מוות בזהות בדויה

מרצדס מפוארת עצרה בחריקת בלמים בפתח מלון מטרופולין במוסקבה, מרחק של חמש דקות הליכה מהקרמלין. הנהג, לבוש בחליפה מצועצעת, קפץ ממנה ונעמד דום ליד הדלת האחורית של הרכב השחור, שנפתחה לאִטה. גבר קטן קומה, לבוש במעיל דק גזרה, השתחל מהדלת הנפתחת. הנהג נמנע מכל קשר עין עִמו. פעם אחת העז, בטעות, להיישיר מבט אל עיני הנץ של האיש הנמוך, והמבט שהוחזר אליו הקפיאוֹ במקום. הפעם נזהר במיוחד. הבוס שלו הראה את כל סימני העצבנות המוּכּרים. הנהג ידע, שלמוֹסֵר ההזמנה הטלפונית הדחופה שהתקשר זה עתה אל המושב האחורי צריכה להיות סיבה מספיק טובה לשבש את תוכניותיו הליליות של האיש.

בית המלון מטרופולין היה מקום מפגש מקובל על אנשים מסוגו של האיש הקטן בעל העיניים החודרות. הוא נבנה ב-1890 ונמצא ברשימת בתי המלון הטובים ביותר ברוסיה. נו, בטח, הרי מדובר בבית מלון מפואר בסגנון אר-נובו, המתהדר בנברשות יפהפיות, במוזאיקה מהמאה ה-19 המשבצת את קירות חדרי השינה שלו ובשתי סוויטות שבכל אחת מהן סאונה פרטית. לא סתם, כנראה, מספרים שלנין נשא כאן חלק מנאומיו.

אבל כל ההדר הזה לא עִנייֵן כעת את האיש הקטן. הוא התעלם ממנו לחלוטין, ועלה אל הסוויטה המפוארת שבקומת הגג. שם כבר חיכו לו אלכסיי מורוזוב, ואדים טיקוצ׳נקו ויאן גרגורי, ישובים סביב שולחן עגול באזור ההסבה של הסוויטה.

״תודה שבאת בהתראה קצרה כל כך, אנטון טוקטין,״ פנה אליו אלכסיי מורוזוב בנימה חברית השמורה בלעדית לאנשי עסקים שכמותם.

האיש רק הניד כלפיהם בראשו.

על השולחן הגדול כבר היו מונחים בקבוק וודקה קרולבסקה יקרה וכוסות כמספר האנשים בחדר. על השולחן הקטן המתינו תיקיות מסמכים, כל אחת מהן פונה אל כורסת עור שמושבה שקוע.

אלכסיי היה הראשון לפתוח בדברים. ״בקצרה, רבותיי,״ נבח על הנוכחים, ״על פי האיש שלנו, בקרוב עומד גורבצ׳וב לאפשר ליהודים לעלות בצורה חופשית לישראל. לפי הערכות ראשוניות, מדובר במאות אלפי אנשים שיֵצאו לשם. וזו ההזדמנות שלנו לעבוד, ולעבוד חזק.״

זרם האנשים נדמה שאינו פוסק לעולם. בשוליו מהלכים החולמים יותר, אלה שאין להם כל כך לאן למהר. אנה פטרובה הייתה ביניהם. היא יוצאת את שערי האוניברסיטה, פוסעת לאִטה במורד השביל החיצוני אל תחנת הרכבת הקרובה. רגליה הארוכות עטופות בג׳ינס מחמיא, נעליה פשוטות ומיושנות ועם זאת תואמות לתיק דמוי העור שעל כתפה. שיער הבלונד שלה נשפך ברישול נפלא על צווארון מעילה.

דימה מתנתק מהקיר הסמוך וניגש לקראתה, בדיוק כשהיא עומדת לחלוף על פניו. ״אנה,״ הוא לוחש את שמה. משפט נוסף מפיו והיא מסתובבת אליו, מופתעת. עיניה מתעגלות בחשש. ״הרשי לי להציג את עצמי,״ הוא אומר לה, ומספיק לנקוב בשמו לפני שהיא בורחת ממנו. ״הי, יש לי הצעה טובה בשבילך, כדאי לך לשמוע.״

אנה שותקת והוא מנמיך את קולו עוד יותר, כממתיק סוד. ״הנסיעה לישראל... אני יכול לעזור לך להגיע לשם במהירות ולהרוויח הרבה מאוד כסף. סכומים שאת לא חולמת. את תרוויחי הרבה וגם אני ארוויח קצת.״

אנה צועדת צעד קדימה ודימה חוסם את דרכה. ״זו הצעה טובה,״ הוא ממשיך, מדבר במתק שפתיים, מגלגל מספרים בלשונו. ״נדבר מחר שוב,״ הוא מסיים במפתיע, מסתובב, מיטיב את מעילו ופונה לכיוון ההפוך.

כדרכה, אנה לא זוכרת דבר מהנסיעה לביתה. לא את הדרך אל תחנת הרכבת, גם לא את השעתיים שנמשכה הנסיעה שדחקה אותה בקרון עמוס עם עשרות אנשים. באופן אוטומטי היא יורדת בתחנה הנכונה. גושי בניינים אפורים ומכוערים מקיפים אותה מכל עבר.

חדר המדרגות המעופש דומה להפליא לשלושים חדרי המדרגות המקבילים לו. גם הלכלוך שבו, הבקבוקים הזרוקים וריח בישולי העוני שבאוויר. אנה נכנסת לדירתה. אור צהוב גובר על האפלולית, ובכייה של מלוטקה שלה מתערבב עם מילות ההרגעה של אִמהּ המבוגרת.

היא מסתכלת על החדרון העלוב, על המטבחון עם הכיור השבור והצנרת המטפטפת, נאנחת ובורחת למקלחת, לנקות מעליה את הרכבת והאנשים. היא בוחנת את גופה בשביעות רצון. ידיה נוגעות בבטנה השטוחה, בודקות ומלטפות במעלה שדיה. כבר זמן רב חלף מאז שנהנתה ממגע של גבר חושק, היא מהרהרת, ומיד מתנגבת, מעלה על גופה כותונת ארוכה, אוספת אליה את מלוטקה שלה ונשכבת על מיטת הקפיצים.

היא מתהפכת על משכבה. השינה מסרבת להגיע, ואנה מנסה לארגן את מחשבותיה. יש לה ילדה בת שנתיים, ויש את האבא של הילדה, שברח עוד באותו היום ששמע שנכנסה להיריון, ויש לה גם אמא די זקנה. הכסף לאוכל כמעט נגמר, ועל בגדים חדשים אין מה לדבר בכלל. ומצד שני, יש את הדימה הזה.

האיש לא הותיר עליה רושם חביב במיוחד. כל חושיה רמזו לה להיזהר, התריעו שהאיש הזה שווה צרות. בספרים תמיד כותבים: ״נדלקו אצלה הנורות האדומות״.

אחח... הפיתוי הכספי. הסכום שהציע סחרר את ראשה. כן, היא תדבר איתו למחרת. היא החליטה. ועכשיו סופסוף נרדמה.