מה אני באמת רוצה

פרק 1 פחדים נפוצים בעת קבלת החלטות

החיים מציבים בפנינו אין־ספור החלטות שיש לקבל. המכריעות שבהן — היכן ללמוד, עם מי להתחתן, באיזו קריירה לבחור והיכן לגור — ישפיעו על מסלול חיינו. אבל ישנן גם החלטות שהן פחות ברומו של עולם — איך לנצל את שעות הפנאי שלנו, מה ללבוש לראיון עבודה, את מי להזמין לסעודת שבת ומה להכין לארוחת ערב. כל החלטה עלולה להפוך לחוויה לא נעימה אם נטיל ספק בדרך שעשינו עד למסקנות. כמה טוב היה אילו יכולנו לסמוך על עצמנו שנקבל החלטות טובות, הלא כן?

לפני שנברר איך להגיע למצב בו נסמוך על עצמנו בזיהוי הגורמים התורמים לקבלת החלטות טובות באופן מושכל, נבחן כמה מהפחדים הנפוצים ביותר העלולים לצוץ במהלך ההכרעה. נבדוק כיצד לעיתים קרובות בכוחם של פחדים אלה להסיט אותנו מקבלת ההחלטות הטובות ביותר עבורנו. כאשר החלטותינו מתקבלות מתוך פחד, קשה הרבה יותר לקחת עליהן אחריות — במיוחד אם התוצאה אינה זו שקיווינו לה. אנו עלולים לחוות טינה, תסכול ואפילו כעס לנוכח מצב שמעולם לא רצינו בו באמת והגענו אליו רק משום שהפחד הניע אותנו, במקום ללכת בעקבות תחושה אינטואיטיבית המשקפת את רצוננו האמיתי. כתוצאה מכך, הכעס שמתגלה בנו — כלפינו או כלפי אחרים — פוגע ביכולתנו להתחבר ממקום פנימי להחלטות שקיבלנו ולהתקדם מהן הלאה בתחושה חיובית ובריאה.

כאשר ניצבות מולנו אפשרויות שונות, מתווספים להן פחדים עמוקים וכלליים יותר, העלולים על־פי רוב להפריע לנו לקבל החלטות טובות. פחדים אלה יכולים לבוא לידי ביטוי בדרכים רבות בצמתים שונים בחיים. בפרק זה נסקור אחדים מהנפוצים שבהם.

פחדים הנוגעים לדימוי העצמי שלנו 

לכל אחד מאיתנו יש נרטיב עצמי — הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ומבינים את הסיפור האישי שלנו. על בסיס נרטיב זה אנו יכולים להגדיר מרחב אפשרויות, שבגבולותיו החלטותינו מתקבלות. 

» צופיה: הישגיות־יתר

צופיה, סטודנטית לרפואה, הייתה הישגית מאוד. היא תמיד דחפה את עצמה עד לקצה יכולותיה, וכתוצאה מכך אורח החיים האינטנסיבי שניהלה היה עמוס ולחוץ. כשהחלה לצאת לדייטים, הבחורים שפגשה היו ברובם בעלי אופי דומה. כאשר חברה טובה הציעה לה את הלל, היא נדהמה ואף נעלבה: אומנם הוא היה ידוע כבחור מקסים, אך עבד כמחנך כיתה ה'. צופיה אפילו לא יכלה לדמיין מערכת יחסים עם אדם שהיא מיהרה להניח שאינו בעל שאיפות מקצועיות רבות ורצון להתקדם בחיים. "ברור לי שאני מתכוונת להתחתן עם אינטלקטואל רציני. התכונה הזאת פשוט מגדירה מי אני", היא חשבה לעצמה. "הזוי בכלל להעלות על הדעת שהלל יכול להתאים לי".

התפיסות המוקדמות שלנו על עצמנו ממלאות תפקיד בקביעת גבולות הגִזרה של האפשרויות שאנו מוכנים לשקול.

"ברור שאדם כמוני, ציוני נלהב, חייב להתגייס לפרויקט לאומי ולהתיישב בנגב כדי לבסס את האחיזה והמשילות שלנו שם..."

"נועדתי למלא תפקיד בכיר..."

"אני תמיד יודע מה אני רוצה. אם אני עדיין לא בטוח לגביה, למרות שאנחנו יוצאים כבר כמה חודשים, כנראה היא לא האחת..."

"אני אדם חזק ועצמאי. אין מצב שטיפול יכול לעזור לי".

אבל האם טרחנו לעצור רגע ולחשוב —

האם אני בכלל רוצה לגור בנגב?

האם אני רוצה לעסוק במקצוע הזה?

האם אני רוצה באמת לסיים את הקשר?

האם אני אכן רוצה להתמודד עם הקשיים האלה לגמרי לבדי?

מי קובע מה ראוי או אינו ראוי עבורנו? האם לא הגיוני יותר לקבל החלטה בעצמנו, לפי מה שנכון עבורנו כרגע, במקום להיות כבולים להגדרה שנתנו לעצמנו לפני שנה שנתיים, או אפילו בשבוע שעבר? האם לא מוטב להשאיר מקום למה שעמוק בלב אנו מרגישים שתואם את צרכינו ורצונותינו כאן ועכשיו, גם אם זה אינו משתלב במאה אחוז עם הדימוי העצמי שבנינו לעצמנו?

» נתנאל: ציוני נלהב

עוד כשלמד בתיכון באמריקה נתנאל ידע שהוא רוצה לעלות ארצה. כשהגיע הזמן להחליט באיזו ישיבה ללמוד, הוא בחר דווקא בישיבת הסדר. מקובל מאוד שרבים מגיעים מחו"ל לישיבה ללמוד בה שנה־שנתיים בתוכנית המיועדת ל"חוצניקים". אחר כך יש כאלה שעולים ארצה ומצטרפים למסגרת הלימודים הרגילה של הישראלים, וכך עשה גם נתנאל. אחרי העלייה והגיוס לצה"ל עם חבריו ההסדרניקים, נתנאל התלבט אם לסיים את השירות בתום שבעה־עשר חודשים, כמתוכנן, או לצאת לקורס קצינים המחייב שירות נוסף בקבע. כאמור, עוד מגיל צעיר מאוד נתנאל היה ציוני נלהב שרצה לשרת את המולדת היקרה. הוא האמין בחשיבות הנתינה והתרומה בכל דרך שתתאפשר. הוא אפילו הצליח לשכנע כמה מחבריו שהתלבטו גם הם, לעלות ארצה ולהתגייס לצה"ל. לאור כל זאת, האם לא ברור שהבחירה היחידה הנכונה עבורו היא לצאת לקצונה?

בשיחה עם נתנאל התברר כי למרות שחשב שהמשך השירות בצבא הוא מרכיב מהותי מתפיסתו לגבי ציונות אמיתית, לאמיתו של דבר הוא לא רצה להקדיש שנים נוספות מחייו לשירות. החוויה הצבאית הייתה מאתגרת מאוד עבורו — פיזית, רגשית ודתית. למען הסר ספק: נתנאל שמח בגיוס ובשירות, אבל גם היה מוכן להמשיך הלאה ולשוב לחיק האזרחות. ברגע שהבין שהבחירה לא לצאת לקורס קצינים אינה מעידה על התרופפות הקשר שלו עם מדינת ישראל, או על חולשה מעצם הבחירה באפשרות הנוחה יותר, נתנאל הצליח לקבל את ההחלטה הטובה ביותר בהתאם למצבו הנוכחי.

הדרך שבה הזולת תופס אותנו יכולה אף היא להשפיע על הדימוי העצמי שלנו ועל איכות ההחלטות שאנו מקבלים.

» נועם: בעל כישרונות מבטיחים

נועם היה שמיניסט מבריק שעשה חיל בלימודיו ולקח ברצינות את חייו הדתיים. כאשר הגיעה העת להחליט לאיזו מכינה קדם צבאית להירשם, הוא התלבט בין מוסד מבוסס ומוכר, שהיה במשך שנים אבן שואבת לבחורים חדורי מוטיבציה כמוהו, ובין מכינה חדשה וקטנה בהרבה שמתכונת הלימודים בה קרצה לו יותר. המחנכים שלו, שאותם שיתף בלבטיו, הגיבו בנחרצות: "בחור בעל כישרונות כמוך צריך להירשם לאחת המכינות היותר טובות!", וכן "איך יכולת לחשוב בכלל על המכינה האחרת...?". אחרי ששמע מסר דומה מאנשים רבים כל כך, נועם נדחק להאמין שנותרה לו רק ברירה אחת אם הוא רוצה להישאר נאמן לעצמו — להירשם למכינה הגדולה והמבוססת יותר, למרות שליבו משך אותו בכיוון ההפוך.

בסופו של דבר נרשם נועם למכינה שמחנכיו דחפו אותו ללמוד בה, אך רגשי החרטה על החלטה זו רדפו אותו עוד הרבה אחרי תום הלימודים במכינה. כיום הוא מתוסכל ומלא תרעומת כלפי אותם מחנכים שלא הקשיבו ברצינות למחשבותיו ורצונותיו, ונוטר לעצמו על שלא סמך על האינסטינקטים שלו.

מה יגידו?

נקודת המבט של אחרים עלינו עלולה להשפיע לא רק על הדימוי העצמי שלנו, אלא אף להטות את החלטותינו לצד מסוים, גם כשברור לנו שזו טעות שאסור לאפשר לה להתרחש.

» דניאל: להסתפק?

דניאל יצא עם אפרת תקופה ממושכת, והזמן שבילה במחיצתה שימח אותו מאוד. אפרת הייתה אכפתית, רגישה, קשובה ובחורה נפלאה באופן כללי. אלא שחבריו של דניאל ובני משפחתו חשבו שהוא יכול למצוא מישהי מתאימה יותר. הם טענו שהוא מיהר להיקשר לבחורה הראשונה שאיתה הרגיש בנוח. הוא עצמו חשב אחרת: לשניהם היה טוב יחד, והוא הרגיש שצפוי עתיד מבטיח למערכת היחסים היפה שנוצרה. דניאל גם היה בוגר דיו להבין שמייד בתום שבוע השבע ברכות ישובו החיים למסלולם, ואיש לא יתעניין עוד בחייהם; בשלב זה, ידע, כל מה שחשוב הוא אושרם של בני הזוג עצמם. הוא עצמו הכיר דוגמא חיה לדבר — הוא ידע שחברו הטוב מתן התחתן עם "מציאה" בעולם השידוכים, אלא שבפועל חיי הנישואים שלו היו אומללים למדי. ובכל זאת דניאל היסס באשר להתקדמות בקשר עם אפרת: הוא פחד מהתגובות הצוננות של הסביבה כשייוודע שהחליטו להתארס.

» קרן ואריה: חוסר אחריות?

קרן ואריה, זוג צעיר, נכנסו תחת החופה בעודם סטודנטים. רוב חבריהם הנשואים בחרו שלא להביא חיים חדשים לעולם בשלב הלימודים, והעדיפו להשתמש באמצעי מניעה כל עוד לא הגיעו ליציבות כלכלית ולחיי שגרה. קרן ואריה שוחחו על שימוש באמצעי מניעה עוד בתקופת הדייטים, ומסקנתם הייתה ששניהם מוכנים להביא תינוק לעולם בתחילת נישואיהם. אומנם הלימודים היו תובעניים, אך הם כבר היו מורגלים בכך, ושניהם עבדו והרוויחו יפה, כך שתוספת של תינוק חדש למשפחה לא הייתה עתידה לגרור הוצאה כספית שלא יוכלו לעמוד בה. אחרי שהקדישו זמן רב לנושא וכן שיחות נפש ארוכות, חשו בטוחים בהחלטתם — רוצים תינוק. זה לא הפחיד אותם; הם הרגישו מוכנים להוֹרוּת, אך חששו מתגובתה האפשרית של הסביבה. קרן ואריה היו משוכנעים כי חבריהם, שהיה כה ברור להם שיש לדחות את שלב ההורות, יחשבו שדעתם השתבשה, ושהוריהם יתייחסו אליהם כחסרי אחריות.

» ספיר ועומר: בגידה בקהילה?

ספיר ועומר נישאו לפני חמש־עשרה שנה ומאז גרו באחד היישובים בעוטף עזה. עומר גדל באזור, וכשפגש בספיר היא בתוך זמן קצר התאהבה בחיים בדרום. שניהם נהנו מפשטות חיי היום־יום ומיופיו של הטבע שסביב. היו להם חברים נהדרים, ילדיהם הסתובבו בשכונה חופשיים וחסרי דאגה, ולמרות שהיו אזעקות ורקטות מדי פעם, בסך הכול הם הרגישו בטוחים. אבל כשמחבלי חמאס פלשו ליישוב ב־7 באוקטובר, המשפחה הסתגרה בממ"ד במשך עשר שעות בשקט מוחלט ובבעתה, עם כמות קטנה של מזון, ללא חשמל, מיזוג אוויר וגישה לשירותים. מכל עבר נשמעו יריות וצרחות, ועומר מנע במו ידיו את פתיחת דלת הממ"ד.

לאחר החילוץ בידי חיילי צה"ל, המשפחה פונתה לאחד מבתי המלון, ושם שהתה בצפיפות רבה במשך חודשים. בסופו של דבר קיבלו המפונים אור ירוק לחזור ליישוב. רבים מחבריהם היו להוטים לעזוב את המלון ולהתחיל לשקם את חייהם. הם חיכו בקוצר רוח לחזור כבר הביתה, למראית עין כלשהי של שגרה. אבל אצל עומר וספיר זה היה שונה. הם ראו את המחיר הגבוה שאירועי 7 באוקטובר גבו מילדיהם, ולא היה בהם רצון לחזור דרומה. נוסף על כך הם גם גילו את מנעמי החיים במרכז הארץ. ספיר התרגלה להיות קרובה יותר להוריה ולאחֵיה, והמחשבה על מגורים בקרבתם גרמה לה רוגע ונינוחות. היא ועומר היו בטוחים שזו ההחלטה הטובה ביותר להם ולילדיהם, אך יחד עם זאת הם היו אכולי דאגות: איך יקבלו חבריהם את החלטתם? האם יסתכלו עליהם בעין עקומה ויראו אותם כבוגדים ביישוב ובמדינה?

האם שיקולים כאלה אמורים להשפיע על החלטותינו כאשר אנו חשים בטוחים ברצונותינו ובהעדפותינו?

האם זה "נורמלי"?

אנשים אוהבים לחשוב על עצמם כ"נורמליים" המשתייכים למיינסטרים. אנו רוצים שהתגובות וההתנהגויות שלנו ייתפסו כחלק מנורמות חברתיות מקובלות, ושופטים את עצמנו בהתאם לשאלה אם החוויות, דרך החשיבה והרגשות שלנו הם בגדר ה"נורמלי", כלומר — האם הם טיפוסיים, צפויים ומתקבלים על דעת קבוצת הייחוס שלנו — אנשים הדומים לנו. היכולת "להרגיש נורמלי" מקנה לנו תחושת הקלה — אנחנו בסדר. סרגל השוואה זה מאפשר לנו ביטחון שהדברים שאנו חוֹוים עולים בקנה אחד עם המסלול המקובל בחברה בה אנו מצויים. היעדרה של תחושה זו עלול לעורר בנו חשש שדבר־מה איננו כשורה, ולהשפיע לרעה על קבלת ההחלטות שלנו.

» חנה: לא מזיז לי, עד ש...

חנה סיימה את שיחת הטלפון שלה עם חברתה הטובה במאמץ ניכר להרגיע את סערת הנפש שפקדה אותה. בעלה של מאיה נאלץ להיעדר מהבית במשך שבוע לרגל עסקיו, והיא התוודתה בפניה עד כמה קשה לה הניתוק ממנו. היה נשמע שהיא ממש סובלת. "אני פשוט לא מבינה אותה", חשבה לעצמה חנה, "לפני כמה שבועות בעלי יצא לשבועיים, ולמרות הקושי והגעגועים — עברתי זאת בקלות יחסית ומצאתי דרכים להעסיק את עצמי ולנצל את הזמן ביעילות". אבל לאחר השיחה עם מאיה, התחילו לכרסם בה ספֵקות באשר לטיב הקשר הזוגי שלה: "האם זה נורמלי שאני מסתדרת לא רע בלי בעלי...? מה מעידה השַׁלווה היחסית שבה קיבלתי את היעדרו על טיב נישואינו? הרי אי אפשר לומר שאני בדיוק סובלת מכך, ודאי לא כמו מאיה..."

לעולם איננו יודעים מה באמת מתרחש בחיי הזולת. כל אחד מעבד ומבטא רגשות בדרכו. אומנם כדאי שחנה תהיה כנה עם עצמה, ותנסה לברר מה בדבריה של מאיה הוציא אותה משיווי משקל עד כדי כך. יחד עם זאת, מוטב לה שלא תגזור מסקנות מקשר הזוגיות של מאיה לזה שלה; מה שהיא מפרשת כ"נורמלי" אצל מאיה לא בהכרח אמור להעיד עליה. בנסיבות אלה, החשש שמא "משהו לא בסדר אצלי" עלול להוביל אותה למסקנות הלא נכונות ולהחלטות שאינה רוצה בהן באמת.

לפעמים יכול לקרות ההפך: עצם העובדה שאנו מרגישים "נורמליים" עלולה לעצור אותנו מהסתמכות על האינסטינקטים שלנו.

» דנה: אינסטינקטים אימהיים

דנה חבקה את תינוקה הראשון. היא אהבה אותו כל כך עד שכמעט לא הצליחה להכיל את פרץ רגשותיה הגואים. היא לא הניחה אותו מידיה, וכך בילו יחד שעות, משחקים, מתכרבלים ומתחבקים. התינוק נעשה מתוק יותר ויותר ככל שהתבגר — הוא היה שובב, נמרץ ומקסים. אלא שאז משהו השתבש. דנה הרגישה שינוי. התינוק נראה פעלתני פחות מהרגיל, ותנועותיו נעשו כבדות ואיטיות יותר, כאילו הוא מתקשה לנוע. כשסיפרה על כך לאִמהּ, היא פטרה אותה באמירה: "תמיד היית דאגנית". גם חברותיה, בעצמן אימהות לתינוקות בגילים דומים, ניסו להרגיע אותה שזה נורמלי לגמרי — ככה ילדים מתפתחים, ושום דבר מתיאוריה אינו נשמע מדאיג באמת. אפילו האחיות והרופאה בטיפת חלב לא נראו מוטרדות, אבל ליבה של דנה עדיין לא היה שקט. היא חשה שהתינוק הגיע לבדיקה ביום של תפקוד גבוה יחסית, שלא שיקף את מצבו האמיתי.

האינסטינקט האימהי של דנה אמר לה לקחת את התינוק לבדיקה אצל רופא מומחה, אבל היא חששה מפני הממצאים האפשריים של בדיקה כזאת והשלכותיהם. יותר מכול היא חששה שתפסיק להיות אמא נורמלית לתינוק נורמלי, והחשש הזה לבדו מנע ממנה לסמוך על תחושות הבטן שלה ולנהוג לפיהן.

הפחד מלהישאר במצב של התלבטות

רובנו ככולנו נהנים להרגיש מיושבים ונינוחים. אנו אוהבים את תחושת השליטה במסלול שחיינו מתקדמים בו, ונמנעים מטלטלות שאין בהן צורך. לכן בהגיענו לצומת דרכים המחייב הכרעה, טבעי שנרצה לפזר את ערפל חוסר הוודאות מהר ככל האפשר. לא נוח להימצא במקום כזה, שבו הקרקע אינה יציבה. הרצון להימנע מספקות ולזכות בבהירות עלול למנוע מאיתנו לבחון החלטות העשויות לקחת אותנו לכיוונים חדשים. לחילופין, הוא עלול לדחוף אותנו להחלטות פזיזות מדי לפני שאנו מוכנים להן. יש בנו דחף לדעת לאן מועדות פנינו, גם אם הנסיבות טרם הבשילו לכך.

» יותם: מה בוער להחליט כבר עכשיו?

כבר בתחילת שנת שירותו אחרי בית־הספר התיכון השתעשע יותם ברעיון על דחיית הגיוס ועל שנת שירות נוספת. הוא אהב את מסגרת השירות והיה משוכנע שירצה להישאר בה. המדריכים אמרו לו שאין צורך לקבל החלטה כבר בתחילת השנה, אך יותם רצה להכריע מייד כדי לפטור את עצמו מייסורי ההחלטה שאולי יימשכו חודשים. הוא שיתף את חבריו בתוכניותיו, אך בהמשך החל לקנן בו ספק שמא נחפז מדי להחליט. יותם החל לחוש שייתכן שהחלטתו הייתה שגויה, אך עדיין לא היה בטוח בכך. נוסף על המבוכה שאיתה, כך שיער, יצטרך להתמודד כשיספר לחבריו ולמוריו על השינוי בתוכנית, הוא גם לא רצה שוב להיקלע למצב של חוסר ודאות. יותם הרגיש שקיבל החלטה — ועליו לדבוק בה ויהי מה.

החלטתו של יותם מושפעת מפחדים רבים: החשש מחוסר ודאות מוביל אותו לקבל החלטה מוקדם מדי. מצד שני, הוא נרתע מהאפשרות שייאלץ לשקול מחדש את החלטתו, מכיוון שאינו רוצה לשוב לאותו מקום של חוסר ודאות. הוא גם מודאג ממה שיחשבו עליו חבריו ומדריכיו. אם יחשוב בכנות וישקול את הצדדים מחדש, יותם עשוי להבין שאינו משוכנע בהחלטתו לחלוטין. למרות שהוא מתכחש לכך, יותם כבר נמצא ב"לימבּוֹ", תקוע במצב של אי ודאות. הוא אינו בטוח לגמרי שברצונו להישאר שנה נוספת במסגרת השירות, ולא יהיה חכם מצידו לקבל החלטה סופית "בכוח" לפני שיתברר לו רצונו האמיתי.

» אביגיל ורועי: לחוצים לעבור דירה

אביגיל ורועי רצו מאוד לעבור דירה. במשך תקופה ארוכה הם חשו שדירתם הצנועה צרה מהכיל את משפחתם הגדלה, ושיש להם צורך מיידי במקום מרווח יותר. הם כבר יצרו קשר עם מתווך ובדקו כמה אפשרויות, אבל בכל פעם התאכזבו לגלות שהדירה המוצעת אינה מתאימה להם. בוקר אחד — בינגו! נמצא בית החלומות. המיקום היה טוב והמחיר המבוקש סביר. "בוא ניתן הצעה!" אמרה אביגיל מייד כשיצאו מהדירה ונכנסו אל המכונית. רועי ידע שאסור להפגין להיטות יתרה, שכן זו מתכונת בטוחה להתבצרות המוכְרים במחיר המבוקש. אבל אביגיל, שחששה שמא קונים אחרים יחטפו את הדירה לפניהם, לחצה על רועי לתת הצעה למוכרים עוד באותו לילה.

אינטואיטיבית, אביגיל ידעה שרועי צודק, אבל מכיוון שהייתה כה נואשת למצוא דירה מתאימה ולדעת שהכול כבר מאחוריהם, היא פשוט לא הצליחה להתאזר בסבלנות הדרושה. הלהיטות הגדולה לדירה מרווחת יותר גרמה לה לקפוץ על ההזדמנות הראשונה שנראתה כאפשרות ריאלית, במקום לחכות ולראות אילו אפשרויות נוספות יבואו בהמשך. האירוניה היא שדווקא הצורך להגיע סוף־סוף אל המנוחה והנחלה ולהרגיש ש"הסתדרנו", הוא זה שהעיב על שיקול הדעת שלהם בבחירת הדירה המתאימה.

הצורך להכיר בטעות ולהתמודד עם זמן ומשאבים ש"ירדו לטימיון"

אף פעם לא קל להודות בטעות. קשה אף יותר להכיר בכך ש"בזבזנו" כמויות ניכרות של זמן, כסף או אנרגיה. החשש מפני המסקנה שעלינו לשנות מסלול, להתחיל מחדש ולהתמודד עם אירועים מהעבר עלול לשבש את יכולתנו לעמוד מול ההחלטות שאנו מעוניינים לקבל.

» בני: "מי נושר מרצונו מהפקולטה למשפטים...?"

כבר בילדותו ידע בני שהוא רוצה להיות עורך־דין. בכל פעם שהתלווה לאביו לעבודה במשרד עורכי־הדין שבבעלותו, התיקים המשפטיים שטיפל בהם הילכו עליו קסמים. ההחלטה לפנות ללימודי משפטים הייתה ברורה לו כמו התשובה לשאלה "מהו המאכל האהוב עליך". בני "פשוט ידע" שזה התחום שהוא נמשך אליו ורוצה לעסוק בו כשיגדל. התמחות שעשה בקיץ במשרד עורכי־דין תרמה עוד יותר לתחושת הוודאות שלו. ואולם מאז החל ללמוד בפקולטה למשפטים, בני "לא מצא את עצמו". הוא חווה לחץ מתמיד, וכלל לא נהנה מהלימודים. תחומים שעניינו אותו בעבר נראו לפתע משמימים. היה לו קושי להתכונן למבחנים: ככל שהיה יותר חומר לעכל, כך פחתה המוטיבציה שלו לעשות זאת. בני התגעגע לאינטראקציה עם אנשים, וחש שהלימודים לא הותירו לו פנאי לעסוק בתחומי העניין האחרים בחייו.

סטודנטים משנים מתקדמות אמרו לו שבסופו של דבר יתרגל להשקיע ו"לחרוש", אבל הוא סיים שנה א' ולא חש כלל שהתרגל או שהוא עתיד אי־פעם להתרגל. הוא לא העלה על דעתו במה כרוכים לימודי משפטים וכבר לא היה בטוח שהוא מעוניין לעסוק בכך. אבל לעזוב? איך אפשר? מי נושר מרצונו מלימודי משפטים...?

מעבר לחשש "מה יגידו?", בני הרגיש אבוד. מי הוא בכלל אם לא "עוד־מעט־עורך־דין"? מה הוא יעשה עם עצמו? כל הפחדים האלה כרסמו בו, אבל על כולם עלה פחד אחד — המחשבה שכל השנים הללו בוזבזו לריק. כשהיה תיכוניסט בני בילה שעות רבות בקריאת פסקי־דין, השקיע בהכנה ממושכת לפסיכומטרי והתמחה אצל עורכי־דין לא מעטים, וכל זה עבור מה? הרי לעולם לא יוכל להחזיר לעצמו את הזמן והכסף שהשקיע. הוא גם היה מבועת מהאפשרות שייאלץ להתחיל הכול מחדש — למצוא קריירה חדשה ולחזור לנקודת ההתחלה. ייתכן שזו כשלעצמה הייתה סיבה מספקת להמשיך בלימודי המשפטים.

אנו מגיעים לפעמים לצמתים בחיינו שבהם עלינו להחליט לאן נרצה להתקדם. אם יתברר שלפנינו דרך שונה מזו שבעבר הנחנו שנלך בה, ייתכן שנתקשה לחשב מסלול מחדש. לא קל להשליך מאחורינו את כל הצעדים שעשינו כדי להתקדם במסלול שייעדנו לעצמנו. אבל החלטות שקיבלנו בעבר אינן צריכות למנוע מאיתנו לקבל את ההחלטות הטובות ביותר עבורנו בהווה ובעתיד. לעיתים קרובות התחושה שבזבזנו זמן ומשאבים לשווא מצביעה בסך הכול על חוסר פרספקטיבה; על־פי רוב נאלצנו ללכת בדרך ההיא כדי שנהפוך להיות מי שאנחנו, וכדי להגיע לנקודת המפנה החדשה שאנו מצויים בה כעת. כך או אחרת, כל שאפשר לעשות הוא לקבל בכל זמן נתון את ההחלטה הטובה ביותר האפשרית, בהסתמך על המידע שהצטבר עד אז.

הפחד לבזבז זמן, משאבים ואנרגיה עלול להשפיע על קבלת החלטה לכאן או לכאן בתחום נוסף — היכרויות ודייטים. קורה שאחד הצדדים חש צורך לסיים מערכת יחסים בטרם עת, רק בגלל חשש "לבזבז" עוד זמן. לפעמים גם קורה שאנשים נשארים במערכות יחסים שמוטב היה לו הסתיימו, מהסיבה ההפוכה: הם חוששים להודות שהזמן שהשקיעו עד כה לא קירב אותם למטרתם - מציאת בן זוג. אך המציאות הזאת לא תשתנה בגלל הכחשה או דחיינות. לפחות נוכל להתנחם בידיעה שכל מערכת יחסים בונה אותנו עוד קצת, מדייקת אותנו להיות מי שאנחנו ועוזרת לנו לברר מה אנו מחפשים באמת בשותף לחיים.

נחזור למקרה של בני: האם עליו לפרוש מלימוד משפטים? לא בהכרח. בני צריך לשקול מגוון גורמים, ובהם העובדה שכל דרך חדשה רצופה קשיים וכל ההתחלות קשות. אבל הפחד שבזבז זמן אבוד איננו שיקול רלוונטי להחלטה.

חרדת ההחמצה

כאשר מהרהרים באפשרויות שונות שעומדות בפנינו עלול להתעורר חשש שאם נוותר על אחת מהן הרי דחינו הזדמנות שלא תשוב לעולם. גם אם ליבנו נוטה לאחת מהן, או שברור לנו לחלוטין שזו האפשרות הטובה ביותר עבורנו, החשש שנחמיץ משהו שנתחרט עליו בהמשך עלול לדחוף אותנו לבחור באפשרות אחרת מזו שאנו מעוניינים בה באמת. 

"נראה לי שאני רוצה להירשם לאוניברסיטה, אבל אולי עדיף להישאר שנה נוספת במדרשה — זו הרי הזדמנות של פעם בחיים ללמוד תורה עוד שנה שלמה".

"הבחור שאני יוצאת איתו מוצא חן בעיניי, אבל לא יצאתי מספיק לדייטים ולא הייתה לי הזדמנות לבדוק אפשרויות אחרות".

"אני חושבת שטוב לי בנישואים האלה, אבל אולי הייתי יכולה להיות מאושרת יותר?"

האמת היא, כמובן, שעל כל החלטה שמתקבלת ישנה לפחות חלופה אחת שיורדת לטמיון. הכורח לבחור אפשרות אחת ולסגור את הדלת בפני אחרות הוא אינהרנטי בקבלת החלטות. אכן, שנה נוספת של לימוד תורה במדרשה בגיל צעיר היא הזדמנות נפלאה, אך השאלה "האם זה מה שאני באמת רוצה?" היא בלתי נמנעת. אם התחושה היא שמדובר בהזדמנות שאנו מוכנים ורוצים לחטוף בשתי ידיים, אז אין שאלה: צריך לעשות זאת ולהפיק מכך את המיטב. אבל אם מה שמניע אותנו בקבלת החלטה הוא "חרדת ההחמצה", כדאי לקחת צעד אחד לאחור ולשקול שוב.

חרדת החרטה

תולדה של "חרדת ההחמצה" היא "חרדת החרטה". כאשר אנו מתבייתים על כיוון פעולה מסוים, אנו עומסים על עצמנו לא רק חשש ש"פספסנו" חלופה טובה יותר, אלא גם את האפשרות שההחלטה שקיבלנו תתברר כשגויה, או שנטיל בה ספק ונצטרך להתמודד ללא הרף עם רגשות שליליים שייווצרו בגללה.

» יעל: "האם אני לא אחראית מספיק?"

בכל פעם שחשה שלא במיטבה, מוחה של יעל החל לעבוד שעות נוספות. כאב ראש? "אולי יש לי גידול במוח, או שזו מפרצת". כאב חזה? "בטח זה התקף לב". כתמי לידה קטנים? "סרטן העור". ולא שהיא הייתה היפוכונדרית, יעל; היו לה מספיק ידע רפואי ומודעות עצמית כדי להבין שהכול בסדר אצלה ולהירגע. בכל זאת היא חששה: מה יקרה לי, לבעלי ולילדים אם יתברר שאני אכן חולה, וטעיתי כשלא הלכתי להיבדק? צפירת ההרגעה של הרופא נשמעה סבירה, אך האם זה היה אחראי מבחינתה להסתמך על חוות הדעת שלו ופשוט להמשיך הלאה? אולי היא הייתה צריכה לפנות לרופא מומחה ולעבור בדיקת MRI…? אך יותר מכול הטרידה אותה השאלה: "האם בדיעבד לא אתחרט על כך שלא בדקתי זאת יותר לעומק? האם במבט לאחור לא יתברר שהתמודדתי עם ההחלטות האלה בחוסר אחריות, ואת המחיר היינו עלולים לשלם כולנו — אני, בעלי והילדים?"

יותר מהחשש לחלות, יעל מודאגת מהתמודדות עם רגשות חרטה אפשריים כתוצאה מההחלטה לוותר על בירור רפואי נוסף. הפחד הזה מפני חרטות אפשריות בעתיד יכול להתעורר בכל פעם שמקבלים החלטה שיש בה סיכון כלשהו.

"מה אם נחליט לצאת לחופשה ומשהו יקרה לילדה כשלא נהיה שם איתה? האם נצטער שעזבנו אותה עם בייביסיטר?"

"מה אם אצא לסקי ואפצע? האם לא ארגיש אידיוט שבכלל חשבתי על זה?"

"אם אדחה את הצעת העבודה הזאת למרות כל הצ'ופרים וההטבות — האם לא ארגיש לגמרי מטופשת בהמשך?"

מחשבות כאלה הן טבעיות ומובנות, וראוי שכל אחד מאיתנו ייקח אותן בחשבון לפני קבלת החלטה כלשהי. אבל האם הן לבדן צריכות להניא אותנו מהעדפת מה שנראה לנו נכון והגיוני באינטואיציה? וחוץ מזה, מה האלטרנטיבה שלנו? הרי אי אפשר להימנע לחלוטין מסיכון לחרטה, יהיו הנסיבות אשר יהיו! אם נתמסר לפחדינו אנו עלולים לשלם מחיר כבד - ויתור על הרצון האמיתי שלנו, על מה שאנו באמת רוצים עבורנו (ועבור הקרובים לנו!), וחיים בצל דאגה מתמדת.

בסופו של דבר, מה שבידינו לעשות הוא לקבל החלטות טובות, מתוך פתיחות וכנות לגבי הסיכונים הכרוכים בכך ומידת היכולת שלנו לשאת אותם. כל השאר נמצא בידי שמיים. לעולם לא נצליח למגר לחלוטין את הסיכון, אך לפחות נשאף להחלטות שנוכל לאמץ בביטחון ומתוך בהירות. גם אם בהמשך הדרך דברים ישתבשו, נדע שהתלבטנו ובסופו של דבר לקחנו על עצמנו את האחריות לבחור, וזה כל מה שאנו (והבורא) יכולים אי־פעם לדרוש מעצמנו. לדעתי תרופת הנגד לחרטה איננה להימנע מהחלטות קשות, אלא להפך — להתייצב מולן באומץ, בענווה ובכובד ראש, ולהתמודד עימן מתוך אמון שעשינו את המיטב כפי הבנתנו וכפי שיקול הדעת שלנו באותה עת.

ביטול עצמי

אחד הפחדים המורכבים ביותר הוא החשש שאנו דוחים תחושה או מחשבה כלשהי ואיננו שוקלים אותן בכובד ראש מספיק בתהליך קבלת ההחלטות. אבל האמת היא שאנו חייבים לסמוך על יכולתנו לשקול כראוי את המחשבות והתחושות שלנו כאשר אנו מאזנים ביניהן בחיי היום־יום.

» אייל: פרודוקטיבי מספיק?

כבר בגיל שמונה־עשרה הפגין אייל מידה ראויה לציון של משמעת עצמית גבוהה. ניהול הזמן שלו היה מחושב ומדוד וההספק היומי מכובד ביותר. למרות זאת לעיתים קרובות ניקרה במוחו המחשבה שמא לא היה פרודוקטיבי מספיק היום. עמוק בתוכו ידע אייל שזו מחשבה לא הגיונית: "עובדה שהספקתי המון, בכל יום. מצד שני — אולי יכולתי להשיג יותר?" תחושת הבטן אפשרה לו ללכת לישון בתחושת סיפוק על עוד יום מוצלח שעבר, אך הוא חשש שבכך הוא מדכא קול פנימי הדוחף אותו לעשות עוד משהו לפני השינה, דבר נוסף אחרון ודי. תמיד כשאִפשר לפחד הזה להשתלט עליו, אייל הרגיש מצוין באותו רגע — "הינה, הספקתי עוד משהו"! — אבל לאחר מכן היה מתחרט על שנשאר ער עד שעה מאוחרת והפסיד שעות שינה יקרות.

עם הזמן למד אייל לסמוך על עצמו ועל תחושת הבטן שלו בנוגע לכיבוי אורות. במקום לאפשר למחשבותיו לערער אותו, הוא הסיט אותן להרהר בדברים שהשיג באותו יום. במקום לבטלן, הוא קיבל אותן כחלק ממנו ומתהליך החשיבה שלו. אייל הבין: גם כשמשתלטת עליי מחשבה מסוימת, אני עדיין יכול לבחור לקבל החלטה אחרת.

למסקנה דומה הגיעה גם אור:

» אור: לדאוג לצרכים שלי

אור היא אם לארבעה ילדים מקסימים (אך תובעניים). תמיד היו להם דרישות: ערב אחד, בעודה שקועה בעבודה מול המחשב, פנתה אליה בתה המתבגרת בבקשה שתקפיץ אותה לקולנוע כדי להיפגש עם חברה. אור התקשתה להסתיר את תסכולה: "היא לא רואה שאני עובדת? רק לה יש צרכים במשפחה הזאת? ומה עם הצרכים שלי? לאף אחד לא אכפת מהם!" במילים אחרות, אור חשה שלא מתייחסים אליה בכבוד ולא לוקחים את עיסוקיה ברצינות.

היא כבר עמדה לומר זאת בקול רם, אך עצרה וחשבה לרגע. היא הייתה מודעת לרגישות־היתר שלה ולעובדה שהיא ממהרת לכעוס לנוכח התעלמות מצרכיה. אור גדלה בבית לצד שני אחים מבוגרים ממנה בהרבה, שלקחו אותה איתם לעיתים קרובות לפעילויות שונות שלא התאימו לגילה. חוויות ילדות אלה הטביעו בה חותם עמוק.

ברגע שהכירה בכך, אור הצליחה להתבונן על המתרחש אחרת. במקום לחיות תחת החשש שילדיה מנצלים אותה ללא הרף, אור הבינה שאלה הן בסך הכול בקשות לגיטימיות של ילדים מהוריהם. היא האמינה שאם תחוש אי־פעם שאחד מילדיה חוצה את הגבול ואינו מכבד את צרכיה, היא תזהה זאת ותעיר לו על כך מייד. עם זאת החשש שילדיה לא יהיו מספיק רגישים לצרכיה לא אמור למנוע ממנה לתפקד כהורה טוב ואחראי.

אם נתבונן כראוי על מחשבותינו ורגשותינו —בשיקול דעת המאפשר נטילת אחריות על רשמים שהם מותירים בנו, ורק אז נחליט על דרך פעולה — אין סיבה לחשוש שבכך נשלול חלק מעצמנו. במקום זאת אפשר לחוש ביטחון שקיבלנו החלטות טובות המאזנות בין מחשבות ורגשות.

כישלונות ודחיות

לפעמים הפחד מכישלון עוצר אותנו מלהתקדם בהחלטה שאנו מעוניינים לקבל.

» ארז: מסוגל ועוד איך

ארז היה מורה מוצלח ואהוד ביותר על תלמידיו בבית הספר התיכון. הוא השיג את כל המטרות המקצועיות שהציב לעצמו כמחנך, אך לאחרונה חש שהוא מוכן לעבור לתפקיד שיאתגר אותו יותר וימצה כראוי את כישוריו. עוד בטרם החל לבדוק את אפשרויותיו כבר הגיעה אליו הצעה לשמש כמנהל בבית ספר יסודי סמוך. ההצעה קסמה לו מסיבות שונות, אך ארז היסס אם לקבלה. משרת ההוראה הייתה נוחה: הוא ידע מה נדרש כדי להצליח בה והיה מודע לכך שעבודתו ואישיותו שינו לטובה את חיי תלמידיו. אך מה אם ייכשל כמנהל? אולי הוא לא ניחן בתכונות הנדרשות כדי לתפקד ביעילות במשרת ניהול? עמוק בפנים החששות הללו לא נראו לו מאוד הגיוניים, אבל הוא שקל ברצינות לדחות את ההצעה רק כדי לגרום להם להיעלם!

הגם שידע שהוא מוכן ומעוניין לעבור לתפקיד מקצועי ותובעני יותר, ואף שקסם לו לעבוד כמנהל, עצם המחשבה שהוא עשוי להיכשל הרתיעה את ארז, העיבה על בהירות מחשבתו וגרמה לו להסס בעשיית הצעד בו חשק כל כך.

לפעמים הפחד להיכשל מתגנב גם למערכות יחסים במסווה של דחייה אפשרית על־ידי הצד השני בקשר. גם זה יכול למנוע מאיתנו לקבל החלטות שאנחנו מעוניינים לקבל.

» משפחת הלר: ניווט בין חברויות חדשות

משפחת הלר עברה לאחרונה ליישוב חדש וזכתה לקבלת פנים חמה ועוטפת מהשכנים. ההזמנות לסעודות שבת הגיעו מכל עבר, ובהדרגה חשו בני הזוג הלר שהם משתלבים יפה בקהילה. אבל עם משפחת שטיין התפתחו הדברים אחרת. בני הזוג שטיין הזמינו גם הם את ההלרים לביתם לסעודת שבת, שעלתה יפה, וזו נראתה כתחילתה של ידידות חדשה ומופלאה. אלא שכעבור שנים אחדות, שבהן משפחת הלר אירחה את בני הזוג שטיין לסעודות שבת מספר פעמים, לתחושתם העניין בקשר הלך ודעך מבחינת הצד השני. מר וגברת הלר חיבבו מאוד את בני הזוג שטיין וביקשו להזמינם למסיבת בת־המצווה של בתם, אך חששו שרגשי הידידות שלהם הם חד־סטריים, ושלמעשה אין לשטיינים עניין אמיתי בקשר. בסופו של דבר, כדי להימנע מדחייה אפשרית, החליטו ההלרים שלא לשלוח הזמנה. בדיעבד הם התחרטו על כך שאפשרו לחשש מדחייה להשפיע עליהם.

הפחדים שנידונו כאן מובנים, וטבעי שהם קיימים, אלא שבסופו של דבר הם מונעים מאיתנו לחשוב — מה אנו באמת רוצים? בכל פעם שאנו עומדים בפני החלטה, גדולה או קטנה, כדאי לבדוק איזה תפקיד ממלאים בה הפחדים, בין אם יש להם בסיס ובין אם לא.