מודיעין צללים

1

שירות הביון החשאי משקיע שנתיים ויותר ממאה אלף דולר בהכשרת קציני שטח חדשים. מלמדים אותך לגנוב מכוניות, לסחוב כלי נשק, לפרוץ לחשבונות בנק. יש קורסים בשימוש מאולתר בחומרי נפץ, שתי סדנאות שמוקדשות לניווט על פי הכוכבים. אבל שום דבר על מה שמרגל זקן שהכרתי כינה פעם "הצלפת השוט". אף אחד לא מספר לך איך לחזור הביתה.

אתה מנהל משא ומתן עם ארגון פשע בקאבול ביום חמישי; בשבת בערב אתה בארוחה חגיגית בהולנד פארק. כלי כסף מקרקשים. יש משהו ששכחת. אתה נועל את עצמך בשירותים ומתקשר למסעדה בכיכר סדראת כדי לדבר עם אדם שאתה יודע שמת, וכשהטלפון שלו עונה נשמעת ברקע קריאה לתפילה. העולם אינו יכול להיות כולו אמיתי בעת ובעונה אחת. אתה מתנצל בפני המארחים ועוזב, מאשים את הג'ט־לג, ואחר כך מתיישב בקו סנטראל בתחתית ושומע אבֵלים מקוננים. אחרי הפעמים הראשונות קציני שטח עוברים לתפקידים משרדיים או מוצאים דרכים להתמודד עם המעבר. אני לא מסוגל לשבת במשרד, אז נאלצתי ללמוד.

צברתי טקסים שנעו בין אמונות תפלות לפרוצדורות. יותר מכול, אספתי מקומות שיכולתי לגעת בהם כאילו היו קמעות ולהגיד: הכול בשליטה, אתה יודע מה אתה עושה. בר פרמייר בנמל התעופה קווין עאליה בירדן הוא אחד מהם. סע בקביעות בין חלקי העולם שהמזל האיר להם פנים יותר ופחות, ותמצא את עצמך הורג זמן בקווין עאליה. בר פרמייר תקוע בפינת הטרמינל הראשי, מקרר ושלושה שולחנות אלומיניום, שאולם הטיסות היוצאות נשקף ממנו היטב. חדשות בערבית בטלוויזיה עם מסך שטוח ובקבוקי היינקן במקרר. בשבילי הוא היה הבר השכונתי.

הפעם הגעתי לקווין עאליה מסעודיה, ועם הנחיות ברורות להמשיך ישר ללונדון. זה כשלעצמו היה מבשר רעות — רוב התדרוכים שלי התקיימו במדינה שלישית. מבצע בוטל בפתאומיות. היו לי תיק אחד והבגדים שלגופי, שהסריחו מעשן ומדלק. הז'קט הבהיר ומכנסי הכותנה האופייניים לאנגלים בחו"ל לא נועדו להצתות.

שתיתי בירה וניסיתי להירגע ולטוות תוכנית בעת ובעונה אחת, להניח להורמוני הסטרס לשקוע, להתענג על הגלובליזציה במיטב ארעיותה. משפחה קונגולזית בגלימות ירוקות וסגולות התפתלה בתוך נחיל אנשי עסקים סינים באפור פחם. שני שייח'ים לבנים מסנוורים הוליכו נשים נטולות פנים בבורקות מעוטרות זהב. עובדות מין ממזרח אירופה גררו מזוודות סמסונייט בדרכן למפרץ, אלה מדרום־מזרח אסיה במכנסוני ג'ינס גזורים בדרכן לאירופה. הפועלים הבנגלדשים והסרי לנקים הצנומים בעלי העיניים הבורקות לפתו טלפונים ניידים ונעצו מבטים בלוח הטיסות היוצאות. עובדי ארגוני סיוע ואנשי תקשורת לגמו מים בעצבנות או בתשישות בהתאם לכיוון הנסיעה. צפיתי בתנועתם בשעה שהטיסות השונות נקראו בכריזה: אַרבּיל, ג'דה, חרטום. היו עוד כמה זאבים בודדים כמוני, עינינו הצטלבו אבל לא לזמן רב. הרבה כרטיסי סים שבורים נראו בפחי האשפה. לשכירי חרב פרטיים יש העדפה לתרמילי בד. הם נראו ניזונים היטב והתהלכו ברהבתנות של גברים שעד אתמול היו חמושים בכבדות.

שש שעות קודם לכן הייתי בבית אחוזה נטוש בשולי מחוז אָסיר בערב הסעודית, קרוב לגבול עם תימן. הבית היה הרוס. בשלב מסוים לילה קודם לכן, קבוצה מקומית בעלת זיקה לא ברורה שטפה את המקום ובזזה כל מה שעלה בידה. הדייר — פלייבוי ידוע לשמצה, מקור מימון חשאי לטרור וסוכן יקר ערך שלי — נמלט על נפשו. היו לי בערך עשר דקות לפַנות מהמקום כל דבר רגיש לפני בואו של צוות יעיל יותר.

הסתובבתי בבית עם תרמיל גב ריק, וצעדיי הידהדו בשעת החיפוש. מעולם לא הייתי בפנים קודם. זה היה ארמון בשווי שלושים מיליון דולר, חמישה־עשר חדרי שינה: מקום שכיף להרוס וקשה לסרוק. נטיפי בדולח מהנברשות היו פזורים על הרצפה בין כדורים משולחן סנוקר עתיק. ספרים זרוקים, זכוכיות שבורות, שבלי דם במקומות שבהם הפולשים נחתכו בשעת הטיפוס והכניסה דרך חלונות. הם ירו בחיות המחמד שלו, בזזו את המלתחה, שיספו כמה יצירות מפוקפקות של אמנות אבסטרקטית וטבע דומם מכשף של פַנטָן־לָטוּר. מילה יחידה בערבית הוסיפה צבע לטפט: אִירחאל. לֵך.

עצה טובה.

"אתה רואה את זה?" שאל קול באוזנייה שלי.

תמונת הלוויין בטלפון שלי הראתה שיירה של חמישה טנדרים של טויוטה מתקדמת ישר לעברי. לא היה ברור מיהם, אבל לא הייתי מהמר על כוחות סעודיים. קני הרובים שהציצו מבעד לחלונות היו ברורים מספיק.

"אני רואה."

"יכול להיות שהגיע הזמן לזוז."

ירדתי במדרגות בריצה. מהקומה הראשונה נשקף הנוף של החצר. רוב הבניינים שהשתמשתי בהם במפרץ היו מצוידים בחומות נגד התקפות, מחסומים, זכוכית משוריינת בחלונות. זה לא היה אחד מהם. כאן היו מדשאה מתריסה, כמה קקטוסים, דקלים ומערכת השקיה מתוחכמת. פרארי ששייכת לאיש שגר פה פעם נשארה ליד השערים, קליפה לבנה של מתכת מפוחמת. לתימהוני הרב ראיתי שלוליות כסופות מתנוצצות בעפר מתחת לה, עד שקלטתי שמדובר במתכת של רפידות הבלמים, שניתכה ושבה והתמצקה. זה היה סוריאליסטי ויפהפה. הנהג שלי נשען על עמוד השער עם משקפת לעיניו. שני עמודי עשן ברורים התרוממו מעל פרוורי אַבּחָה, העיר הקרובה ביותר, במרחק 3.4 קילומטרים.

"עַג'ל!" מהר, הוא צעק והסתובב אליי.

הערכתי שיש לי עוד עשר דקות עד שיגיעו, ועוד שתיים עד שיפרצו את השערים. המשטרה הסעודית נעלמה, יחידת הקומנדו המוצמדת לשירותי הביון לצורך תסריטים כאלה היתה תקועה בנקודת ביקורת בכביש. נותרו לי שלושה חברים נאמנים־לעת־עתה של כנופיית גנבי רכב מסטולים על תרופות נגד אפילפסיה, שצרכו מלוא החופן בטענה שהן ממלאות אותם אומץ. אולי החומר עדיין לא עובד.

אחד מבני הברית הנוכחיים שלי, סמיר, הופיע במסדרון מאחוריי: שפם וכרס, אקדח עתיק, עיניים בולטות.

"הולכים עכשיו." הוא היה עצבני. לידו עמד בן דוד או אחיין, בן לא יותר משש־עשרה, עם חולצה של קבוצת הכדורגל של ברצלונה, בקושי מסוגל להרים את הקלשניקוב.

"חמש דקות."

"שתי דקות."

הכנסתי יד לז'קט, נתתי לנער את האקדח שלי, אמרתי לו לשכוח מהרובה. "אני אחזור לפני שהם יגיעו."

לקחתי נשימה עמוקה, עירבבתי קצת חמצן באדרנלין הטרי. נחמד ודרוך; בוא נגמור עם זה. החדר שרציתי למצוא חמק מעיניי שוב ושוב. פתחתי דלתות, חיפשתי מכשירים אלקטרוניים וניירת, מצאתי אפוד מגן זרוק, כלי חרסינה יפים, אנציקלופדיות בכריכות עור.

דקה אחת.

בקצה המסדרון בקומה השנייה איתרתי את הדלת שחיפשתי. הקשתי את הקוד במנעול האלקטרוני, הצצתי פנימה ולבי צנח.

שבעה או שמונה ארגזי ציוד מילאו את החלל הקטן נטול החלונות: אישורים בנקאיים, מסמכי שינוע, כסף מזומן, שטרות מטען. ספרתי ארבעה לפטופים, שבע קונצרטינות של תוכניות משורטטות, ערימת חשבוניות על כל דבר אפשרי מלבד כלי הנשק ששלח בפועל. לא היה שום ספק, שהיכנשהו בתוך הבלגן הזה נחו פרטים מזהים; מסכנֵי חיים.

סמיר הופיע מאחוריי, ראה את המטען, קילל.

"מוכרחים להשאיר את זה," אמר.

ייקח שעה לסלק הכול. אם היה לנו ואן. קריאה מלמטה: כבר רואים את האבק של השיירה המתקרבת. זרקתי את התרמיל אל תוך הערימה.

"לך תביא פח דלק מהמחסן."

"אין לנו זמן."

"יש לנו המון זמן. לך."

התחלתי לעבור על הדברים, לקחתי את הכסף המזומן, דאגתי לחשוף את הדיסקים הקשיחים. גיליון של "סאות' צ'יינה מורנינג פוסט" צד את עיני. הוא היה מקופל לריבוע קטן, תחוב בתוך קופסה של מחרוזות. פתחתי אותו ומצאתי משהו שנראה כמו שלושה יהלומים גולמיים. אפילו בחדר החשוך הם התנוצצו: גוון צהבהב בעליל על רקע הכתבות המודפסות.

הכנסתי את אחד היהלומים לכיס ואת השאר עטפתי בחזרה בנייר עם חצי מהכסף. כשסמיר חזר עם ארבעה ג'ריקנים, נתתי לו את עטיפת העיתון ואמרתי לו שזאת מתנה לאחר כך; הייתי צריך אותו עני וחששן למשך עוד כמה דקות. התזנו יחד דלק על המצבור, ואז הוא רץ למטה למכונית. לקחתי נשימה אחרונה לפני שזרקתי גפרור. לפעמים מוטל עליך לקיים את הטקס לבד; להוריד את הדגל. שום קריאה לתפילה. שקט עמוק של יום ראשון, שפירושו שהשקט הגיע לקיצו.

שעה אל שדה התעופה, טיסה למָדינה, ואחר כך מטוס צבאי סעודי נוסף לירדן. אף אחד לא הציע לי בגדים להחלפה. ועשן דלק נדבק אליך. הודעות הגיעו בלי הפסקה לטלפון של כריסטופר בּוֹרֶן, הזהות הבדויה שלי: בנקאים, ברוקרים, סוחר אמנות כמותו, חברה שמתמחה בהתקנת בריכות אינסוף. כולם תוהים למה נעלמתי.

לא היה לי מושג.

שטפתי את טעם הדם מפי בהיינקן. המצב היה על הפנים, בלי שום ספק. הסוכן שלי נעלם, ערב הסעודית נראתה כאילו היא עלולה לקרוס, ומישהו היכנשהו בווֹקסהוֹל קרוֹס חשש מהאפשרות שיתפסו אותי. אבל בה בעת גם ציפיתי לזה: בשירות הביון אוהבים להניע אותך ממקום למקום, לא לאפשר לך לבנות אימפריות וקשרים. ככל שאתה נמצא זמן רב יותר בשטח, כך אתה נהיה פגיע יותר, זאת צורת החשיבה השלטת. נוסף על סכנות החשיפה, יש בתיאוריה גם שמץ של חשש מפני "התקרבות למקומיים" — חשש אופייני לחסידי האסכולה הישנה. לא פעם מִבצעים מבוטלים באישון ליל, ורק לעתים נדירות מספקים לך הסבר הולם לכך, אם בכלל. לא פעם תהיתי על הקנאה שרוחשת במפקדה כלפי קציני שטח, אם אנשי המפקדה מייצרים חשאיות משלהם כדי להעמיד אותך במקומך. לפעמים הכול הסתכם בקיצוץ בתקציב ותו לא.

לעת עתה רציתי להתענג על רגע אחרון של חופש, על היותי כריסטופר בורן. חרף הכישלון המקצועי וההשלכות הגיאופוליטיות של עזיבתי, שמחתי להימצא פה. הקסם הטמון בשיבה למקומות לא שוכך לעולם — במציאתם עדיין היכן שהיו: השולחנות, הפרצוף היגע מאחורי הדלפק. זה היה ניצחון קטן, כאילו הגעתי בזמן לפגישה עם עצמי.

על מסך הטלוויזיה: מיליציות שורפות ארמון של פלייבוי. האם תמה בריתה של סעודיה עם הקיצוניות?

זאת השאלה שהעלו ב־RT בערבית, תחנת הטלוויזיה החדשה בערבית של הקרמלין. היו להם סרטוני שטח טובים: כתב עומד ליד הריסות מעלות עשן, הפרארי המפוחמת נראית היטב מעבר לכתפו. גמרתי את הבירה והזמנתי עוד אחת.

"פעם הייתם מראים פה אל ג'זירה," אמרתי. הבעלים משך בכתפו. "אתה מעדיף את הטלוויזיה הרוסית?"

"הבן שלי מעדיף אותה."

לקחתי את הבירה לשולחן בתחושת תבוסה, ותהיתי על דרכה של ההיסטוריה להתגנב אליך מאחור. הדרך מהדלפק סיפקה לי הזדמנות לסרוק את סביבתי המיידית. גבר אחד ישב בסטארבקס מולי כבר רבע שעה. הוא התיישב עם הפנים לכיווני, אבל לא הישיר אליי אפילו מבט אחד. עיתון בערבית היה פרוש על השולחן לפניו, אבל עיניו לא עקבו אחרי הטקסט. לא איש אבטחה של נמל התעופה, אבל חשבתי שראיתי נרתיק אקדח.

גמרתי את הבירה, צפיתי בקבוצה של אנשי עסקים דוברי רוסית ממהרת לעבר הטיסה לדמשק. כעבור עוד כמה דקות חברי מסטארבקס עזב עם תיק של לפטופ תלוי על כתף. העברתי את הטלפון למצב מוצפן והתקשרתי למספר סעודי.

"הייתי צריך לנסוע לכמה ימים. השארתי כמה דברים קטנים שאני כבר לא צריך. אני רוצה שתיפטר מכולם."

"כן."

"ואני חושב שאתה צריך להסתלק."

"אתה עוזב אותנו."

"המצב נהיה לא יציב."

"אנחנו מוכנים."

"אני מעריך את זה."

"הם באים, אתה יודע את זה," אמר האיש. "הם יהיו פה בשבוע הבא."

"אני יודע. יש לי הנחיות." חשבתי שאני שומע ברקע ירי מנשק חצי־אוטומטי. קבעתי את עיניי במסך הווידיאו מעל הרחבה, אישה בשדה לוונדר מצמידה בקבוק בושם לצווארה. "אני אעשה כל מה שביכולתי להבטיח שלא יעשו לכם צרות," אמרתי. "אם יצא לך לדבר עם לַילה, תגיד לה בבקשה שאהיה בקשר ברגע שאוכל."

הוא ניתק את השיחה. עצמתי את עיניי. הרישיון האגדי להרוג אינו אלא רישיון אמיתי מאוד להיהרג; לעזוב את החיים ואת כל האחריות הכרוכה בהם. בלי פרידה, בלי וידוי אחרון. לקחתי שוב את הטלפון והתקשרתי למשרד הסי־איי־אי באיסלמבאד.

"קורטיזנה לא תגיע," אמרתי. "הכול מוקפא לעת עתה."

"מה קרה?"

"אני לא יודע. אעדכן כשאדע."

העברתי דרכון שוויצרי אדום כדם מהתיק אל כיס הז'קט, הזמנתי חדר ב"מנדרין אוריינטל" בקֶנסינגטון. אחר כך הלכתי וקניתי חליפה וטלפון נקי.

ידעתי מניסיון שבעוד חמש־שש שעות אעמוד מול גברים ונשים בבגדים מגוהצים שיקבעו, על סמך הדרך שבה אציג את עצמי, את רמת התקלות שיוכלו להדביק לי. למרבה המזל, נתיבי ההגעה לאזורי מלחמה ומהם מלאים באפשרויות קנייה טובות: רולקס, ראלף לורן, פראדה — כולם מרוויחים מהמצב. האישה בפראדה היתה אלגנטית, פלרטטנית, לא הנידה עפעף מול הגבר שהסריח מעשן דלק, שלף כסף מזומן מחגורה וקנה חליפת שלושה חלקים.

"ביקרת בירדן?" היא שאלה.

"רק עברתי."

"אנגלי?"

"קנדי. אולי אני אקח גם שעון."

בחרתי שעון.

"את יכולה לעטוף לי אותו?"

"בטח." היא עטפה אותו, קשרה סרט והציעה מבחר של כרטיסי ברכה. "תני לי את הריק, תודה."

דלתות עץ מגולפות כהות שניצבו בין דקלים בעציצים הובילו אל טרקלין הכתר של רויאל ג'ורדניאן. שום פרצוף מוכר. מאחור היו שירותי נכים ששירתו אותי היטב לאורך השנים. החלפתי בגדים, קרעתי את הקבלות והדחתי אותן באסלה, וידאתי שכל המסמכים שלי תקינים. אחר כך הוצאתי עטיפה של קונדום מהארנק, פתחתי את קיפולי הסרט הדביק וחציתי אותה. בפנים היה מפתח קטן, המפתח לחיי שלי. שטפתי מעליו את הדבק ושמתי אותו בכיס.

התגלחתי, ניקיתי את הציפורניים בפינת כרטיס העלייה למטוס. לבסוף ניסיתי להביט אל תוך עיניי. בן שלושים וחמש, מטר שמונים ושתיים, שבעים ושניים קילו, שיער חום־אפור דהוי עקב השמש המזרח תיכונית. בתחילת מבצעים נראיתי טוב: מטופח, שיער קצוץ, אבל לא מדוגם עד כדי כך, שהיה אפשר לטעות ולחשוב שאני איש צבא. סיימתי אותם כחוש, אדום עיניים, עצבני במידה שמושכת תשומת לב.

פתחתי את הסרט מעטיפת המתנה, שלפתי את השעון מהקופסה, תקעתי את היהלום בריפוד הקטיפה ועטפתי אותה מחדש. מצאתי את כרטיס הברכה וכתבתי: בואי נפרוש.

בשער העלייה למטוס, הקהל הרגיל נאחז בדרכונים המערביים כאילו עלולים לתלוש אותם מידיו. המראנו ב־10:30. נשארתי ער מעל לבנון, ניסיתי לראות כמה כוח מופעל, העפתי מבט במערב טורקיה, ישנתי לכל אורך אירופה.