לאחר שבלעה את הגלולה ראתה מזדה גלולה נוספת הנישאת על גבי לשון הרובוט שנעה לעברה. לאחר שנטלה את הגלולה, גלולה נוספת נמתחה לעברה וכן הלאה. מזדה ניסתה להתרחק מהרובוט ולצאת מפתח המסעדה, אך זה חסם בגופו את פתח המקום ולא אפשר לה לצאת. מזדה רצה אל עבר פתח הכניסה למטבח: "האם זו תקלה או שזכיתי באיזושהי הגרלה חדשה?" שם נעצרה על ידי גברת זקנה: "נערה, אם הרובוט מטריד אותך את יכולה פשוט להעביר שוב את אצבעך, הרובוט חושב שאת עדיין רעבה, הוא איננו יכול לקרוא מחשבות".

מזדה ענתה לה כשהרובוט עומד מאחוריה עם לשונו מתוחה: "אני לא מכירה את המנהג הזה, בדרך כלל אני מקבלת את מה שאני מבקשת".

הגברת הזקנה השיבה בעיניים מושפלות: "אין זה המקרה, נערתי, עלייך לצרוך מזון עד שהרובוט יבחין ששבעת על פי קריאת הדם שלך".

מזדה הקישה באצבעה על עין הרובוט וזה לא הרפה והמשיך להחזיק את לשונו שלוחה מולה כשגלולה עליה.

" אני אאלץ להשבית אותו, רק שלא יאסרו אותי..." זעמה מזדה,

הזקנה ענתה לה מיד: "לא, אל תעצרי אותו בכוח. הוא ידווח למחשב המרכזי. יש לי רעיון, בואי אחריי מהר במדרגות. לשם הרובוט לא יכול לעלות כיוון שהוא מסוג רחפן."

מזדה עקבה אחרי הגברת בטפסה במדרגות, מיד נפתחה דלת אוטומטית שנסגרה אחריהן. מזדה שוטטה ברחבי החדר האפלולי שבתוכו נעמדו צנצנות זוהרות בצבעים שונים. מזדה התקרבה אל אחת הצנצנות וראתה בתוך אחת מהן נוזל בו צף גוף של חיה מכורבלת בתוך עצמה. החיה נראתה לא מוכרת לה. "זהו עובר של סוס בן 30 שבועות" אמרה הזקנה למזדה: "מגיל צעיר הקפדתי לאסוף דגימות של עוברי חיות שטרם נולדו, אוסף של יצורים שאינם חיים בקניון הגדול אך חיו בעבר מחוצה לו." מזדה התפעלה והמשיכה להסתובב בחדר. הזקנה הביטה במזדה ומשכה אותה בידה אל עבר צנצנת קטנה ובה אוסף חרקים: "האם את מזהה את מה שיש בצנצנת?", מזדה פערה את פיה: "אלו דבורים, הן ממש בגוון הצהבהב מנוקד שלי, לראשונה אני רואה את היצורים המקוריים אליהם התאימו אותי. "

הזקנה ענתה לה: "את בת אדם ממש כמוני, יש בך רק מעט מאותם יצורים, אם תמשיכי לצרוך מזון לא מהונדס, תחזרי להיות בת אדם רגילה."

מזדה ענתה לה: "אני מרגישה רגילה כבר עכשיו," מזדה התחילה להרגיש שמשהו בה לא טבעי והרכינה מבטה. "מהיכן הריחות האלה?", שאלה מזדה בפליאה כשהיא מתבוננת מסביב לאתר את מקור הריח.

"פשוט תאכלי יקירתי, " הגברת הזקנה הוציאה כף ענקית, ניגשה לסיר שתחתיו בערה אש, והוציאה כף גדושה בחומר שלא זיהתה, אותו שפכה אל תוך הצלחת.

מזדה אמרה: "אני לא מבינה איך לאכול את זה."

"פשוט תכניסי את זה לפיך", אמרה הזקנה. מזדה ניסתה להחזיק את החומר החלקלק בין שפתיה, אבל זה חמק ורק שארית קטנה נכנסה אל פיה, חיוך רחב נמרח על פניה בזמן שחשה את מרקמו המלוח, החריף והחם של תבשיל הבשר. "זה טעם שמעולם לא חשתי," אמרה מזדה.

"שמי מטרנה," השיבה לה האישה בחיוך מלחי אל לחי, "ידעתי שהחיוך הזה שלך יבוא ואחריו גם שלי, אין דבר המביא יותר סיפוק מהנאת האחר בעקבות יצירה שלך שנגעה ללבו. הייתי שואלת אותך מה חסר בתבשיל שלי אך מפאת חוסר ניסיונך לא תוכלי לומר."

"כיצד למדת לעשות כאלה דברים מופלאים? גופי מעולם לא הרגיש כך, זוהי תחושה שמתחילה מהפה ונמשכת מהגרון ומטה." לפתע מזדה החזיקה את בטנה המכווצת ורצה אל עבר החלון בפה המשתוקק להתפוצץ, והקיאה את תכולת בטנה מהחלון בקומה השנייה של הבניין.

"ילדתי, אסור היה לי לתת לך להכניס כל כך הרבה בשר לבטנך, אלוהים יודע כמה היא מנוונת מאז לידתך."

"כל מה שהורגלתי אליו זה מזון מהונדס וחסר טעם, מדוע את לא מציעה את מרכולתך באחת מהחנויות?" שאלה מזדה בפליאה כשהיא מנגבת קלות את פיה במטלית שהגישה לה מטרנה.

"אל תהיי טיפשונת ילדתי, מי שמחליט מה יימכר נמצא בארמון הלבן. איש לא יקשיב לגחמת אישה זקנה שכמותי. ראי גם איזה נזק גרם לך התבשיל שלי, אני עצמי לוגמת ממנו בלגימות קטנות ואיטיות במשך שעה שלמה."

"אשמח אם תלמדי אותי איך לבשל ככה, נציע את זה לממכר רחוב בצלוחיות קטנטנות, נגבה חצי יולר למנה". מזדה כבר הבחינה איך התכונות האנושיות שלה של תשוקה ויצירתיות מתגברות על תכונות הדבורה.

"אל תדברי שטויות, נערתי היפה, אל לנו לעסוק ברוכלות, זה נגד החוק, משטרת הקניון תתפוס אותך בתוך שעה. יודעת מה? אלמד אותך לבשל, ובתמורה את תנהלי את סניף המסעדה במקומי, תפקחי על הרובוטים ועל אספקת הגלולות.

מזדה חיבקה את מטרנה: "תודה לך. יותר מאשמח לעזור וללמוד ממך לבשל, זאת תהיה הירושה הכי טובה שאי פעם קיבלתי".

מטרנה קרצה למזדה: "אל תספידי אותי עדיין, אני מתכננת להיות פה עוד הרבה זמן."

"איפה אני אוכל לישון?" שאלה אותה מזדה.

"את יכולה להתמקם על הגג שמתחת לכיפת הקניון השקופה, אבל תחילה אני רוצה להראות לך משהו שעבר במשפחתי במשך דורות. מזדה ומטרנה נכנסו לפיר מעלית קטן שהיה ממוקם מאחורי וילון אדום בקומה השנייה. מזדה ראתה איך המעלית מביאה אותה תוך שניות, כשמעליה מנצנצת כיפת הקניון. "הביטי סביב," לחשה מטרנה באוזנה, לעיני מזדה התגלה מראה ירוק מעין כמוהו, שובלים של שיבולים מצד אחד וערוגת אורז רטובה מצד שני, כשבתוך הבוץ מדשדשים חזירים ורדרדים ותרנגולות מקרקרות. מטבעה נשכבה מזדה על גבי השדה הרך והחמים ועצמה את עיניה כשידיה פרוסות לצדדים.