מה שלבך חפץ – מבט על הנפש באגדה ובמדרש

סיפוריהם של חכמינו זכרם לברכה - הפזורים למאות ואולי אף לאלפים במשנה, בתוספתא, בתלמוד הירושלמי והבבלי ובעשרות מדרשי התנאים והאמוראים - זכו בדורנו לשפע מבורך של מחקרים, במאמרים ובספרים, שביקשו לעמוד על סוד קסמם וחיוניותם. מבחר מסיפורים אלו זוכים בספרו של ד״ר רפי ועקנין, מחנך ופסיכולוג, להארה ולהבהרה מכיוונים חדשים ואף מפתיעים, שעיקרם בקריאה ״פסיכולוגית-חינוכית״ היורדת אל נבכי עולמם הנפשי של גיבורי הסיפורים ומספריהם ומעלה מהם תובנות נוספות המעשירות את הסיפורים ומוסיפות ליופיים, לעמקותם ולחשיבות המסרים שניתן למצות מהם, מסרים שטעמם לא פג כיוון שהם עוסקים באדם, בכל אדם, ובשאלות מרכזיות שהוא ניצב מולן במהלך חייו.

במעגלים הולכים ומתרחבים עוסק הספר שלפנינו במרבית פרקיו בסיפורים שעניינם האדם (ובספרות חז״ל הכוונה בראש ובראשונה לגבר) הנאבק בזהותו וביצריו, בסבלותיו ובמצוקותיו, קשריו עם בת זוגו ויתר בני משפחתו (הוריו וצאצאיו), חבריו לבית המדרש ובני האדם שבעולם מחוצה לו, בני ברית וכאלו שאינם מבני ישראל, וזיקתו אל בורא עולם. מרבית הסיפורים כבר זכו לטיפול מרובה, כגון סוגיית תנורו של עכנאי, המעשה בנחום איש גמזו והעני, דמא בן נתינה וכיבוד הוריו או סיפור הנזיר מן הדרום (סיפורים שדי בהזכרת כותרתם כדי להעלותם בתודעתו של הקורא), אך הספר שלפנינו יפתיע את המעיינים בו בתובנות חדשות שהגיעו לו למחבר מעניינו, המשלב אלה באלה שאלות חינוכיות ופסיכולוגיות. בצניעות מעיר ד״ר ועקנין כי הקריאות שהוא מציע אינן הקריאות היחידות האפשריות וכי מה שהוא מעלה מן הסיפורים לא בא לבטל דרכי קריאה אחרות: ספרותיות או היסטוריות. אכן, כך הוא, אך קריאותיו שלו מוסיפות לוויית חן ועניין לקריאות האחרות וגם בזה כוחן וחשיבותן.

ועוד נמצא בספר עיסוק בסיפורים שלא זכו, למיטב ידיעתי, לטיפול משמעותי ומספק בספרות העומדת לפני קוראי העברית - כגון סיפור ליל נישואיו של בנו של ר׳ עקיבא (פרק ט) או המעשה באב שיכור ובבן פיכח (פרק יג) - וגם על זה צריכים אנו להודות למחבר, המציע את הבנתו בסיפורים אלה, מפנה אליהם את זרקור המחקר ומזמין את חבריו למחקר לבוא ולעסוק בהם גם מכיוונים נוספים. אין בית מדרש בלא חידוש, והצבעה על סיפורי חכמים שמן הראוי לעסוק גם בהם היא תרומה הראויה לכל שבח.

אך בכך לא סגי. יופיו של הספר שלפנינו בא לביטוי לא רק בעיסוק בסיפורים של חכמים אלא גם בהחלטתו של המחבר לשלב גם עיונים חינוכיים-פסיכולוגיים הסובבים סביב דרשותיהם של חז״ל העוסקות במושג התפילה (פרקים כב-כג) או במאמרו הידוע של ר׳ אלעאי (המכונה גם: הזקן), כי

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו - ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורין ויתעטף שחורין, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא (תלמוד בבלי חגיגה טז ע״א ומקבילות כגון מועד קטן יז ע״א).

אכן, מאמר לא פשוט המודע לכוחו של היצר מכאן ולחובה שלא לחלל שם שמים ברבים מכאן, מאמר המציע לכאורה לעבור עבירה במקום שאין הבריות מכירים את עובר העבירה. מאמר קשה זה זכה לפירושים רבים עד שהיו גם מי שפירשוהו, ככל הנראה, שלא כפשוטו:

יעשה מה שלבו חפץ - רוצה לומר: דוודאי כיון שלבוש שחורים וכו׳ - אני ערב בדבר שאינו חפץ מכאן ואילך בעבירה (רש״י בשם אחד מן הגאונים [וראו התוספות בחגיגה שם, ד״ה ויעשה מה, שאינם מקבלים פירוש זה]).

לבישת בגדי אבל המזכירים את המוות ויום הדין תצנן את יצרו של אדם ובעקבות זאת, לפי פירוש זה, יימנע מן החטא. היכול מחנך ופסיכולוג להתעלם ממאמרו החריף של ר׳ אלעאי המציע לכאורה לשומעי לקחו פתרון שעניינו במאבק ביצר המכרסם בכל מהותו של האדם? אם רואים אנו את דברי חכמינו כהוראות או הצעות לדרך שבה ילך האדם, הרי שמאמר זה - שעניינו בעליל במאבק שבנפשו של אדם, כל אדם - מעמיד אתגר בפני קוראיו, גם המודרניים, וקורא להם לעסוק בו ולהבהירו. גם ד״ר ועקנין נענה ברוב עניין לאתגר זה (בפרק ד).

פרט לסיפורים ולדרשות שונות עוסק הספר שלפנינו גם במה שנהוג לכנותו במחקר בשם ״הסיפור המקראי המורחב״, רוצה לומר בדרך שבה קראו חז״ל את הסיפור המקראי, מילאו את חסרונותיו, הסבירו את מה שנראה כסתירות המצויות בו והרחיבו עוד ועוד בתיאור דמויותיו ועלילותיו. כך, למשל, הפרק העוסק בדרך שבה עסקו חכמים בפסוק המזכיר את ״מראות הצובאות״ (שמות לח, ח) העשויות נחושת, שמהן הכינו בוני המשכן את הכיור. שם הפרק, ״תאווה וקדושה״ (פרק ח), מצביע שוב על אותה סתירה פנימית עמוקה שבין ״שם שמים״ לבין ״היצר״, סתירה העומדת גם ביסוד מאמרו של ר׳ אלעאי. אלא שבמקרה זה ניכר כי חכמינו מצאו דרך לשלב את הזיקה שבין בני הזוג האנושיים לבין אהבת שמים, את הסיוע ההדדי שבין בני הזוג לבין נתינה למשכן המפארת את ריבונו של עולם. דומה כי גם בעניין מראות הצובאות לא יכול מחנך ופסיכולוג שלא לטפל במה שנראה כשני קטביו של מגנט אשר לא ניתן להביאם בסמיכות זה לזה.

מצאנו אפוא בל״ג פרקי הספר עיסוק במעשי חכמים מסוגים שונים (חלקם בעליל סיפורים עממיים באופיים), בסיפור המקראי כפי שהרחיבוהו ובדרשותיהם, והוא מיזוג ברוך של סוגים ספרותיים שונים הנענים, כל אחד בדרכו שלו, לקריאתו הרגישה, הבהירה והמאלפת של ד״ר ועקנין.

כדי לכבד את הספר שלפנינו ולתת ביטוי להוקרה שיש עלינו לחוש כלפי מחברו, אני מבקש להצביע על סוג ספרותי נוסף, שספר זה לא עסק בו, המאפשר אף הוא קריאות ותובנות בתחום החינוך וחיי הנפש, והוא המשל, או ליתר דיוק, משל המלכים. בכינוי זה, ״משל המלכים״, נהוג לכנות קבוצה גדולה של מאות משלים הפזורים בכל מרחבי ספרות חז״ל, המספרים על מלך ובני ביתו, משרתיו ועמו, כשכוונתם העיקרית להסב את תשומת לבנו אל הנמשל, העוסק כמעט תמיד בקב״ה ובעמו. מתברר כי חכמינו מצאו לנכון לעסוק בסוגיות שנודע להם ערך תיאולוגי, ולא פעם חינוכי במפגיע, באמצעות המשל, שהוא פעמים רבות מגלה טפח ומסתיר טפחיים. עדיף לדבר על מלך בשר ודם ועל בנו ובתו, אשתו ועבדיו, שריו ויועציו, כדי להבליע בסיפור הכמו-אנושי הזה אמירות המכוונות כלפי כבשונו של עולם.

למשל בדרך כלל קודמת נוסחת פתיחה קבועה: ״אמשול לך משל. למה הדבר דומה?״ (או בקצרה: ״משל. למה הדבר דומה״ או ״למה הדבר דומה״ ואפילו רק: ״ל[מלך]״), ולאחר המשל הקצר יבוא נמשלו ובראשו תיבת ״כך״, נמשל המבאר בקצרה או בארוכה את כוונת בעל המשל. גם את המשל יש לראות כסוג מיוחד של סיפור, ובתור שכזה יש בו דמויות, עלילה ורקע, המאפשרים קריאה ספרותית ופרשנות מגוונת.

והרי לנו דוגמא אחת ממדרש איכה רבה, פרשה ד:

מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טימאו את היכל קדשך״ (תהילים עט, א) - לא הוה קרא צריך למימר [=לא צריך היה הפסוק לומר] אלא ״בכי לאסף״, ״נהי לאסף״, ״קינה לאסף״, ומה אומר ״מזמור לאסף״? אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיירה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים. ונטל פדגוג שלו אבוב של קנים והיה מזמר. אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו. -- כך אמרו לאסף: הקדוש ברוך הוא החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר? אמר להם: מזמר אני ששפך הקדוש ברוך הוא חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב ״שפך חרון אפו, ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה (איכה ד, יא).

המשל מספר על מלך (ולמען האמת אפשר היה לספרו על כל אדם, אלא שנבחרה כאן לשון מלכות בשל כבודו של הנמשל) ועל בנו. את בית החופה (כנראה: בית נאה שכיפה בראשו) בנה המלך, סייד אותה וטח אותה בטיח צבעוני (״כייר״) ואף צייר עליה ציורים נאים. כיוון שחטא הבן הרס המלך בחמתו את החופה. תגובתו של מורה הבן (הוא הפדגוג) מתמיהה: הוא לוקח כלי נגינה ושר שיר חגיגי ולא שיר אבל ונהי. על התמיהה מדוע הוא עושה זאת הוא משיב ואומר, כי יש לשמוח על כך שעל החופה ולא על הבן שפך המלך את חמתו. והנמשל ברור: עניינו בקב״ה, בעם ישראל ובמקדש ובטענה המרתקת כי הרס המקדש בא כתחליף להשמדה שצריך היה לכאורה להשמיד את הבן החוטא.

פרט לתשומת הלב שיש עלינו לתת לפדגוג, למחנך, המבקש למצוא בכל מצב של אסון את הצד החיובי, ראוי לעסוק - ואם מדובר במונחים פסיכולוגיים, אין טוב לנו לשם כך מד״ר ועקנין - בהמרה שממיר הכועס את מושא זעמו (הבן) במושא אחר (החופה) כדרך לשחרור כעס ולאזהרה מפני מה שעשוי לקרות בעתיד. וכי מי לידינו יתקע שבפעם הבא, כאשר יכעיס הבן את האב, יסתפק האב בהפניית חרונו המוצדק לכיוונו של חפץ חסר חיים, עצים ואבנים? ובכלל, אומר לנו המשל, כי יש להפריד בין המקדש כמהות פיסית דוממת לבין מהותו המקודשת כמקום שבו שוכן ריבון העולמים. משעה שזנח את משכנו, אין בו יותר חפץ, והריסתו, כתחליף לפגיעה בעם, צריכה להיות מקור לנחמה דווקא!

משלים כגון אלו נמצא, כאמור, בספרות חז״ל למאות רבות, וכל אחד מהם מאפשר קריאות שונות, שחלקן בוודאי יגעו בחיי הנפש של הדמויות הפועלות ובמסר החינוכי שהמשל (ונמשלו) מבקשים לקדם. האם מותר להציע לד״ר ועקנין לעסוק בספרו הבא, השישי במספר (כן ירבו), במשלים מעין אלה?

על המקרא אמרו חכמים כי ״הפוך בה והפוך בה דכולא בה״. מחקר סיפורי חכמים מלמד כי משפט זה ניתן לקרוא גם על סיפוריהם שלהם הזוקקים עיסוק טכסטואלי, לשוני, היסטורי, ספרותי, רעיוני, פסיכולוגי וחינוכי. הספר שלפנינו תורם תרומה של ממש לשתי פנים אחרונות אלה, ועל כן אמורה תודתנו למחברו, בצירוף הברכה שימשיך במחקריו החינוכיים-פסיכולוגיים להגדיל את תורת חכמינו זכרם לברכה ולהאדרתה.

אביגדור שנאן, האוניברסיטה העברית בירושלים