מה שמצחיק בנורמן פורמן

1

סֵיידי

כשנולדתי, איבריי הפנימיים היו מחוץ לגופי ונשארו כך במשך עשרים ואחד יום. זה בהחלט לא משהו שמישהו מצפה לו, אבל לא יוצא דופן כמו שאולי אפשר לחשוב. על כל 3,999 תינוקות שנולדים עם כל האיברים בפנים, בדיוק במקום שבו הם צריכים להיות, יש מישהו שנולד כמוני. אף אחד לא באמת יודע למה. זה הקלף שהחיים נתנו לך, ככה אבא שלי תמיד אמר.

במשך אותם שלושה שבועות, בזמן ששכבתי בפישוק רגליים בתוך אינקובטור כמו מנה של עוף שלם עם שני הפולקעס פוזלים לצדדים, חבורה שלמה של רופאים התאספה לידי כל בוקר כדי לדון בחוכמתה העילאית, וכשהאיברים שלי הצטמצמו לגודל הנכון, הרופאים דחפו לאט ובעדינות עוד ועוד מהחלקים הסוררים שלי בחזרה פנימה.

טוב, לפחות זה מה שאימא שלי סיפרה. לפי הגרסה של אבא שלי, הרופאים התאספו כל בוקר סביב האינקובטור כדי לדון אם לארוחת הצהריים כדאי להם לאכול את המעי הגס שלי או את הכבד, ואם התוספת שתתאים היא צ'יפס או סלט. והנה, עכשיו אתם יודעים כמעט כל מה שצריך לדעת על ההורים שלי.

ביום החירות האחרון של איבריי הפנימיים, הכירורג הראשי דחף את החתיכה האחרונה פנימה דרך הבטן שלי ואז תפר אותה יפה, בתקווה שכל החלקים הגיעו למקום הנכון. הרופאים אמרו שעכשיו אני כמו חדשה, ושלחו אותי הביתה להתחיל את חיי כמעט כאילו לא קרה שום דבר.

רק שאפילו כשנפסקו בדיקות המעקב הסדירות והצלקת שעל הבטן שלי, שליוותה אותי כל חיי, דהתה והפכה לתפר דק וכסוף, אני עדיין זוכרת את עצמי מרגישה את הכול נדחף פנימה. תחושה שאף פעם לא באמת הצלחתי להגדיר, מין משיכה פנימית בכל פעם שמשהו משתבש או מצליח מעבר לצפוי. או שזה קורה סתם בשביל הכיף. כדי להזכיר לי באיזו קלות החלקים האלה שבתוכי, שאף פעם לא באמת התאימו למקומם, יכולים להחליק החוצה. בכל רגע שיתחשק לנו, סיידי. בכל רגע שיתחשק לנו.

רק כשהחזקתי בפעם הראשונה את הבן שלי הרגשתי שהצורך התמידי והעמום להחזיק הכול מתחת לצלקת הולך ומתפוגג. כשהאחות הניחה על החזה שלי את הגופיף המקומט והחלקלק ההוא, תפסתי חזק בקצה הסדין של מיטת בית החולים בזמן שכל עולמי הסתובב על צירו בקול חריקה, מצא לעצמו את הזווית הנוחה ופנה סוף־סוף לכיוון הנכון.

הרגשתי את המשיכה הזאת בצלקת רק כשילד אחר מת, ואין צורך לציין שלא הייתי ערוכה לזה משום בחינה. כי בשלב ההוא היו דברים הרבה יותר מדאיגים מאשר הפחד שהמעיים הטיפשיים שלי יזלגו שוב החוצה. פחדתי נורא, ולא היה לי מושג איך לתקן הכול. והנה, עכשיו אתם יודעים כמעט את כל מה שצריך לדעת עליי.