מדרגות זכוכית

שמונה במרץ

שמונה במרץ היה יום האישה הבין־לאומי. הוא היה גם היום הראשון של סמסטר ב׳ והיום הראשון אחרי חופשת הלידה שלי. זה קצת אירוני, אבל אז לא הבנתי את זה, ורק התרגשתי מהיום ההוא, היום המושלם שהיה צפוי לי. קמתי מוקדם, לפני שהילד התעורר. ייתכן שאפילו הילד הרגיש את ההתלהבות שלי ובחר לישון עד מאוחר. מאוחר במובנים שלו, כמובן. הוא התעורר בשש וחצי, אבל בשבילי אז זה היה עולם ומלואו, או יותר נכון, בוקר ומלואו. בחרתי שמלת "אקדמאית רצינית", שמלה עד הברך בצבע כחול. הסתובבתי מול המראה וחשבתי לעצמי שלא יזיק שיראו שככה אני נראית ארבעה חודשים אחרי הלידה. שיראו שיש לי משמעת עצמית. משמעת עצמית היא דבר חשוב באקדמיה. ירדתי את רוב המשקל שעליתי בהיריון, הבטן התפוחה כמעט נעלמה, ואת מה שנשאר, הפאוץ׳ הקטן שנראָה שהקים מאחז בגוף שלי, הצלחתי לטשטש.

ברגע שהמילה הזאת, "לטשטש", עברה לי בראש הזכרתי לעצמי לבטל אותה. במקום זה הייתי צריכה להגיד שהצלחתי "להדגיש את הדברים שאני אוהבת בעצמי". ככה אמרו לי לחשוב בסדנת הסטיילינג שעשיתי בחופשת הלידה. להדגיש את המותניים הצרים שלי. להדגיש את העיניים שלי. מרחתי מסקרה והנחתי צללית בצבע טבעי כדי שהיא לא תתנגש עם האודם האדום שלי. היה צריך לשמור על כללי האיפור. לא רציתי להיראות זולה או צעקנית. שמתי את נעלי העקב בשקית כדי שאוכל לנעול אותן כשאגיע לפקולטה. אין טעם לסחוב את הילד כשאני נועלת עקבים. ממילא הוא לא יעריך את המאמץ. אולי נדב יעריך, חייכתי לעצמי. אבל הוא כנראה יעריך גם את זה שחזרתי להתלבש ולהתאפר כמו שהייתי עושה כשעוד הייתי אני עצמי, גם אם זה לא כלל את זה שנעלתי עקבים.

חשבתי, חסל סדר חופשת לידה, היה כיף אבל הגיע הזמן שאחזור לחיים שלי. אולי "כיף" זו מילה קצת חזקה מדי, אבל העיקר הוא שהגיע הזמן שאחזור להיות אני. עשיתי סיבוב לפני המראה, מזכירה לעצמי להיות מרוצה ממה שאני רואה. נראה לי שבעיקר הייתי מרוצה מזה שאני לא לובשת את הטרנינג הקבוע, זה שלבשתי בחודשים האחרונים. מזה שלא לבשתי את המדים של מעגל הבוקר "האימהות והתינוקות" בפארק.

יצאתי מחדר השינה והלכתי למטבח. נדב כבר היה באמצע הכנת הקפה. חייכתי אליו ועשיתי סיבוב כדי שיראה איך אני נראית בשמלה. הוא הרים את עיניו והסתכל עליי לרגע.

"איך אני נראית?"

"יפה."

"אני נראית רזה?"

"אהה... כן, נו, את תמיד רזה."

"רואים שכמעט אין לי בטן?"

"אל תחפרי על הבוקר."

הילד התחיל להשמיע קולות. הפסקתי לנסות להוציא מחמאות מנדב והכנתי לילד את הבקבוקי שלו, לפני שהקולות שהוא השמיע יהפכו לצרחות. נכנסתי לחדר של הילד, עוקבת ביסודיות אחרי הצעדים של שגרת הבוקר — שיר הבוקר־טוב הקבוע והשלום למדבקות הכבשים שעל הקיר. נראָה שהילד צחק. מדי פעם עברה לי בראש המחשבה שהוא צוחק עליי ולא איתי. הוצאתי אותו ואת הבקבוקי ללול בסלון כדי להרוויח עוד כמה דקות לעצמי וגם כדי שנדב יגיד לו בוקר טוב.

נדב, כמובן, שכח מקיומי והלך להתייחס לילד. אני המשכתי בשגרת הבוקר שלי — ניקיון וסידור הבית על ספידים. שמתי שיר קצבי, ותוך כדי לגימות מהקפה סידרתי דברים — החלפתי מים באגרטל של הפרחים, העברתי סמרטוט מהיר לנקות את האבק מהמזנון, החזרתי את קופסת קפסולות הקפה למקום, וגם החזרתי לארון את ערמות הבגדים שזרקתי על המיטה בזמן שהתלבטתי מה ללבוש. הרגשתי שאני כבר לא זוכרת איך זה לבחור בגדים ייצוגיים, ולא כאלו שמיועדים לפליטות של תינוקות.

לקחתי את הילד ביד אחת ואת תיק הלפטופ ביד השנייה, שלחתי נשיקה לנדב וסגרתי את הדלת מאחוריי. קיוויתי שנדב יזכור לנעול אותה. תחנה ראשונה — "גן בשדה". הגננת קיבלה את הילד בזרועות פתוחות. מדי פעם שאלתי את עצמי אם אני צריכה להיעלב מזה שהילד כמעט קפץ מהידיים שלי לידיים של הגננת ברגע שהוא ראה אותה. גם שאלתי את עצמי אם אני צריכה להיעלב מכך שכשהגעתי לגן לאסוף אותו, הוא לא טרח להתעניין בקיומי. כשסיפרתי על המחשבה הזאת לחברות שהכרתי במעגל האימהות, כולן אמרו שאני צריכה לשמוח. אבל ביני לביני התמרמרתי על זה.

הרגשתי שלילד טוב בגן כבר מההתחלה, מהיום הראשון של ההסתגלות, כשישבתי שם והילד שכב לידי על הרצפה כולו מבסוט מהחיים. הוא לא בכה כשעזבתי. גם אני לא בכיתי. בהתחלה עוד היה לי איזה גוש קטנטן בגרון, אבל שטפתי אותו בהפוך על בסיס סויה עם הרבה קצף. הילד כנראה שטף אותו בתמ"ל מהבקבוקי. הגננת, לפחות ממה שהיא אמרה לי, עפה על הילד שלי, אבל תראו לי גננת שהיתה אומרת משהו אחר. אני עפתי על הגננת. אידיליה בעולם שבו אימהות מתעקשות על התקנת מצלמות בגן של האוצר שלהן וצופות בו במקום לעבוד, מתקשרות לגן אם במשך דקה או שתיים לא התייחסו לנסיך שלהן. אני לא הייתי אמא כזו ולא התכוונתי להיות.

בניגוד לימים הקודמים, באותו יום לא הייתי צריכה לחזור הביתה, לעולם הכביסות, הסידורים והניקיונות. הפעם נסעתי לפקולטה.

ברגע שנכנסתי לאוטו, הטלפון צילצל. תמיד היתה טלפתיה ביני לבין מאיה. היא תמיד התקשרה כשנכנסתי לאוטו ובדיוק היה אמור להיות לי זמן לשיחת טלפון. מאיה היא החברה הכי טובה שלי. הכרנו בשנה הראשונה של התואר הראשון. למעשה, ביום הראשון של ההכנה ללימודים בפקולטה, בשבוע האוריינטציה. פעם היו עושים שבוע כזה של הכנה לפני שהלימודים התחילו באופן רשמי. אחר כך ביטלו אותו בטענה שאי אפשר לעשות את זה כי לא משלמים לחונכים או משהו בסגנון. העובדה שזכרתי את זה רק אומרת כמה זמן עבר מאז שהתחלתי את הלימודים בפקולטה. כשאני הייתי חונכת בשנה ג׳, כבר ביטלו את זה.

מאיה ואני ישבנו אחת ליד השנייה בשורה הראשונה ביום הראשון של שבוע ההכנה, חנוניות שכמותנו. כלומר, אני הייתי החנונית, ומאיה היתה החנונית הפצצה עם השיער הג׳ינג׳י המתולתל שלה, הנמשים והלוק המתוקתק. אני הקלדתי כל מילה של החונך שלנו במחשב הנייד שקניתי במיוחד — המחשב הנייד הראשון שלי. מאיה, לעומת זאת, כתבה במחברת עם כריכה שהתאימה בדיוק לשמלת נעמה בצלאל שהיא לבשה. בהפסקה שאלתי אותה אם היא יודעת איפה אפשר למצוא קפאין במקום הזה כי אני צריכה להזריק אותו לווריד. היא צחקה ואמרה שהיא לא יודעת, אז הצעתי לה להצטרף אליי למסע החיפושים. הלכנו יחד למצוא את הקפטריה, לקח זמן עד שהבנו שהיה צריך לרדת במדרגות ליד הספרייה כדי להגיע לשם.

ישבנו עם כוסות הקפה בשולחנות הנמוכים שניצבו מחוץ לקפטריה, וניסינו להכיר אחת את השנייה, וכנראה גם קצת להרשים זו את זו. אולי רק אני ניסיתי להרשים אותה, היא נראתה כאילו כל העולם עומד לרשותה, ורציתי שתחשוב שאני שווה את זמנה. היא שאלה אותי על המחשב הנייד ואמרה לי שלדעתה לא צריך כלל אחד, ואפשר להסתפק בדיסק־און־קי, חבל לבזבז כסף על מחשב נייד. היום מי כבר זוכר שפעם היה דיסק־און־קי. אני ניסיתי לשכנע אותה שדיסק־און־קי לא יספיק. לא ממש ידעתי אם אני צודקת, אבל זה מה שהחבר שלי לשעבר הסביר לי, כי פעם הוא היה סטודנט למשפטים. הוא למד בפקולטה הזאת ממש. לא היה לי ספק שהוא ידע על מה הוא מדבר, ואני רציתי להיות זו שיודעת על מה היא מדברת. מאיה לא השתכנעה. אחרי שבועיים היא הגיעה לשיעורים עם מחשב נייד. היא אף פעם לא הודתה שצדקתי.

מאז אותו הקפה מאיה ואני העברנו יחד את כל התואר הראשון שלנו. יצאנו, בילינו וגם למדנו יחד כמעט לכל המבחנים. אני ניסיתי ללמוד ממנה איך לסובב לגברים את הראש, והיא ניסתה ללמוד ממני איך לכתוב עבודות בדיני חוזים. אחרי התואר הראשון אני המשכתי להתמחות בעליון, והיא התמחתה באחד המשרדים הגדולים בתל אביב. זה התאים לה, או לפחות סיפק כסף לכל השופינג והחיים הטובים שהיא דגלה בהם. היא עדיין עבדה במשרד שבו היא התמחתה. היא היתה בדרך להיות שותפה, או לפחות כך היא אמרה.

מאיה, כהרגלה, קראה לי "נסיכת הפקולטה". למרות שקצת שנאתי את הכינוי הזה, הוא החמיא לי. לא ידעתי עד כמה אני עדיין אותה "נסיכת הפקולטה" שהייתי בתואר הראשון כשהייתי מעורבת כמעט בכל פעילות וקיבלתי כל פרס הצטיינות אפשרי. למעשה, חשבתי שאני כבר לא ממש, אבל את מאיה זה לא שיכנע. סיפרתי לה ששמתי את הילד בגן ושאני בדרך ליום הראשון של סמסטר ב׳, ובעיקר שאני מקווה לחזור לעניינים. אמרתי שאני צריכה להיפגש עם המנחה ולהתחיל להתקדם לעבר סיום הדוקטורט. כמובן דיברתי גם על זה שאני עפה על הבגדים ועל האיפור של היום. לא היה אפשר לדבר עם מאיה ולא לדבר על בגדים ואיפור. היא התעניינה בפרטי הפרטים של השמלה ושל האיפור ופחות בתוכניותיי לגבי הדוקטורט. היא, מצדה, רצתה לקטר על הבוס שלה שציפה ממנה לעבוד מהבוקר עד הלילה על משהו כדי שהוא ייקח את הקרדיט.

"את לא מבינה. את זוכרת את התיק ההוא? אז הוא שלח אימייל לכולם וכתב בסוף תודה למאיה הרץ על התרומה לעבודה על התיק."

"מה הבעיה בזה?"

"תרומה? מה תרומה? אני תרמתי את כל העבודה! נראה לך הוא עבד?"

"מממ... אבל הוא תמיד ככה, לא?"

"מה קשור תמיד ככה? את ממש לא מבינה איך זה במשרדים!"

"לא יודעת, אולי."

"המניאק פוגע לי בקידום! זה כמו שהוא לא נתן לי משרד לבד. אמר שייתן ולא נתן."

"מאיה, אבל זה רק משרד, למי אכ..."

"זה לא רק משרד! יש לזה משמעויות! זה מרחיק אותי מהשותפות."

"אוף, מבאס. ואי, תגידי, לא היה לך איזה דייט אתמול? עם הבחור הזה שפגשת בשני הקודם ביוגה?"

"הוא קריפ."

"אה?"

"את לא מבינה. הלכנו למסעדה הזאת בקיסריה, בנמל. מסעדת דגים."

"ממתי את אוכלת דגים?"

"רציתי לזרום. הוא אמר שהוא רוצה דייט מיוחד. הזמין לנו את המנות היקרות בתפריט, ואני כמובן אכלתי רק סלט."

"אויש, זה מבאס."

"חכי, תשמעי איזה בן זונה הוא. מגיע החשבון ואפילו בלי לחפש בכיס אומר לי שכחתי את הארנק."

"מההה??? מה שכחתי את הארנק? מה נסגר?"

"תקשיבי, מוציא חמישים שקלים מהכיס ואומר לי זה מה יש לי, תשלמי את. יצא יקר מדי. את עורכת דין וכאלה."

"בן זונה."

"מה נראה לו? זה שאני עורכת דין זה אומר שאני שוחה בכסף ורוצה לממן את בחירת המסעדות שלו?"

"בן זונה."

הגעתי לשער 4 ונופפתי לשלום לשומר כדי שיפתח לי את השער.

הוא כבר לא זכר אותי וניגש לבקש ממני, במבטא רוסי כבד, את כרטיס הסטודנט, למרות שהיתה לי מדבקת תו החניה על האוטו. הראיתי לו את התעודה שאצלי עוד מהתואר הראשון, עם מלאי המדבקות שהדבקתי עליה לאורך השנים כדי לסמן את זה שהמשכתי את לימודיי כאן שנה אחרי שנה, ואמרתי לו, "ספסיבה." היה לי חשוב להודות לו בשפתו, רציתי לתת לו תחושה טובה שמישהו רואה אותו. נראָה שזה עזר לו לזהות אותי, הוא חייך וסימן לי להמשיך לנסוע. השער נפתח, ואני התחלתי במסע חיפוש החניה. מכיוון שהלימודים התחילו ותו החניה שלי היה של דוקטורנטים ולא של מרצים, לא היתה לי הזכות לחנות במגרש החניה הקרוב לפקולטה. חניתי ליד הבניין של הנדסה, אספתי את כל הדברים שלי והתחלתי לצעוד לכיוון הפקולטה על נעלי העקב שזכרתי לנעול. ניסיתי להיזכר איך הולכים איתן.