מהלכת על חבל דק

שיט התענוגות לאוקיינוס ההודי יצא לדרכו מהאי מאוריציוס, לאחר עגינה באי וסיורי חוף מרתקים. קבוצת הישראלים ביקרה במפלי שאימארל המרהיבים, הנופלים מגובה של 83 מטרים ומוקפים בצמחייה טרופית ירוקה, בפארק לה-וניל, שם האכילו את צבי הענק הנדירים וצפו בתערוכה על ציפור הדודו המיתולוגית, ובגבעות שבע החולות על צבעיהן המרהיבים. בסופו של היום חזרו חברי הקבוצה תשושים לספינה, כשעל פניהם נסוך חיוך ענק.

אני מבינה עכשיו למה היה חשוב לך להגיע לקצה הזה של העולם, אמרה דליה לדייויד בחיוך, והוא חיבק את כתפיה כשנכנסו אל בטן הספינה ועלו לסוויטה שלהם.

במהלך היומיים הבאים שייטה לה הספינה בנינוחות במרחבי האוקיינוס בדרכה לאיי סיישל. במשך היומיים הללו נהנו הנוסעים מארוחות עשירות שהוגשו בכמה מסעדות. הם השתזפו על הסיפון העליון, השתתפו בשיעורי פילטיס, זומבה, יוגה ומדיטציה בשעת הזריחה והשקיעה בסיפון העליון, ורקדו ריקודים סלוניים לאור נרות בערבים.

בספינה היו שתי קומות עם שדרת חנויות של אופנה והנעלה, אשר הציעו מותגים בינלאומיים; היו בה ברים ובתי קפה, מסלול גולף, קיר טיפוס, שלוש בריכות שחייה חיצוניות ואולם תיאטרון, אשר שימש להרצאות במשך היום, ובכל ערב נערכה בו הופעה על ידי צוות התרבות של הספינה, ולעתים בשיתוף הקהל.

למרות מגוון הפעילויות ומספרם הרב של הנוסעים ואנשי הצוות, גודלה הבלתי נתפס של הספינה יצר תחושה של חופש ושל רווחה, וכמעט נדיר היה שתפגוש באותם פנים יותר מפעם אחת. הנוסעים הגיעו מכל העולם, ודייויד נהנה לשבת ולצפות בהם מהסיפון העליון, להקשיב לבליל השפות ולעקוב מקרוב אחר המנהגים השונים. כל אלה שימשו לו אחר כך כבסיס לדמויות בספריו. מאחר שהספינה הייתה חלק מחברת השיט האיטלקית Al Mare, צלילי השפה האיטלקית האהובה עליו נשמעו מכל עבר ואתם הדיבור הקולני המלווה בנפנופי ידיים.

כשחזר לחדרו נשען דייויד במרפקיו על המעקה של מרפסת הסוויטה בקומה העשירית. הוא נעץ מבטו באור הדמדומים המתעתע. האור הרך הציף את מרפסת התא, וקרני השמש המרצדות של שעת בין הערביים שיחקו במחבואים על פניו היפים והשזופים. במשך כל שנותיו דאג לטיפוח גופו בבריכה שבה נהג לשחות, ובביתו אשר שכן לחוף האוקיינוס האטלנטי בקייפ קוד. פרופ' דייויד קינן הקדיש את מרב זמנו לכתיבת ספרים, הרצאות, וטיולים בעולם בלוויית דליה, רעייתו בעשר השנים האחרונות. הם חילקו את זמנם בין ביתם במתחם יוקרתי ביפו לבין דירתם המפוארת בקייפ קוד. בעבר שימש כמרצה בתחום האנתרופולוגיה התרבותית באוניברסיטת תל אביב, ובשנים האחרונות משמש כמרצה אורח באוניברסיטת בוסטון, בקורסים שעוסקים בחקר תרבויות. מאז שעברו להתגורר באופן חלקי בארצות הברית הוא שינה את שמו מדוד לדייויד, ועמד על כך שגם בני משפחתו וחבריו בישראל יכנו אותו כך. הוא הרבה להתראיין בנושאי אקטואליה בארץ ובחו"ל בשמו החדש, וניסה לשכנע את דליה לשנות את שמה לדולי, כדי שיישמע אמריקאי, אך היא סירבה לכך בכל תוקף.

הסוויטה של בני הזוג הייתה המפוארת והיוקרתית ביותר באונייה, ושמורה לאורחים חשובים או לבעלי ממון, שאוהבים את החיים הטובים ומסוגלים לממן אותם. היא כללה סלון, חדר שינה מפואר, פינת עבודה, וחדר שירותים ואמבטיה. בסלון הגדול ניצבה פינת אירוח, ספה עם ריפוד עור בצבע קרם בהיר, שתי כורסאות בצבע בורגונדי וכורסת טלוויזיה, אל מול אקרן ענק. בפינת החדר היה מונח אגרטל ענק עם פרחי אורכידיאה לבנים שהוחלפו מדי יום על ידי צוות האונייה המסור, ולצִדו מזנון קטן ועליו עט ציפורן, מאפרה מיוחדת עשויה משיש, וחפיסת פוטיפורים. בצִדו של החדר נצבה מראה ענקית בגובה אדם הנתונה בתוך מסגרת עם גילופי עץ עדינים. מתוך הסלון נשקפה ויטרינה ענקית לכיוון המרפסת, וממנה נפרש האוקיינוס בכל הדרו.

דייויד ליווה במבטו את קרני השמש האחרונות, שנעלמו מבעד לעננים אל האופק הרחוק, והציץ בשעונו. עוד מעט קט תחזור דליה משיעור הפילאטיס, חשב לעצמו. זמן להתלבש לקראת ארוחת הערב. הלילה יש ערב גאלה חגיגי, שבו קפטן הספינה וכל הצוות מופיעים במדי השרד החגיגיים שלהם ופוגשים את האורחים באופן אישי, ואלה זוכים להצטלם עם רב החובל.

הוא מיהר לעבר חדר הארונות ושלף ממנו חולצת סאטן בצבע לבן, את החליפה הכחולה האהובה עליו של ג'ורג'יו ארמני, אשר קנה במסעו האחרון במילאנו, ואת הנעליים השחורות והמבריקות של באלי, אופנת הנעליים האהובה עליו, אשר זכו לצחצוח יסודי בידי צוות הסוויטה. דייויד אהב להתלבש יפה. הוא ידע כי מראהו המצודד מושך את עיניהן של נשים רבות שהיו כרוכות אחריו. מאז ומתמיד ערער על תפיסות חברתיות מקובלות, וכך לא תפס את עצמו בגילו, כמבוגר, והתייחס לגילו הכרונולוגי כאל נתון שאינו בעל משמעות גדולה מדי. אשתו דליה, שהייתה צעירה ממנו בכמה שנים, נראתה לו קשישה לעומתו.

דייויד נכנס למקלחון בחדר האמבטיה, פתח זרם קר וחזק, עצם את עיניו, ואפשר למים לזרום על גופו ולנקות את המחשבות, בעיקר אלה שהטרידו את מנוחתו. כשסיים ספג דייויד את הרטיבות מגופו במגבת, התגלח, הִזָּה על פניו אפטר-שייב יוקרתי מבית אראמיס, והחל להתלבש, ואז שמע את המפתח סובב בחור המנעול ואת רעייתו מברכת אותו לשלום עם שובה לסוויטה.

האולמות הענקיים של האונייה Costa Mediterranea היו הומי אדם, כשדייויד ודליה התקדמו שלובי זרוע לכיוון קבלת הפנים של רב החובל והצוות, לא רחוק מפתחו של חדר האוכל. האולם הענק התמלא באורחים במיטב מחלצותיהם, על פניהם נינוחות וחיוכים, והם נדים זה לזה בראשיהם ומברכים ב-buona sera. דיוויד ודליה צעדו לאטם והקיפו את האולמות במבטים נפעמים. בשני הצדדים היו בוטיקים יוקרתיים, עם חלונות ראווה נוצצים ומזמינים, המוכרים שמלות וחליפות ערב, תכשיטים, תיקי פראדה, ואפילו חנות בדים יוקרתית.

לא רחוק מהם עזבה אנדריאה לרגע קט את ידו של בן זוגה ונכנסה לאחת החנויות. היא ראתה בחלון הראווה תכשיט לצוואר שחמדה כבר מהערב הקודם, כשבני הזוג שוטטו בלובי הענק לאחר ארוחת הערב.

כן גבירתי, במה אוכל לעזור לך? חייכה לעומתה המוכרת.

אה, כן... תוכלי בבקשה להראות לי את הענק שתלוי בחלון הראווה? ענתה לה אנדריאה באיטלקית.

זה עם אבן הספיר הכחולה?

בדיוק זה, ענתה ועיניה הכחולות נצצו.

בבקשה גבירתי, הגישה לה המוכרת את העדי. בעודה מודדת אותו ומתבוננת במראה, נתקל מבטה במבטו של גבר יפה תואר אשר סקר אותה בעיניו. נדמה היה לה שהוא מחייך אליה בזוויות פיו.

Un bello gioiello per una bella donna (תכשיט יפה לאישה יפה), אמר.

אנדריאה הודתה לו.

דייויד, נעים להכיר, הוא הוסיף.

אנדריאה הציגה את עצמה בנימוס וביקשה מהמוכרת לחייב את חדרה במחיר התכשיט.

ארוחת הערב התנהלה באטיות. שורת המלצרים יצאה מן המטבחים לצלילי חצוצרות, כאשר כל מלצר מניף את המגש שהוא מחזיק מעל ראשו ומניח אותו בתנועה אלגנטית על השולחן שעליו הוא מופקד. לאחר שהוגשה המנה העיקרית התקבצו המלצרים כולם לשירה אדירה של O sole mio וגרמו לנשים, מרביתן בגיל העמידה לפחות, להתמוגג מהאווירה הרומנטית שהזכירה להן את נעוריהן.

בשולחן הקבוע של דייויד ודליה הייתה האווירה שמחה במיוחד, שכן בני הזוג סמית' קיבלו זה עתה הודעה משמחת מבנם היחיד על כוונתו לשאת את חברתו לאישה, ונושא זה הפך לשיחת הערב בארוחה. על פי המסורת של האונייה, סדר הישיבה בחדר האוכל נקבע באופן אקראי כדי ליצור שיח מעניין בקרב הסועדים ואווירה קוסמו-פוליטית. בליל הלשונות בשולחן העיד על ארצות המוצא השונות של האורחים, כאשר השפה המשותפת לכולם הייתה, כמובן, אנגלית. המלצר הראשי הודיע בתחילת הסעודה, כי הזוג הספרדי המבוגר, שהיה אמור להצטרף לשולחנם, ביקש לעבור למועד המוקדם יותר של הארוחה, מפאת גילו, ולכן יצטרף לשולחנם זוג חדש, צעיר, שביקש לערוך חילופין לשעת הסעודה המאוחרת יותר, 20:30.

בעוד הסועדים הניפו את כוסות היין עם ברכת מזל טוב לבני הזוג סמית', הצטרפו אנדריאה ובן זוגה רוברטו לשולחן. הם בירכו באיטלקית a la salute, והציגו עצמם בפני הנוכחים בשמותיהם וארץ מוצאם, איטליה. כשהצטלב מבטה של אנדריאה עם זה של דייויד עלה סומק עז בלחייה, בעוד דייויד ודליה מברכים אותם במנוד ראש וחיוך.

אנדריאה ובן זוגה היו צעירים בשנים רבות ממרבית יושבי השולחן, ובכל זאת השתלבו בשיחה הערה. הם סיפרו שנולדו במילאנו, ושמוצא המשפחות משני הצדדים יהודי, מצאצאי האנוסים בספרד. רוברטו ואנדריאה היו נשואים והורים לילדה קטנה, מיה. אנדריאה עלתה לישראל עם מיה מיד עם תום לימודיה, החלה מיד ללמוד באולפן בעברית והשתלבה כעובדת סוציאלית, מקצוע שרכשה באוניברסיטת מילאנו. רוברטו צפוי להצטרף אליהן בקרוב, עם סיום לימודי האדריכלות שלו במילאנו. הם תכננו להקים את ביתם בישראל.

שתי המשפחות חיות דורות רבים במילאנו. משפחתה של אנדריאה עוסקת באופנה והוריה בעלים של רשת חנויות האופנה המצליחה Per Lei & Per Lui, אך היא, שגדלה בצִלן של תצוגות אופנה במילאנו, נמשכה דווקא לעזור לאנשים בשולי החברה, ולכן בחרה בלימודי עבודה סוציאלית.

סבו ואביו של רוברטו עסקו בבנקאות וייעדו את רוברטו להמשיך בלימודים גבוהים בתחום, מתוך כוונה שישתלב בעסקי המשפחה, אולם הוא ביכר להשקיע בלימודי אדריכלות. הם הגיעו להפלגה במקום הוריה של אנדריאה, שלא יכלו לצאת לשיט ולעזוב את סבתה הזקנה בשל בריאותה הרופפת. מיה נשארה עם סביה בדירתם הגדולה בזמן שאנדריאה ורוברטו יצאו לשיט.

ארוחת הערב באונייה נמשכה בעצלתיים על פני חמש מנות, ודייויד השתעמם ולא נטל חלק בשיחה. הנוכחים הראו זה לזה תמונות של הנכדים על גבי הטלפונים הסלולריים שלהם, וחלקו מידע לגבי התרופות שהם נוטלים, כאשר כל אחד מהם מפגין, לדעתו, ידע רפואי העולה על זה של האחרים. דייויד לא אהב לשהות בחברתם של בני גילו, שהגדיר כ"מי שהיו", ולא גילה כל ענין בשיחות נטולות העניין שלהם על נכדים ותרופות. זה תמיד מפתיע אותי, הרהר בשקט, מדוע אנשים מציגים את עצמם דרך הילדים שלהם ולא דרך עצמם. הוא הרגיש נוח יותר בחברת אנשים צעירים, בעיקר יוצרים, ובעלי חוש הומור. אדם חייב להציב בפני עצמו מטרות בכל גיל, כך האמין. החיים אינם מסתיימים עם הפרישה. פרישה. עוד מושג תמוה בעיניו. ממה פורש האדם? הרי החיים נמשכים ומזמנים דברים נפלאים, והכול תלוי בסקרנותו כלפי העולם. מוזר. בצעירותו מגדיר עצמו אדם דרך הוריו או משפחתו, אך עם השנים הוא חש עצמו לעתים אבוד ומחפש דרך בעולם. לאחר בניית תא משפחתי הוא מגדיר עצמו דרך ילדיו ועבודתו או תפקידו. ומתי ימצא זמן להכיר את עצמו ולזהות מי הוא באמת?

העובדה שדייויד נהג לשים את עצמו במרכז לא תמיד נשאה חן בעיני הסובבים אותו, אשר הרבו לרנן וללהג מאחורי גבו על כך ש"הוא עושה מה שהוא רוצה". הוא נהג להשאיר את אשתו בארץ לכמה חודשים כדי לצאת לחקור תרבות עלומה בדרום אמריקה, למשל, מבלי לחוש כל צורך להתנצל על כך. הוא נתפס פעמים רבות בעיני הסובבים אותו כמתנשא, ייתכן בשל תואר הפרופסור שלו, ואולי בשל הספרים הרבים שכתב בכישרון רב על מסעותיו בעולם. דייויד ראה בחיים מתנה חד פעמית שיש לנצלה עד תום, מבלי לתת דין וחשבון לאיש. זו הייתה תפיסת עולמו וזה היה סגנון חייו.

כשעתיים לאחר תחילת הסעודה, לקראת השעה 10:30 בערב, החלו האורחים להתפזר לקראת המופע, שנערך, כבכל ערב, בתיאטרון המרכזי. לאחר המופע עלו דייויד ודליה לסיפון העליון בקומה ה-12 לשאוף אוויר מלוא ריאות לפני שנת הלילה, כפי שעשו מאז תחילת ההפלגה. הסיפון היה חשוך וכמעט שלא ניתן היה להבחין בדבר. הספינה הייתה בלב ים, ושום אור של אונייה קרובה לא נראה באופק. הירח המלא הבליח לסירוגין מבין העננים והאיר את הסיפון לפרקי זמן של דקות קצרות. הם שאפו את אוויר הלילה לריאותיהם וצעדו לכיוון המדרגות המובילות למעלית, אשר תיקח אותם לסוויטה שלהם בקומה העשירית. כשהגיעו לגרם המדרגות עצר דייויד לרגע ושב להביט לאחור, נוצר את הרגע.

הם לא ידעו שזו תהיה הפעם האחרונה לעוד ימים רבים שבה יוכלו לצעוד על הסיפון בחופשיות.

דייויד ודליה הדליקו את הפנס של הטלפון הסלולרי כדי למצוא את חור המנעול של הסוויטה שלהם. אין מספיק אור במסדרונות האלה, התלוננה דליה. ברגע שהצליחו לפתוח את הדלת נשמע רעש במערכת הכריזה של האונייה.

מוזר, אולי חל קלקול במערכת? הודעה בשעת חצות?

לאחר דקה נעלם ההד וקולו של רב החובל נשמע בבירור: אורחים יקרים, ערב טוב לכם. כאן רב החובל של הספינה, קפטן לומברדיה. תודה שהשתתפתם בקבלת הפנים הערב. צר לי לעדכן שקיבלנו זה עתה הודעה שבאונייה מסתובב נגיף לא ידוע. לצערנו ארבעה מהאורחים נדבקו בנגיף ומטופלים על ידי הצוות הרפואי. מהמעט שנמסר לנו ייתכן שהנגיף הוא בעל מקדם הדבקה גבוה. אני מבקש מכל האורחים מרגע זה ועד להודעה נוספת להישאר בחדרים ולא לצאת לשטחים הציבוריים, כולל מסדרונות, אולמות, סיפונים, ומסעדות. כל הארוחות יוגשו לכם עד לפתח הדלת של תאיכם, וכל צורך רפואי או אחר ייענה על ידי הצוות המסור של האונייה. נכון לרגע זה כל תוכניות הבידור באונייה וסיורי החוף מבוטלים. ליל מנוחה.

הבשורה היכתה בהם כרעם מתגלגל. דייויד הרגיש מחנק עולה בגרונו. איש מעולם לא העז לאתגר את זכות החופש שלו. איך הם מעזים להחליט על טובתו ועל טובת רעייתו מבלי לאפשר להם את זכות הבחירה השמורה להם? הוא נזכר בביקורת הרפואית שעל דליה לעבור מיד עם שובם לארץ ואימה פשטה בו. הרופא אפשר לה לצאת לשיט למשך שבועיים, בתנאי שמיד עם שובה תגיע לבית החולים לבדיקת מעקב. מה יהיה עכשיו, הוא תהה בינו לבינו, כשניסה להירדם ללא הצלחה. בבוקר כבר אמצא דרך לפתור את הנושא. כל הלילה שכבו בני הזוג במיטה הרחבה והנוחה כשתחושה של אי ודאות סוגרת עליהם ואינה מרפה.

אנדריאה ורוברטו קיבלו את ההודעה בתדהמה ובכעס רב.

מה זה צריך להיות? צעקה אנדריאה. עכשיו נהיה כלואים כאן, בין ארבעת הקירות? ולחשוב שעוד עשינו טובה להורים כשהסכמנו לעלות לאונייה רק כדי שלא יפסידו את הכסף שלהם, כדי להיות עם כל מושב הזקנים הזה.

דווקא נהניתי מהטיול במאוריציוס, רטן רוברטו. חיכיתי לרדת בעוד יומיים לחוף של האי ראוניון. אומרים שהוא צרפתי בסגנון שלו, וחיכיתי לקשקש קצת בצרפתית ולהתענג על החול הזהוב שלו. אוף... מי יודע לאיזו הרפתקה אנחנו נכנסים עכשיו וכמה זמן היא תיקח.

ומיה הקטנה... אמרה אנדריאה בקול, וחשה צביטה בלבה. אנדריאה הרהרה במה שגם רוברטו חשב לעצמו באותם הרגעים ממש, שהבעיה הגדולה היא התא הקטנטן, ששטחו 13 מטר רבוע, ללא חלון. כשהוריי הזמינו את התא, נזכרה אנדריאה, הם דיברו ביניהם שאת רוב הזמן יבלו בטיולי חוף או בחלקים הציבוריים של האונייה ובפעילויות שהיא מציעה, ולכן אין טעם להשקיע את ממונם בתא עם מרפסת. אנדריאה זכרה שהם היססו לגבי חלון ולבסוף החליטו לוותר, וההחלטה נפלה על תא פנימי. הריהוט היחיד בתא היו מיטה זוגית צרה וכיסא אחד, בנוסף לתא קטן של שירותים שכלל גם מקלחון. חדר השירותים והאמבטיה יכול היה להכיל רק את אחד משניהם בזמן נתון. את המזוודות נאלצו להשאיר סגורות, וכל פתיחת מזוודה דרשה התארגנות מיוחדת.

אנדריאה קיוותה שכל זה לא יעכב את מועדי השיט, שכן עליהם לטוס למילאנו לקחת את בתם מהוריה בדרכם חזרה לארץ. אגלי זיעה קרה נקוו על פניו של רוברטו. הוא מעולם לא סיפר לאנדריאה שהוא סובל מקלסטרופוביה. מכיוון שבבניין שבו התגוררו במילאנו לא הייתה מעלית, לא היה בכך צורך. הוא בילה את כל שעות הלילה ער במיטה הזוגית הקטנה, במחשבות מטרידות ובתחושה רעה.

חצות הלילה. בגשר הפיקוד הקדמי ההמולה הייתה גדולה, וקפטן ג'וליו לומברדיה, רב החובל הוותיק של הספינה ניהל שיחת טלפון זועמת עם המשרד הראשי של חברת השיט הממוקמת ברומא.

מה זאת אומרת הנוסעים לא יצאו מהתאים? אתה מבין מה אתה אומר לי? אתה מצפה ממני להחזיק 2500 נוסעים כלואים בתאים בגלל ארבעה אנשים שלא מרגישים טוב ולא ברור עדיין ממה הם סובלים? איפה נשמע דבר כזה בכל ההיסטוריה של ההפלגות? אני מבקש אישור לשחרר את הנוסעים עד מחר בערב. אנחנו מתכוונים לפתוח את חדרי האוכל וכל המזנונים באונייה. אנשים שילמו במיטב כספם. של מי בכלל הרעיון המטורף הזה לכלוא נוסעים בתאים? יש לנו צוות רפואי באונייה, כולל אמצעי רפואה מרחוק, ובכלל, בואו נמתין 24 שעות עד שנראה מה מצבם של הנוסעים החולים.

בצדו השני של הקו שרר שקט מוחלט לכמה שניות. לאחר מכן נשמע קולו של נציג החברה: קפטן, כנראה לא התעדכנת בחדשות מאז שלשום. מדובר כנראה במגפה עולמית עם מוקדי התפרצות בכמה כלי שיט גדולים. מצטער, אך זה המצב. תחזיקו מעמד בינתיים.

הקפטן הניח את השפופרת במקומה וחש איך הדם אוזל מפניו. הוא היה רב חובל ותיק והשיט כלי שיט רבים עשרות שנים. השידור בשעת חצות במערכת הכריזה של הספינה טלטל אותו קשות. מעולם לא נאלץ לבודד נוסעים בחדריהם. נוהלי הבריאות של הספינה קבעו שיש לאשפז חולה עם חום בלתי מוסבר בבידוד בקומת המרפאה בסיפון התחתון. הוא היה מודע לכך שהדבקה בספינה היא עסק ביש ויש להימנע מכך. בדרך כלל ביקרו במרפאה שניים-שלושה חולים ביום שנזקקו לסיוע רפואי, שהסתכם בביקור אצל הרופא ואולי במתן תרופה מסוימת. רוב האורחים היו עסוקים בפעילויות שהספינה הציעה, ונמנעו מלבזבז את הזמן היקר שלהם במרפאה.

למרות השעה המאוחרת, החליט רב החובל לזמן את הצוות הבכיר של הספינה למשרדו ולא להמתין לבוקר. אל משרדו נכנסו בזה אחר זה סגנו, קצין המכונות הראשי של הספינה, רופא הספינה, דוברת הספינה וראש צוות יחסי הציבור, ראש מִנהל השירות והנווט הראשי. הם קיימו מפגש תדרוך קבוע בכל בוקר בשעה שבע, אולם הפעם היה מדובר בישיבה מיוחדת.

אנחנו מכריזים על מצב חירום בגלל הנגיף המסתורי בספינה, אמר הקפטן. מדובר באירוע חירום שמעולם לא נתקלנו בו ונצטרך ללמוד אותו, ויחד עם זאת אנחנו חייבים לשדר אמינות וביטחון לנוסעים. זו תהיה משימה לא פשוטה, כי הגיעו אלי פניות רבות מנוסעים ואני חש היסטריה באוויר. זה מצב שלא נוכל להרשות לעצמנו. אנחנו מצוּוים להמשיך ולספק לנוסעים את השירות הטוב ביותר ולתת להם תמורה לכספם, ובנוסף להרגיע את הרוחות ולהתמודד עם התנגדויות ופניקה שאני צופה שיתעוררו. אני מכריז בזאת על מצב חירום באונייה. עליכם לעדכן את הצוותים שלכם על כך וגם להרגיע אותם. יש לצמצם מגעים עם הנוסעים ככל שניתן. חייבים להקפיד על זמני ההגשה של הארוחות. אולמות האוכל וכל אולמות התרבות ייסגרו עד להודעה חדשה, כולל אולמות הכושר, הבריכות, התיאטראות והברים. דוקטור, האם היו פניות מיוחדות למרפאה מאז אתמול של נוסעים שפיתחו חום גבוה?

מספר הפניות לא היה גדול מהרגיל, השיב לו הרופא. בבוקר הגיע זוג מבוגר, האישה התלוננה על עייפות והבעל התלונן על כאבים בגרון וחום. טיפלנו בו בנוהל הרגיל והורינו להם להישאר בחדרם כי מצבם נראה בהחלט לא מדאיג. בצהריים הגיע זוג צעיר יותר, ושניהם התלוננו על חולשה, כאבי גרון וחום נמוך. האישה ייחסה זאת למזגן שפועל בתא במשך כל היום ונזפה בבעלה שאינו מתיר לה לכבות אותו.

שלחת אותם לחדריהם? למה?? אני מבקש להעבירם לבידוד בחדרי המרפאה ללא דיחוי. הם יפיצו את הנגיף בכל הספינה. תעשה את זה באופן מיידי. אני מבקש שתנחה את כל הצוות הסיעודי שלך על שמירה מוקפדת על כל כללי ההיגיינה בזמן מגפה, ותבדוק שכל הצוותים בספינה אכן מבינים ומיישמים את הכללים. אני מבקש לקבל עוד היום מסמך המפרט את נוהלי המגפה, שיועבר בשלב ראשון לצוותים בספינה. המסמך צריך להכיל נוהלי בידוד לנוסעים הבריאים, נוהלי בידוד וטיפול לנוסעים החולים, ונוהלי בטיחות לצוות הספינה. האם יש שאלות בשלב זה?

השישה הנידו בראשיהם לשלילה.

משוחררים, הוא אמר, והם הצדיעו לו בדרכם החוצה.

דפיקה קלה על דלת הסוויטה בקומה העשירית העירה את דייויד ודליה. דליה מצאה מעבר לדלת עגלת שירות ועליה ארוחת בוקר עבורם. היא רצתה להודות לאיש הצוות הקבוע ששירת אותם, אך הוא התרחק במהירות מהחדר והפטיר באנגלית הרצוצה שלו Not allow me near you. לקח להם בדיוק דקה כדי להבין שכל אחד מהנוסעים חשוד כנושא הנגיף וכמידבק, גם בעיני אנשי הצוות, ושהם בבידוד מוחלט מהעולם החיצון. כך החל עידן הבידוד, חוויית מסע אחרת.

הדפיקה הקלה על הדלת בתא בקומה השישית החזירה את רוברטו למציאות. כשפתח את הדלת מצא את עגלת השירות עם ארוחת הבוקר, וראה את איש הצוות הקבוע שלהם מתרחק מהמקום בצעדים מהירים. הוא החליט להשאיר את הדלת פתוחה כדי לזכות במעט אוויר מהמסדרון, אך גילה לתדהמתו שהמסדרון מרושת במצלמות, ובמערכת הכריזה נצטווה בנימוס אך באופן חד משמעי להיכנס לתוך החדר ולסגור את הדלת אחריו. רוברטו סיפר זאת לאנדריאה שבדיוק יצאה מן המקלחת כשהוא רועד בכל גופו. תחושת אימה אפפה אותו.

אנדריאה ורוברטו התיישבו על המיטה הזוגית הצרה ובקושי הצליחו להניח את המגשים ולמקם את עצמם. גודל החדר לא אפשר להתרווח בשום אופן, והם נאלצו לשבת על המיטה בשיכול רגליים ולאכול. רוברטו לא רצה לצער את אנדריאה, ולא שיתף אותה בתחושה שהעיקה עליו מאז חצות הלילה.

בוקר טוב נוסעים יקרים, נשמע קולו של רב החובל. אני מתנצל על ההודעה אמש בשעה כה מאוחרת, אך אנחנו נמצאים במצב חירום באונייה. מעתה ואילך תקבלו עדכונים פעמיים ביום: בשעה 8 בבוקר ובשעה 8 בערב. הבוקר קיבלתי הודעה מהמשרד הראשי של החברה על נגיף מסתורי שהתגלה בכמה כלי שיט גדולים. איננו יודעים עדיין במה מדובר, ואני נמצא בקשר שוטף עם לשכת הבריאות של ענף השיט ועם ארגון השיט העולמי. לבקשתם, בדקתי את דו"חות הבריאות אצלנו מהימים האחרונים, ומתברר שארבעה נוסעים התלוננו אתמול על סימפטומים העשויים לעורר חשד, ולכן אנו נוקטים במשנה זהירות ומבקשים מכולכם לשהות בתאיכם עד להודעה חדשה. ארבעת הנוסעים הועברו לבידוד במרפאה, כך שאני מניח שאין סיבה מיוחדת לדאגה, ושתוך מספר שעות או ימים נשוב למסלול ההפלגה הקבוע מראש. אני מבקש שתתאזרו בסבלנות. אין סיבה להתקשר למחלקת היח"צ של הספינה כי אין להם מידע נוסף. כל טלפון מכביד על רשת התקשורת בספינה, העמוסה גם כך. אודה לשיתוף הפעולה שלכם, ואנא, סמכו עלינו שנעשה כל שלאל ידנו להשיבכם לחוף מבטחים ולקיים את השיט המהנה כסדרו.

קפטן לומברדיה עקב בדריכות אחר עדכונים על ספינות שיט ברחבי הגלובוס. ספינת "דיאמונד פרינסס" נמצאת בבידוד בנמל יוקהומה ביפן מאז ה-4 בפברואר, ו-135 הנוסעים המאובחנים הורדו לטיפול בתנאי בידוד במרפאה, בעוד שכל השאר אינם מורשים לעזוב את הספינה, גם לא לבידוד בחוף. ספינת ווסטרדם, שיצאה מהונג קונג באחד בפברואר, והייתה אמורה לעגון בטייואן וביפן קיבלה סירוב מארבע מדינות לעגון בנמליהן מחשש להדבקה, למרות הצהרותיו של רב החובל שאיש מהנוסעים אינו מראה תסמינים.

הוא התקשר למשטרת החופים של מאוריציוס: אני מבקש סיוע דחוף. רק לפני יומיים עזבנו את מאוריציוס לכיוון איי סיישל. יש לנו כנראה ארבעה נדבקים בספינה שמגלים תסמינים והם בבידוד מוחלט משאר הנוסעים בחדרי המרפאה בבטן הספינה. אין כרגע חשש לגבי האחרים. הבעיה שהנוסעים נמצאים בבידוד מוחלט מהעולם ואני לא בטוח כמה זמן אצליח להחזיק אותם במצב זה. מצב הרוח בספינה בשפל ואין לי תשובות לכל השאלות. אני מבקש אישורכם לעגון בנמל בפור לואי, בירת מאוריציוס, ולהוריד את הנוסעים החולים לטיפול באי כדי שהספינה תוכל להמשיך במסלולה.

קפטן לומברדיה היה איש ים ותיק והייתה לו היכרות רבת שנים עם מפקדי משמר החופים באיי האוקיינוס ההודי, שחיבבו אותו מאוד בשל מזגו הים תיכוני, ובשל חביבותו הטבעית.

קפטן, ענה השוטר התורן, השלטונות כאן לא מאשרים מגע של הנוסעים עם האוכלוסייה המקומית. לבית החולים היחיד באי אין אמצעי מיגון למקרים כאלה, ואף אחד לא יסתכן בהדבקת הצוות מנגיף שאין לנו כל מושג עליו. מצטער. הייתי שמח לסייע.

קפטן לומברדיה השיב את שפופרת הטלפון לכנה והביט למרחק. פתרון לא נראה באופק.

חלפו 10 ימים והספינה נכנסה לשגרת חירום. מספר הנדבקים עלה בכל יום בעשרות, והאמיר ל- 230. עכשיו כבר היה לנגיף שם. קורונה, מלשון כתר.

שירותי המרפאה לא יכלו להכיל מספר כה גדול של נדבקים בבידוד בחדרי המרפאה. חלק מהנדבקים נתבקשו להישאר בתאיהם, בסיכון ממשי להדבקה של בני הזוג שלהם. בכל פעם שנתגלה נוסע נוסף שהראה תסמינים הוארך תוקף הבידוד באופן אוטומטי לכל הנוסעים בשבועיים, והם לא הורשו לצאת מהחדרים. הנוסעים קיבלו מדי-חום לחדריהם והונחו לדווח במקרה של עלייה בחום גופם.

בהמשך הותר להם לצאת לסיפון העליון לעשר דקות ביום לנשום אוויר צח, כשהם שומרים על מרחק של שני מטר אחד מהשני. התחושה הייתה קשה. נוסעים שעד לפני כמה ימים היו חבריך לארוחת הערב, שבילית איתם בתיאטרון ובמועדון הריקודים, הפכו לפתע לגורמי סיכון עבורך. צוות האונייה המשיך להגיש מזון, מצעים נקיים וגם תרופות במקרה הצורך, אך שמר על ריחוק פיזי מהנוסעים.

לאחר ימים של שהייה בלב ים מחוץ למים הטריטוריאליים של מאוריציוס, הסכימו שלטונות האי, כמחווה הומניטרית, בשיתוף עם ועד הפעולה הימי העולמי, לאפשר הורדה של החולים בעלי התסמינים הקשים והחולים המבוגרים לאי כדי שישהו בבידוד ויקבלו טיפול, אך התנאי היה שלא יוסעו לבית החולים האמריקאי באי מאוריציוס, אלא למרפאת חוף שהוקמה לצורך כך, ושהספינה לא תיכנס לשטח הנמל.

הצוותים הרפואיים בכל העולם עמדו בשלב זה אובדי עצות מול הנגיף וגיששו באפלה. הם היו בתהליך למידה של תסמיני המחלה, ומספר החולים ברחבי העולם הלך ונסק. רק מספינת Al Mare הורדו במהלך שלושה ימים 100 מתוך 230 החולים שנתגלו בה והיו במצב קשה. השאר נשארו בחדרי בידוד בספינה או בבידוד בחדריהם. המרפאה הייתה בתפוסה מרבית ולא היה מקום לחולים נוספים. השלטונות באי החליטו על העברת ציוד ותרופות מבית החולים לאונייה, ועל הרחבת שטח המרפאה. הם התבצרו בעמדתם שלא להעביר חולים לבית החולים האמריקאי באי.

קפטן לומברדיה הסתובב בסיפון הקדמי נסער. מזה 11 לילות שלא עצם עין. הוא ידע היטב שממוצע הגיל של האוכלוסייה בספינה גבוה. דיברו על "קבוצות סיכון" של אנשים בעלי מחלות רקע, וגילים מבוגרים שבהם אחוזי התמותה גבוהים יותר. הוא התקשר למזכירתו וביקש ממנה לזמן ישיבה דחופה לשעה 23:00, בנוסף לישיבה הקבועה שהתקיימה כסדרה בשעה 20:00.

צוות הפיקוד הבכיר נכנס לחדר הפיקוד הקדמי בשעה היעודה בהצדעה. אף שבילו שבועות ושעות רבות בים נהג הקפטן להזכיר להם שיש לשמור על נהלים.

לאחר 11 יום של סגר באונייה, פתח הקפטן, אני לא רואה פתרון באופק. מרפאת החוף בתפוסה מלאה אף שהובטחה לנו הרחבה מסוימת לחולים נוספים. נמסר לי שקיים באי מחסור של מטושים לבדיקה וציוד מיגון. יש לנו 100 מאושפזים, ובני משפחה דואגים מהספינה ומכל העולם שאינם חדלים להתקשר ומעמיסים על קווי הטלפון והאינטרנט. הגענו לנקודה של הכרעה. אני מחכה לתשובה ממפקד משמר החופים לגבי ההיתכנות של העברת חולים לבית החולים האמריקאי באי. אני גם נמצא בקשר עם אגף השיט הימי בארגון הבריאות העולמי. הם מודעים למצבנו אך כרגע הם מוצפים מספינות נוספות הנמצאות במצב דומה ומשוועות לסיוע.

דוקטור, מה מצב התחלואה בספינה?

אדוני, המספרים עולים, לצערי, והרוחות לוהטות. הנוסעים מבקשים לרדת מהספינה ולחזור לארצות מוצאם באופן עצמאי. אנשים מפתחים תסמינים של חרדה ותוך מספר ימים יגמר המלאי של תרופות לשינה ותרופות הרגעה.

זה מובן, אמר הקפטן. אנו עורכים בדיקה עם האיים הסמוכים, מי מהם מוכן לאפשר לנו לעגון בשטחם.

הטלפון הסלולרי רעד בכיסו ועל הקו היה קצין המכונות הראשי של הספינה. רב החובל הטיל עליו את המשימה לבדוק עם שלטונות האיים הסמוכים אפשרות של עגינה בנמל הבית שלהם. הוא קיווה בכל לבו שלפחות אחד מהאיים יגלה את האנושיות הנדרשת ויאפשר זאת. הספינה הייתה זקוקה בשלב זה למוצרי מזון, והוא הניח שיאפשרו לנוסעים לרדת ולהגיע לנמל תעופה קרוב.

מהיכרותו רבת השנים עם האזור הוא ידע שהשלטון באיי סיישל ריכוזי מאוד ונמצא בידיו של דני פור, המשמש כנשיא, כראש ממשלה וכראש המדינה. השלטון נוטה לשמרנות דתית וכמעט לא סביר שיגלה עניין בספינת תענוגות, אף שמדובר באי הנשען על תיירות. הוא קיווה שאולי ראוניון, הנחשבת למחוז בצרפת, תגלה אחווה אירופאית ותתיר לספינה לעגון בשטחה. קולו של הקצין הסגיר את תחושותיו: אין לנו אישור מהשלטונות לעגון באף אחד מהאיים.

אנדריאה התעוררה לרגע בלילה והושיטה ידה לכיוון ראשו של רוברטו, כפי שנהגה לעשות בכל פעם שהתעוררה. התחושה שהוא שם, לידה, הרגיעה אותה. התא היה חשוך לגמרי מאחר שלא היה בו חלון. היא לא הרגישה את מגע ראשו על הכר. כף ידה החליקה במורד השמיכה. עכשיו הייתה בטוחה. רוברטו לא במיטה. היא התיישבה בקפיצה על המזרן והדליקה אור. אין זכר לרוברטו, גם לא בתא השירותים הקטן. היכן הוא? הוא הרי מודע לסגר.

היא ניסתה לשחזר את הערב הקודם ונזכרה שאמר לה: אם הייתי יכול, הייתי קופץ מהספינה לים. רוברטו לא היה בטוב מאז הבידוד הכפוי. הוא לא הרבה לחייך, לא ליטף את ראשה וידיה כפי שנהג תמיד לעשות, וגם לא היה להוט לעשות איתה אהבה כמו תמיד. הוא נראה מוטרד. הם העבירו את זמנם בתא בצפייה בסרטים, במשחקים משעשעים שהמציאו בעצמם, ובשיחות על תוכניותיהם המשותפות לעתיד.

אנדי, כך נהג לכנותה, המזל שלי שאני כלוא בתא אחד איתך. זה מה שיעזור לי לשרוד את הימים האלה.

אנדריאה התלבשה במהירות והרהרה אם עליה להתקשר לדלפק הקבלה, שהיה מאויש 24 שעות ביממה ולדווח על היעלמו, או לנסות לפתור את התעלומה בעצמה. היא החליטה לנסות בעצמה כי שיערה שבשעת לילה מאוחרת לא יהיה איש צוות תורן בקומת הסיפון שלהם כמו בשעות היום, והיא תצליח לחמוק החוצה. היא פתחה את דלת החדר בזהירות וסגרה אותה בשקט. היא התקדמה לאורך המסדרון בצמוד לקיר, תוך שהיא מודעת למיקום המצלמות ומנסה לחמוק מהן.

אנדריאה עלתה במדרגות שש קומות לסיפון העליון. היא ידעה שהיא מפרה את נוהלי החירום ומסכנת גם את בן זוגה. היא דאגה לו והייתה מוכנה לקחת את הסיכון. רוברטו, היא לחשה בלבה, בבקשה הייה בטוב, בבקשה אל תעשה שטויות, אני אוהבת אותך. היא הגיעה חסרת נשימה לסיפון בקומה 12, פתחה את הדלת ויצאה החוצה. מסביב היה שומם וחשוך. אנדריאה נשמה מלוא ריאותיה את אוויר האוקיינוס. פרט לעשר דקות ביום מזה ימים רבים לא חשה את הצלילות באוויר, את הקרירות העולה מהים, את תכלת השמיים בשעות היום ואת חשכת הלילה זרוע הכוכבים, ואלה הרי היו הסיבות בעטיין הסכימה לעצור את שגרת החיים ולהצטרף לשיט. היא עצמה את עיניה לרגע וגמעה את האוויר הצח, כמו שמעשן כבד מרגיש כשהוא מדליק את הסיגריה הראשונה בסופו של צום יום כיפור. לרוברטו לא היה זכר.

היא התקרבה למעקה הסיפון העליון כשאגלי זיעה קרה ניגרים על מצחה, למרות הקור ששרר בחוץ. אנדריאה פחדה להסתכל אל מעבר למעקה. המים היו שחורים כל כך, נטולי אדווה. אני לא מאמינה שקפצת מהגובה הזה, רוברטו. עיניה נשטפו בדמעות. היא חשבה על בתם הקטנה שתגדל ללא אבא. היא איבדה לרגע את שיווי משקלה וברגע האחרון אחזה במשענת של כיסא נוח. אני חייבת להסתלק מכאן, אבל לא לפני שאתור את כל הסיפון, הזכירה לעצמה את מטרת בואה. היא החלה סובבת את הסיפון העליון לכל אורכו. הסיפון היה ענק והשתרע לאורך של 30 מטרים. אנדריאה חלפה על פני בר המשקאות, בר הגלידות, הבריכות שעל הסיפון, קיר הטיפוס בקצהו הדרומי, הגולפיטק בקצהו האחר, ועשרות כסאות מקופלים שלא נעשה בהם שימוש בשבועיים האחרונים.

אנדריאה לא ידעה את נפשה מרוב דאגה לרוברטו. היא הריצה בראשה תסריטי אימה. אולי קפץ למים וטבע, ואולי מצא את מותו כשראשו נחבט בשעת הקפיצה? אולי נטרף על ידי כריש, מאלה שהיו מצויים באוקיינוס ההודי. בבקשה רוברטו, תחזור אלי, לחשה בדמעות.

לפתע שמעה רחש מצדו הדרומי של הסיפון. היא מיהרה לשם, ומתוך האפלה שמעה את קולו של רוברטו. הוא שכב מכורבל ורועד מקור. הוא דיבר בלחש והיא בקושי יכלה להבין אותו. אנדריאה אחזה בידו. הוא הביט בה במבט מוזר, מבט נטול שובבות ושמחת חיים, שכה אפיינו אותו ושבגינם התאהבה בו.

מה קרה amore? היא שאלה.

לא יכולתי להיות שם יותר, ענה. אני לא חוזר לתא הזה.

אני מבינה, אמרה לו אנדריאה. באמת לא נוח שם, וחסר אוויר.

את לא יכולה להבין, אנדי אהובתי. זה הרבה יותר מאוויר ונוחות. אני לא יכול לשהות במקום סגור כל כך הרבה זמן. חששתי לספר לך כי פחדתי לאבד אותך, אבל אני סובל מקלאוסטרופוביה. ניסיתי. באמת שניסיתי. כל כך הרבה זמן בחדר כל כך קטן ללא חלון. אין לי במה לנחם את עצמי יותר. אין לי אפילו חלון שאוכל לדמיין את החוץ כשאני יושב לידו. אני לא מסוגל לחזור לשם.

אנדריאה נזכרה שכאשר היו מגיעים לבקר את הוריה שגרו בבית מידות, רוברטו תמיד העדיף לדלג במדרגות על פני נסיעה במעלית. היא ייחסה זאת להיותו ספורטאי. היא הכירה את התסמונת מלימודיה באוניברסיטת מילאנו. כעובדת סוציאלית הכירה פתולוגיות נפשיות והבינה ללבו. לא היה מנוס מלשתף את הצוות הרפואי במצבו של רוברטו.

אנדריאה הבטיחה לרוברטו שתטפל בכך באופן מיידי אך שעליהם לשוב לתא לפני שייתפסו. לא היה בה כעס על כך שרוברטו הסתיר ממנה את הסוד הרפואי שלו. אנשים עושים הכול כשהם מאוהבים. היא הייתה נחושה בדעתה לסייע לו ולעמוד לצדו.

הם ירדו ברגל את שש הקומות, חומקים מעין המצלמות. רוברטו אחז בידה של אנדריאה והיא הנחתה אותו אל התא. אחיזתו התהדקה כשפתחה את דלת התא והוא נבלע בתוכו אחריה. מיד כשנכנסו השתטח רוברטו על המיטה ושקע בשינה עמוקה. אנדריאה הסירה את בגדיו מעליו וניגבה אותו. בחלומו הופיעה אנדריאה מתוך יער סבוך המואר באור נגוהות של ירח מלא, לבושה בשמלה לבנה ארוכה מבד משי משתפל, בידה זר בוגונוויליות בצבע לבן, והוא כורע ברך ושואל אותה, התינשאי לי amore? אנדריאה מאירה פניה אליו וכורכת את זרועותיה סביב מותניו, ואין מאושרים מהם ביקום כולו.

קולה של המזכירה הרפואית במשרד המרפאה נשמע מנומנם כשאנדריאה התקשרה בשעת בוקר מוקדמת. אני מבקשת בדיקת רופא עבור בן זוגי, אמרה אנדריאה.

כמה חום יש לו? שאלה המזכירה.

אין לו את תסמיני הנגיף. מדובר במצב נפשי ואני מבקשת לשוחח עם רופא באופן דחוף. גבירתי, אנחנו לא מטפלים במצבים נפשיים אלא במחלות גופניות, ובראש וראשונה בחולים שנדבקו מהנגיף.

אני מבינה, אמרה אנדריאה, רק שכאן מדובר במצב נפשי שהחמיר כתוצאה מהבידוד בתאים. מתי אוכל לשוחח עם רופא. אני מבקשת שלא תקשי עלי.

אנסה להעביר לך את ד"ר ג'נטילה, ענתה המזכירה בחוסר חשק.

לבה של אנדריאה חישב להתפוצץ. אחת הסיבות שבחרה בלימודי עבודה סוציאלית הייתה האמפתיה שהייתה מסוגלת לחוש כלפי אנשים במצבי משבר. היא יצאה מכליה כשנתקלה באדישות, חוסר אכפתיות, וחוסר אמפתיה.

בוקר טוב, נשמע קולו של ד"ר ג'נטילה, רופא האונייה. במה אוכל לעזור?

בוקר טוב דוקטור, שמי אנדריאה, השיבה באיטלקית. אני ובן זוגי נמצאים בתא 6124 שהוא תא פנימי. בן זוגי נמצא בהתקף קלסטרופוביה אחרי שבועיים בתא הקטן, ומתברר שיש היסטוריה רפואית למצב שלו. אנחנו מבקשים להעביר אותנו באופן דחוף לתא עם מרפסת. אבקש ממשפחתי שיעבירו את ההפרש הכספי בימים הקרובים. הוא לא מסוגל להישאר בתא הזה עוד.

אני מבין, ענה הרופא. אני חושב שהספינה בתפוסה מלאה אך אבדוק.

אני מודה לך, ענתה אנדריאה וליטפה את פניו של רוברטו, כשהיא תוהה מדוע הוא מחייך בשנתו.

הטלפון צלצל לאחר זמן קצר. אנדריאה זיהתה מיד את קולה של מזכירתו של רופא האונייה. בהמשך לשיחתך עם ד"ר ג'נטילה, היא אמרה, בדקנו את בקשתך ולצערי כל התאים באונייה בתפוסה מלאה. אף שיותר ממאה נוסעים נדבקו והורדו מהספינה, עדיין נשארו באותם התאים בני הזוג שלהם שלא נדבקו. אולי נוכל לערוך התייעצות טלפונית עם רופא פסיכיאטר כדי שיחשוב על פתרון תרופתי? נוכל לארגן זאת באופן מיידי.

אנדריאה סירבה להצעתה בנימוס והודתה לה. היא סיימה את השיחה חנוקה מדמעות. אנדריאה ידעה עד כמה מצבים פסיכיאטריים גורמים לאדם לסבל, גם אם אין הדבר ניכר עליו. רוברטו צעיר, נמרץ ויפה תואר, ואיש לא היה חושד במה שמתחולל בנפשו.

גלגלי מוחה עמלו בקדחתנות על מציאת פתרון שיקל עליו. חייבת להימצא דרך כלשהי. לפתע נזכרה בזוג הישראלי המבוגר שישב בשולחן שלהם בארוחת הערב. היא זכרה שסיפרו שקיבלו סוויטה מהממת בקומה העשירית. בסוויטה חייב להיות עוד חדר שינה אחד לפחות, היא חשבה לעצמה, והוא בוודאי צמוד למרפסת. אם נוכל לשהות בו ירווח לרוברטו. החדר יהיה גדול יותר ותחושת הסגירות והמחנק תיעלם. אבל באיזו זכות אני יכולה לבקש זאת מהם? אני בקושי מכירה אותם. נפגשנו בארוחת הערב ביומיים הראשונים של השיט עד שהוכרז על הבידוד בתאים. הם נראו לי זוג מעניין, כאלה שמטיילים הרבה ובעלי ידע. נדמה לי שדיוויד ציין שהוא פרופסור באחת האוניברסיטאות בישראל או בארצות הברית, וגם סופר שמפרסם ספרי מסע. בארוחת הערב הוא הרבה לספר על מסעותיו באפריקה והמחקרים שערך בקרב שבטים שאיש לא מכיר.

אנדריאה זכרה את המפגש שלהם בחנות התכשיטים בשדרת החנויות בספינה בערב הראשון, ואת הערתו אליה, ותחושה של אי נוחות הציפה אותה. בכלל, איך אפשר לחדור לפרטיותם של אנשים ששילמו במיטב כספם עבור מגורים בסוויטה מפוארת? מניין צץ לי בראש רעיון כזה, סנטה בעצמה.

לאחר שבועיים של שיט באוקיינוס הלכו החשדנות והעצבנות וגברו. הנוסעים שיצאו להליכה היומית בסיפון העליון הביטו זה בזה בחשדנות רבה, וגערו במי שנראה היה שמנסה להתקרב אליהם מעבר לשני המטרים המותרים. חלק מהם בחרו להישאר בתאיהם ולא לצאת לצעדה היומית מחשש שיידבקו. בשלב זה החלו שיחות טלפון זועמות מהנוסעים לדלפק יחסי הציבור של האונייה על כך שסיימו שבועיים של בידוד בחדרים, ולדעת כל המומחים, אם לא פיתחו תסמינים הרי שהם בריאים. נוסעים אחרים איימו לתבוע את החברה על פגיעה בזכויות יסוד ועל כך שמחזיקים אותם כבני ערובה על הספינה באופן לא חוקי, מבלי לעדכן לגבי הצפוי. הם נכנסו לשגרה מעיקה רוויית מתח וגעגועים לבני המשפחה ולביתם, שהייתה מהולה בכעס על חוסר השקיפות, ובעיקר דאגה מהצפוי להם.

באחד הערבים נשמע קולו של קפטן לומברדיה במערכת הכריזה, כפי שנהג לעשות פעמיים ביום: נוסעים יקרים, אני שמח לבשר שמסתמן פתרון למצב. בעוד כשבוע נגיע לאיי קומורו, שהם המדינה היחידה עד כה אשר מתירה לנו לעגון בשטחה כמחווה של הומניות. אני מבקש מכם להתאזר בסבלנות. הודעה נוספת תגיע, כמובן, בהמשך.

הטלפון בסוויטה 1028 בקומה העשירית צלצל, ודייויד הגיח מהאמבטיה בריצה. הוא ציפה במתח מסוים לטלפון מהמוציא לאור של ספרו האחרון. אף שהיה שועל ספרים ותיק קינן במוחו החשש שספרו יידחה על ידי הוצאת הספרים.

כן ירון, מה שלומך? הוא ענה בביטחון.

סליחה על ההפרעה, זו אנדריאה.

אנדריאה? האיטלקייה היפה ממילאנו? ענה דייויד בטון מתגרה. במה זכיתי? הוא לא שכח אותה למרות השבועות של הבידוד, ותכופות תהה איך היא ובן זוגה מעבירים את הבידוד בספינה. הוא ידע שהם שוהים בתא קטנטן ובירך על גורלו ששפר ועל הסוויטה. מה שלומך principessa? פלרטט אתה, כדרכו.

אני צריכה עזרה, ענתה ללא הקדמה מיותרת. לבן זוג שלי יש קלאוסטרופוביה, והיא התפרצה לפני כמה ימים והוא מתקשה להישאר בתא שלנו, והספינה מלאה, אין עוד חדרים. אני מצטערת שאני מפריעה ועל הרעיון המטופש שלי... על החוצפה... אנחנו לא מכירים כמעט... אבל חשבתי שאולי תסכימו שנהיה בחדר שינה שפנוי אצלכם. אתה מבין, רוברטו צריך אוויר, מרפסת, לראות מרחבים, הוא לא יצליח להיות עוד שבוע בתא הזה החנוק. הכול סוגר עליו... היא פרצה בבכי אף שניסתה להישאר אסופה ברגשותיה. אני לא יודעת מה לעשות ועם מי לדבר...

דייויד נדהם מפנייתה. זה היה כל כך שונה ממה שאנדריאה שידרה. מחשבות התרוצצו בראשו. מצד אחד שמח על ההזדמנות להתקרב לבחורה היפה הזאת, ומצד שני הוא חרד לפרטיותו וגם לנוחיותו. היה לו מאוד נעים להסתובב בסוויטה המרווחת במכנסי בוקסר וללא חולצה, ולבלות שעות מול הים. יחד עם זאת, הוא הבין את המצב המורכב שאליו נקלעו בני הזוג. אחותו סבלה אף היא מקלאוסטרופוביה, והוא זכר היטב את צעקותיה כשנתקעה במעלית בערב פסח בנסיעה לפנטהאוז שלהם.

אני מבין, ענה לה. תני לי כמה דקות לבדוק ואתקשר אלייך.

אנדריאה הודתה לו בחום. לפחות הוא לא טרק לי את הטלפון בפנים, הרהרה. אולי משהו טוב יקרה. היא מיהרה לפתוח את הדלת ולהכניס לתא הקטן את מגש ארוחת הערב, וראתה את המלצר שלהם מתרחק במהירות. הם באמת מפחדים להידבק מאיתנו, והאמת שבשלב זה, גם אנחנו חוששים להידבק מהם, חשבה.

מה אמרת? למי התקשרת? למה? שאל רוברטו בכעס.

התקשרתי לדייויד כדי שיארחו אותנו בסוויטה המרווחת שלהם כדי שתרגיש טוב יותר. כבר אמרתי לך שאין באונייה תאים פנויים. עשיתי את זה בשבילך.

רוברטו לא אהב את החשיפה בפני זרים. הוא התקשה להודות בקושי שלו, בכך שהוא משווע לאוויר צח, ובעיקר למרחבים. הוא היה מוטרד מכך שחולשתו תיחשף ברבים, שכן חונך על כך שעל חולשות צריך להתגבר, ואם לא ניתן להתגבר עליהן, יש להסתירן.

אל תדאג, רוברטו. הם נראים לי אנשים טובים, ובכלל, עדיין לא קיבלנו מהם תשובה חיובית. אולי אשתו תתנגד, ואולי הוא עצמו ידחה את הרעיון לאחר מחשבה.

אתם עדיין לא כאן? נשמע קול הבריטון העולץ של דייויד מהצד השני של האפרכסת בתא 6124.

לבה של אנדריאה החסיר פעימה למשמע תשובתו ולמשמע קולו. מחשבותיה נעו במהירות משהבינה שתשובתו חיובית. היא הודתה לו וביקשה ממנו למסור תודותיה לרעייתו. היא חשבה לעצמה שזו מחווה אנושית יוצאת דופן במצב הנוכחי, ושאולי באמת מראה חיצוני אינו מלמד תמיד על פנימיותו של האדם. קל היה לטעות בדייויד ובאשתו כזוג מתנשא, בשל מעמדם הכלכלי ובשל התואר שלו.

אנדריאה הבטיחה לעדכן על מועד הגעתם. עדיין ניצבה בפניהם משוכה שהיו צריכים לעבור בדרכם לסיפון 10. האיסור החמור להסתובב באונייה עמד בעינו, ובנוסף היה עליהם להסדיר את נושא הגשת הארוחות והמצעים לסוויטה במקום לתא שלהם. אם אנשי הצוות יבחינו שאיש אינו מכניס את המגשים לתא שלהם ואינו מוציא אותם ריקים, הם מיד יתחילו לחשוד. אך בעיקר הייתה מוטלת עליהם האחריות שדייויד ואשתו לא יואשמו כמשתפי פעולה לעבֵרה בוטה על נוהלי החירום בשל טוב לִבם. אנדריאה ורוברטו שכבו ערים כל הלילה והעלו רעיונות שנפסלו בזה אחר זה. לפנות בוקר הם נרדמו חבוקים זה בזרועות זו, ללא מוצא.

הרעיון לפתרון צץ בראשה של אנדריאה במפתיע. למחרת בבוקר הרימה אנדריאה את המגש עם ארוחת הבוקר והתבוננה באיש הצוות המתרחק. היא קראה לו לשוב: Please come here היא נופפה לו בידיה, Big money for you. הבחור הצעיר ממוצא קריאולי בוודאי זקוק לכסף. בדרך כלל הם היו ממעמד חברתי נמוך והצטרפו לצוות הספינה כדי לסייע למשפחותיהם, כשהם מבלים חודשים רבים בים הרחק מיקיריהם.

אני לא מאמינה שאני עושה את זה, אמרה אנדריאה לעצמה. אני משחדת בן אדם לראשונה בחיי.

I give you 200 dollars, you don't put food here, you bring food to suite 1028, Understand? No food here!

הבחור הניד בראשו ונראה שהבין. אנדריאה העבירה לידיו את השטרות וחייכה אליו. No food here.

הוא חייך אליה בחזרה וחזר אחריה Only 1028. OK?

היא חזרה לתא והחלה בהכנות למעבר. בהיסוס-מה חייגה לחדר 1028 והודיעה: נגיע לקראת חצות. שוב תודה.

אנדריאה אחזה בידו של רוברטו והם יצאו חרישית מהתא, אוחזים בתיקי היד שלהם. מזל שלא לקחנו איתנו מטען גדול, היא חשבה. היא התפללה שהמבצע הפרטי שלהם יעבור כסדרו, ושאיש הצוות הקריאולי לא יסגיר אותם. הם הלכו צמודים לקיר המסדרון, שמשני צדדיו תאי מגורים, עד שהגיעו לגרם המדרגות והחלו לטפס רגלית את ארבע הקומות עד לסיפון 10, חרדים שמא יתקלו באיש צוות. לפי נוהלי החירום, אנשי הצוות היו ספונים בחדריהם בסיפון התחתון של הספינה, ונאסר עליהם להסתובב שלא לצורך. אנדריאה ורוברטו הביטו סביבם בחשדנות, תרים בעיניהם אחר מיקום המצלמות הקבועות. הם נשמו לרווחה כשעיניהם נתקלו בשלט המורה שהגיעו לסיפון 10, שרוב התאים בו היו סוויטות. הם צעדו במסדרון מתנשמים ומתנשפים, מנסים להסדיר את נשימתם. הדלת של אחת הדירות נפתחה ונשימתם נעתקה. אנדריאה נרגעה כשראתה את פניו של דייויד מציצים מפתח הדלת. ברוכים הבאים, הוא אמר, והם נבלעו במהירות בתוך הסוויטה.

אנדריאה ורוברטו חשו אי נוחות גדולה, כאילו הם פולשים לפרטיות של דייויד ודליה, שכמעט לא הכירו. אך כאשר הניחו את תיקי היד שלהם בפינת החדר הם נשמו לרווחה.

תרגישו בנוח, אמרה להם דליה בחביבות. בטח היה לכם קשה להסתדר בתא הצר.

אנדריאה כל כך העריכה את היחס האמפתי שלה מבלי להזכיר את המילה קלסטרופוביה.

רוברטו פסע לעבר המרפסת ונשם מלוא ריאותיו מאוויר הים. הוא כמהּ לתחושת החופש הזאת ימים רבים. המתח של השבועות האחרונים הצטבר בשרירים, בלסת, בפנים, ותחושת מחנק אפפה אותו. עכשיו המתח השתחרר בבת אחת. הוא חש בר מזל שאנדריאה והוא הצליחו לחמוק מהתא בשלום, והיה אסיר תודה לאנדריאה על היוזמה שהפגינה עבורו.

דייויד ודליה הקצו עבורם את חדר השינה הנוסף בסוויטה, הצמוד אף הוא למרפסת. דליה עשתה ככל יכולתה לתת להם תחושה של בית, והכנסת האורחים שלה הייתה מושלמת. היא פינתה עבורם את חדר הארונות ואת חדר השירותים והאמבטיה הנוספים, שהיו צמודים לחדר השינה שבו הם עתידים לשהות, והראתה לאנדריאה היכן נמצאות המגבות וכלי המיטה הנקיים. אנדריאה לא ידעה כיצד להודות לה.

דליה ליטפה את ידה בנועם. את יכולה להיות הבת שלי מבחינת הגיל, וכך הייתי רוצה שינהגו בבתי לו הייתה נמצאת במצב כזה, אמרה.

את שעות הערב העבירו הארבעה בשיחת רעים קלילה. דייויד סיפר שדליה והוא הגיעו לשיט היישר מקייפ קוד, שבה הם מתגוררים חלק מהשנה. הוא התעניין באוניברסיטה של מילאנו שבה למדו אנדריאה ורוברטו ובתוארים המוצעים שם. בני הזוג קינן מאוד אהבו את מילאנו וסיירו בחבלי ארץ שונים באיטליה בכל הזדמנות. רוברטו סיפר להם בהתלהבות שאין מקום מתאים יותר ממילאנו ללימודי אדריכלות, ועל השילוב המופלא בתוכנית הלימודים שלו, של לימודים בקמפוס עם סיורים לימודיים בשכיות החמדה האדריכליות של מילאנו: הקתדרלה של מילאנו, קסטלו ספורצסקו, טירה מופלאה מימי הביניים, לה סקאלה, בית האופרה המפואר, ופיאצה דל דואומו על שפע המבנים המעניינים המקיפים אותה.

רוברטו התמקד בלימודיו באדריכלות סביבתית ולא ידע שובע. אנדריאה נהנתה להקשיב לו, וכשנשאלה על המקצוע שבו בחרה והלימודים שלה, השיבה: בחרתי בלימודי סיעוד ועבודה סוציאלית. איך אומרים בעברית? זה סוג של ייעוד. לעזור לאנשים שנמצאים בשוליים של החברה. אלה שקשה להם, שסובלים. שאין להם מעטפת ביטחון, והמקדמים של ההגנה שלהם נמוכים.

שעת חצות. רוברטו נרדם כשבגדיו עליו. זה הלילה הראשון שהוא ישן בשקט, בלי מחשבות טורדניות. אנדריאה חלצה את נעליו מעליו ויצאה. הסלון רחב הידיים היה ריק. כנראה כולם פרשו לשנת הלילה, הרהרה. היא יצאה למרפסת לשעה קלה לפני לכתה לישון. היא מתחה את זרועותיה לצדדים ומפיה נמלטה אנחת רווחה. לו הייתי פורשת זרועותיי לצדדים בתא הקודם הייתי חוטפת מכה הגונה מהקירות, הרהרה. היא עדיין לא הבינה מאין שאבה את האומץ להתקשר לדייויד ודליה ולבקש עזרה. כמי שחרדה לפרטיותה, אנדריאה נבהלה מעצמה ולרגע חשה שוב את אי הנוחות המוכרת לה.

אוהבת את הים? קולו של דייויד נשמע לפתע מאחוריה.

היא הסתובבה וחייכה אליו. אנדריאה הייתה אסירת תודה כלפיו כפי שלא חשה לאדם אחר מאז שהיא זוכרת את עצמה. אני אוהבת מאוד את הים, ענתה לו בכנות. אני כל כך מקווה שלא נפריע לכם, שתהיה לכם פרטיות. מבטה הרצין והיא הוסיפה, הצלתם את רוברטו. לא ידעתי את הבעיה שלו עד עכשיו. פחדתי שאולי יפגע בעצמו. לבקש טובות, בדרך כלל אני לא טובה בזה. אני יותר יודעת לגעת ולעזור לאנשים.

אני מבין, ענה לה דייויד. הוא התקרב למעקה ונשען עליו בשתי ידיו, כשהוא רוכן לכיוון המים. הוא עמד קרוב אליה והיא לא יכלה שלא להתפעל מהפרופיל המרשים שלו. הוא הסיט את ראשו לכיוונה ומדד אותה בעיניו, לרגע קט היא חשה תחושה של חוסר נוחות. אנדריאה התרחקה מעט ועשתה זאת כבדרך אגב, כדי שלא לפגוע בו.

איך את עוזרת לאנשים? התעניין.

בעבודה סוציאלית, השיבה. בסוף היום שלי אני מרגישה שעשיתי משהו טוב, שהשפעתי על מישהו. אני גם שמחה שמצאתי עבודה במקצוע שלי מיד כשבאתי לארץ. חסרים הרבה עובדים סוציאליים בישראל. גם הלימודים באולפן היו טובים, עשיתי קורס מיוחד לעובדים סוציאליים, והצלחתי לקבל מילים בעברית שקשורות למקצוע שלי כדי לתקשר עם המטופלים. אני במשרד הרווחה אבל נותנת להם עבודה כעצמאית. לא רציתי להיות שכירה, כי אני רוצה לשמור לי את החופש שלי ולא להיות קשורה.

דייויד הוקסם מאישיותה הכובשת של אנדריאה ומהאנרגיות שלה. לא היה לו ספק שהיא מביאה אתה לארץ ולמקצוע משהו מרענן. המטופלים שלה בוודאי קשובים לה, ובכל מקרה זוכים במטפלת מרשימה וחדורת שליחות, חשב. הוא גם התפעל עמוקות מהמוטיבציה שלה ללמוד עברית ומהמהירות שבה רכשה את השפה. הוא אהב את השגיאות המועטות שלה בעברית ואת המבטא האיטלקי המתנגן שלה.

איפה את גרה כרגע? שאל.

כרגע אני עובדת בטבריה, שם יש לי מלא עבודה. יש לי כמה מקרים "שלי", שאני מטפלת בהם ומשקיעה בהם המון - היה קשה לי לעזוב אותם ולצאת לשיט.

דייויד הרים גבה לשמע האמירה. אנדריאה המשיכה: הרגשתי רע לצאת לחופש כי היה מסביבי מטופלים שנמצאים בסבל ורק התחלתי את הטיפול בהם. אני לא יכולה להגיד פרטים, אבל בימים האלה אני מטפלת בבחור מיוחד שמגיע מ... איך אומרים? "משפחה טובה", אחרי שנשפט והורשע בעבֵרה של הסתה ברשת. איזה משהו טיפשי שכתב. לא מבינה איך יצא כתב אישום בכלל. הוא האיש האחרון שאתה חושב שיכול להיפתח לו תיק פלילי, ועוד הרשעה! בחור כזה טוב, עם סיפור משפחה מסובך... אנדריאה עצרה בעצמה וחשבה שגם כך כבר אמרה הרבה מדי. היא שמה לב שדייויד זע באי נוחות ושהוא מביט בה בעניין. אגלי זיעה נקוו על מצחו.

הסתה ברשת? חזר על דבריה. היא הבחינה בשינוי בהבעת פניו, אך לא הייתה לה דרך להבינו. דייויד המשיך: הבחור הזה שאת מדברת עליו, הוא דתי?

אנדריאה לא הבינה את פשר ההתעניינות של דייויד במטופל שלה. מה גורם לגבר השרמנטי הזה להתעניין פתאום במטופל הזה, ואיך ידע שמדובר בבחור חרדי?

דייויד הביט ארוכות אל תוך עיניה הכחולות של אנדריאה, ובטרם הספיקה להגיב אמר לה בקול רפה, אני חושב שאת מטפלת בבן שלי, בדניאל.

אנדריאה נרתעה לאחור וניסתה להסתיר את תדהמתה. אתה? אבא של דניאל? במסגרת עבודתה נתקלה בהפתעות רבות, אך מעולם לא דמיינה את אבא של דניאל כך, ובוודאי שלא חשבה שתפגוש אותו בנסיבות כאלה. עולם מוזר, הרהרה בקול. אני צריכה זמן לחשוב. קצת קשה לי עכשיו. סליחה, דייויד. נדבר מחר. אני רוצה ללכת למיטה.

דייויד לא לחץ להמשיך את השיחה. הם בירכו זה את זו בליל מנוחה, ואנדריאה השתחלה בזהירות למיטה המרווחת שבסוויטה כדי לא להעיר את רוברטו. בלילה ההוא נדדה שנתה. היא לא יכלה שלא לחשוב על דניאל בעל הנפש הרגישה והמורכבת, שמאז תחילת היכרותם לא הפסיק להפתיע אותה באינטליגנציה הגבוהה שלו, בידע העולם, בהיסטוריה המשפחתית המורכבת, ובאישיות המיוחדת שלו. הקשר בין אנדריאה ודניאל היה יוצא דופן, ודניאל מצא בה אוזן קשבת לסערות המתרחשות בלִבו פנימה, וראה בה מטפלת בעלת הבנה עמוקה למצוקותיו המורכבות.

היא שכבה ערה במשך זמן רב. היא חשה בלבול, מלווה בתחושה פנימית מוזרה, ותהתה מה מצופה ממנה לעשות בנסיבות אלו. מחד, היא לא יכלה לסגת לאחור לאחר ההתקף שחווה רוברטו, וכל יציאה מהסוויטה היוותה סכנה עבור שניהם, סכנה להידבקות ממשית בנגיף, ואישום בעבֵרה חמורה על התקנות לשעת חירום באונייה. מאידך, היה לה ברור כשמש שלא תעזוב את הטיפול בדניאל. היא מחוייבת לו וקשורה אליו עד מאוד בקשר טיפולי הדוק. עד מהרה נפלה עליה תרדמה עמוקה, תוך שהיא נזכרת בדניאל ובמסע המשותף שלהם, ובכמה הדברים מורכבים לפעמים.

דניאל הגיע באיחור של 20 דקות למפגש הראשון שלהם ונכנס למשרדה מתנשף. מצטער, ירדתי שתי תחנות אחרי התחנה שלכם כי נהג האוטובוס הטעה אותי. את אנדריאה, הוא שאל?

היא התבוננה בבחור שעמד לפניה. הבחור בעל החזות החרדית לבש כותונת לבנה, ואנדריאה הבחינה שהצווארון שלה היה דהוי ובעל גוון אפרפר, וניכר שעבר כביסות רבות ולא טופל בקפידה. מעל החולצה לבש ז'קט שחור וניתן היה להבחין בכתמים של מזון עליו. מכנסיו היו שחורים וגדולים ממידתו. אתה מוזמן לשבת, אמרה לו אנדריאה. אני מבינה שאתה דניאל.

כן. ענה לה בחיוך מבויש.

אנדריאה למדה בקפידה את פרטי הרקע של דניאל, את פרטי המשפט והמסמכים הנלווים, כפי שנהגה לעשות לפני פגישה עם כל מטופל חדש. לכל אחד מהם היה את הסיפור שלו. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו. הרושם הראשון של אנדריאה מדניאל היה של חוסר אונים ובלבול. היה ברור לה למן ההתחלה שמדובר בבחור שעבר טלטלה גדולה ונמצא בסערה נפשית וזקוק לסדר וגבולות חדשים. לא היה לה מושג עדיין מה גרם לבחור המגיע ממשפחה נורמטיבית לאמץ דפוס התנהגות שהביא להרשעה.

היא אפשרה לדניאל לשאול אותה שאלות מאחר וחשה בחשדנות מצדו, והכירה היטב בחשיבות התהליך של יצירת אמון בין מטפל ומטופל, המהווה בסיס לכל טיפול.

את קצינת המבחן שלי? שאל אותה, והיא קראה את חוסר הבטחון בעיניו. את יכולה להסביר לי מה זה אומר? אני פשוט לא מגיע מהעולם הזה, אמר לה באותו חיוך מבויש, שהיא זיהתה בכל פעם שהגיעו לשוחח בהמשך על ה"נפילה" שלו ועל הרישום הפלילי. דניאל סקר אותה ואמר לה, וואי, אני מקווה שלא תכעסי על מה שאני אומר, אבל את נראית קצת כמו תל-אביבית קלאסית.

הוא העלה חיוך על שפתיה. אי אפשר היה שלא לחבב אותו. היה משהו תמים באופן הדיבור שלו שלא הסתדר לאנדריאה עם ההאשמה החמורה שבעטיה הועמד לדין.

את גרה באזור?

אני גרה במושב ליד טבריה, ענתה לו. עליתי מאיטליה. אני נשואה ויש לי ילדה קטנה.

וואי, אמר שוב בקול. איפה את ואיפה אני. את בטח אפילו יותר צעירה ממני.

היא ידעה שדניאל בן 35, אך נראה צעיר מכפי גילו. היה לו דיבור מתלהב לעתים, ולעתים שקע במחשבות והתכנס בתוך עצמו. לפי הפרטים במחשב היא ראתה שהוא מתגורר בשכונה חרדית בטבריה, שהוא רווק ומתגורר בגפו. הוא סיפר לה שעבר תהליך של חזרה בתשובה כמה שנים קודם לכן, והיא הבחינה שבאופן מסוים החזות החרדית שאימץ לעצמו עדיין נראתה עליו כתחפושת. דניאל נראה לה בודד וזקוק למישהו לדבר אתו. היא הייתה בטוחה שהסיפור שלו אינו פשוט ובלבה חשה רצון עז לסייע לו.

אחד העקרונות שלמדה בבית הספר לעבודה סוציאלית הוא שאסור למטפל להיות שיפוטי כלפי המטופל שלו. בשביל זה קיימת מערכת המשפט. תפקידו של עובד סוציאלי הוא להבין את עולמו הפנימי של המטופל, להכיר אותו לעומק, להבין מה מניע אותו, ולנסות במידת האפשר לשנות דפוסי חשיבה והתנהלות.

כבר במפגש הראשון היה ברור לאנדריאה שדניאל אינו בעל אישיות עבריינית בשום קנה מידה, ושהוא הסתבך עם החוק בגלל בעיות רגשיות הקשורות למציאות חייו או לאישיותו. עוד בזמן שקראה את המסמכים טרם פגישתם, היא תמהה על עצם הגשת כתב האישום. היה לה ברור למן המפגש הראשון שדניאל פגוע רגשית, וזה מקור ההתנהגות שהגיעה לכדי הסתבכות.

במהלך הפגישות דניאל שיתף אותה בקשיים שלו, ובתסכול הרב שחש כי אינו מממש את עצמו. הוא סיפר על גירושי הוריו בהיותו ילד, על כך שאביו סופר ידוע שכיום אינו מתגורר בארץ. אנדריאה תהתה מטון הדיבור שלו אם העריץ את אביו, או שמא פחד ממנו. היא העריכה שמדובר בשילוב של שני הדברים.

מהחוויות שהעלה מהעבר אנדריאה הבינה שיש לדניאל קשר מיוחד עם אִמו והוא רואה בה כתובת תומכת ומובנת מאליה. היא שמה לב שהמעיט לשתף בחוויותיו מהעבר עם אביו, ואנדריאה שאלה את עצמה אם היו לו כאלה. בכל מקרה אין סיכוי שיבין, חזר ואמר לה במקרים שונים. לא מחנכים אנשים מבוגרים. דניאל הצטייר לה בעיקר כאדם בודד, שלא מצא את דרכו והיה אבוד בעולם. אבוד וחסר דרך ומשמעות לחייו.

המפגשים ביניהם ארכו תקופה ארוכה, שבמהלכה דניאל עשה כברת דרך בהכרת עצמו, ואנדריאה קיוותה שלמד את הלקח מהמקרה המצער. היא העריכה את העמידה שלו על האמת שלו. בזכות הקשר המיוחד שנרקם ביניהם והמודעות העצמית הגבוהה של דניאל היא האמינה שדברים ישתנו אצלו, רק שיש לו עדיין דרך להגיע למקום של שחרור הכעס העצור בו.

אנדריאה הזכירה לעצמה שוב ושוב את העיקרון הטיפולי – להיות אמפתי למטופל אך להיזהר מיצירת הזדהות עם מניעיו ומקשר רגשי עמוק, מה שעלול לחבל בטיפול ועומד בסתירה לאתיקה המקצועית. בסוף היום את חוזרת לביתך ולילדה שלך. תשכחי ממנו עד למפגש הבא, הזכירה לעצמה, אך לא תמיד יכלה לעמוד בכך. היא שבה אליו במחשבותיה בזמן שהכינה ארוחת ערב לבתה, ובזמן שתלתה את הכביסה בשעות אחר הצהריים בחצר ביתה. משהו בו חדר לעומקי נשמתה.

באחד מהמפגשים היה רגע של שתיקה לקראת סופו. דניאל השפיל את ראשו והתכנס בעצמו. אתה רוצה לשתף אותי במה עובר עליך עכשיו? ניסתה את הדרך אל לִבו.

אני חושב על איך הגעתי למצב המדורדר הזה, ועל המחיר ששילמתי מבלי להשיג את המטרה.

מטרה? על איזו מטרה אתה מדבר? שוב עלה אותו החיוך המבויש על שפתיו, שגרם לה לזהות את הילד שבו למרות גילו.

להיות מישהו, ענה לה. שיכירו אותי.

אנדריאה נזכרה בניצוץ שעלה לרגע בעיניו כשתיאר בתחילת הפגישה הראשונה את אביו שהיה סופר מפורסם ומרצה באקדמיה, וניסתה לקשור בין הדברים. חשוב לך שכולם יכירו אותך? שאלה. דניאל הנהן בראשו. ומה שגרם לך לכתוב את הדברים האלה, סיכמה, זה היה בגלל שרצית להתפרסם? הוא הנהן בראשו שוב והיא שוב ראתה את אותו החיוך הנבוך בזווית פיו. ועכשיו מה אתה חושב, שהמחיר ששילמת היה שווה את מה שעשית?

לצערי לא, השיב בעצב. מה יצא לי מכל זה? אפילו לא האמנתי במה שכתבתי. הקצנתי בפוסטים שהעליתי רק כדי שמישהו יתייחס אלי, וידעתי שזו הדרך שלי להשיג את המטרה. בסופו של דבר יצאתי קירח מכאן ומכאן.

דניאל היה מתוסכל מהעובדה שהפוסטים שהעלה לא קיבלו תפוצה רחבה. אנדריאה הבינה את התסכול שלו וקיוותה שביום מן הימים יתעל את כישרונותיו למקום אחר, בונה ומתגמל, ושבמקביל לטיפול גם ילמד את הלקח מהתהליך כולו. אצל אדם כמוהו חולפות לפעמים שנים עד שהוא מצליח למצוא את עצמו בעולם הזה, ויש מהמורות לא פשוטות שעליו לעבור בדרך.

דניאל היה מאוד שיפוטי כלפי עצמו, ואנדריאה ציינה לעצמה שרק מי שגדל בסביבה שיפוטית יכול להיות כה שיפוטי ולא סלחן כלפי עצמו. לפנינו דרך ארוכה, הרהרה, למרות שהיה ברור לה היטב שמשך הטיפול בשירות הציבורי קצוב מראש מטעמים תקציביים ועומס תיקים על המערכת. הוא מורכב ורב ממדי, ציינה לעצמה, ובעיקר נראה בודד, אך ברור שלא כתב את הדברים שבגללם נעצר ונשפט מתוך כוונה להסית. מי בכלל עוקב אחרי בפייסבוק, הוא אמר לה. את מי אני מעניין?

בהערכת האישיות שביצעה נמצאה אצלו יכולת לאמפתיה ולהזדהות עם הזולת. דניאל התגלה לה כבעל לב זהב, תורם בסתר. היה ברור לאנדריאה שהבסיס הערכי השתבש אצלו בשעת העלאת הפוסטים, ומה שהובילו אותו היו הכעס והתסכול שהצטברו אצלו במשך השנים על חוסר המימוש העצמי שלו, והיא הרשתה לעצמה להניח שאולי גם משהו לא פתור שקשור לאביו. התסכול רב השנים פרץ דרכו כמו לבּה גועשת ולא הותיר מקום לשיקול דעת, שנדחק לקרן זווית. כל זה לא הותיר לו ברירה. לאנדריאה היה ברור שמילותיו פרצו לעולם כמוגלה מפצע פתוח.

הבוקר עלה על הספינה Al Mare, ורב החובל שלח עדכון במערכת הכריזה, כמדי יום: נוסעים יקרים, אף שהובטח לנו שנוכל לרדת מהספינה בתוך שבוע, הפינוי מתעכב קצת ונדרשים שלושה ימים נוספים כדי לעשות את כל ההכנות הדרושות לירידה לחוף. לצערי מספר הנדבקים עלה בשבוע האחרון ל-269, ובהתייעצות עם גורמי בריאות בינלאומיים בענף השיט הוחלט על כיבוי המערכת של מיזוג האוויר בתאים עד להודעה חדשה, שכן ממצאים חדשים מעידים על הדבקה פוטנציאלית דרך מערכת זו. אנחנו עומדים בקשר רציף עם החולים המאושפזים בבית החולים על החוף בפור לואי - מצבם משתפר. כמובן אעדכן על סדר הירידה אל החוף באיי קומורו. בהמשך היום נחלק לכם בתאים שי אישי מהנהלת החברה – קופון על סך 500$ לכל נוסע להפלגה עתידית ללא הגבלת זמן. בריאות לכולם.

רוברטו התעורר לפני אנדריאה ויצא למרפסת הצמודה לחדר השינה שלהם. הוא העריץ את אנדריאה על התעוזה שגילתה, בכך שלא היססה לפנות לאנשים זרים בבקשת עזרה בנושא כה אינטימי, ועל ההבנה שגילתה כלפיו. היא בחורה מיוחדת, חשב, ואני בר מזל. בזכותה חזרתי לנשום.

השולחן בפינת האוכל בסוויטה היה ערוך לארבעה, ואנדריאה שמחה שאיש הצוות הקריאולי ממלא את חלקו בהסכם והניח בפתח ארוחת בוקר לכולם. לפחות לא נגזול מהאוכל שלהם, הרהרה. הם התיישבו לשולחן המרווח ולרגע קט נפגשו מבטיהם של אנדריאה ושל דייויד. התדהמה שהיכתה בה אמש משגילתה שדייויד הוא אביו של דניאל שככה במעט, אולם היא עדיין חשה מבוכה ובלבול גדול מולו. כמטפלת, היא הבינה שיתכן שכילד כנראה חווה חסך שהשפיע על הצורך שלו בתשומת לב, אולי עד כדי תשומת לב שלילית. היא ראתה עד כמה בתה קשורה לאביה, ואת עיניה התרות אחריו כשהוא נעלם משדה הראייה שלה, וצר היה לה שדניאל לא חווה זאת, גם אם לא ביטא זאת במילים.

כאישה, היא חשה הזדהות עם אִמו של דניאל, טלי, מבלי שהכירה אותה. היא הצליחה להבין ממנו שאִמו מסורה לו עד מאוד וכנראה לוקחת על עצמה תפקיד כפול. אנדריאה החליטה לדבוק בעיקרון הטיפולי, שמתייחס לקביעות בזמן ובמקום כמסגרת טיפולית. היה ברור לה שזה לא הזמן ולא המקום המתאים. כמה טוב שיש עקרונות מנחים לטיפול, חשבה. מעולם לא חשבתי שאזדקק להם עד כדי כך.

בימים הבאים נמנעו אנדריאה ודייויד משיחות אישיות. נדמה היה לאנדריאה שגם דייויד העדיף זאת. הם שיחקו בקלפים וגם במשחקי דמיון שהמציאו. דייויד התגלה כאיש שיחה מרתק בעל חוש הומור, וברגעים שאנדריאה הצליחה לנטרל את מחשבותיה ולא לראות את תמונתו של דניאל אל מול עיניה, היא אף הצליחה ליהנות בחברתו. הם בילו זמן רב במרפסת הסוויטה, ואנדריאה לא הפסיקה לחוש אסירות תודה עד אין קץ לדייויד ולדליה על הכנסת האורחים שלהם ועל נדיבותם.

תהליך עזיבת הספינה היה מסובך לוגיסטית ונפשית. תחילה הורדו מהספינה אלה המשתייכים לקבוצות סיכון בשל גילם או מצב בריאותם. לאחר מכן הורדו הנוסעים שחצו את גיל 70 ובהמשך הורדו שאר הנוסעים. כף רגלו של דייויד דרכה על היבשה לראשונה מזה שלושה וחצי שבועות, ולקח לו מספר רגעים להחזיר לעצמו את שיווי המשקל לאחר שמוחו התרגל לתנודות הספינה. הנוסעים הוסעו לנמל התעופה הקרוב כדי לחזור משם לארצות מוצאם. הקבוצה הישראלית נפגשה לראשונה מאז הבידוד, אך השמחה הייתה מהולה בעצב, שכן שישה מתוך הנוסעים הישראלים עדיין נדרשו להישאר בבית החולים בפור לואי להמשך טיפול, ואילו החלק הארי של הישראלים המאושפזים, 24 במספר, אלה שהחלימו, יוטסו מבית החולים לשדה התעופה באיי קומורו ויתאחדו עם בני זוגם ועם הקבוצה.

השהות הממושכת בתאים והסגירות הנפשית בעקבותיה לא היטיבו עם הנוסעים, מרביתם בני הגיל השלישי. הם נראו תשושים, כבויים משהו, וחיוורים מחסך באור יום. איש מהם לא הרבה בדיבור אף שלא נפגשו זמן רב. הבידוד הכפוי גרם להם להתכנסות בתוך עצמם, ואפילו התסכול על הכסף הרב שהושקע בטיול פינה את מקומו להשלמה עם המציאות ובעיקר לרצון להשאיר את כל הסאגה הזאת מאחוריהם ולחזור לארץ, לשגרת חייהם.

דייויד תר בעיניו אחר לוח הטיסות האלקטרוני, והבין שהטיסה לתל אביב יוצאת מאוחר יותר מהטיסה למילאנו. הוא תר בעיניו אחרי אנדריאה, וזיהה אותה ממש כשעמדה להיכנס למסלול הבידוק של אליטליה. הוא התקרב לעברה בזמן שהייתה עסוקה ברכיסת המזוודה והושיט לה את ידו ללחיצה. להתראות אנדריאה. שמחתי להכיר.

אנדריאה הודתה לו בחיוך חם על הנדיבות שלו ושל רעייתו כלפיהם. הוא לא הזכיר את דניאל ולו במילה אחת, אך היא זיהתה במבטו הכרת תודה. או שכך היה נדמה לה.

הנוסעים נחתו בשלום בנמל התעופה בן גוריון. הם לא נדרשו בבידוד מאחר שאיי האוקיינוס ההודי לא נכללו בארצות המחייבות זאת. כמה ימים אחריהם הוטסו לארץ בטיסה מיוחדת הישראלים שנותרו בבית החולים בפור לואי, והוסעו על ידי צוותים ממוגנים ישירות למחלקת הקורונה הייעודית שהוקמה בבית החולים שיבא. הנוסעים לא הורשו לפגוש את משפחותיהם, ולמרות זאת היו מאושרים על חזרתם לארץ.