מוול סטריט אל החומה הגדולה

פרק 1 העבר: פרספקטיבה היסטורית

עליך ללמוד את העבר אם ברצונך להגדיר את העתיד.

- קונפוציוס

במשך מרביתן של 2,500 השנים האחרונות היתה סין ישות כלכלית כבירה המספקת את צרכיה שלה, מבודלת מחלק גדול מהעולם על ידי החומה הגדולה מצפון, הרים מתנשאים ומדבריות צחיחים ממערב, והאוקיינוס השקט בחופיה המזרחיים. "בלתי־מובנים" - זהו הביטוי שבו השתמשו בדרך כלל מבקרים מן החוץ ביחס לארץ ולתושביה.

אין זה מפתיע שהמשקיעים בכוח נוכחים לעתים קרובות שהם מתקשים להבין את סין. חשבו על כך: כיום סין היא הכלכלה הרביעית בגודלה בעולם (והשנייה בגודלה במונחים של כוח קנייה), אך רק לפני כמחצית המאה בוטלה בה הבעלות הפרטית על הנכסים ויושמה בה מדיניות כלכלית עוינת לעסקים במידה שאין כמוה בעולם. לעומת זאת, כיום עומדת בראשה ממשלה האוהדת עסקים במידה שאין כמוה בעולם. בשנים האחרונות קיבלה סין השקעות חוץ ישירות בהיקף גדול יותר מכל מדינה אחרת, מה שהפך אותה לאבן שואבת עבור משקיעי הון סיכון ומשקיעים אחרים, המעוניינים להפיק רווחים מהכלכלה המשגשגת של המדינה.

טבעי שהמשקיעים ישאלו: מה יש בסין שהוביל לתמורה מרשימה שכזאת? מה ניתן ללמוד מהעליות והמורדות בעברה של סין? מה היו המניעים המרכזיים במחזור ההתפתחות של סין, ומהי הסבירות שהמדיניות העכשווית שלה, שנוקטת גישה ידידותית כלפי העסקים, אכן תימשך גם בעתיד? הפרק הזה מציג בקצרה סקירה תרבותית וכלכלית של ההיסטוריה הארוכה של סין, כדי שהמשקיעים יוכלו להבין טוב יותר את האטרקטיביות העצומה ואת הסיכונים הייחודיים הגלומים באסטרטגיה שנועדה להפיק רווח מהצמיחה העתידית של המדינה.

ניתן לומר כי סין של היום, בדומה לכל המדינות הגדולות, היא סיכום ההיסטוריה שלה. למען הפישוט, חילקנו את ההיסטוריה הזאת לארבע תקופות עיקריות: קונפוציוניזם, קולוניאליזם, קומוניזם וקפיטליזם.

הקונפוציוניזם: גדוּלה קפואה

באלף השנים שקדמו לספירה היתה המדינה הידועה כיום בשם סין מחולקת לנחלות פיאודליות שלחמו זו בזו בעוז. מתוך המהומה הזאת קם האיש שניתן לטעון כי הוא הפילוסוף המשפיע ביותר בהיסטוריה הסינית: קונפוציוס (479-551 לפני הספירה).

הפילוסוף מציע

אף על פי שנולד מחוץ לנישואין וגדל בעוני מרוד, הצליח קונפוציוס להיעשות לרואה חשבון במדינת לוּ ובסופו של דבר מונה לשר המשפטים שלה. הוא סלד מהאכזריות והחמדנות שראה מסביבו, התפטר ממשרתו ויצא למסע ארוך ברחבי סין, ובמהלכו ניסה לשכנע שליטים רבים ושונים - בלא הצלחה באותו זמן - להנהיג רפורמה פוליטית. מקץ שתים־עשרה שנים חזר לביתו והקדיש את שנותיו האחרונות להוראה למספר גדול של תלמידים ולכתיבה ועריכה של סדרת ספרים סיניים קלאסיים.

הפילוסופיה החברתית של קונפוציוס הדגישה את תפיסת הרֶן, כלומר החמלה או אהבת הזולת. מבחינתו של קונפוציוס אותה חמלה מתבטאת באמצעות ההתנהגות הנדיבה: "כיוון שאתה עצמך משתוקק לזכות במעמד, עזור לאחרים להשיג אותו; כיוון שאתה עצמך משתוקק להצלחה, עזור לאחרים להגיע אליה." הוא טען ששיפור החברה הוא חובה מוסרית, ושיש להשתמש בממשל כדי לטפל בליקויים חברתיים. התערבות שכזאת לא אמורה להיעשות באכיפה, אלא להיות מושגת באמצעות המנהיגות המוסרית של השליטים והפקידים הבכירים.

קונפוציוס היה גם זה שקבע את מושג הלִי - ההתנהגות החברתית הראויה, או הכבוד לסדר החברתי. הוא הדגיש כי יש לרחוש כבוד הן לאבות הקדמונים והן לבעלי הסמכות, וייחס חשיבות רבה לחינוך. ואכן, קונפוציוס היה בראש ובראשונה מחנך, מחנך שהאמין בהקניית ידע לכל האנשים, יהיה מעמדם החברתי אשר יהיה. תורתו ורעיונותיו, שהשתמרו בספרו מאמרות1 ושנוגעים בנושאי המוסר, אורח הדיבור הנאות, צורת הממשל הראויה והאמנויות המעודנות, מהווים בסיס לחלק ניכר מהתרבות והחינוך שרווחו בסין לאחר מכן. נודעה להם השפעה רבה עד כדי כך, שדורות של הורים סיניים מאמינים כי ילדיהם מסוגלים להגיע למעמד חברתי ולהיעשות לאנשים אידיאליים רק על ידי לימוד שקדני ומתמשך כל ימיהם.

הקיסר מבצע

אמנם קונפוציוס יצר את האווירה הפילוסופית שרווחה במהלך ההיסטוריה הסינית, אך רעיונותיו לא שיפרו את המצב הפוליטי הכאוטי בתקופת המלחמות בין המדינות השונות, ששיסעה את הארץ לאחר מותו. בעיה זו הוכרעה באורח החלטי על ידי צ'ין שי הואנג (210-259 לפני הספירה). הפתרון שלו היה פשוט ואכזרי: כמלך המדינה הסינית צ'ין, הוא יצא לכבוש את כל המדינות האחרות. בתוך כך הוא כונן מדינה מגובשת אחת תחת שלטונו - המדינה הגדולה ביותר בעולם. הוא עשה זאת במהלך עשרים ושבע שנים בסך הכול, ונעשה לקיסר הראשון של סין המאוחדת בשנת 221 לפני הספירה.

צ'ין שי הואנג פתח לאחר מכן בסדרה של רפורמות נרחבות שנועדו לגבש את שלטונו. הוא האחיד את הכתב הסיני וכן את יחידות המדידה, כמו המשקולות והמטבעות. כדי להימנע מהאנרכיה ששררה בתקופת המלחמות בין המדינות, הוא חילק את הקיסרות לשלושים ושש יחידות או פיקודים, שכל אחד מהם היה כפוף לממשלה המרכזית. כדי למנוע ריכוז של כוח בדרג המקומי, הוא גם מינה בנפרד מושלים אזרחיים וצבאיים באזורים שונים.

מעודד מהצלחתו הצבאית, פתח צ'ין במפעלי בנייה אדירים, שהבולט ביניהם היה הקמת חלקים גדולים של החומה הסינית הגדולה וכן מאוזוליאום ענקי - שניהם נמנים כיום עם פלאי העולם. על אף שהחומה הגדולה - המשתרעת לאורך יותר מ־6,500 קילומטרים ומהווה את המבנה הארוך ביותר בעולם - היתה מוכרת לעולם זה מאות שנים, הרי שהמאוזוליאום שנמצא בשיאן נתגלה רק ב־1974. בחפירות שנעשו באתר נחשף צבא הטֶרַקוֹטָה המונה 8,000 חיילים וסוסים בגודל טבעי. כל אחד מהחיילים והסוסים בצבא הזה שונה מהאחרים, יש לו סגנון לבוש אחר, סימוני הדרגות שונים וכך גם הנשק שהוא נושא. צ'ין, שכמדומה לא התייגע מעולם, פיתח גם מערכת נרחבת של כבישים ותעלות המחברים בין הנפות השונות, כדי להחיש את הסחר ואת תנועות הצבא.

חוקרים רבים סבורים כי צ'ין שי הואנג יצר בלא שהתכוון לכך מורשת בת־קיימא כאשר הגלה ויישב בכפייה בדרומה של סין פקידי רשות לשעבר מהמדינות שכבש, מלומדים שהתנגדו למשטר, פושעים שהורשעו בדין וסוחרים. מכיוון שהבירה נמצאה בצפון, שליטתו של הממשל המרכזי בדרום היתה בדרך כלל פחות מחמירה, כלשון האמרה הרווחת - "השמיים גבוהים מאוד והקיסר רחוק מאוד." ומכיוון שמידת השליטה וההתערבות של המדינה היתה פחותה, החלו העסקים והמסחר בדרום לשגשג. נוסף על כך, פקידי הרשות שהוגלו והפליטים שגורשו ושיישבו את הדרום התייחסו בדרך כלל בסובלנות לסיכון גבוה, כיוון שרבים מהם עברו רדיפות וסערות פוליטיות נוראות. סובלנות זו כלפי סיכון, יחד עם הזדמנויות לעסקים ולמסחר, הפכו את הדרום לבית הגידול המסורתי של היזמים בהיסטוריה של סין.

המורשת מעורבת

שני אישים אלה - קונפוציוס וצ'ין שי הואנג - קבעו במידה רבה את הטון של ההיסטוריה הסינית לאחר מכן. היצירתיות והמקוריות הטבעית של בני העם הסיני שגשגו, וכתוצאה מכך הם פיתחו את החרסינה, אבק השריפה, המריצה, המצפן והארכוף,2 את הצווארון הקשיח לסוס (שנועד למנוע ממנו להיחנק), את כישוֹר הטווייה ואת הנייר.

ובכל זאת, נראה כי סין מעולם לא הפיקה רווח מתגליות אלה, למרות ההנחה שעד המאה השבע־עשרה היא היתה בעלת התוצר הלאומי הגולמי הגדול ביותר בעולם. בתקופה שבה בריטניה הניחה את היסודות למהפכה התעשייתית באירופה, שררה בסין, כלשונו של ההיסטוריון הכלכלי דייוויד לנדס, "דממה בל תתואר של קיפאון". הקיפאון הזה משתקף באידיאליזציה שביטא הקיסר בן שושלת מינג במאה הארבע־עשרה: האנשים "יהיו מרוצים במקום שבו הם חיים ויהיו מאושרים מהרגליהם. אף על פי שהמדינות הסמוכות מצויות במרחק ראייה זו מזו, והתרנגולים שקוראים והכלבים שנובחים בכל אחת מהן נשמעים בתחומה של שכנתה, האנשים יזדקנו וימותו מבלי שיהיה להם כל שיג ושיח זה עם זה."

ניתן לייחס חלק מהשלווה לכאורה של סין לשני האישים האלה, שנודעה להם חשיבות ראשונה במעלה כיוון שהניחו את היסודות לגדולתה. השקט והשלווה בתורתו של קונפוציוס קנו להם שביתה במרוצת הדורות, והדבר השפיע לרעה על ההתקדמות הכוללת. אנשי עסקים, למשל, נראו לעתים קרובות כמי שמתעניינים אך ורק ברווחיהם ולא בטובת הכלל. ובזמן שסין שכללה את שיטת המבחן התובענית של מועמדים לשירות כעובדי מדינה - מנגנון שהיה פתוח בפני כל אחד, ויהיה הרקע החברתי שלו עלוב ככל שיהיה - החל החינוך להיתפס ככלי לקידום בשירות המדינה יותר מאשר כמכשיר שנועד לעודד את המחקר החופשי ואת התפתחותם של המדע והטכנולוגיה כתוצאה מכך. המוכשרים והמבריקים ביותר בחרו לכהן בשירות המדינה - ולא פנו למסחר. באירופה פתחו המסחר והמרכנתיליזם נתיב מובהק אל העושר, ובו היו היצירתיות והתעוזה התנאי הבסיסי להשגת הצלחה. בסין, הדרך אל המעמד החברתי והרווחה החומרית הובילה לתעסוקה בשירות הממשלה, שבו נטבע המונח "התרפסות".

מצד אחר, איחודה של סין על ידי צ'ין - שוב, על פי תפיסתו של לנדס - יצר ישות מונוליתית שהצרה את רגליהן של התחרות החופשית וההתקדמות המדעית. בעוד שבתקופת הרנסנס כללה אירופה תריסרי מדינות שהתחרו זו בזו, וכך עודדו את שליטיהן של מדינות קטנות לסגל טכנולוגיות חדשות ולהקדים בכך את יריביהם למשחק, הרי לסין חסרה אווירה תחרותית שכזאת. סין מאוחדת וממורכזת שהיתה מושרשת בקונפוציוניזם היתה בסופו של דבר חברה שהשתנתה לאט מאוד.

אדמירל ז'נג יוצא להפלגה

על הרקע הזה יש לבחון את סיפורו של אדמירל ז'נג. הוא היה סריס בחצרה של שושלת מינג במאה החמש־עשרה, הפליג אל האוקיינוס ההודי שבע פעמים, והגיע עד לחופי אפריקה. הצי שלו - שמנה 300 ספינות ו־28,000 ספנים - היה הגדול ביותר עד למלחמת העולם הראשונה. הצי של קולומבוס שיצא לדרך כשמונים שנה לאחר מסעות ז'נג מנה שלוש ספינות ותשעים ספנים בלבד. מטרתה של משימה עצומה זו מעולם לא נתגלתה.

מה שידוע הוא שפטרונו של ז'נג הלך לעולמו, ואז פרץ מאבק כוח בין סריסי החצר לבין פקידי הרשות הקונפוציוניים. ידם של הקונפוציוניים היתה על העליונה והם שמו קץ למסעותיו. גרוע מזה, החצר של מינג פרסמה איסור רשמי על ההפלגה באוקיינוס בשנת 1500 והרסה את המספנות הרבות שבהן נבנו אותן ספינות גדולות שנועדו למסע ממושך בים. למלכות השמיימית והשלווה לא היה צורך לתור אחר שוקי חוץ; היה עליה רק לחכות כדי שאחרים יבואו אליה. לקראת סופה של המאה השמונה־עשרה, הודות לסוחרים שכאלה שאכן הגיעו אליה, נעשתה סין לגורם מרכזי במסחר הגלובלי שבו נוצר ביקוש ער לסחורות המשובחות שלה - תה, משי וכלי חרסינה - ברחבי אסיה ואירופה.

הבריטים מגיעים - בתחילה בנקישה בדלת

למרות שאננותה היתה סין הכלכלה הגדולה ביותר בעולם בתחילת המאה התשע־עשרה. התוצר המקומי הגולמי, כפי שנראה במוצג 1.1, היה בערך כשליש מהתפוקה העולמית. אכן, התפוקה של סין עלתה על זו של אירופה המערבית, יפן, אמריקה ורוסיה גם יחד. בשל עושרה שאפשר לה קיום בלתי־תלוי, הממשל החזק שלה והניתוק שלה, נעשתה המדינה - ובמיוחד המעמדות השליטים - חדורה בתחושת עליונות וביטחון מוחלט בכך שאין שום צורך להתייחס למה שקורה במקומות אחרים.

וכך לא היתה סין מודעת כלל לשינויים העצומים שהתרחשו באירופה כתוצאה מהמהפכה התעשייתית. אירופה אימצה טכנולוגיות ושיטות ייצור חדשות, וסין נותרה על עומדה. בריטניה, בשל הגידול המהיר ביעילות הייצור שלה, היתה חייבת להתפשט לשווקים מרוחקים. העלייה ברמת החיים במדינה יצרה ביקוש שלא ידע שובעה לתה, למשי ולכלי החרסינה הסיניים. התוצאה - ב־1792 שלחה בריטניה שליח מיוחד, ג'ורג' מקרטני, להיפגש עם הקיסר צ'יאנלונג כדי לשפר את תנאי המסחר עם סין ולפתוח תחנות מסחר נוספות בערי החוף. הצעתה של האימפריה הבריטית הגדלה במהירות לקיים יחסי גומלין תרבותיים ומסחריים לא עוררה התעניינות כלשהי בקיסרות של צ'ינג המכונסת בעצמה.

לנדס (2006) מדווח כי הקיסר צ'יאנלונג כתב את השורות הבאות לציון האירוע:

ועכשיו האנגלים נותנים לנו כבוד.

סגולותיו ומעלותיו של אבי־אבותי בוודאי הגיעו אל חופיהם המרוחקים.

אף כי מנחותיהם שגרתיות, לבי מקבל אותן בברכה.

אינני סקרן להכיר את החוכמה של מתקניהם, שהם כה גאים בה.

הקיסר זלזל לא רק במתנות אלא גם במי שהניחו אותן לרגליו. חצר צ'ינג דרשה בתוקף שהלורד מקרטני יבצע "התרפסות" בפני הקיסר, מה שהיה דורש ממנו להשתחוות עמוק כל כך עד שראשו ייגע ברצפה. הבריטים דחו את התביעה הזאת, ועמדו על כך שמקרטני יכופף ברך אחת ויכרע בפני הקיסר ממש כפי שהיה קד למלך בריטניה. כתוצאה מכך לא הושג שום הסכם. במקום זאת הוציאה החצר הקיסרית צו שקבע כי סין האדירה ורבת־המשאבים אינה זקוקה כלל לשום סחורות ושירותים שהבריטים יכולים לספק, ולכן אין לה שום עניין לסחור איתם.

לורד מקרטני שוּלח במהירות והצטווה לצאת מסין בלא דיחוי. ביומנו השווה מקרטני את סין ל"ספינת מלחמה משובחת, ישנה, מטורפת... שלא תטבע מיד; ייתכן שתיסחף במשך זמן־מה כגרוטאה, ואחר כך תתנפץ ותתפרק לרסיסים על החוף." החצר הקיסרית של סין הוציאה פקודות חד־משמעיות לכל המושלים המקומיים, לבל יתירו לבריטים להוציא אל הפועל שום מסחר ושום פעילות עסקית בסין, למעט מנקודת המסחר היחידה שאושרה לאירופים בעיר הדרומית גואנגז'ו (שכונתה קנטון באנגלית).

הקולוניאליזם: מאה שנות השפלה

למרות ההיקף המוגבל, עדיין התנהל מסחר בין שתי המדינות ועסקאות החליפין היו רווחיות מאוד לכל המעורבים. סין ייצאה תה, סחורה יקרה שלא היתה זמינה באותה עת בשום מקום אחר בעולם, ובתמורה קיבלה כסף - מתכת שהיתה מבוקשת מאוד בחצר הקיסרית. אך כאשר מחיר הכסף עלה חיפשו הבריטים סחורה אחרת, שמחיר הפקתה זול יותר ושאותה יציעו תמורת התה. אופיום ענה על כל הדרישות הללו. הסם צמח במטעים בהודו תחת מונופול ברישוי בריטי, שקבע שניתן למכור אותו רק בסין.

התחבולה הבריטית היתה רווחית להפליא - לכיסם של הבריטים. לגבי הסינים, התוצאה היתה הרת־אסון, כאשר סינים באלפיהם השתעבדו לסם. הביקוש לאופיום וההתמכרות לו עלו בקפיצה קטלנית - המכירות הוכפלו פי חמישה, מ־500,000 ליש"ט ב־1820 ל־2.5 מיליון ליש"ט ב־1832. לנוכח התוהו ובוהו שנוצר כתוצאה מההתמכרות הנרחבת לאופיום, וההתנקזות של סחורות וכסף לצורך רכישת הסם, ניסה הממשל של צ'ינג נואשות לצמצם את הסחר בו.

הבריטים התעלמו מניסיונות הממשל מפני שלא היו מעוניינים לוותר על הרווחים העצומים שלהם. החצר הקיסרית של צ'ינג רצתה לעצור את הסחר שהרס את חייהם של אנשים ואת הכלכלה בסין עד כדי כך, שבסופו של דבר הורתה ב־1838 על איסור גמור על האופיום והחרימה כ־1,000 טונות של הסם. אחר כך קיימה טקס גדול שבו הוטל הסם שהוחרם לתוך תעלות שהותקנו במיוחד לשם כך, שאותן מילאו במי ים ובסיד, וכך הוא הושמד כליל. הסינים מתייחסים לעתים למעשה זה כאל מקביל למסיבת התה של בוסטון, אותה פעולת מחאה שבמהלכה הושלך מטען התה למימי הנמל, הנחשבת כאירוע המכונן של מלחמת העצמאות האמריקנית.

אין שום ספק בכך שההתמכרות לאופיום גרמה נזק עצום לחברה הסינית. ברור גם שהסוחרים הבריטים התמכרו לרווח. הסוחרים כלל לא היו מרוצים מההפסדים הכספיים הכבדים שנגרמו להם בשל החרמת האופיום והשמדתו. הם יצאו למסע שתדלנות במטרה לשכנע את ממשלתם לנקוט אמצעי תגמול, והממשלה נענתה להם.

הבריטים חוזרים, והפעם ביריות

ב־1839 פרצה מלחמת האופיום הראשונה. הצי וחיל הנחתים של בריטניה פלשו לחוף הדרומי של סין בתואנה של חופש המסחר והגנה על הבריטים שהתיישבו במקום. אף שכלכלתה של סין היתה גדולה פי כמה מזו של בריטניה, הטכנולוגיה הצבאית הסינית היתה מיושנת וחסרת אונים מול התותחים הבריטיים. ב־1842 אולצה סין לחתום על חוזה נאנג'ינג, שבו הסכימה לפתוח בפני קונסולים, אנשי עסקים ומיסיונרים בריטים חמישה כפרים, שנודעו לימים כנמלי החוזה,3 ולהשלים עם ניתוקה של הונג קונג. אפילו המפלה הניצחת הזאת לא יכלה להקהות את תחושת העליונות הטבועה בסינים. ממשלת סין עדיין לא ראתה שום צורך להשתנות, ולא עודדה את קידום הטכנולוגיה.

בשנים הסוערות שלאחר מכן - ובשיאן תקופת התסיסה שכונתה מרד טייפינג - נמשכה ההידרדרות המהירה של קיסרות צ'ינג. הבריטים ניצלו את המצב שנוצר ופתחו במלחמת האופיום השנייה בשנת 1856, והצרפתים הצטרפו למלחמה בתוך זמן קצר. בשנת 1860 נכנסו שני הצבאות האירופיים לתוך פקינג (כיום בייג'ינג) והעלו באש את ארמון הקיץ הישן, שנחשב למבנה שאינו נופל בפאר ובאוספי האמנות שבו מארמון בקינגהאם של מלכי אנגליה. הסופר הצרפתי ויקטור הוגו קרא לפעולה זו אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בהיסטוריה.

סין נאלצה - תחת איומים ממש - לחתום על חוזה בלתי־שוויוני נוסף שהעניק לשתי המדינות הזרות זכויות יתר נוספות. לאחר מכן נחתמו חוזים רבים אחרים, שאפשרו למדינות אחרות, ובהן גרמניה ויפן, לקבל זיכיונות ובסיסים צבאיים על אדמתה של סין.

שנאת הזרים מתחזקת אך גם מלמדת

לקראת סופה של המאה התשע־עשרה החלו הסינים להפנים סוף סוף את התבוסות החוזרות שהובסו על ידי האירופים. אף כי הזלזול כלפי הזרים - שבמקרים רבים נעשה לשנאה יוקדת - רק גבר, התעצמה גם ההכרה בצורך להבין את הכללים ואת האמונות של המערב. הזלזול והצורך - שניהם היו תוצאה ישירה של ההתנסות הסינית עם שני סוגים שונים לחלוטין של זרים שהצליחו להיכנס לתחומיה של סין.

הראשונים היו המיסיונרים שהחלו להגיע במאה השש־עשרה כדי להפיץ את תורתו של ישו הנוצרי. כדי להפגין את האמת שבאמונתם, השתדלו המטיפים הללו - במיוחד בני מסדר הישועים - להוכיח את עליונותה של התרבות שלהם בכך שהציגו צורות חדשות של חינוך וטכנולוגיה.

ישועים כמו מתיאו ריצ'י ויוהאן אדם שאל־פון־בל למדו את השפה הסינית ותרגמו את מדע המיפוי של המערב ואת האסטרונומיה של גלילאו. החצר הקיסרית עלצה כשהישועים הציגו בפניה שעונים ומתקנים מכניים אחרים ואף בנו אותם. ישועים אחרים ניהלו את הלשכה הקיסרית לאסטרונומיה ופיקחו על בתי היציקה שייצרו מכשור אסטרונומי וכן ארטילריה כבדה.

הגל השני של הזרים, אלה שהגיעו במאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, באו לסין בראש ובראשונה כדי להתעשר. רוב האנשים האלה זלזלו בסינים, לא למדו את השפה, והתקבצו במובלעות משלהם באותם מקומות שבהם ממשלותיהם קיבלו זכויות אקסטריטוריאליות. עד עצם היום הזה מצביעים מדריכי התיירים בשנחאי לעבר המקום שבו הוצב שלט שהכריז: הכניסה לכלבים ולסינים אסורה (אף שהאותנטיות ההיסטורית של שלט כזה כבר הוטלה בספק, הרי גיבור אמנויות הלחימה ברוס לי זכה לתרועותיהם של צופי הקולנוע כשבעט בשלט כזה וריסק אותו בסרטו הקלאסי אגרוף הזעם).

אבל בעוד שהסינים התרעמו על ההשפלות הקטנות והגדולות שכפו עליהם הזרים שהגיעו בגל האחרון, הם גם התרשמו מהישגיהם ומהונם. שנחאי, למשל, היתה לא יותר מכפר דייגים כשהבריטים קיבלו אותה כנמל חוזה. בתוך חמישה עשורים היתה שנחאי לעיר המסחרית הגדולה ביותר במזרח הרחוק, ולמרכז פיננסי שנפל רק מניו יורק ולונדון. זרים בנו בתים נאים ובניינים מסחריים ברובע ה"בונד" - אזור על גדותיו של נהר הוּאנגפו המתפתל. אזור זה נעשה לימים חלק מישות גדולה יותר שנקראה היישוב הבינלאומי, שבו היו נהוגים הכללים והמנהגים האירופיים.

תערובת מסחררת זו של אופיום וכסף משכה אנשים מרחבי העולם כולו. תרבות פופולרית, פשיעה והפקרות, שיח אינטלקטואלי ומזימות פוליטיות - כולם פרחו. ב־1912 הובסה שושלת צ'ינג בידי סון יאטסן ומפלגת הקוּאוֹמינטנג (KMT) שהקים, אך למעשה הקנוניות רק נעשו מורכבות יותר במרוצת השנים. ב־1921 נוסדה המפלגה הקומוניסטית הסינית בעיר (מאו זדונג היה אחד משנים־עשר מייסדיה), וכעבור ארבע שנים השתלט צ'אנג קאי שק על מנהיגות הקואומינטנג. בשנת 1929 נבנה מלון קאתאי (כיום הוא נקרא מלון השלום) כמוסד המפואר ביותר מסוגו במזרח הרחוק. משטחים של זכוכית לאליק המשובחת קישטו את דלתותיו; צ'רלי צ'פלין וברנרד שו באו להתאכסן בו; המחזאי נואל קוארד השלים את מחזהו חיים פרטיים באחד מחדריו, וצ'אנג קאי שק ערך את מסיבת האירוסין שלו באחד מאולמות הנשפים של המלון.

חרף כל העליצות של החברה הגבוהה הבינלאומית בעיר הזאת, הרי יתר אזוריה של המדינה הלכו ושקעו בתוהו ובוהו, כשמנהיגים צבאיים לחמו זה בזה ופערי ההכנסות גדלו. סין נותרה למעשה מעין מושבה קולוניאלית, שמעצמות זרות שלטו בה והשפילו אותה. כתוצאה מההשפלות הללו התפתחה שנאת הזרים (הקסנופוביה) אפילו בקרב האליטה הנאורה, ובכלל זה צאצאיהם של אלה שהישועים הראשונים באו איתם במגע מאות שנים קודם לכן. הכוונות האמתיות של המערב נעשו חשודות, ואידיאלים פוליטיים כמו דמוקרטיה, שוויון וצדק נתפסו כססמאות שנועדו לרמוס את סין ולהצדיק את המעשים הקולוניאליים הברבריים. נשיא ארצות הברית וודרו וילסון אכזב את הסינים במיוחד. על אף העובדה שסין היתה בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה, הזיכיון הגרמני בצפון־מזרח סין (הטריטוריה שהוחכרה רשמית למשך 99 שנה, בדומה להונג קונג) לא הוחזר בסופה של המלחמה, אלא הועבר ליפנים כדי לזכות בתמיכתם בוועידת ורסאי ב־1919.

היפנים, שזה לא כבר חוללו מודרניזציה בארצם והיו מעוניינים מאוד לכונן אימפריה משלהם, רצו עוד. בשנת 1931 הם פלשו למנצ'וריה. ב־1932 שלחו כוחות צבא לשנחאי והשיגו זיכיונות נוספים בעיר. ב־1937 הם פתחו במסע צבאי כדי לכבוש את הארץ כולה. בדצמבר של אותה שנה הם השתלטו על בירתה של סין באותו זמן, נאנג'ינג, וביצעו את אחד ממעשי הזוועה המחרידים ביותר של מלחמת העולם השנייה: רציחתם של 300,000 אזרחים, אינוסם והשחתת גופותיהם של מאות אלפי אזרחים נוספים. מטרתם של מעשי הזוועה הללו היתה למחוץ כליל את רצונם של הסינים להילחם. אך המטרה הזאת לא הושגה.

מאו פותח בפעולה

כשיצאו היפנים למסע הפלישה שלהם, חברו יחד הקומוניסטים והקואומינטנג, שקודם לכן היו עסוקים במלחמת אזרחים ברחבי המדינה. את הקומוניסטים הנהיג מאו זדונג (1976-1893), בן למשפחת איכרים אמידה. שלא כרבים מחבריו למפלגה, כמו דנג שיאופינג, מאו מעולם לא יצא למערב ולא זכה לחינוך מערבי. הוא הלך לבתי ספר סיניים מסורתיים והושפע מאוד מהמסורת הסינית של הפעלת הממשל במטרה לטפל באי שוויון חברתי ובאי צדק. כפטריוט שנא מאו את הפולש הזר ואת הזכויות המיוחדות שניתנו לזרים, אבל הוא לא שנא את הרעיונות הזרים. הוא נמשך לניתוח של מלחמת המעמדות בספריו של קרל מרקס, והפך אותו לבסיס לכינונה של חברה סוציאליסטית, חופשית משליטה זרה ומאי שוויון מקומם.

כאסטרטג מזהיר ניצל מאו את חלוקת ההכנסה הבלתי־שוויונית להחריד בין האיכרים חסרי האדמות לבין בעלי הקרקעות, והתווה אסטרטגיה חדשנית למרד איכרים. הוא קיבץ עד מהרה צבא גדול שהורכב מאיכרים שנמשכו אל המטרה שהציג - חלוקה מחדש של הקרקעות, והוא עודד אותם בססמאות אנטי־יפניות. מאו חש כי בקרב האליטה קיימת אי שביעות רצון גוברת כלפי חולשתה של סין והפירוד השורר בה, ושכנע קבוצה גדולה של אינטלקטואלים לחבור אליו במהפכה שלו.

עם תבוסתם הרשמית של היפנים בספטמבר 1945 מיהר מאו להפיק יתרון מהתוהו ובוהו שלאחר המלחמה ומהאיבה הנרחבת כלפי השלטון המושחת והכושל של ממשלת צ'אנג קאי שק ומפלגת הקואומינטנג. למרות תמיכת האמריקנים בקואומינטנג - ואולי דווקא בגללה - הביס מאו בהצלחה את צ'אנג קאי שק עם חידושה של מלחמת האזרחים, והקים ב־1949 את הרפובליקה העממית של סין. הזרים ברחו למדינות שמהן באו, וכ־2 מיליון חברים במפלגת הקואומינטנג צלחו את הים אל טייוואן. בנקודה זו הגיעה לתומה התקופה שכונתה בפי מאו "מאה שנות השפלה", מאה שנים של שלטון הזרים.

הקומוניזם: קפיצה גדולה קדימה - ולאחור

יש אירוניה בכך שיחד עם דחיית השליטה הזרה והקסנופוביה הרווחת, דבקה סין בפילוסופיה אירופית רדיקלית. ואז היא הזמינה את ברית המועצות שתסייע לה ליישם את הפילוסופיה הזאת - הפעם הראשונה שזרים הוזמנו על ידי הסינים כדי שיסייעו להעשיר את ארצם.

בהנהגתו של מאו אימצה סין לעצמה כלכלה מתוכננת בסגנון סובייטי יחד עם שליטה ממשלתית הדוקה, וביקשה ממומחים סובייטים לקחת חלק בפיתוח. אף על פי שבסין היתה מסורת של ממשלה חזקה בת מאות שנים, הממשל הגדול ביותר והפעיל ביותר בתולדות המדינה שאותו יצרו הקומוניסטים היה חסר תקדים. בתמיכתה של ביורוקרטיה גדלה והולכת החל מאו לחתור אל האידיאל שהציב לעצמו - סין חזקה ומשגשגת. הוא רצה לבנות אומה מודרנית מתועשת ולהקל על עונייה המרוד של אוכלוסיית האיכרים.

לאחר עשרות שנים של מלחמת אזרחים ויותר מעשור של כיבוש יפני המדינה היתה במצב כה קשה, שלמעשה ניתן היה רק להתקדם כלפי מעלה. בין השנים 1949 ו־1952 הושגה התקדמות כלכלית ניכרת כשהחלו שיקום התשתיות, חלוקת הנחלות הכפריות, העברתן מידי בעלי הקרקעות לידי האיכרים ומרכוז מערכת המטבע.4

לאחר שהביאו יציבות ותחילה של שגשוג לעם הסיני, פתחו הקומוניסטים - הנאמנים למודל המרקסיסטי הסובייטי שאותו חיקו - ביישומן של תוכניות חומש (אסטרטגיה הנמשכת עד ימינו אלה, אם כי יישומן ותוכנן של התוכניות הללו השתנו באופן דרסטי). תוכנית החומש הראשונה, בשנים 1957-1953, הדגישה את הצמיחה התעשייתית יותר מאשר את התפוקה החקלאית, ועל פיה המדינה היא האמורה לשלוט בכול. כל הנכסים שהיו בבעלות פרטית נבלעו על ידי הממשלה. לקראת 1958 נמצאו יותר מ־97 אחוז מכלכלתה של סין בשליטתה הישירה של הממשלה, בעיקר באמצעות מפעלים שבבעלות המדינה.5 פעילויות חקלאיות נוהלו במסגרת שיטת הקומונה, שבה אולצו להשתתף יותר מ־90 אחוז מהחקלאים.

שליטתם של הקומוניסטים במדינה היתה נרחבת, והם לא רק ריכזו בידיהם את ענייניה הכלכליים של המדינה אלא גם הכתיבו את ההיבטים החברתיים. אווירה פוריטנית למדי שלטה בסין. מלון השלום של שנחאי שנסגר בשנות המלחמה נפתח שוב בשנת 1956, בלי הזוהר והברק של שנות העשרים. כפי שמספר היועץ לחברות עסקיות טים קליסולד בספרו מיסטר צ'יינה, שלט בולט באולם הקבלה הורה לאורחים הזרים שהם "אינם רשאים להעלות איש לחדריהם למשך הלילה". גם השימוש בסמים והזנות נאסרו, והעבריינים הוצאו להורג או הושלכו לכלא. מעמדן של הנשים שופר בעזרת תקנות שאסרו על קשירת הרגליים ועל נישואי קטינים, והודות לחוקים חדשים שהתירו להן לתבוע גירושים. בשנת 1956 הופעלה שיטת הדרכונים הפנימיים שאסרה למעשה על כל תנועה בלתי־מורשית ברחבי המדינה. כל התושבים נדרשו לעבוד למען טובת המדינה, וכל התארים והמעמד בעבר כלל לא נחשבו עוד.

מאו יוצר מערכת חדשה עם "הקפיצה הגדולה קדימה"

אך בכל אלה לא היה די. מאו החליט כי נחוצה קפיצה גדולה קדימה, וזו יושמה במהלך תוכנית החומש השנייה (1962-1958). כדי לבצע את הקפיצה הכלכלית הגדולה, ציווה מאו ליישם מגוון טכניקות בלתי־מציאותיות שיעילותן לא הוכחה, שיקדמו את הייצור החקלאי והתעשייתי. המוטו של קרל מרקס, "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו", היה השולט בכול. אך לרוע המזל, המאואיסטים לא ניצלו שום מדידה של יכולת מקצועית: מיליוני תושבים עירוניים וחקלאים בלתי־מיומנים גויסו כדי לייצר פלדה בכבשנים בחצרות הבתים, וכתוצאה מכך הופק מוצר באיכות נחותה ונגרם בזבוז אדיר של משאבים. העברתו של כוח אדם בלתי־מיומן לפרויקטים של תשתיות ותעשייה, היעדר תמריץ אישי (איכשהו, לא רבים קיבלו את "לכל אחד לפי צרכיו") והשפעתם של בצורות ושיטפונות אזוריים הובילו לירידה תלולה בייצור התבואה. על פי ההערכה, 20 עד 30 מיליון בני אדם מתו ברעב שהתרחש כתוצאה מכך, מה שהיה הטרגדיה הנרחבת ביותר מסוגה בהיסטוריה של סין.

בשנת 1960, בעיצומו של ההרס האישי והכלכלי הזה, נפתח גם שסע עמוק בין הסובייטים לבין הסינים. מתחים הנוגעים לגבול בין שתי המדינות וליכולות הגרעיניות, שבעבעו בחשאי במשך שנים, התפרצו ביוני 1960 כשניקיטה חרושצ'וב כינה את מאו בפומבי "לאומן, הרפתקן וסוטה מהדוֹגמה". הסינים השיבו בכינוי "רוויזיוניסט" לחרושצ'וב. הגידופים הללו חרו לרוסים מאוד: כעבור חודש הם הוציאו מסין בבת־אחת 1,390 מומחים - ביניהם מהנדסים, טכנאים ואגרונומים - והפסיקו באופן חד־צדדי את כל משלוחי החלפים והחלקים החיוניים למפעלים שהיו שותפים בהפעלתם. פרישתם של המומחים גרמה להשעייתם של מאות פרויקטים גדולים, וסין נאלצה להדק את החגורה עוד יותר. מעשה זה חיזק את אי האמון של סין כלפי הזרים.

לאחר "שלוש שנים מרות", כפי שמכנים לעתים את התקופה, נעצרה "הקפיצה הגדולה קדימה" בחריקה פתאומית. בשלב זה כבר נפגע קשות המוניטין של מאו וההילה הפוליטית הכבירה שלו ניזוקה. לאחר ישיבת פוליטביורו ב־1961, שבעצם שמה קץ למדיניות ההרסנית שלו, הוא נדחק ממקומו בקדמת הבמה. ועם צמצום הבולטות שלו התרכזה הממשלה בשיפור ייצור המזון וזנחה את הכנתה של תוכנית חומש שלישית.

מאו פותח דף חדש עם מהפכת התרבות

החקלאות אמנם התאוששה, אך מאו לא היה מרוצה מכך שנדחק לתפקיד משני, ומאמינים אדוקים בטוהר המהפכה היו שותפים לדעתו. הודות לתמיכתם התווה מאו בשנת 1966 את תוכנית החומש השלישית (1970-1966) והחל במהפכת התרבות הידועה לשמצה, תהליך שגרם לעשר שנים של תוהו ובוהו - שנים שבמהלכן נהפך העולם הסיני על פיו. בעוד ב"קפיצה הגדולה קדימה" נאמר לחקלאים ולאיכרים לייצר פלדה, במהפכת התרבות נעקרו פועלים מיומנים וצעירים משכילים ממשפחותיהם ונשלחו לעבוד בשדות. גם פוליטיקאים נעקרו, וביניהם דנג שיאופינג שנשלח למפעל טרקטורים בנפה החקלאית ג'יאנגשי.

מטרתו המוצהרת של מאו היתה להיפטר מאותם פקידי ממשל פרגמטיים שהוא הצמיד להם את הכינוי "כלבי השירות של הקפיטליסטים", ושהמפלגה התרגלה להסתמך עליהם בדרך לכינון גן העדן הסוציאליסטי. המהפכה הובילה לטיהור הפקידים הפרגמטיים הללו בכל הדרגים. התביעה הכללית גרמה למותם של מאות אלפי אנשים ולמיליוני נפגעים. מאו עודד סטודנטים צעירים להתגייס ל"משמרות האדומים" כדי להפיץ את התיאוריה שלו. הם סגרו אוניברסיטאות ומפעלים ושיתקו את התחבורה במדינה. הכלכלה קרסה כמעט לגמרי. הם שרפו ספרים והשמידו אתרים היסטוריים, חפצים ובניינים היסטוריים רבים מספור. משפחות אמידות השמידו מרצון עתיקות ופריטים בעלי ערך שהועברו מדור לדור, כדי להפגין את נאמנותן למהפכה. סינים רבים מתייחסים למהפכה זו כאל האירוע המזיק ביותר לתרבותם במהלך ההיסטוריה כולה, אולי מכיוון שההרס התרחש לפני זמן כה קצר.

מהפכת התרבות הותירה את סין מבודדת ביותר. היא היתה מכותרת למחצה בבסיסים אמריקניים עוינים (בדרום קוריאה, ביפן, בטייוואן ובדרום־מזרח אסיה), וככל שהסלימה המריבה שלה עם ברית המועצות, היה עליה להתעמת גם עם איום סובייטי חמור מצפון וממערב. היחסים בין שתי המדינות הידרדרו כל כך, עד שהקו האדום בין מוסקבה ובייג'ינג הוצא מכלל שימוש. כפי שתיאר זאת כתב הניו יורק טיימס פטריק טיילר בספרו A Great Wall (1999), ראש ממשלת ברית המועצות אלכסיי קוסיגין ניסה לפתוח שוב את הקו באפריל 1969. הטלפנית הסינית לא היתה מוכנה לאפשר את קיומה של שיחת הטלפון, ואמרה לקוסיגין: "אתה רוויזיוניסט ולכן לא אקשר אותך." כיוון שנמנע ממנו ליצור קשר עם מאו, ביקש קוסיגין לדבר עם ראש הממשלה ז'ו. הטלפנית חזרה וקראה לקוסיגין רוויזיוניסט וניתקה. זמן קצר לאחר מכן יצאו סין וברית המועצות למלחמת גבולות חריפה.

בתחילת שנות השבעים היתה הכלכלה הסינית הרוסה. במרבית הכפרים לא היה חשמל, תעשיית המכוניות התבססה על טכנולוגיה של שנות השלושים, ואולי הגרוע מכול - הכלכלה של טייוואן שגשגה. נדרשו אמצעים דרסטיים כדי לטפל במשבר מבפנים ובאיומים מחוץ. ברגע ההיסטורי הזה הפגין מאו את יכולתו המדינית המיוחדת במינה. על אף ששכל את בנו במהלך מלחמת קוריאה בהפצצה של פצצות מצרר אמריקניות, הוא יזם את כינונם של יחסים פעילים עם ארצות הברית כדי לאזן את האיום הסובייטי. ב־6 באפריל 1971 "נשמע 'פינג' ברחבי העולם," כפי שתיאר זאת השבועון טיים, ונבחרת הפינג־פונג האמריקנית שהשתתפה בטורניר ביפן הוזמנה על ידי השחקנים הסיניים שהיו שם לסיבוב הופעות ברחבי סין היבשתית - שכל הוצאותיו על חשבון המזמינים. המסע זכה בכיסוי עיתונאי ברחבי העולם. מה שלא הופיע בעיתונות היה ביקורו החשאי של הנרי קיסינג'ר בסין באותו הקיץ, ביקור שבמהלכו הונחה התשתית לביקורו ההיסטורי של הנשיא ריצ'רד ניקסון בסין בפברואר 1972. ביקור זה הניח את היסודות להיפתחותה העתידית של סין אל העולם.

כיום יש למרבית הסינים רגשות מעורבים לגבי מאו. הם אמנם מכירים לו תודה על הפטריוטיות שלו ועל האופן שבו איחד את סין לאחר עשרות שנים של מלחמת אזרחים ומאה שנות שלטון זר, אך הם גם כועסים על מיליוני החיים שקופחו או נהרסו כתוצאה מ"הקפיצה הגדולה קדימה" וממהפכת התרבות, וגם כתוצאה מהנתיב המוטעה שבחרה סין בדרכה אל ההתפתחות הכלכלית. יש אירוניה אמתית בכך שדיוקנו של מאו, שכלל לא העריך כסף, מופיע עתה על שטרי הכסף של המדינה הגדולה ביותר בעולם.

קפיטליזם: גרסה ייחודית

זמן קצר לאחר מותו של מאו ב־1976 נעשה דנג שיאופינג לשליט העליון בסין. הוא נולד בשנת 1904 למשפחה בעלת נחלה קטנה בנפת סצ'ואן, ונסע לצרפת בגיל שש־עשרה כסטודנט שגם עבד שם למחייתו. בין הסטודנטים המהפכנים, הצעירים והאידיאליסטים בצרפת הוא בלט כפרגמטי וכנהנתן - כזה שנהנה מקרואסון וממטעמים צרפתיים אחרים. הוטל עליו לעסוק בעניינים פרוזאיים ככספים ודפוס.

דנג נחשב למי שהחזיר את הקפיטליזם לכלכלתה של סין המודרנית. הוא כינה אותו "סוציאליזם בעל מאפיינים סיניים", והגדיר אותו כ"פילוסופיה שפירושה אינו עוני לכול" - קרוב לוודאי בעקיצה כלפי מהפכת התרבות. כפי שהצהיר דנג ב־10 ביוני 1984: "עוני מרוד אינו סוציאליזם, וודאי שאינו קומוניזם." בדיחה פופולרית בבייג'ינג ממחישה היטב את אסטרטגיית הרפורמה של דנג בסין: בצומת שבדרך המהירה אל העתיד נפגשים קלינטון, ילצין ודנג. קלינטון פונה ימינה. ילצין אומר לנהג שלו לנסוע אחרי קלינטון. דנג אומר לנהג שלו לאותת שמאלה - ולנסוע ימינה.

חייו הפוליטיים הארוכים של דנג רצופים בכל התהפוכות האופייניות לכוח פוליטי. הוא היה מוותיקי המסע הארוך בשנות השלושים, אך במהלך מהפכת התרבות בשנות השישים הוא הועמד לדין כ"כלב השירות של הקפיטליסטים". בתקופה זו נפצע אחד מבניו ושותק בכל גופו, לאחר שאנשי "המשמרות האדומים" הפילו אותו מראש בניין גבוה. מאו הזעיק את דנג חזרה מן הגלות בשנת 1974 כדי שישיב על כנו את הסדר הציבורי, אבל הוא הותקף שוב כעבור שנה: אשתו בעלת ההשפעה של מאו, ואיתה בעלי בריתה, שנודעו יחד בכינוי "כנופיית הארבעה", האשימו אותו בכך שהחל לשנות אחדים מעיקרי המדיניות היותר רדיקליים של מאו. לאחר שסר חנה של כנופיית הארבעה וחבריה הועמדו למשפט ונשלחו למאסר, היה דנג שוב חופשי להפעיל את הרפורמות הפרגמטיות שלו.

הרפורמות מיושמות

דנג, בניגוד למאו, נודע כמי שלא הניח לאידיאולוגיה לעצב את המדיניות. הוא זיהה את מה שהוכח כיעיל או מה שנראה מבטיח - ועודד זאת. תקופת מנהיגותו ידועה כעידן הרפורמות, או פשוט הרפורמות, בלא שיחובר אליהן שום תואר גדול. אולם עם זאת הוא החל לבטל חלק מההסדרים הקיצוניים יותר של מאו.

כך למשל בתחום החקלאות: דנג הבחין במה שהתרחש בכפר קטן אחד בנפת פנג יאנג במחוז אנהוי, ששמו שיאו גאנג. במהלך שנות שלטונו של מאו חברו יחד עשרים משפחות של חקלאים כדי ליצור יחידת ייצור בתוך קומונה חקלאית ענקית. האנשים היו רעבים תמיד, ושאפו לחלק ביניהם את הקרקע. בשנת 1978 הם קיימו מפגש חצות חשאי והטביעו שבע־עשרה טביעות אצבע ושלוש חותמות על חוזה לחלוקת קרקע. כשבוצע החוזה וכל משפחה עבדה כיחידה נפרדת, עלה ייצור המזון באופן דרמטי.

למרות העלייה המרשימה בייצור שדחקה את הרעב מחייהם של החקלאים, נתקל הניסיון בתחילה בהסתייגות ובהתנגדות מצד הממשל הקומוניסטי המקומי. דנג היה מודע למצב והסביר לפקידים הבכירים כי הסדרי ייצור שמאפשרים לפתח רמת חיים טובה יותר הם החשובים ביותר, ולא הטוהר האידיאולוגי. הוא הסכים עם החקלאים שהבעיה הגדולה ביותר של הכלכלה המתוכננת היתה השפעתה המשתקת על יצרנותם של אנשים. בדצמבר 1978 הוא פיקח על יישומה של מדיניות חדשה, שמיתנה את אמצעי השליטה והבקרה השונים של הממשלה.

בהשפעתו של דנג פורקו הקומונות החקלאיות ברחבי המדינה, ונאמר לחקלאים כי הם רשאים לעשות כראות עיניהם בכל כמות עודפת שייצרו מעל למכסה שנקבעה. התוצאות היו דרמטיות. נפת פנג יאנג נעשתה אחד המרכזים המובהקים לייצור מזון בסין, וניכר שיפור עצום הן בתפוקה והן ברמת החיים. הבנק העולמי דיווח כי בשנות השמונים בלבד שוחררו 250 מיליון סינים מעוני מוחלט, וזהו אחד ההישגים המרשימים ביותר בתחום שיפור רמת החיים במהלך ההיסטוריה האנושית.

הרעב לא נשכח

במובן מסוים, מהפכת התרבות הניחה את הבסיס להצלחת הרפורמות של דנג בתקופה שלאחר מאו. הרדיקלים נקטו פעולות כה קיצוניות, והמצב החמיר כל כך, שהכול רצו בשינוי. עד עצם היום הזה רודפים זיכרונות הרעב את הדור שנולד וגדל בשנותיו המאוחרות של מאו. פקיד ממשל בכיר אחד סיפר לנו מזיכרונות ילדותו בכפר, שבו היו אוכלים דג רק פעם בשנה. כיום, הדג זמין מדי יום ביומו. הוא השתמש בסיפור הזה כדי להזכיר לקומוניסטים הדוגלים בקו הנוקשה - שעדיין נותרו רבים מהם - את ההבדלים בין ימים אלה לבין השנים הקשות והתובעניות של מאו.

איש כספים בכיר אחר, שנולד ב־1963, סיפר לנו שכאשר הוא חושב על נעוריו, צץ תמיד סיוט הרעב. כשהלך לאוניברסיטה היה משקלו כמחצית ממשקלו כיום (אף כי הוא ציין כי לדעתה של אשתו, עליו להוריד קילוגרמים אחדים). איזו התמרה6 עצומה התרחשה בחייו של האיש הזה בתוך פחות מעשור: צעיר רזה ככלונס ורעב תמיד נעשה לפקיד בכיר בחברה פיננסית סינית, שמגישה לאורחיה סעודה נפלאה ממטעמי יונאן.

אווירה חדשה משתררת

בימי דנג נעלמו מסעות ההסברה הנרחבים שעסקו במאבק המעמדות. האינטלקטואלים והטכנאים שהוגלו לכפרים נידחים נתקבלו חזרה בברכה, ועודדו אותם לשוב ולהשתתף בפעילויות הכלכליות. האוניברסיטאות נפתחו שוב והקפיטליסטים הסינים - אלה שבעבר היו בעלי עסקים - הורשו להצטרף למפלגה הקומוניסטית.

דנג קידם גם מדיניות כלכלית של דלת פתוחה, באומרו כי "הניסיון שנצבר בשלושים השנים האחרונות לימד אותנו שכדי לפתח את כלכלתנו איננו יכולים לאמץ מדיניות של דלת סגורה". סין עודדה את סחר החוץ, ואזורים כלכליים מיוחדים שבהם פרחו השקעות חוץ הוקמו בערים החשובות כמו שנחאי, גואנגז'ו ושנז'ן. סטודנטים רבים נסעו למדינות שמעבר לים כדי ללמוד טכנולוגיה מודרנית וטכניקות עסקיות. דנג הצטרף אל הסטודנטים ונסע למדינות חוץ, ובכך נעשה למנהיג הסיני הראשון שביקר בארצות הברית מאז עלו הקומוניסטים לשלטון ב־1949.

כפי שכתב פטריק טיילר, דנג "נתן אמון בדיוק באותה תכונה של בני עמו שמאו מעולם לא נתן בה אמון - חריצותם הבלתי־נלאית. מאו ניסה לשלוט בה, להסתייע בה לצורכי המהפכה; דנג, בגאונות הפשוטה שלו, פשוט נתן לה דרור."

הריאקציה מופיעה

יחד עם רוח היזמות הסינית שיצאה לחופשי, חזרו רבות מהחולשות הישנות. השימוש בסמים והזנות צצו שוב והשחיתות פרחה. מיליונים פוטרו ממקומות העבודה שלהם בעת שמפעלים בלתי־יעילים שבבעלות המדינה נדרשו להסתגל לאווירה התחרותית החדשה - או לקרוס. סטודנטים החלו לדבר, ואחר כך לצעוק, בהתכנסויות שהלכו וגדלו. האחרונה שבהן הגיעה לשיאה בסדרת הפגנות בכיכר טיאננמן בבייג'ינג בקיץ 1989, בדיוק כאשר מנהיג ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ביקר בסין. במהלך שנותיו בשלטון פתח גורבצ'וב בסדרת רפורמות כלכליות וגם פוליטיות. אף שדנג תמך ברפורמות הכלכליות, הוא סבר כי הרפורמות הפוליטיות שגורבצ'וב דגל בהן יהיו הרסניות מבחינתה של סין. לכן דיכא דנג בנוקשות את הפגנות הסטודנטים בכיכר טיאננמן (כשנה לאחר מכן קרסה ברית המועצות והתפוררה לישויות לאומיות רבות ונבדלות).

חסידי הקו הנוקשה סברו כי דנג חיכה זמן רב מדי עד שנקט פעולה תקיפה נגד הסטודנטים. בתקופה זו של מאבקים פוליטיים עזים הם צידדו בדיכוי פנימי ובשידוד מערכות כלכלי. משקיעים זרים נמלטו מסין והפעילות הכלכלית פחתה מאוד. גם האינפלציה הואטה, ומבחינתם של חסידי הקו הנוקשה, פירושה של ההאטה הכלכלית היה שהימים הטובים של הקומוניזם הטהור חוזרים לסין.

דנג פונה דרומה

לאחר שיוליוס קיסר צלח את נהר הרוביקון השתנתה רומא באופן מהותי. דנג יצא למסע גורלי לא פחות בהיותו בן שמונים ושבע. הוא השאיר את חסידי הקו הנוקשה בבייג'ינג ופנה דרומה בשנת 1992, כדי להזכיר למדינה כי ימי הקומוניזם הישנים לא היו טובים, וכי התנאים צריכים להשתפר בהרבה. במסעו הדרמטי הזה הניע דנג שוב את סין להמשיך בהתמרה המרשימה שלה - ממבוי סתום מאואיסטי לאחת הכלכלות הגדולות ביותר בעולם כיום. "נפלא להיות עשיר!" אמר לאנשים, והם הקשיבו לו בכל לב והגיבו בהתלהבות. חסידי הקו הנוקשה בבייג'ינג לא יכלו להתעלם מהמסר.

דנג הדגיש את חשיבותה של התפתחות כלכלית ומתח ביקורת על אלה שהגיבו בהיסוס לגבי הרפורמות וההיפתחות בפני העולם הגדול. העיתוי של "המסע לדרום סין" לא יכול היה להיות מוצלח יותר. הוא התרחש בד בבד עם ירידה היסטורית של הריבית העולמית. הון זר, שנמשך על ידי הזדמנויות שנוצרו זה עתה לצמיחה גבוהה, זרם לסין. משקיעים רבים נוכחו לדעת שהפעילות העסקית בסין כרוכה בסיכונים פחותים מכפי שחשבו, וכי התשואות על השקעותיהם גבוהות מכפי שציפו, הודות לשיעורי הצמיחה הגבוהים. בשנת 2005 הקדימה המדינה המתקראת "קומוניסטית" את מדינת הענק ה"קפיטליסטית" ארצות הברית, והיתה למדינה שהשקעות החוץ הישירות הגדולות ביותר מוזרמות אליה. אין ספק שהמשקיעים אינם מונעים על ידי תוויות וכינויים, אלא על ידי התשואות הצפויות.

הפרק הבא דן במלוא רישומן של הרפורמות שחולל דנג; בשלב זה יש לומר, כי השקעות החוץ הישירות בסין כיום שונות באופן משמעותי מאלה שהושקעו בתקופה הקודמת. מדיניות "הדלת הפתוחה" של סין ממחישה את הלקח המר שלמדה ממגעיה עם המערב בימי הקולוניאליזם והקומוניזם: בעולם שמחוץ לגבולות סין יש דברים רבים שכדאי לסין לאמצם, אך כל שילוב כזה ייעשה אך ורק על פי תנאיה של סין. וסין נחושה לקיים את העצמאות הכלכלית והדיפלומטית של המדינה.

בשנותיו האחרונות תרם המנהיג הדגול דנג תרומה חשובה ליציבותה הפוליטית של סין. בניגוד למרבית המנהיגים הקומוניסטים שמתו במהלך כהונתם, הוא היה הראשון שפרש מרצונו מתפקידו. הוא פתח בתהליך להעברה מסודרת של השלטון ולהגבלת תקופת הכהונה של מנהיגים. כשמת בגיל תשעים ושתיים, בפברואר 1997, התואר היחיד שעדיין נותר לדנג היה זה של יו"ר לשם כבוד של איגוד הברידג' הסיני.

סיכום

לאחר סקירה קצרה זו של ההיסטוריה הסינית נראה לנו שמרכיבים רבים מעברה של סין משולבים בהשקפות ובאסטרטגיות שלה כיום.

קונפוציוניזם. במהלך ההיסטוריה של סין ועד היום הזה, החינוך והכבוד כלפי ההורים ואבות המשפחה היה חלק בלתי־נפרד מהחברה. אף כי תרבויות רבות מדגישות את קשרי המשפחה וחולקות כבוד להורים ולאבות, סין בולטת כמי שמדגישה גם את החינוך. ההערכה האדירה כלפי החינוך התרחבה כיום מהתעניינות באמנויות ובממשל לתחומי הסחר, המדע והטכנולוגיה. במשך מאות בשנים היתה סין המדינה החזקה ביותר בעולם, והזיכרון הזה ממלא את הממשל הסיני ואזרחיו בשאיפה להוכיח שוב את עליונותה של ארצם.

קולוניאליזם. בסופן של "מאה שנות השפלה" היתה סין נחושה לחזור אל מעמדה הקודם כמעצמה חזקה שזכתה בכבוד. התקופה הקשה ההיא גם הבהירה לסינים שהמדינה חייבת ללמוד מהעולם שמחוץ לגבולותיה, במיוחד את המדע ואת מבנה המוסדות המערביים. עידן הגלובליזציה חיזק עוד יותר את ההיבטים הללו: סין תישאר פתוחה לרעיונות חדשים וטכנולוגיה חדשה, אך היא אינה רוצה בשום אופן שזרים ישלטו או יפקחו שוב על היבט כלשהו בחברה הסינית.

קומוניזם. הבדלי מעמדות, אף שאולי לא נמחקו לגמרי, ספגו מהלומה מוחצת במשך שנות שלטונו של מאו. אז כמעט שלא היתה הבחנה בין אלה שהושפלו ונמחצו - איכרים ואינטלקטואלים, בעלי אדמות ופועלים - כולם סבלו סבל נורא. במובן מסוים חזר המבנה החברתי לנקודת ההתחלה, וכיום רווחת התחושה כי ההתקדמות מתאפשרת בקנה מידה שלא היה כמוהו בימי המערכת הקונפוציונית והקולוניאלית. שנותיו של מאו הותירו חותם שלא יימחה - הסינים אינם רוצים עוד לעולם לחזור ולרעוב או להיות חסרי כול. התפישה הקונפוציונית הגורסת כי הרווח הוא רע, שיושמה באופן כה אכזרי בימי מאו - אינה תקפה עוד בסין.

קפיטליזם. כמי שנבנה על גבי הכלכלה הממוסחרת של העבר, הסוציאליזם הסיני בעל המאפיינים המיוחדים - שבעצם אינו אלא קפיטליזם - הנחיל עושר אדיר והזדמנויות עצומות לאזרחי המדינה. היוקרה הבינלאומית העולה הבהירה כי הרפורמה הכלכלית שבה החל דנג אכן עובדת ואסור לבטלה. הרפורמה והתיקונים שנעשו בה במרוצת הזמן הם ניסוי ייחודי, שבעזרתו תגדיר סין את דרכה אל מטרתה - לחזור לתהילה ולעוצמה שלהם היא ראויה.

כפי שנראה בפרקים הבאים, יש להביא בחשבון את כל הגורמים הללו כאשר מתווים אסטרטגיה של השקעה בסין.

1. אנלקטים, או Analects.

2. משענת לרגלי הרוכב על סוס.

3. Treaty Ports.

4. בדצמבר 1944, עוד לפני שמלוא השליטה היתה בידיהם, הכניסו הקומוניסטים לשימוש את רנמינבי, מטבע שהתבסס על היואן המסורתי בן מאות השנים. בשנת 1955, במהלך חידוש מקיף שנועד לשים קץ אחת ולתמיד להיפר־אינפלציה הדוהרת, הכריזה הממשלה כי ערכו של יואן רנמינבי אחד יהיה להבא שווה ערך ל־10,000 יואנים ישנים. שני מונחים אלה - "רנמינבי" ו"יואן" עדיין נמצאים בשימוש גם היום, והם עשויים לבלבל את מי שנמצאים מחוץ לתחומי סין היבשתית. בספר זה נהגנו על פי המקובל בוול סטריט ג'ורנל ואנחנו משתמשים במונח "יואן" לציון המטבע של סין היבשתית.

5. State-Owned Enterprises - SOE.

6. התמרה - טרנספורמציה.