מהקיבוץ אל הרמב”ם

אמונתו הייחודית של אברהם אבינו אברהם אבינו צץ ככוכב שביט על במת ההיסטוריה עם נבואתו הראשונה, שהינה בעלת אופי היסטורי. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך...ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, א). זהו מעבר מדרך השם הפרטית, שבה מלמד הנביא מספר מצומצם של תלמידים, לדרך המיועדת להמון גויים. זהו מהלך שיתחיל ביצירת עם חדש ההולך בדרך זו, ומחנך אליה את האנושות כולה. אברהם אבינו הינו הנביא הראשון שניסח שיטה מחשבתית שלמה של עקרונות הדרך המונותאיסטית, שחלקן התקבלו בנבואה. הוא גם הבין את הצורך בתוכנית חינוכית מקיפה, שתקדם את האנושות במהלך ההיסטוריה, להכרה באל יחיד שברא את העולם בחכמה הרמונית הנשקפת מתוך עולם הטבע, ובאמת המוסרית המשקפת את רצונו. התנאי ליעוד זה שמודגש בחזונו של אברהם הוא החרות האנושית ורוממות רוח האדם שהתרבות האלילית דכאה והנמיכה. אברהם אבינו היה בן שבעים וחמש שנים כאשר יצא מחרן לארץ כנען. התורה אינה מספרת לנו הרבה על קורותיו עד גיל זה. חז"ל מתארים את התפתחותו של אברהם מילדות במדרשים שונים, שחשיבותם הגדולה היא בכך, שהם מתארים את היסודות הראשוניים שלדעת חז"ל, הדרך היהודית נשענת עליהם. במדרשים אלו מתואר אברהם כחוקר טבע המסתכל בגרמי השמים, ומתוך הסתכלותו זו הוא מגיע להכרה במציאות אלוהים אחד, המנהיג את הטבע כולו בהרמוניה מושלמת. הרמב"ם מתאר זאת בצורה נפלאה בתחילת מסכת עבודה זרה, בהתבססו על המדרשים. הוא כותב: "וכיוון שנגמל איתן זה (אברהם) התחיל לשוטט בדעתו ולהסתכל בעולם, עד שהשיג דרך האמת מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד". דרך האמת, על פי חז"ל, ראוי שתישען על בחינת המציאות, שהיא ביטוי לחוקיות שברצון הבורא. אין זה ראוי לקבוע קודם מערכת דעות, ואחר כך לעוות את הבנת המציאות כך שתתאים לדעותיהם ותאשר אותם. הרמב"ם מבטא עיקרון חשוב זה ומבקר את הדרך השקרית והמניפולטיבית של חכמי הדתות האחרות: "...כל המדברים הראשונים מן היוונים המתנצרים ומן הישמעאלים, לא נמשכו אחר הנראה מעניין המציאות בהנחות היסוד שלהם, אבל הסתכלו איך ראוי להיות המציאות, כדי שתהיה ממנה ראיה על אמיתת דעותיהם...וכלל אומר לך...אין המציאות נמשכת אחר הדעות, אבל ראוי שהדעות האמתיות תמשכנה אחר המציאות (מ"נ, א, עא). חזונו של אברהם אבינו היה, שלעתיד לבוא ישכילו בני האדם להבין את אחדותו של אלוהים ואת אחדות התבטאותו במציאות שהיא שמו, הכוללת את המוסר האלוהי. כמו שייעד הנביא זכריה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". מדרשים שונים מתארים את אברהם אבינו כמהפכן אמיץ לב, הנלחם בעבודה הזרה, ומְסכן בטענותיו ההגיוניות, את התרבות האלילית שבה גדל. מדרשים אחרים מתארים את מאבקו כנגד נמרוד המלך הרשע, שיזם את בניית מגדל בבל וחשב לשבת בראשו. מדרשים אלו באים להדגיש את ייחודה של דרכו של אברהם אבינו מייסד היהדות– כניגוד לדרך האלילית. הם מדגישים את ייחודו וגבורתו של אברהם העברי, שהעז לעמוד מהעבר האחר כנגד החברה האלילית כולה. אברהם אבינו גדל בתרבות האלילית ושלל את אמונותיהם ומנהגיהם. אברהם טען שהעולם נברא על ידי שכל אלוהי מושלם, והוא המנהיג את גרמי השמים, ומשפיע דרכם על המציאות הטבעית שפועלת באופן הרמוני מופלא. אנשי תקופתו שללו דעותיו אלו, ומספרים שהמלך כלא את אברהם ואחר כך היגלה אותו, כי חשש מהשפעתו על הציבור. הם לא מזכירים כלל את הכתוב בתורה כיצד התנבא אברהם וביטל דעותיהם. כותב הרמב"ם :"ואין ספק אצלי שהוא כאשר חלק על כולם, היו הם מקללים אותו ומבזים אותו, וכאשר סבל כך בעבור פרסום השם יתברך, וכך ראוי לעשות לכבודו, נאמר לו (בנבואה) ואברכה מברכך ומקללך אאור " (מ"נ, ג, כט). ועניין הברכה הזו והשפעתו של אברהם אבינו גלויים היום, כאשר רוב העולם זנח את עבודת הצלמים וגרמי השמים. לשם הבנת החידוש וההשלכות השונות שבדרכו של אברהם אבינו, צריך להבין את המאפיינים של העבודה הזרה ואת הבעיות שהיא יוצרת. צריך להבין שהבעיה אינה מספרית, כלומר של ריבוי אלים לעומת אל אחד, אלא בהשלכות העקרוניות של ריבוי כוחות נפרדים, ובמאפיינים של המיתולוגיה והתרבות האלילית. ואפרט כמה מאפיינים ובעיות. 1) תכונותיו של האליל הן הקרנת האדם את עצמו על אותו כוח בטבע שאותו האליל מייצג. כאשר אדם סוגד לאליל כזה, האופק שאליו הוא שואף הינו הוא עצמו. מצב זה חוסם כל חיפוש ממשי של אמת. האדם מקרין עצמו על המציאות ובסופו של דבר מגלה המיתולוגיה האלילית אך ורק את אופייה הכוחני של האנושות. ריבוי האלים מבטא כוחות שונים בטבע, כוחות שאינם נמצאים באחדות אלא מתנגשים ורבים זה עם זה. הסתכלות זו על הטבע אינה מאפשרת חוקיות אחת, ולכן סותרת את הנחת האחדות שהיא היסוד של המדע המודרני. האלילות אינה מאפשרת גם את לימוד מציאות האלוהים מתוך חקירת עולם הטבע. באופן דומה, התרבות האלילית אינה מצמיחה רוח מוסרית היונקת מתפיסה מוסרית אחדותית. לכל אל יש דרך משלו בהשפעה על המציאות, והבנה משלו איך לנהל את החיים האנושיים על פני האדמה. דרכם של האלים נשענת לא פעם על הפוליטיקה הכוחנית במשכן האלים, שאיפותיהם לא פעם נוגדות ומתנגשות זו עם זו ואינן שואפות לחוקיות מוסרית. המיתולוגיה האלילית מבליטה את יחסי הכוחות, שחלקם מלאי שחיתות ורשע כאשר כל אל מנסה לקדם את שאיפותיו הפרטיות ולא פעם בשימוש באמצעים לא מוסריים. מיתולוגיה זו משקפת את הרוח האנושית הנמוכה שיצרה אותה. אנושות שחיה את המיתולוגיה האלילית, המשקפת את היחסים הכוחניים השוררים בין בני האדם בצורה הגרועה ביותר, אינה יכולה לשאוף לתיקון מוסרי ולעלות מדרגה. במנטליות העבודה הזרה, כל אל, כל כוח מכוחות הטבע, וכן מערך שלם של שדים מאיים על האדם. מנטליות זו כללה גם אמונה בכוחות כישוף, קסם, פנטזיות שונות הרחוקות מהמציאות, והרבה אמונות טפלות. מנטליות כזו, שהייתה קיימת גם בדתות שונות, מייצרת אדם חרד המתקשה לפתח אישיות עצמאית ייחודית, מתקשה לעמוד על זכויותיו ונוח לשליטה על ידי רודנים ודתות. אברהם אבינו היה הראשון שהבין בצורה עמוקה בעיות אלה של תרבות העבודה הזרה, והבין כיצד היא מביאה לדיכוי האדם וצמצום צלם האלוהים שבו. מתוך אהבת האלוהים שלו, הוא הציב חזון של רוממות הרוח האנושית וחרות האדם. יחסיו של אברהם עם אותו אל יחיד ונשגב, כפי שמשתקף מהכתוב בתורה ומהמדרשים, הינם של אהבה ללא גבול. זו היא אהבה בוגרת של אדם אוטונומי העומד זקוף מול האלוהים. זוהי אהבה שאין בה מקום ליחסי כוחות, ותיתכן על דרך האמת, רק אם האדם תופס עצמו כבעל חרות. תפיסתו את עבודת השם כללה גם את תיקון המידות, כדי לפתח אישיות מאוזנת ויציבה הנובעת מהידבקות במידותיו של השם יתברך. הרמב"ם כותב בהלכות דעות: "ולפי שהמידות האלו שנקרא בהם היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבים ללכת בה, נקראת דרך זו דרך השם, והיא הדרך שלימדה אברהם לבניו..."(פרק א, יג). כאמור יחסו אל אלוהים אינו יחס של ניצול ורצון לתבוע הגשמת רצונותיו האישיים. אנו לא מוצאים את אברהם מתפלל ומתחנן לאלוהים שיזכהו באיזשהו עניין, אפילו לא בבן. (בבראשית ט'ו, ב' - ג' אברהם לא מתחנן, אלא שואל לגבי זרעו שכבר הובטח לו). כאשר מבשרים לו בנבואה על הולדת יצחק, הוא מופתע וצוחק, שכן אינו מעלה כלל בדעתו שיעשה נס בשבילו.