מה עושים עכשיו?

1. אנחנו לא הסנגורים של הילדים - אנחנו ההורים שלהם.

ההורים של היום משקיעים השקעה כלכלית ורגשית בילדים יותר מאי־פעם, אך הזמינות ההורית ירדה במציאות העכשווית לשפל חסר תקדים: ילדים בגיל הרך (גיל 2-5) נמצאים בזמן הערות שלהם (חוץ מאשר בסופי שבוע), בחברת אחרים (מטפלת, בייביסיטר, סבים וסבתות) יותר מאשר בחברת הוריהם. בייחוד קטנה הזמינות של האבות: שכיח שהאבות מצליחים להגיע במקרה הטוב לקראת סיום ארוחת הערב, ולעיתים אחרי שהילדים כבר נרדמו.

התמורה שחלה בזמינות ההורים בעשרים השנה האחרונות היא דרמטית: אם לפני עשרים שנה הורה לילד בגיל יסודי היה מבלה בחברת ילדו באינטראקציה ישירה בערך שעתיים ביום - היום הוא מבלה איתו בסביבות 30-40 דקות בלבד במשך השבוע. גם כשההורים מגיעים הביתה, הם עדיין עובדים או טרודים בדברים שצריך לעשות בבית. ההורה הישראלי רוצה להיות בבית, אבל לא יכול.

וכך משתנה ההורות: אנחנו, ההורים הישראליים, מחפשים לא אחת דרך לפצות את הילדים על היעדרנו. קשה לנו לראות את הילדים מתוסכלים וכועסים, אנחנו רוצים להראות להם שאנחנו איתם באש ובמים; אנחנו רוצים לתת להם את השירות הטוב ביותר. וכך, כשהילד חוזר מבית הספר ומתלונן על שהמורה נזפה בו; או כשבתמונה בווטסאפ של הגן הילדה לא מחייכת או כשהורה אחר מתקשר ומספר שהילד שלנו מציק לילדה שלו - אנחנו נזעקים מייד להגן על ילדינו, לצדד בהם, לעמוד לשירותם.

אלא ששירות והגנה על הילדים הם לעיתים ההפך מהורות.

קורה שהילדים שלנו לא מתנהגים כראוי. אם נגן עליהם ונחסוך מהם את התגובות על התנהגויותיהם - נפגע בהם. ההגנה אינה עוזרת לילדים להתמודד כראוי עם תסכול ורגשות שליליים ופוגעת ביחסיהם עם המבוגרים והילדים סביבם.

כאשר ילדים מביעים תסכול ומתלוננים על התנהגויות של גננות, מורים, מאמנים; או כאשר הם מתעמתים עם חבר - חשוב להיות רגישים אליהם ולהקשיב להם, בלי לחרוץ דעה.

אולם אם אנחנו מבינים שהילד שלנו נהג בצורה לא ראויה, עלינו לעמוד לצד המורה או ההורה האחר, ולומר לילד: "התנהגות זו שלך אינה מקובלת. אנחנו מבקשים ממך לציית למבוגר/להפסיק להציק לחבר". כך אנחנו פועלים כהורים שרואים את טובתו של הילד לטווח הארוך.

2. שגרות קבועות הן הבסיס להתנהלות משפחתית טובה.

רוטינות (שגרות קבועות) עושות שני קסמים מופלאים: ראשית, הן מונעות בעיות עוד לפני שהן נוצרות. שנית, הן בסיס לפתרון בעיות שנוצרו בכל זאת.

מהי בכלל רוטינה? רוטינה היא סדר פעולות קבוע, שמתחיל בזמן מסוים ומסתיים בזמן מסוים, ויש בו היגיון שעונה על צורכי הילדים והמשפחה. במילים אחרות, רוטינה היא הבסיס להקניית הרגל - אורח חיים שמתבצע ביומיום ותורם לאיכות חיינו.

מדוע רוטינות חשובות כל כך? מפני שהן מסייעות לילדים לעמוד בהתחייבויותיהם: לאכול, ללמוד, ללכת לישון בזמן. כאשר זמני האכילה קבועים, הילדים חשים רעב לקראת שעת הארוחה. כששעת השינה קבועה, הילדים מתחילים לחוש עייפות כשהיא מתקרבת.

נוסף על כך, הרוטינה היא "נקודת אחיזה" שעוזרת להתמודד עם דחיינות וחוסר חשק: המשבצת הקבועה בלוח הזמנים אומרת לילד: "עושים את זה עכשיו". רוטינות מלמדות ילדים להתמודד עם פיתויים ושכחה - מפני שברוטינה שיעורי הבית קודמים למשחק בחוץ וצחצוח שיניים קודם ליציאה מהבית.

המטרה האסטרטגית שלנו, ההורים, היא ללמד את הילד להיות עצמאי ואחראי על הרוטינות שלו - לקיים את סדר היום שלו בעצמו.

אילו רוטינות חשוב שיהיו בבית שלנו?

1. רוטינת הבוקר: הרוטינה הזאת מלמדת את הילדים הרגלי התארגנות עצמאיים. היא כוללת הערה, התלבשות בחדר הילדים (ולא בסלון המלא פיתויים), צחצוח שיניים, ארוחת בוקר ואם נשאר זמן פנוי - משחק חופשי. חשוב להתחיל אותה כ־50 דקות לפני שיוצאים מהבית.

2. רוטינת הערב והשינה: רוטינה זו מוליכה את הילדים מן היום אל הלילה. היא מתחילה בארוחת ערב, ואחריה זמן רגיעה (משחק שקט), מקלחת, זמן איכות קצר בחדרם של הילדים, פרֵדה והירדמות. סדר הפעולות נובע מכך שמבחינה בריאותית, הילדים זקוקים לשעה אחת לפחות לעיכול המזון כדי שההירדמות תהיה קלה יותר והשינה איכותית ורצופה, ומפני שהמקלחת מרגיעה ומסייעת להירדמות.

3. רוטינת האכילה: רוטינה זו כוללת שלוש ארוחות עיקריות ו־2-3 ארוחות ביניים. חשוב לקיים אותן בזמן קבוע, ליד שולחן האוכל, ללא מסכים - וכמובן, לא להאכיל ילדים שמסוגלים לאכול בעצמם.

4. רוטינת הלמידה: במילים אחרות - "מתי יושבים להכין שיעורים". חשוב שהעיתוי יהיה בזמנים שנקבעו מראש עם הילדים, בחלק הראשון של אחר הצהריים, כשהילדים עדיין לא עייפים, ולפני הפעילויות המועדפות (חוגים, חברים, מסכים). משך הזמן תלוי בגיל ובמשימות שעומדות בפני הילדים.

5. רוטינת ניהול הזמן הפנוי: או בקיצור - תכנון שבועי. כאן נכנסים החוגים וזמני הבילוי עם החברים. האתגר הגדול של ההורה הוא מידתיות במסכים כדי ליצור לילדים הזדמנויות לשיחה, לפעילות גופנית, לקשר עין. לכן, חשוב שיהיה בסדר היום פרק זמן מסוים שבו על הילדים להעסיק את עצמם לבד (וללא מסכים). זהו זמן בהייה ושעמום שמצמיח יצירתיות.

חשוב לדעת: רוטינות הן חשובות, אבל יש גם יוצאים מהכלל. יש חתונות, מסיבות, סבים, חופשות... אם נצליח לשמור על הרוטינות במשך 80% מהזמן - הן יפעילו על הילדים ועלינו את קסמיהן.

3. ילדים לומדים להתמודד עם תסכולים רק כאשר הם חווים אותם.

אחת המטרות העיקריות שלנו בתור הורים היא ללמד את ילדינו להתמודד עם תסכול. במשך כל חייהם ייתקלו ילדינו בתסכולים: הם לא יקבלו את הצעצוע שרצו, הארטיק שביקשו בדיוק ייגמר בחנות, הציון לא יהיה מספיק גבוה, החברה לא תרצה לבלות ביחד...

את מצבי התסכול אי אפשר למנוע בחיים! המטרה שלנו היא ללמד את הילדים להתמודד איתם בצורה נאותה: לא לאבד את העשתונות, לא לפצוח בהתקף זעם, לא לעזוב את המשחק ולהימנע - אלא להתגבר ולהמשיך להתמודד.

יש שתי שגיאות נפוצות שהורים עושים בהקשר הזה:

1. מסייעים לילד לפתור את התסכול, גם אם הילד פנה בצורה לא נאותה (צעק, הרביץ, יילל...). מתגובה כזו הילד לומד שככל שהוא יבטא את התסכול בצורה חריפה יותר, כך הסיכוי שלו לקבל עזרה (או שיוותרו לו) עולה. התוצאה תהיה החרפה של תגובת התסכול.

2. מבקשים מהילד להירגע, מחכים ורק אז משוחחים איתו על דרכים לפתור את התסכול. צריך ללמד את הילד לנהוג אחרת כשהוא עדיין מתוסכל, כועס או תוקפני. אחרת הוא ידע מה לעשות באופן תיאורטי (ורק כשהוא רגוע) - אבל לא יתאמן בכך בשטח. לכן לא נשלח ילדים לחדר אלא נדרוש מהם לנהל מחדש מו"מ; נשחק עוד פעם אף על פי שהילד הפסיד; נדרוש מהילדה לתרגל התנהגות אלטרנטיבית בזמן אמת.

4. הגדרת ציפיות והכנה למצב מאתגר עוזרות לילדים להתנהג כראוי.

כאשר מגדירים לילדים ציפיות לפני מעברים מסיטואציה לסיטואציה, קל להם יותר להתנהג באופן ראוי. הגדרת הציפיות כוללת שני מרכיבים: 1. מספרים לילדים מה עומד לקרות ו־2. מזכירים להם איך מצופה מהם להתנהג.

הגדרת הציפיות צריכה להיות ברורה וספציפית: "בשעה הקרובה נהיה אצל סבתא. נאכל שם ארוחת ערב ואחר כך נחזור הביתה. אני מזכירה לך לא לקפוץ על הספה ולדבר בנימוס".

הגדרת ציפיות ברורה וספציפית, שכוללת את שני המרכיבים, תסייע לילדים ללמוד ולהפנים את טיבה של ההתנהגות הראויה במצבים שונים ותגביר את הסיכוי שהבנתם תתורגם גם להתנהגות. בייחוד חשוב לעשות זאת לפני מצבים מאתגרים, שבהם הילדים התקשו בעבר ("אני יודע שקשה לך להפסיק לשחק - אבל אני סומך עליך שתצליח").

חשוב: הימנעו מלעסוק בהסברים ובהגדרת ציפיות לאחר שהילד כבר התנהג לא כראוי ("למה פיזרת את הספרים? אני מצפה ממך להשאיר אותם במקום"). זו אינה הגדרת ציפיות אלא נזיפה מורחבת מדי. אם הילד לא התנהג כראוי, עצרו אותו מייד באמירה שקטה ונחושה, ובמקרה הצורך השתמשו ב"פסק זמן" (ראו פירוט בפרק "סרבנות וחוסר שיתוף פעולה"), ולאחר מכן עזרו לילד לתרגל התנהגות נאותה.

5. ילדים זקוקים למשוב מיידי על התנהגותם.

כדי שילדים ילמדו כיצד להתנהג, עליהם לקבל משוב על התנהגותם. למידה אינה מתרחשת ללא משוב!

אז נכון, ילדים לומדים גם מצפייה באחרים, כמו הורים, חברים וגיבורים בסרטים ובסדרות (לכן חשוב כל כך לתת לילדים דוגמה אישית). אבל לפי מחקרים, הלמידה המשמעותית, שבה הילדים מפנימים הרגלים וכללים, מתרחשת בעזרת משוב.

מה הופך משוב ליעיל?

1. משך הזמן שעובר מההתנהגות ועד קבלת המשוב הוא קצר. מחקרים מראים (והורים יודעים מניסיונם) שהמשוב היעיל ביותר הוא משוב שניתן לא יותר מחמש שניות מסיום ההתנהגות. נכון, יש ערך גם לאמירה מאוחרת יותר (גם שעתיים אחר כך נעים לילד לשמוע: "כל הכבוד שהכנת שיעורים"). אבל אם המשוב יינתן מייד עם תום הכנת השיעורים, יהיה סיכוי גדול יותר שהילד יתמיד בהתנהגות זו. כך גם כשהילד מתנהג שלא כראוי: אם נעיר לו מייד, המשוב ישפיע על התנהגותו הרבה יותר מאשר אם נעיר לו שעתיים מאוחר יותר.

2. המשוב הוא ספציפי וברור. יש ערך לאמירה כמו: "איזו ילדה מקסימה את" לאחר שהילדה ערכה את השולחן. זאת אמירה נעימה שמשפרת את היחסים ואת האווירה בבית. אבל משוב ספציפי וברור ("איזה יופי ערכת את השולחן וסידרת את הסכו"ם") הוא בעל ערך רב הרבה יותר ללמידה של הילדה מה עליה לעשות בפעם הבאה. כך גם משוב כמו "את ילדה רעה" או "לא נעים להיות איתך" הוא בעל ערך לימודי נמוך. קשה לילדה להבין ממשוב כזה מה עליה לשנות בהתנהגותה. לעומת זאת, משוב ספציפי וברור כמו "לא מקובל עלינו שהרמת יד על אחיך ולא נרשה התנהגות כזאת אצלנו בבית", מסביר לילדה בפירוט ממה עליה להימנע. מכיוון שהמשוב מתייחס להתנהגות ולא לילדה, קל יותר לילדה לקבל אותו, והוא יגרום פחות לקושי ביחסים או לדימוי עצמי נמוך.

למרבה הצער, רובנו מותנים להגיב ולתת משוב בעיקר כשמשהו מכעיס אותנו, מוציא אותנו מהכלים או מעורר אותנו רגשית בדרך שלילית אחרת. התוצאה היא שאנחנו נותנים פחות מדי משוב חיובי על התנהגויות נאותות - מה שמקשה על הלמידה שלהן.

חשוב לקחת את זה בחשבון, לפתח רגישות להתנהגויות נאותות ולהגיב עליהן באופן מיידי, ספציפי וברור.

6. טיימינג הוא (כמעט) הכול בחינוך.

תגובה הורית נכונה בתזמון לקוי, לא רק שאינה יעילה, אלא אפילו עלולה להחריף את הבעיה שההורה מנסה להתמודד. למשל:

• חיבוק אוהב הוא נהדר לאחר התנהגות ראויה כמו השתדלות, שיפור, התחשבות ויחס מכבד. אבל אם הילד אינו מתנהג כראוי, וההורה נוזף בו אך אז מחבק אותו ("כי אתה יודע מותק, שגם כשאני כועס עליך אני אוהב אותך") - החיבוק יחזק את ההתנהגות הלא ראויה שרצינו למנוע. הבעת רגש חם ואוהב מצד ההורים בתזמון כזה מבטלת את יעילות ההערה התקיפה! הילד לומד שתגובות הכעס והעלבון יביאו בעקבותיהן התנצלות ויחס חם, וימשיך ביתר שאת בהתנהגויותיו הבלתי נאותות.

• הגדרת ציפיות לפני כניסה לסיטואציה מאתגרת עוזרת לילדה להתנהג כראוי. אבל כאשר הגדרת הציפיות מגיעה אחרי שהילדה נהגה לא כראוי ("למה הרבצת לאחיך? אני מצפה שלא תציקי לו יותר! שמעת?") היא לא עוזרת במקרה הטוב. במקרה הרע, היא מלמדת את הילדה שכל מה שהיא צריכה לעשות כדי לקבל תשומת לב מהוריה הוא להציק לאחיה.

• כאשר אנחנו מגיבים בשבח מיידי להתנהגות ראויה של הילד ("כל הכבוד, כמה יפה אתה עורך את השולחן") היעילות של השבח היא רבה, והילד ירצה לנהוג כך שוב. אם ניתן את אותה מחמאה שעתיים אחר כך - היעילות שלה תפחת במידה ניכרת.

• אם אנחנו מגיבים רק כאשר רגשותינו מתעוררים בחוזקה (כשהילדה מרגיזה אותנו מאוד או להפך - כאשר היא מצטיינת במשהו), מגוון רחב מאוד של התנהגויות "אפורות" יותר אינו זוכה למשוב, והילדה מאבדת הזדמנויות ללמידה.

ובמילים אחרות: שימו לב לא רק לתגובות שלכם, אלא גם לתזמון שלהן. התזמון הנכון יביא לשיפור. תזמון לא נכון - לא יועיל ואפילו יזיק.

7. דוגמה אישית מלמדת את הילד באופן ישיר.

כשאנחנו מרימים את קולנו על הילד אבל אומרים לו ש"אסור לצעוק", אנחנו מעבירים לו מסר כפול. כשאנחנו אומרים לילדה לשמוע לחוקי הגן אבל מסמסים בנהיגה, אנחנו מעבירים לה מסר כפול. כשאנחנו אומרים לילדים "לזוז מהמסכים" אבל בעצמנו לא מסוגלים להתנתק מהנייד, אנחנו מעבירים להם מסר כפול.

דוגמה אישית היא דרך יעילה מאוד ללמוד: כשהילד מסתכל עלינו, הוא לומד כיצד לנהוג. לא סתם גילו המחקרים שכאשר ההורים מעשנים, יש סיכוי רב יותר שגם ילדיהם יעשנו, וכאשר אחד ההורים מתאמן בספורט כלשהו, יש סיכוי רב יותר שגם ילדיו ינהגו כך.

כולנו יודעים כמה חשובה הדוגמה האישית, אולם בהורות העכשווית היא מאתגרת בייחוד בשני תחומים:

1. מסכים: ההתמכרות למסך מתרחשת לא רק אצל ילדים אלא גם אצל מבוגרים. מספיק לראות מה קורה כשיוצאים לארוחה משפחתית במסעדה, ובמה עסוקים הורים שהולכים עם הילדים לגינה הציבורית.

2. תזונה ופעילות גופנית: רבים מאיתנו, המבוגרים, צורכים מזון שאינו מיטבי ולא תמיד מקפידים על פעילות גופנית.

כשאנחנו מציעים לילדים להיות פחות מול המסך, לאכול נכון ולנוע - הם מסתכלים עלינו, ורואים... את ההפך.

אז נכון: אנחנו מבוגרים והם ילדים, וההרגלים שלנו לא צריכים להיות זהים לאלה שלהם. לפעמים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מאכל שאיננו יכולים להרשות לילדינו; ייתכן שנצטרך ללכת לישון מאוחר מדי או לענות לטלפון מהעבודה בשעת הארוחה. יש לנו צרכים אחרים ותפקידים אחרים.

אבל כשאנחנו נאלצים לנהוג באופן שנוגד את הדוגמה האישית שאנחנו רוצים לתת - עלינו לדבר על כך עם הילדים ולהסביר להם: "אני מצטער, אהיה חייב לענות לשיחה הזאת", או "אני מבוגרת, ולכן אני יכולה לשתות קפה ואת עוד לא", ואפילו "העישון שלי הוא הרגל רע. אני משתדלת להיגמל ממנו, ואעשה הכול כדי שאת תבחרי נכון".

8. הסברים? לא בזמן עימות!

חשוב מאוד להסביר לילדים מדוע ההורים החליטו כך ולא אחרת (כן או לא לתת עוגייה, כן או לא לכבות את הטלוויזיה). הסבר הוא חלק חשוב מהגדרת ציפיות מוקדמת ("אתה יודע שבספרייה אנשים מתרכזים, לכן נדבר שם בשקט"), וכאשר דנים מראש במצב עתידי ("אתה לא יכול ללכת לבריכה אם אין מבוגר שישגיח עליך, כי זה מסוכן".)

אבל אחת השגיאות הנפוצות שהורים עושים היא מתן הסברים באמצע עימות עם הילדים ושימוש בנימוקים הגיוניים בזמן ויכוח סוער ("אני מבינה שאת כועסת, אבל זה מאוחר מדי לחזור הביתה... כן! זה כן מאוחר מדי!"). כך הילדים לומדים שקל מאוד למשוך תשומת לב הורית על ידי ויכוחים והתנצחויות.

הסברים בזמן עימות הם חסרי תועלת: זה לא שהילדים לא מבינים מה הרציונל של ההחלטה - הם פשוט מתנגדים להחלטה כי היא דורשת מהם מאמץ, איפוק, המתנה או התמודדות עם תסכול.

חשוב מאוד להסביר לילדים את הרציונל להחלטותינו, אבל מספיק לעשות זאת פעם אחת, בזמן שקט ורגוע.

לאחר מכן, כל מה שנשאר לעשות הוא להתמודד עם אי הרצון (המובן) של הילד - בשקט, בנחישות וללא מילים מיותרות.

9. אי אפשר לחנך מרחוק.

למרבה הצער, ושלא באשמתנו, רובנו - ההורים הישראליים - נמצאים מעט מדי בבית. מכיוון שילדינו חשובים לנו, וחינוכם חשוב לנו, אנחנו מנסים לא פעם לחנך מרחוק - באמצעות הטלפון או ההודעות.

אבל "חינוך" כזה לא עובד: אין לו סיכוי לעבוד, מפני שאין בו קשר עין אמיתי, תקשורת ישירה, יכולת לחוש זה את זה. במקום זאת, הוא נתפס בדרך כלל כהטפת מוסר או "חפירות", שרק מקלקלות את היחסים.

למרות הרצון הטוב, אנחנו לא באמת יכולים לחנך מרחוק. כשאנחנו מנסים לעשות זאת, לעיתים נקלקל יותר משאנחנו יכולים לתקן.

לכן אין טעם לנסות לפתור מריבות בין הילדים בטלפון (לעולם לא נדע מה באמת קרה שם). לכן אין טעם להתקשר לילדים מהעבודה ולהגדיר להם ציפיות ביחס להכנת השיעורים או הסדר בבית. אם אנחנו לא שם כדי לאכוף את הדרישות שלנו - פשוט אין טעם. לכן גם לא נוכל לפתור את בעיות ההתנהגות של הילד בגן, בחוג, אצל חבר או בכיתה.

בכל המקרים האלה המבוגר שנמצא עם הילד הוא האחראי לפעול ולחנך. סבא, בייביסיטר, גננת, מורה או מדריכה בחוג - הם הכתובת, וחשוב לגבות אותם כך שיגיבו להתנהגויותיו של הילד כפי שאנחנו היינו מגיבים.

10. לעולם לא מאוחר מדי לתקן.

לא פעם הורים מגיעים למצב של ייאוש ומוותרים על יכולתם להשפיע. הם אומרים לעצמם: "לי הוא לא מקשיב. איתי זה אבוד. יום אחד הוא יבין - החיים כבר ילמדו אותו".

זה נכון: החיים מלמדים. אבל השיעורים שהחיים מעניקים הם כואבים ולא תמיד מותאמים ליכולותיהם של הילדים.

מי שאמור ללמד את הילדים כיצד להתנהג בחיים אלה אנחנו! זהו התפקיד המיוחד שלנו, ההורים.

לכן אם הילדים לא מקשיבים, מסרבים, לא מתמודדים - עלינו לשאול את עצמנו: מה בעצם לא עובד פה? האם עלינו לשנות משהו באורחות חייהם? האם העזרה שהילדים מקבלים אכן עובדת? מה אנחנו יכולים לעשות אחרת מבחינת תמיכה, סדר יום, הגדרת ציפיות, מתן משוב, הצבת הגבול ואכיפתו? כיצד אנחנו, זוג ההורים, יכולים לשתף פעולה טוב יותר למען חינוכם של ילדינו?

נכון, אנחנו לא מושלמים. לעיתים אנחנו מאבדים את העשתונות, כועסים, מאיימים. לעיתים אנחנו נוהגים לא כראוי בילדים או בבן הזוג. ולעיתים כשהילדים רואים זאת הם אומרים לנו: "אם אתם מתנהגים ככה, אין לכם סמכות לומר לנו לנהוג אחרת". אמירות כאלו משתקות את ההורים, גורמות להם להפסיק לחנך.

אלא שהעובדה שאנחנו רק בני אדם, ולא תמיד מתנהגים באופן מיטבי, אין פירושה שאסור לנו לחנך. מוטב שנתנצל אם נהגנו שלא כראוי - התנצלות היא מודל מצוין לילד - אבל אין לנו זכות להפסיק לחנך.

החדשות הטובות הן שתמיד אפשר לתקן - הן אצלנו והן אצל הילדים. כאשר הם יגדלו, הם יזכרו שמעולם לא חדלנו מהניסיון לשפר, לתקן, לחנך - לא הרמנו ידיים, לא ויתרנו עליהם.