מדריך מטרופוליס: מילאנו

מוזאון העיצוב טריאנלה נפתח בשנת 2007 ב”ארמון האמנות” (Palazzo dell’Arte). זהו המוזאון הראשון שבחר להקדיש עצמו לאמנות העיצוב האיטלקית ולהשפעותיה על החברה האיטלקית. המוזאון מחדש עצמו מדי שנה ומציג בכל פעם פן אחר של העיצוב האיטלקי. מנהלת המוזאון הנוכחית מציגה בפני קוראי מטרופוליס את המהדורה הרביעית של המוזאון הייחודי הזה, ומסבירה את השיקולים העומדים מאחורי פניו המשתנות | סילבנה אניקיאריקו, צילומים: פבריציו מרקזי

כמו היפוך פרספקטיבה. כמו ירידה במדרון. אולי אפילו כמו פרדוקס. המהדורה החדשה של מוזאון העיצוב טריאנלה — הרביעית במספר — היא האנטיתזה של המהדורה הקודמת שאצר אלסנדרו מנדיני (Alessandro Mendini), אך היא גם משלימה אותה. "הדברים שאנחנו", התערוכה הקודמת, הציגה בפני מבקריה את השאלה כיצד מוצרים חשובים הגדירו ומגדירים את הזהות של אלו המצויים אתם במגע מדי יום. המהדורה החדשה מתרכזת במקום זאת באנשים שמאחורי (ובתוך) תהליך הייצור. יש להשתמש במונח "יצירה" ביתר זהירות. כולנו מוצאים את עצמנו חושבים לעתים תכופות שפעולת היצירה היא זכותו הבלעדית של האמן או המעצב, כלומר אדם המתעסק מלכתחילה ומציג בראש מעייניו את היצירה. המהדורה הרביעית של מוזאון העיצוב טריאנלה משיבה את מושג ה"יצירתיות" לאלו שאינם מדמיינים חפצים או מעצבים אותם, אך הם בעלי היכולת לייצרם ביעילות, להסירם מן הדמיון ולמקמם בידיים ובחיים של כולנו (שבתורנו גם משחקים תפקיד "יצירתי" כשאנו משתמשים בחפצים וצורכים מוצרים; נושא שבמוקדם או במאוחר נצטרך להתחיל לחקור גם, ללא דעות קדומות). המהדורה הרביעית של מוזאון העיצוב טריאנלה סוקרת את היסטוריית העיצוב האיטלקי. היא מתמקדת בעיקר בתפקידם של היזמים, אותם "יצרנים יצירתיים" ששאבו השראה מן המודל של ההומו פאבר (Homo Faber) — האדם היוצר, קיבלו את הסיכונים העסקיים, והפכו את העיצוב האיטלקי להצלחה בת יישום. אחרי שחקרנו את שורשיהם האנתרופולוגיים עם אנדרה ברנזי (Andrea Branzi) ב"שבע האובססיות של העיצוב האיטלקי", 2009-2007, את מערכת הייצור במהדורה של שנת 2010-2009, ואחרי החקירה הרדיקלית שהוביל אלסנדרו מנדיני בנוגע לסטטוס ולגבולות התחום שלו אנו רגילים לקרוא עיצוב, הפעם הוחלט לחקור את ההיסטוריה האנושית של העיצוב האיטלקי. להתמקד בחיים, בתובנות ובעסקים של האנשים שטיפחו את היסטוריית העיצוב, לא רק במישור התרבותי אלא גם התעשייתי, וכך הפכו את העיצוב באיטליה לתופעה סוציאלית משמעותית ולמגזר עסקי חשוב בכלכלה האיטלקית. בארבע השנים הראשונות לקיומו, ראשי מוזאון העיצוב שמו לב לכך שאחד מיתרונותיו הגדולים טמון בהחלטה הבסיסית — ששובחה וחוקתה פעמים רבות מחוץ לאיטליה — להפוך את המוזאון למוטנט, כזה שיוכל לעקוב אחרי כמה היסטוריות שונות, שיוכל להציג כמה פרספקטיבות, לא לדבר בשפה אחת בלבד אלא להקשיב לקולות זרים שלעתים אינם מסכימים אך מייצגים צדדים שונים של אותו נושא. אני יודעת שהנוסחה הזאת לא יכולה להימשך לנצח.

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפוך לתרגיל בית פשוט בעיצוב. לכן, אחרי תקופת ניסיון של חמש שנים, בדיוק כדי להימנע מליפול אל התעסקות בגחמות, המדיניות תיאלץ להתגבש מחדש ולהישען על עקרונות שיבטיחו מידה מסוימת של עקביות. בו זמנית ננסה לשמור על חלק מן המדיניות המקורית של המוזאון — על הרצון לא להפוך לרשות סמכותית שמבססת עקרונות מוסכמים ומגנה עליהם מכל דברי כפירה אפשריים. על המוזאון להיות זרז לפריצת ויכוחים ולהצתת חזיונות. בינתיים, המהדורה הרביעית הזאת של המוזאון מציעה למבקר ולחוקר נקודת מבט שונה מזו שהוצגה בתערוכות הקודמות. היא חדשנית בגישתה, אף על פי שמדובר בגישה מוכרת המבוססת על מסורת היסטורית של שימוש בביוגרפיה כשיטת המחקר הראשית.

שיטה זו נשענת על דוגמאות בולטות מהיסטוריית התרבות המערבית, מן "החיים המקבילים" של פלוטארכוס (Plutarch) לעבודות כדוגמת "אודות האנשים הנודעים" של קורניליוס נפוס (De viris illustribus by Cornelius Nepos), ועד "החיים" של גיאורגיו ווסארי (Giorgio Vasari), שפירש מחדש את הישגיו הגדולים של הרנסאנס האיטלקי כסדרת היסטוריות אישיות של אמנים, ארכיטקטים וציירים. ייתכן שהחזרה לגישה ביוגרפית זו נראית יוצאת דופן אחרי שנים של תמיכה והגנה על הצורך בהתמקדות היסטוריוגרפית גם באלמנטים הקטנים ביותר של תרבות החומרים. אך אני מאמינה שהמקוריות והחיוניות של המוזאון נובעות בחלקן מיכולתו לשים עצמו תמיד בחזית, לחצוב שבילים חדשים ולהציע זווית ראייה אחרת. יתרה מכך, השנה חל יום הולדתו ה־50 של ה־Salone del Mobile, יריד העיצוב הגדול בעולם הנערך מדי שנה במילאנו. 50 שנות היריד שחוגג את הקשרים בין העיצוב היצירתי והחדשני ביותר וחדשנות עסקית מספקות טיעון נוסף לטובת הגישה החדשה הזאת. בהתאם לעקרונות אלו החליט מוזאון הטריאנלה יחד עם שותפו למהדורה זו של המוזאון, קוסמיט (Cosmit), להפקיד את התערוכה בידיו של אוצר שהפך לסמל בימי חייו, יצרן שדבק במוסכמות במישור הכלכלי וכופר בהן במישור הפילוסופי — אלברטו אלסי (Alberto Alessi). אלסי הוא חלק מעולם העיצוב כבר יותר מ־40 שנה. הוא מניע ומטפח את המערכת, אך גם דן בהשפעות של בחירותיו ומתגרה באופן מתמיד בעמיתיו על ידי העלאת הצעות פרובוקטיביות, לעתים מטרידות, אך תמיד אינטליגנטיות. אלסי התבקש לספר סיפור או סיפורים: סיפורים ביוגרפיים, אך גם סיפורים על השותפויות שנערכו בין תעשייה ועיצוב; סיפורי הצלחות וסיפורי כישלונות, קורותיהם של רבי מכר ושל טעויות מצערות; סיפורים הטווים יחד את היסטוריית העיצוב האיטלקי. בנדיבות אין קץ, אלסי קיבל על עצמו את האתגר.

הוא בחר למקם את "סיפורי החיים" הללו בתוך חזונו האישי בנוגע ל"מפעלי העיצוב האיטלקיים", מעבדות המסוגלות למשוך אליהן כישרונות מרחבי העולם ולשלב ערכים שימושיים. חלל התצוגה שנוצר על ידי המעצב הספרדי מרטי גיקסה (Martí Guixé) מדגיש את מה שניסה אלסי להבהיר בעיצוב החלל. כמו בהרפתקאותיה של עליסה בארץ הפלאות, החפצים מתקשרים זה עם זה, ולצדם סיפוריהן של חברות גדולות וקטנות המחויבות לעיצוב איטלקי משתלבים בביוגרפיות האישיות של מייסדיהן באווירה שובבה ופואטית. כשיסתובבו באולמות התצוגה, המבקרים לא ימצאו חפצים מפתיעים או לא מוכרים כפי שמצאו בתצוגה שאצר אלסנדרו מנדיני. המבחר שמציע אלברטו אלסי מתמקד בחפצים המזוהים בקלות. לכן ניתן למצוא כאן איקוני עיצוב איטלקיים רבים, אותם המוצרים שהגיעו מ"מפעלי החלומות האיטלקיים" לכל פינה בעולם. הרהיטים הללו, אם בוחנים אותם מקרוב, מקרינים כוח ייחודי. זהו אותו הכוח המניע את הסיפורים, החיים, התשוקות, האובססיות, המשמעת, הנחישות והגאונות שיצרו אותם. אלו הם החפצים, מעל לכל השאר, שמגוללים את סיפור חיי יוצריהם. אותם חיים ואותם חפצים מגלמים גם תפקיד משמעותי בהיסטוריה שלנו. בהציגו את החפצים והחיים הללו כך, מוזאון העיצוב טריאנלה אינו מסתיר את שאיפתו לתפקד כמספר סיפורים: מחסן פופולרי עבור אותן אגדות שחיות בחפצים, שבו החיים של כולנו משתקפים אלינו בחזרה.

2011 © Triennale Design Museum

Mondadori Electa S.p.A., Milano

Tutti i diritti riservati / All rights riserve