מדריך לציור ולקליגרפיה

אמשיך לצייר את הציור השני, אבל אני יודע שלעולם לא אסיים אותו. הניסיון כשל, ולמפלה הזאת, או לביזיון, או לאוזלת היד, אין הוכחה טובה יותר מדף הנייר שאני מתחיל לכתוב עליו: עד שיום אחד, במוקדם או במאוחר, אעבור מהציור הראשון לציור השני, ואחר־כך אפנה למה שכתוב כאן, או אדלג על שלב הביניים, או אקטע מלה כדי להוסיף משיכת מכחול על הבד שעליו הפורטרט שהזמין ס', או על הפורטרט האחר, המקביל, שאותו לא יראה. ביום ההוא לא אדע יותר ממה שאני כבר יודע היום (ששני הפורטרטים מיותרים), אבל אוכל להחליט אם היה טעם להתפתות לצורת ביטוי שאינה שלי, לכתיבה, אם כי, ככלות הכל, מעצם ההתפתוּת משתמע, שבסופו של דבר צורת הביטוי האחרת שנקטתי, אשר שימשה אותי בקפדנות רבה כאילו אני נוהג על־פי כללים הקבועים באיזה מדריך, גם היא לא היתה שלי. לעת עתה איני רוצה לחשוב על מה שאעשה אם גם הכתיבה תיכשל, אם מכאן ואילך יהיו לי הן הבדים הלבנים והן הדפים הלבנים עולם הנע במסלול מרוחק מיליוני שנות אור, שלא אוכל לשרטט בו אפילו תו קטן. אם, בסיכומו של עניין, היה חוסר הגינות במעשה הפשוט של אחיזה במכחול או בעט, אם, פעם נוספת בסיכומו של עניין (בפעם הראשונה הוא לא סוכם) יהיה עלי למנוע מעצמי את הזכות לתַקשר או להתבטא, מפני שניסיתי ונכשלתי, ולא יהיו הזדמנויות נוספות.

לקוחותי מעריכים אותי כצייר. ואיש מלבדם. המבקרים (בתקופה שדיברו עלי, שהיתה קצרה ולפני שנים רבות) אמרו שאני מפגר לפחות בחצי מאה, ופירושו של דבר, פשוטו כמשמעו, שאני נמצא בשלב העוּבָּרי שנמשך מן העיבור אל הלידה: הנחת יסוד אנושית שברירית, קלושה, תהִייה מרירה, אירונית, על מה שאעשה כשאהיה. אני "עומד להיוולד". מדי פעם אני שוקע בהרהורים על המצב, שמבחינת כלל בני־האדם הוא בן חלוף, ואצלי הפך לתמידי, ואני מוצא בו, בניגוד למה שהיה אפשר לצפות, איזו זווית ממריצה, אומנם מכאיבה, אבל נעימה, מין להב של סכין שאנו ממששים בזהירות, בעוד סחרחורת של אתגר דוחפת אותנו להדק את הבשר החי של האצבעות כנגד הוודאות של החתך. זה הדבר שאני מרגיש (או במעורפל, בלי להב ובלי בשר חי) כשאני מתחיל ציור חדש: הבד הלבן, החלק, שהוא עדיין בלי שכבת צבע בסיס, הוא תעודת־לידה שיש למלא, אשר בה אני (לבלר חסר ארכיב) סבור כי אוכל לרשום תאריכים חדשים וייחוס משפחתי שונה, שיחלצו אותי, פעם אחת ולתמיד, או לפחות לשעה אחת, מן הליקוי שבאי־ההיוולדות. אני טובל את המכחול ומקרב אותו אל הבד, חצוי בין הביטחון של הכללים שנלמדו מן המדריך, לבין ההיסוס במה אבחר כדי להיות. אחר־כך, בלי ספק מבולבל, כלוא כליל במצב של היותי מי שאני (ואיני) זה שנים רבות, אני מעביר את משיכת המכחול הראשונה, ובו־ברגע אני ראוי לגינוי בעיני עצמי. כמו באותו ציור מפורסם של ברוֹיגֶל (פְּיֶטֶר האב) מופיעה מאחורַי צדודית חצובה בְּמַפסלת, ואני שומע את הקול אומר לי, פעם נוספת, שעדיין לא נולדתי. במחשבה שנייה, יש בי מספיק הגינות כדי לוותר על קולות של מבקר, של מומחה, של מבין. בעודי מעביר בקפידה את הפרופורציות של המודל אל הבד, אני שומע איזה מלמול פנימי שלי, העומד על כך שהדבר שאני עושה כלל וכלל אינו ציור. בעודי מחליף את המכחול וצועד לאחור את שני הצעדים המאפשרים לי להיטיב למסגר ולהבהיר את הדקויות בַּסבך שמגלם תמיד פרצוף "מוצב לציור", אני עונה בדממה: "אני יודע", וממשיך לשחזר איזה כחול הכרחי, מקום כלשהו, איזה לבן שימלא את מקום האור שלעולם לא אצליח ללכוד. אני עושה את כל הדברים הללו בחוסר סיפוק, מפני שהם כלולים בכללים, מוגנים באדישות שהביקורת כרכה סביבי בסופו של דבר, כמו סגר נגד התפשטות מחלות, מוגנים גם בשכחה שלאט־לאט שקעתי לתוכה, ומפני שאני יודע שהציור לא יוצג בתערוכות וגם לא בגלריות. הוא יעבור מכַּן הציור ישירות לידיו של הקונה, כי זה העסק שלי, אני משחק על בטוח, בכסף מזומן. יש לי די והותר עבודה. אני מצייר פורטרטים בשביל אנשים שיש להם הערכה עצמית מספקת להזמין אותם ולתלות אותם במסדרונות, במשרדים, בסלונים או בחדרי־ישיבות. אני מבטיח את העמידוּת, איני מבטיח את האמנות, גם לא מבקשים ממני, אפילו אילו יכולתי לספק אותה. דיוקן משופר הוא המקסימום שהם מגיעים אליו. ומאחר שעל כך אנחנו יכולים להסכים, איש אינו מאוכזב. אבל מה שאני עושה אינו ציור.

למרות החסרונות שנסחפתי להודות בהם כאן, תמיד ידעתי שהפורטרט המצויר אף־פעם לא היה הדיוקן המדויק. זאת ועוד: תמיד סברתי שאני יודע (סימן משני לסכיזופרניה) איך עלי לצייר את הפורטרט המדויק, ותמיד אילצתי את עצמי לשתוק (או הנחתי שאני מאלץ את עצמי לשתוק, וכך הולכתי את עצמי שולל והפכתי את עצמי שותף לדבר עבירה) נוכח המודל חסר המגן שהתמסר לידַי, בביישנות, או, להיפך, בזחיחות מזויפת, בטוח רק בכסף שישלם לי, אבל מבוהל עד כדי גיחוך נוכח הכוחות הסמויים שנכרכו לאיטם בין פני השטח של הבד לבין עינַי. רק אני ידעתי שהציור כבר היה עשוי לפני שהמודל ישב מולי בפעם הראשונה, ושכל עבודתי תתמצה בהסוואת מה שראוי לא להראות. אשר לעיניים, אלה היו עיוורות. הצייר והמודל תמיד מבוהלים ומגוחכים נוכח הבד הלבן, האחד מפני שהוא חושש שיוּקע, והאחר מפני שהוא יודע שלעולם לא יהיה מסוגל להוציא לפועל את ההוקעה הזאת, או, גרוע מזה, אומר לעצמו, ביהירות של אותו בורא מסורס המצהיר כי הוא רב־און, שלא יעשה כך רק מתוך אדישות או רחמים.

קורה שאני חושב ומשכנע את עצמי שאני צייר הפורטרטים היחיד שנותר, ושאחרַי לא יבזבזו יותר זמן על פּוֹזוֹת מייגעות כדי לאתר קווי דמיון החומקים בלי־הרף, בשעה שדומה כי הצילום, אשר הפך כעת לאמנות בזכות פילטרים ואֶמוּלסיוֹת, הרבה יותר יעיל בחדירה לאֶפּידרמיס ובהצגת השכבה האינטימית הראשונה של בני אנוש. אני משתעשע במחשבה שאני מטפח אמנות מתה, אשר בזכותה, באמצעות כישלוני, אנשים מאמינים כי הם מקבעים איזו תמונה נעימה של עצמם, מאורגנת בוודאות של נצח, שראשיתו לא רק בסיומו של ציור הפורטרט, אלא כבר היתה קודם־לכן, מאז ומעולם, כמו משהו שהיה קיים תמיד פשוט מפני שהוא קיים עכשיו, נצחיוּת הנמדדת מקו האפס. למען האמת, אילו איזה אדם מצויר היה יכול, או יודע, או רוצה, לנתח את העיבוי הצמיגי, האמורפי, של מחשבותיו ושל רגשותיו, ואחרי שהיה מנתח, היה מוצא את המלים השוטפות אשר יהפכו את המחשבות ואת הפעולות לנזילוֹת וצלולות, היינו יודעים כי מבחינתו אותו פורטרט שלו כאילו היה קיים מאז ומתמיד, שהִנו איזה הוא אחר, נאמן יותר מן ההוא שהאיש היה אתמול, כי זה של אתמול כבר אינו נראה לעין, ואילו הפורטרט נראה. לפיכך קורה לא פעם שהמודל משתדל להידמות לפורטרט, אם קיבע אותו הפורטרט באותו הרף־עין שבו האדם מהלל ומקבל את עצמו. הצייר חי על־מנת לקלוט את הרף־העין הזה, המודל חי למען הרגע הזה, אשר יהיה העמוד התומך האישי והייחודי של שני ענפי נצח חולפים לנצח, אשר סכלות האדם (אֶראסמוּס) סבורה מדי פעם כי היא יכולה להטביע עליהם חותם בעזרת תפיחה זעירה בעור, גבשושית המסוגלת לשרוט את אותה אצבע ענקית שהזמן מוחק בה כל שריד. אני חוזר ואומר שלמראה הפורטרטים הטובים ביותר יש לנו תחושה שהיו קיימים מאז ומתמיד, אף שהשכל הישר אומר לי, כפי שהוא אומר עכשיו, ש"האיש בעל העיניים האפורות" (טיציאן) בלתי־נפרד מטיציאן שצייר אותו ברגע מסוים בחייו־שלו. שכן אם יש משהו שמשתתף בנצח ברגע הזה שבו אנחנו נמצאים, הרי הוא הציור ולא הצייר.

בכל אופן, רע לו לַצייר, או ליתר דיוק, בכל אופן הרבה יותר רע לו לַצייר אם, כאשר מוטל עליו לצייר פורטרט, הוא מגלה שכל מה שמרח על הבד אינו אלא צבע אָנַרכי ורישום מטורף, וכי אוסף הכתמים משקף רק דמיון שמספק את המודל, אבל לא את הצייר. דומני שזה מה שקורה במרבית המקרים, אבל מאחר שהדמיון למודל מחמיא, ומצדיק את התשלום, מעביר האיש אל ביתו את דמותו האידיאלית לכאורה, והצייר נאנח אנחת רווחה, משוחרר מרוח־הרפאים האירונית שכילתה את לילותיו ואת ימיו. כאשר הציור, המוכן כבר, עוד נשאר אצל הצייר, הוא כאילו סב על צירו האנכי ומפנה את עיניו המאשימות אל הצייר: היה אפשר לקרוא לו שֵׁד, אלמלא נאמר כבר שהוא רוח־רפאים. הצייר, אם המלאכה ידועה לו כדבעי, מודה בדרך־כלל כבר בסקיצה הראשונה כי דרכו שגויה. אבל מאחר שתהיה טרחה רבה להסביר למודל את הטעות הזאת, ומאחר שהמודל כמעט תמיד מוצא חן בעיני עצמו כבר בהתחלה, וחושש שכיווּן אחר או תפיסה אחרת של עצמו יציגו אותו באור פחות מחמיא, או, להיפך, יהפכו אותו מבפנים החוצה, כמו אצבע של כפפה (תנועה שמפחידה אותו יותר מכל האחרות), ממשיך הפורטרט לתת שיציירו אותו בעודו נחוץ פחות ופחות. כאילו (כפי שאמרתי לעיל במלים אחרות) נחתם בין הצייר למודל שיתוף פעולה להריסת הפורטרט: המגפיים נעולים הפוך, החרטום מופנה לעקב, והמסלול, שאחר־כך נראה כאילו הוא התקדמות לפי סימנים שהושארו על הקרקע שהיא הבד, הוא בסך־הכל נסיגה, מנוּסָה בעקבות תבוסה המבוקשת ומקובלת על שני המחנות הלוחמים. המוות, כשיסלק מן העולם את הצייר ואת המודל; השריפה, אם למרבה המזל תהפוך את הפורטרט לאפר – ימחקו איזה שקר ויפַנו את המקום לניסיונות אחרים ולְמָחול חדש, לצעדי pas-de-deuxי חדשים, שאין מנוס מכך שאחרים יתחילו אותם מבראשית.

גם אני ידעתי, עם תחילת ציור הפורטרט של ס', שחישובי החילוק שלי (ציור, לפי השקפתי האקדמית, הוא גם פעולה אריתמטית של חילוק, הפעולה הרביעית היותר אקרובטית) מוטעים. ידעתי זאת עוד לפני שהתוויתי על הבד את הקו הראשון. ובכל־זאת לא תיקנתי אף לא סבתי על עקבַי, הסכנתי עם כך שחרטומי המגפיים פונים צפונה בשעה שאני הרשיתי לעצמי להיסחף דרומה, אל ים סארְגאסוּ, אל אובדן הספינות, אל המפגש עם ההולנדי המעופף. אבל גם ראיתי מיד שהמודל, הפעם, אינו נותן שיוליכו אותו שולל, או שהוא מוכן לתת שיוליכו אותו שולל רק בתנאי שאבחין בבירור בנכונותו, ובדיוק בשל כך אסכים להשפיל את עצמי. בפורטרט שהיה אמור לשקף הדרת כבוד נסיבתית, מן הסוג שאינו מצפה מן העין ליותר ממבט ואחר־כך לעיוורון, נחרת (הוא הולך ונחרת ממש ברגע זה) קמט אירוני, שלא אני התוויתי בשום מקום בַּפּנים, ואולי הוא אפילו לא נמצא בפניו של ס', ועם זאת הוא מְשַׁווה לַבּד מין עיוות, כאילו מישהו מפתל אותו בשני כיוונים שונים בעת ובעונה אחת, כמו שקורה לדמויות המשתקפות במראות לא חלקות או פגומות. כשאני מביט בציור כאשר אני לבדי, אני רואה את עצמי בילדותי מאחורי השמשות של אחד הבתים הרבים שגרתי בהם, ורואה את הבועות האליפטיות בזגוגיות הגרועות שהיו בבתים האלה, או איזו צורה של פטמה בוסרית, המוטבעת לפעמים בזכוכית, ומֵעבר לה עולם מסולף, שהיה חומק מהקו האנכי כשהייתי מתיק את המבט לצד אחד או אחר של הזכוכית. הפורטרט, הבד, מתוחים על המסגרת, מתנודדים מול עיני ונעים בגלים, חומקים, ואני הוא מי שמסיט את מבטי המובס, ולא הציור, אשר נפתח מובן.

איני אומר לעצמי שהעבודה לא אבודה, כפי שעשיתי בפעמים אחרות כדי להמשיך לצייר מאולחש ומנוכר. הפורטרט רחוק מסיום ככל שארצה, או קרוב לסיום ככל שאחליט. שתי משיכות מכחול היו משלימות אותו, אלפיים משיכות מכחול לא יספיקו לַזמן אשר לו אני זקוק. עד אתמול עוד חשבתי שיספיקו לי הימים לצורך השלמת הפורטרט השני, והאמנתי שגם את זה וגם את זה אסיים באותו יום: ס' ייקח את הראשון וישאיר את השני, והוא יישאר אתי, תעודת ניצחון שרק אני אכיר, והיא תהיה הנקמה שלי על הקמט האירוני שאותו יתלה ס' על הקירות שלו. אבל היום, בדיוק מפני שאני יושב לפני דף הנייר הזה, אני יודע שרק עכשיו התלאות שלי מתחילות. יש לי שני פורטרטים על שני כנים שונים, כל אחד בחדר אחר, הראשון מוצג בטבעיות לעיני מי שנכנס, השני מסוגר בסוד הניסיון שלי, גם הוא כושל, ודפי הנייר האלה, שהם עוד ניסיון, אשר אליו אני מגיע בידיים ריקות, בלי צבעים ובלי מכחולים, רק עם הקליגרפיה הזאת, החוט השחור הזה שנכרך ונפרשׂ, שנעצר בנקודות, בפסיקים, שנושם בתוך קרחות יער לבנות קטנות, ומיד מתקדם פתלתל, כאילו הוא מהלך בַּלבירינת בכרתים, או בקרביים של ס'. (מעניין: הדימוי האחרון צף ועלה מבלי שאצפה לו או אזמין אותו. בעוד הדימוי הראשון אינו אלא תזכורת קלאסית בנאלית, הרי השני, בשל חריגותו, מעורר בי אי־אלו תקוות: למען האמת, לא היתה כמעט משמעות אילו אמרתי שאני מנסה לרדת לעומק רוחו, נפשו, לבו או מוחו של ס': המעיים הם סוג אחר של סוד.) ובדיוק כמו שכבר אמרתי בעמוד הראשון, אלך מחדר לחדר, מכַּן אחד לָאחֵר, אבל תמיד אגיע בסופו של דבר לשולחן הקטן הזה, ולאור הזה, לקליגרפיה הזאת, לחוט הזה שנקטע בלי־הרף ואני שב וקושר אותו מתחת לעט, והוא בכל אופן הסיכוי היחיד שלי לגאולה וליֶדע.

מה עושה כאן המלה "גאולה"? אין דבר יותר רֶטוֹרי ממנה במקום הזה ובנסיבות האלה, ואני שונא רטוריקה, אף־על־פי שאני הופך אותה למשלח־ידי, שכן כל פורטרט הוא רטורי: "רטוריקה (אחת המשמעויות): כל מה שמשמש אותנו בשיח כדי להשפיע על הקהל, כדי לשכנע את המאזינים". מצבו של ה"יֶדע" טוב יותר, שכן השאיפה אליו, המאבק להשגתו, מעוררים תמיד איזו יראת כבוד, אף שידוע באיזו קלות מחליקים מן הכנות הזאת אל פדנטיות בלתי־נסבלת: רבות מספור הפעמים שבהן היֶדע מתבצר במעוזים הכי מוצקים של הבּוּרוּת ושל הזלזול ביֶדע: הכל מתמצה בשימוש במלה מבלי לשים לב אליה, או מבלי לשים לב אליה יותר מדי, על־מנת שהשזירה הפשוטה של הצלילים המשחזרים אותה תתפוס את המקום, את המרחב (בחלל נפיץ פשוט באטמוספרה, אשר המלה מתמקמת ומתערבבת בו) של מה שאמורה להיות, אם היא באמת מובנת ומבוצעת, פעולה שתשלול את כל השאר. האם אמרתי עכשיו דברים מובנים? האם אני־עצמי הבנתי? יֶדע הוא כל מה שיודעים ומכירים: זו ההגדרה הכי פשוטה, והיא אמורה להספיק לי, כי צריך שיתאפשר לי לפשט הכל כדי להתקדם. בפורטרטים שאני ציירתי דווקא אף־פעם לא היה מדובר בידיעה. כבר נאמר די והותר על המטבע המזויף בסחר החליפין שלי, ולא אוסיף על כך דבר. אבל אם הפעם לא יכולתי להסתפק במריחה על הבד לפי רצונות המודל וכספו, אם לראשונה התחלתי לצייר בסתר פורטרט שני של אותו מודל, ואם גם, אני שב ואומר, לראשונה אני מביע בכתיבה, או מנסה להביע, פורטרט שחמק ממני באופן מוחלט באמצעות הציור – הסיבה היא היֶדע. אחרי שהתוויתי את הסימן הראשון על הבד, היה עלי להניח את המכחול, לגייס את כל האמתלות שהייתי מסוגל להמציא כדי להסוות את ההתנהגות המשונה, וללוות את ס' אל המדרגות, להביט בו יורד, שלֵו, או נושם נשימות עמוקות כדי להחזיר לעצמו את השלווה, בשביעות־הרצון ההמומה של מי שניצל מסכנה גדולה. ואז לא היה פורטרט שני, לא הייתי קונה את דפי הנייר האלה, לא הייתי משתמש עכשיו בצורה עלובה כזאת במלים, שהן קשות יותר מן המכחולים, שיש להן גוון אחיד יותר מזה של הצבעים, המסרבים להתייבש שם, בִּפְנים. לא הייתי האיש פי־שלושה הזה, המנסה לומר בפעם השלישית מה שלא הצליח לומר בשתי הפעמים הקודמות.

ככה זה היה: נכשלתי בציור הפורטרט הראשון ולא ויתרתי. אם ס' חמק ממני, או אני לא הצלחתי להגיע אליו והוא קלט את זה, יהיה הפתרון בפורטרט השני, שיצויר בהיעדרו. זה מה שניסיתי לעשות. המודל לפורטרט הזה הפך להיות הפורטרט הראשון, ומה שסמוי מן העין ואני חתרתי לקלוט. לא יכלו להספיק לי לא הדמיון למקור, ואפילו לא המחקר הפסיכולוגי שבהישג ידו של כל מתלמד, מחקר המבוסס על כללים נדושים, כגון אלה שמשַׁווים צורה לפורטרט הכי נטורליסטי והכי רדוד. כאשר נכנס ס' לסטודיו, הבנתי שעלי ללמוד הכל אם ברצוני לחלק לחלקיקים זעירים את הביטחון הזה, את קור־הרוח הזה, את האופן האירוני הזה של היות נאה ובריא, את ההתנשאות הזאת, הנבחנת יום־יום כדי לפגוע במקום שהכי כואב. ביקשתי תשלום גבוה בהרבה מזה שאני נוהג לגבות, והוא הסכים ונתן מיד מקדמה. אבל היה עלי להניח את המכחול כבר בפגישה הראשונה, כשהרגשתי מושפל בעצם מבלי לדעת ממה, מבלי שתיאמר אפילו מלה אחת: היה די במבט הראשון, ואני אמרתי: "מי האיש הזה?" זו בדיוק השאלה שאסור לשום צייר לשאול את עצמו, ואני שאלתי. מסוכן לשאול אותה בדיוק כמו לומר לפסיכואנליטיקאי שיגביר קצת יותר, רק קצת, את התעניינותו בפציינט: אפשר לעשות את כל הצעדים עד פי התהום, אבל מכאן ואילך תהיה הנפילה בלתי־נמנעת, נטולת משענת, אנושה. כל ציור צריך להיעשות בצד שלפני התהום, ודומני שכך גם הפסיכואנליזה. בדיוק כדי להישאר בצד הזה התחלתי את הפורטרט השני: גאלתי את עצמי במשחק הכפול ששיחקתי, היה בידי קלף מנצח שאִפשר לי לרחף מעל פי התהום, בשעה שלכאורה שקעתי בתבוסה, בהשפלה של מי שניסה ונכשל, לעיני כל ובעיני עצמו. אבל המשחק הסתבך, ועכשיו אני צייר שטעה פעמיים, והמשיך לטעות כי לא הצליח להיחלץ מן הטעות, והוא מנסה לסטות לדרך עוקפת של כתיבה, אשר סודותיה אינם ידועים לו: עד כמה שהדימוי טוב או גרוע, אני אנסה לפענח את האניגמה בעזרת צופן שאיני יודע.

רק היום החלטתי לנסות לעשות את הפורטרט הסופי של ס' באופן הזה. איני חושב שבאיזה רגע בחודשיים האחרונים (שלשום מלאו בדיוק חודשיים מיום שהתחלתי את הפורטרט הראשון) עלה הרעיון הזה על דעתי. אבל, וזה מוזר, הוא צף אצלי בטבעיות, מבלי להפתיע אותי, מבלי שאמחה נגדו בשם חוסר הכישרון הספרותי שלי, והצעד הראשון שהוא גרר היה קניית דפי הנייר האלה, באותה נינוחות שבה הייתי רוכש שפופרות צבע או סֶט של מכחולים חדשים. את שארית היום ביליתי בחוץ (לא קבעתי שום פגישה עם המודל), יצאתי מן העיר במכונית ולצדי חבילת הדפים, כמי שמסיע כיבוש חדש, מאלה שהמכונית טובה להם כמו מיטה. אכלתי ארוחת־ערב לבדי. וכשחזרתי הביתה הלכתי ישר לסטודיו, הסרתי את הכיסוי מהפורטרט, מרחתי משיכת מכחול אקראית, ושבתי וכיסיתי את הבד. אחר־כך הלכתי לחדר האחורי, שבו אני מחזיק את המזוודות ואת הציורים הישנים, חזרתי על אותן פעולות בפורטרט השני, באינטנסיביות האוטומטית של מי שמבצע בפעם האלף גירוש שדים, והלכתי להתיישב כאן, במבצר הקטן הזה שהוא חדר־השינה שלי, ספק ספרייה, ספק מאוּרה, אשר נשים אף־פעם לא אהבו להשתהות בו.

מה אני רוצה? בראש ובראשונה לא להיות מובס. אחר־כך, אם אפשר, לנצח. והניצחון יהיה, יהיו אשר יהיו הדרכים שבהן עוד יוליכו אותי שני הפורטרטים, לנסות לגלות את האמת על ס' מבלי שהוא יחשוד בכך, מאחר שנוכחותו, והדמויות המצוירות שלו, מעידות על אוזלת ידי המוכחת להשביע רצון לשביעות־רצוני. איני יודע אילו צעדים אעשה, איני יודע איזו מין אמת אני מחפש: אני רק יודע שכבר איני יכול לשאת את אי־הידיעה. אני כמעט בן חמישים, הגעתי לגיל שבו הקמטים מפסיקים להדגיש את ההבעה ונעשים הבעה של גיל אחר, שהוא הזִקנה הקרֵבה ובאה, ופתאום, אני חוזר ואומר, כבר איני יכול לשאת את ההפסד, את אי־הידיעה, את המשך התנועות בחושך, את היותי רובוט החולם כל לילה להיפטר מהסרט המנוקב של התוכנית שלו: תולעת סרט ארוכה, שהיא החיים היחידים הקיימים בין המעגלים והטרנזיסטורים. אם תשאלו אותי אם הייתי מקבל החלטה כזאת גם אם ס' לא היה מופיע, לא אדע לענות. דומני שכן, אבל איני יכול להישבע. בכל אופן, עכשיו, אחרי שהתחלתי לכתוב, אני מרגיש כאילו מעולם לא עשיתי משהו אחר, או כאילו בשביל זה בסופו של דבר נולדתי.

אני מתבונן בעצמי כותב כפי שמעולם לא התבוננתי בעצמי מצייר, ואני מגלה את הקסם שיש במעשה הזה: במלאכת הציור מגיע תמיד רגע שבו הציור אינו יכול לשאת אפילו עוד משיכת מכחול אחת (בין שהוא מוצלח ובין שלא, היא תהפוך אותו לגרוע יותר), ואילו השורות האלה יכולות להתארך עד אין קץ, לערוך בסך מִספרים בסכום שלא יושג לעולם, אבל כבר עצם העריכה הזאת היא מלאכה מושלמת, כבר היא דבר מוחלט, בזכות היֶדע. מה שקוסם לי בעיקר הוא הרעיון של התארכות אין־קץ. אוכל לכתוב תמיד, עד אחרית ימי, ואילו הציורים מסוגרים בתוך עצמם, הודפים, מבודדים בתוך העור שלהם, שתלטנים, וגם מתנשאים.

[1] צרפתית - צעד של שניים, ריקוד לשני רקדנים בבלט הקלאסי. [חזרה] [2] ים סארגאסוּ - אזור במרכז האוקיינוס האטלנטי המכוסה אצות סַרגסון, שהספנים הפורטוגזים היו בין הראשונים שגילו אותו; הוא מכונה לפעמים "בית־קברות לספינות" בגלל היעלמויות מסתוריות של ספינות באזור. ההולנדי המעופף - על־פי האגדות זו ספינת רפאים שנידונה לשוט באוקיינוס ואינה יכולה לעגון בשום נמל. [חזרה]