מה קורה לגילי?

קוראים לי גילי, ואני כמעט בת שלוש־עשרה. במקום ללכת לבית הספר אני בבית.

הבוקר התקשרה דניאלה, המחנכת שלי, "גילי? בוקר טוב."

"בוקר טוב," מלמלתי, "ממש בוקר טוב."

"גילי, לא הגעת לבית הספר בימים האחרונים. חשוב לא להפסיד שיעורים בשנת בר מצווה. את חולה? קרה משהו?"

"לא קרה כלום," עניתי.

דניאלה שתקה. שמעתי את המחשבות שלה. היא בטח חושדת.

"גילי, את יודעת שכיתה ז' היא שנה מאוד משמעותית וחשובה. בכל יום אנחנו מדברים על נושאים חדשים ומבצעים משימות מורכבות."

"כן."

"ולא הגעת לבית הספר כבר כמה ימים."

"כן."

"תראי גילי, את תלמידה מצוינת ואני לא מודאגת לגבי השלמת החומר. אני מניחה שיש סיבה לכך שאת לא בכיתה."

"אממממ..."

"את מרגישה טוב?"

"כן."

"גילי, אני רוצה לדבר עם אימא או אבא."

"אימא בעבודה."

"ואבא?"

"גם."

"מתי הם חוזרים הביתה?"

"אימא חוזרת בערב. יש לה משמרת ארוכה. כמו תמיד."

"ואבא?"

"אבא לא פה," עניתי בקול שקט.

"אבל מתי הוא יחזור?"

"לא יודעת. הוא כבר לא גר פה."

דניאלה שתקה. היה נדמה לי שהיא רצתה לומר משהו אבל התחרטה. בסוף היא אמרה, "כן. תוכלי לבקש מאימא להתקשר אליי?"

"טוב."

זה היה השקר הראשון שסיפרתי בחיים.

ברור שלא ביקשתי מאימא להתקשר אליה. בשביל מה לבקש? היא לא חושבת עליי בכלל. גם ככה היא לא עושה כלום כדי שיהיה לי קל יותר.