מה שהיה שלי

מבוא

החורף הגיע ללא הודעה מוקדמת. גשם יורד בעוצמה, אורח עמי לחברה ולא משאיר אותי לבדי. הרצפה בחדר קרה, אבל זה הדבר האחרון שמעניין אותי כעת. עליי להספיק לבצע את המשימה לפני שהוא חוזר.

אספתי בסתר את כל הדרוש לי. זה היה קל, לא האמנתי כמה קל זה יהיה. כל מה שנותר לי הוא רק לבצע.

הגשם מתגבר. טיפות מים כבדות מרעידות את חלונות הבית. הטיפות מוצאות את דרכן פנימה ומרטיבות את הרצפה.

צמרמורת עוברת בגופי השברירי ואני מתעלמת ממנה. אני חושבת לקום ולסגור את החלון, אך יודעת שברגע שאעשה זאת המציאות תנצח.

אני יודעת בדיוק מה עליי לעשות. יודעת גם איך לעשות זאת.

מחשבותיי מנסות בכוח לפלס את דרכן לתודעה. אנשים ייפגעו, חיים ייהרסו, דבר לא יחזור להיות כפי שהיה.

מה יהיה עם הוריי?

פניה של אמי מחייכות אליי ואני דוחקת אותן בכוח לפינה אפלה. אף מחשבה לא תסיט אותי מהמטרה.

נשימה אחרונה עמוקה לפני ההוצאה לפועל, זה כל מה שאני מרשה לעצמי. בלי לחשוב, כמו חיילת לפני יציאה לקרב. הביצוע קרוב מתמיד. מרחק נגיעה. רק להושיט יד ולקחת.

עוד כמה דקות והכול יהיה מאחוריי. פשוט יותר, כואב פחות.

הכדורים פזורים על הרצפה. אני בוחנת אותם, מרוצה מהכמות שהצלחתי להשיג. משככי כאבים למיניהם, תרופות שמשרות רוגע ושינה שמצאתי מוחבאות באחד מארונות הבית, אנטיביוטיקה שפג תוקפה לפני יותר מחודשיים, סירופ לשיעול שקניתי לפני שבוע.

גם בקבוק הוודקה שקניתי היה כבר פתוח.

כדאי להתחיל ממנו.

אני מוזגת לעצמי כוס, גומעת את הנוזל היקר עד תומו, ובוהה ארוכות בתחתית הכוס הריקה.

בהחלטיות פתאומית אני מרימה כמה כדורים מהרצפה ומקרבת אותם לפה.

הגשם ממשיך להציף את החדר, ושלולית נקווית סביבי. מכנסיי נרטבים, ונשימתי הולכת ומתגברת. פעימות לבי חודרות מבעד לחולצה הדקה. הקור מאיים להכריע אותי אך אני מסרבת להיכנע. האם לקום ולסגור את החלון? לא יכולה להתעמת עכשיו עם העולם.

בחוץ יש אנשים בתחנת האוטובוס והם מחזיקים בכוח את מטריותיהם, מנסים להגיע יבשים ככל האפשר אל יעדם, חיים את חייהם.

ואני כאן בתוך החדר, מנסה לסיים את אלה שלי.

מתעמקת בחופן הכדורים. לכל כדור צורה וצבע שונים. קפסולת נוזל מטורקיז. כדור לבן קשיח שפַּס חוצה אותו. נוזל חום בתוך בקבוק זכוכית שבירה, כדורים שמערבבים בתוכם שני צבעים, כחול ולבן. כחול ואדום, ירוק וצהוב, הרמוניה של צבעים רוקדת מולי ולי לא נותר אלא לבחור. בעיניים עצומות אני מקרבת את הכדורים לשפתיי, פי נפתח, מוכן לבלוע את מה שמוגש לו. בידי השנייה אני אוחזת את כוס הוודקה. נזכרת שלא אכלתי מאתמול.

דמותו עולה מולי ומושיטה לי כדור בצבע טורקיז. "ניצחתי," שומעת אותו לוחש לי והוא מתפוגג אל תוך החושך. אני בולעת כדור ראשון. חשה איך הכדור עושה את מסלולו לעבר קיבתי. מרימה שניים נוספים וממהרת לשלוח אותם לאותו המסע. תכף זה נגמר. הכול יהיה מאחורייך. גל חום שוטף את גופי ומערבולת פתאומית סוחפת אותי. אני חשה התכווצויות נוראיות בבטני התחתונה. זה עובד.

אני מרימה עוד צרור כדורים צבעוני ומקרבת אותם לפי. רוצה לבלוע את כולם מהר ככל האפשר. נקישתו בדלת מקפיאה אותי ומפילה את הכדורים מיָּדי והם מתפזרים על הרצפה. לקום? סחרחורת נוראית תוקפת אותי. גל נוסף משתק אותי ואני מרותקת לרצפה. מפתח מסובב את הידית. הוא כבר כאן. למה אני עוד כאן? למה אני לא מצליחה לקום? מהן הטיפות האדומות סביבי? מה קורה לי? אני מסיטה במאמץ את ראשי הצִדה לעבר החלון הפתוח ושולחת מבט אחרון אל טיפות הגשם, לפני שהולכת לישון.