מוזיקת לילה

פרק ראשון

לורה מקארתי סגרה את הדלת האחורית של ביתה, פסעה מעל הכלב הישן שהזיל בנחת ריר על החצץ וחצתה בזריזות את הגינה אל השער האחורי. היא איזנה את המגש העמוס על זרוע אחת כשפתחה את השער, ואז עברה דרכו בקלילות, נכנסה ליער וירדה אל הנחל, ששוב התייבש בשלהי הקיץ.

היא עברה בשני צעדים את הקרשים שמאט הציב בשנה שעברה מעל התעלה. בקרוב יֵרד גשם והקרשים יהיו שוב חלקלקים ובוגדניים. בשנה שעברה החליקה מהם כמה פעמים, ופעם אחת כל תכולת המגש נפלה למים - משתה ליצור בלתי־נראה. כעת היתה בצד השני, והאדמה הלחה נדבקה לסוליות נעליה כשעשתה את דרכה לקרחת היער.

מחוץ לצל, שמש אחר הצהריים עדיין היתה חמה והשרתה את העמק באור ריחני, עמוס אבקת פרחים. במרחק ראתה קיכלי ושמעה את פטפוטם הייחודי והמציק של הזרזירים, שהמריאו בענן ושבו ונחתו בחורשה רחוקה. כשיישרה את המכסה של אחד הכלים, שחררה בלי כוונה לחלל האוויר ניחוח עגבניות עשיר, שזירז את צעדיה לעבר הבית.

הבית לא תמיד היה רעוע וקודר כל כך, אפילו בלי להתנצל. אבא של מאט סיפר לו סיפורים על מסיבות ציד שהתקיימו על המדשאות, על ערבי קיץ שבהם המוזיקה ריחפה מאוהלים לבנים, זוגות אלגנטיים ישבו על חומות אבן הגיר ושתו פונץ', והיער עמעם את צחוקם. מאט זכר תקופה שבה האורוות היו מלאות בסוסים בעלי שיער מבריק, שחלקם נועדו אך ורק לאורחים בסוף השבוע, והיה גם בית סירות בקצה האגם למי שאהב לחתור. פעם נהג לספר לה את הסיפורים האלה לעתים קרובות. זאת היתה דרכו להשוות את הבית הזה לבית משפחתה ולרמוז שעתידם יחד יוכל להשתוות למה שהשאירה מאחור. ואולי זאת היתה דרך לדמיין את מה שצופן להם העתיד. היא אהבה את הסיפורים האלה. היא ידעה בדיוק איך הבית ייראה אם ייתנו לה יד חופשית - לא היה חלון שלא דמיינה איך תעצב, לא היה סנטימטר ברצפות הבית שלא כיסתה בדמיונה. היא ידעה איך האגם נראה מכל חדר שפנה מזרחה.

היא עצרה ליד הדלת הצדדית ומתוך הרגל חיפשה בכיסה את המפתח. פעם היתה הדלת ננעלת מדי יום, אבל כעת לא היה בכך שום טעם: כולם ידעו שאין מה לגנוב שם. הבית שקע, והצבע התקלף כאילו כבר לא טרח אפילו לשקף את עברו המזהיר. בקומת הקרקע היו חסרות כמה שמשות, והחלונות כוסו בקרשים אקראיים. החצץ היה דליל ומכוסה סרפדים שהתחככו ברשעות בשוקיה.

"מר פוטיסוורת, זאת אני... לורה."

היא חיכתה עד ששמעה נהימה מלמעלה. היה חכם מצדה להתריע על בואה באוזני הזקן - המשקוף עדיין היה מנוקד באבק שריפה מהפעמים ששכחה. למזלה, ציין בעלה, הממזר הזקן אף פעם לא ידע לכוון למטרה.

"הבאתי לך את ארוחת הערב."

היא חיכתה שיענה בנהימה ואז עלתה למעלה, כשמדרגות העץ חורקות מתחת לרגליה.

היא היתה בכושר ובקושי התנשמה אחרי כמה גרמי מדרגות תלולים. אבל בכל זאת עמדה לרגע לפני שפתחה את הדלת לחדר השינה הראשי. לפני שנגעה בידית, חלף בה משהו דומה לאנחה או להבהוב של השלמה.

החלון היה פתוח במקצת, אבל הריח החמוץ של גבר זקן ולא רחוץ פגע בה ישירות, עם הצחנה המעורפלת הנלווית של רהיטים רכים מאובקים, קמפור ודונג מעופש. רובה ישן ניצב ליד המיטה, והטלוויזיה הצבעונית שקנו לו לפני שנתיים עמדה על שולחן קטן. היושן וההזנחה לא יכלו להסוות את ממדיו האלגנטיים של החדר, או את האופן שבו מסגרת החלון הבולט חצתה את השמים לשניים בצורה יפה כל כך. אבל המבקרת מעולם לא יכלה להתעכב על מאפייניו האסתטיים של החדר.

"איחרת," אמרה הדמות במיטת המהגוני המגולפת העתיקה.

"רק בכמה דקות," היא השיבה במאור פנים מכוון. היא מיקמה את המגש על השולחן לצדו והזדקפה. "הייתי עסוקה. אמא שלי התקשרה."

"מה היא רצתה? לא אמרת לה שאני גווע ברעב כאן?"

חיוכה של לורה כמעט לא התערער. "אולי זה יישמע לך מוזר, מר פוטיסוורת, אבל לא תמיד אתה נושא השיחה היחיד שלי."

"אבל מאט בטח כן. מה הוא עושה עכשיו? היא התקשרה להגיד לך שהתחתנת עם גבר ממעמד נמוך מדי?"

לורה פנתה אל המגש. אם גבה התקשח קלות, מר פוטיסוורת לא הבחין בכך. "אני נשואה כבר שמונה־עשרה שנים," אמרה. "לא נראה לי שהבעל שבחרתי לי הוא חדשה מסעירה."

משיכת אף קולנית נשמעה. "מה הבאת לי? זה בטח קר."

"קדירת עוף עם תפוח אדמה אפוי. וזה בכלל לא קר. המגש מכוסה."

"זה בטח קר. ארוחת הצהריים היתה קרה."

"קיבלת סלט לארוחת הצהריים."

ראש מנומר בכתמים, עם קומץ שיער אפור, הגיח מתחת לשמיכה. עיניו נחו עליה מתחת לעפעפי הנחש שלו והצטמצמו. "למה את לובשת מכנסיים כל כך צמודים? את מנסה להראות לכולם מה יש לך?"

"זה ג'ינס. ככה כולם לובשים את זה."

"את מנסה להדליק אותי, זה מה שאת עושה. את רוצה שאני אהיה מטושטש מרוב תשוקה כדי שתוכלי להרוג אותי בתחבולות הנשיות הבוגדניות שלך. אלמנה שחורה, ככה קוראים לנשים כמוך. אני יודע."

היא התעלמה ממנו. "הבאתי לך רוטב חום לתפוח האדמה. לשים לך אותו על הצלחת?"

"אני רואה לך את הציצים."

"או שאתה מעדיף גבינה מגוררת?"

"דרך החולצה הזאת. אני ממש רואה לך את הציצים. את מנסה לפתות אותי?"

"מר פוטיסוורת, אם לא תפסיק עם זה, אני לא אביא לך יותר ארוחת ערב. אז תפסיק להסתכל על... על... הציצים שלי. ברגע זה."

"אז אל תלבשי חזיות שקופות קטנות ושובבות כאלו. בימַי אישה מכובדת לבשה גופייה. גופייה טובה מכותנה." הוא הזדקף על הכריות, וידיו המיובלות פרפרו כשנזכר. "אבל בכל זאת היה אפשר לתפוס ולמשמש."

לורה מקארתי ספרה עד עשר והקפידה להפנות לזקן את גבה. היא השפילה בגניבה את מבטה אל הטישרט שלה וניסתה להבין כמה מהחזייה שלה הוא יכול לראות. בשבוע שעבר אמר לה שהראייה שלו מידרדרת.

"שלחת את הילד הזה שלך עם ארוחת הצהריים שלי. הוא בקושי הוציא מילה מהפה." הזקן התחיל לאכול. את החדר מילא צליל דומה מאוד לפתיחה של צינור ביוב סתום.

"טוב, לבנים בגיל ההתבגרות אין הרבה מה להגיד."

"גס רוח, זה מה שהוא. את צריכה להגיד לו."

"אני אגיד," אמרה. היא הסתובבה בחדר, אספה כוסות וספלים והניחה אותם על המגש הריק.

"אני בודד במשך היום. רק ביירון בא אחרי ארוחת הצהריים, והוא רוצה לדבר רק על שיחים דפוקים ועל ארנבים."

"אמרתי לך, אתה יכול לקבל מישהי מהרווחה. מישהי שתסדר פה קצת ותפטפט איתך. כל יום, אם אתה רוצה."

"הרווחה." הוא עיווה את פניו, ופלג דק של רוטב טפטף במורד סנטרו. "אני לא צריך שהם ידחפו לפה את האף."

"איך שאתה רוצה."

"את לא יודעת כמה זה קשה להיות לגמרי לבד..." הוא אמר, ותשומת לבה של לורה נדדה למקום אחר. היא ידעה בעל פה את רשימת התלונות שלו: אף אחד לא מבין כמה קשה שלא נשאר לך שום בן משפחה, כמה קשה להיות רתוק למיטה וחסר אונים ונתון לחסדי זרים... היא שמעה את כל הווריאציות על הנושא הזה פעמים רבות כל כך, עד שיכלה לדקלם אותן בעצמה.

"...יש לי רק אותך ואת מאט, זקן מסכן כמוני. אין לי למי להוריש את כל נכסי... את לא יודעת איזה סבל זה לגבר להיות כל כך לבד." קולו נחלש, והוא כמעט בכה.

היא התרככה. "אמרתי לך שאתה לא לבד. לא כל עוד אנחנו גרים לידך."

"אתם תראו את הכרת התודה שלי כשאמות. את יודעת את זה, נכון? הרהיטים ההם באסם - הם יעברו אליכם אחרי שאמות."

"אתה לא חייב לדבר ככה, מר פוטיסוורת."

"זה לא הכול, אני מבטיח לך. ואני לא שוכח את כל מה שעשית בשבילי במשך השנים..." הוא העיף מבט במגש. "זה פודינג האורז שלי?"

"זה קראמבל תפוחים טעים."

הזקן הניח את הסכין והמזלג מידיו. "אבל זה יום שלישי."

"הכנתי לך קראמבל תפוחים. נגמר לי האורז ולא הספקתי להגיע לסופרמרקט."

"אני לא אוהב קראמבל תפוחים."

"אתה כן אוהב."

"בטח קטפת את התפוחים מהמטע שלי."

לורה נשמה עמוק.

"את בטח לא טובה כמו שאת עושה את עצמך. בטח היית משקרת כדי להשיג מה שאת רוצה."

קולה יצא מבעד לשיניים חשוקות. "קניתי את התפוחים בסופר."

"אמרת שלא היה לך זמן להגיע לשם."

"קניתי אותם לפני שלושה ימים."

"אני לא מבין למה לא יכולת לקנות באותו זמן גם אורז. אין לי מושג מה בעלך חושב עלייך. את בטח נותנת לו סיבות אחרות להיות מרוצה..." חיוכו היה שטוף זימה. חניכיו בצבצו לרגע מתחת לשפתיו הרטובות ואחר כך נתחבו לקדירת העוף.

לורה כבר גמרה לשטוף את הכלים כשהוא נכנס הביתה, ועכשיו התכופפה מעל קרש הגיהוץ, רותחת מזעם ומכניעה את הצווארונים והחפתים של חולצותיו.

"הכול בסדר, מותק?" מאט מקארתי התכופף לנשק אותה והבחין בלחייה הסמוקות ובלסתות החשוקות.

"לא, שום דבר לא בסדר. נמאס לי."

הוא פשט את מעיל העבודה שלו, שכיסיו מלאים סרטי מדידה וכלים, והשליך אותו על משענת הכיסא. הוא היה מותש, והמחשבה שיצטרך להרגיע את לורה הרגיזה אותו.

"מר פ' הציץ לה בציצים," אמר אנתוני בחיוך זחוח. כפות רגליו של בנם, שצפה בטלוויזיה, נחו על שולחן הקפה, ואביו העיף אותן ביד אחת כשעבר לידו.

"מה הוא עשה?" נימת קולו של מאט התקשחה. "אני אלך לדבר -"

היא הניחה את המגהץ בחבטה. "אוי, שב כבר. אתה יודע איך הוא מתנהג. בכל מקרה, לא זאת הבעיה, אלא איך שהוא מתזז אותי כמו משרתת אישית. כל יום. הפעם נמאס לי. באמת."

כשתפסה שהזקן לא יפסיק לקטר, חזרה הביתה והביאה לו פודינג אורז מקופסת שימורים. היא רטנה כשחצתה שוב את היער בחזרה לבית הגדול עם הקערה המכוסה במגבת מטבח מקופלת.

הוא תחב פנימה אצבע. "זה קר," אמר.

"לא נכון. חיממתי אותו לפני עשר דקות."

"הוא קר."

"טוב, מר פוטיסוורת, לא קל להביא אוכל מהבית שלנו בלי שהוא יתקרר קצת בדרך."

הוא שרבב שפתיים במורת רוח. "עכשיו אני לא רוצה אותו. איבדתי את התיאבון."

הוא העיף בה מבט ואולי הבחין בהתכווצות השריר בלחייה. לרגע תהתה אם אפשר להרוג מישהו במגש מטבח וכפית. "שימי את זה על הרצפה. אולי אני אוכל אותו אחר כך." הוא שילב את זרועותיו הדקות על חזהו. "אולי כשאהיה נואש."

"אמא אומרת שהיא תתקשר לרווחה," אמר אנתוני. "היא חושבת שהם יוכלו להתמודד איתו."

מאט, שהתכונן לשבת לצדו על הספה, נחרד. "מה השטויות האלה? הם יכניסו אותו למוסד."

"אז מה? שמישהו אחר יסבול אותו ויבדוק את פצעי הלחץ שהוא מדמיין, יכבס לו את המצעים ויביא לו שתי ארוחות ביום. טוב מאוד!"

מאט התמלא פתאום במרץ וקם. "אין לו כסף. הם ירצו שהוא ימכור את הבית כדי לשלם על זה, לא ככה? מה עבר לך בראש?"

לורה הסתכלה עליו. היא היתה אישה נאה, רזה וקלילה שהתקרבה לשנתה הארבעים, אבל פניה הסמוקות והמרוגזות נראו עכשיו כפניה של ילדה עקשנית. "לא אכפת לי. אני אומרת לך, מאט, נמאס לי."

הוא התקרב אליה בזריזות וחיבק אותה. "בחייך, מותק. הוא קרוב לסוף."

"תשע שנים, מאט," היא אמרה בפה קפוץ לתוך חזהו. "תשע שנים אני המשרתת שלו. כשעברנו לגור פה אמרת שהוא ימות בתוך שנה."

"ותחשבי על כל השטח הנפלא הזה, הגן עם החומה, האורווה... תחשבי על חדר האוכל המשגע שתכננת. תחשבי על המשפחה המאושרת שלנו עומדת בפתח הבית..." הוא הניח לחזונו לרחף מולה, להשתרש שוב בדמיונה. "האידיוט הזקן תקוע במיטה. הוא כבר שבר כלי. הוא לא ישרוד עוד הרבה זמן. ואין לו אף אחד חוץ מאיתנו." הוא נשק לקודקודה. "אישרו לנו משכנתה, ואפילו ביקשתי מסוון לשרטט את התוכניות. אני אראה לך אותן אחר כך, אם תרצי."

"רואה, אמא? כשחושבים על זה ככה, לא נורא אם תַראי לו לפעמים את הציצים." אנתוני צחקק, ואחר כך צווח כשטישרט נקייה עפה לעברו ופגעה בחוזקה באוזנו.

"רק עוד קצת," אמר מאט בקול נמוך ואינטימי. "בחייך, מותק. תחזיקי מעמד, טוב?" הוא הרגיש איך היא מתרככת וידע ששכנע אותה.

הוא צבט את ירכיה והניח לאצבעותיו להציע איזה פיצוי אישי בהמשך הערב. היא צבטה אותו בתשובה, והוא הצטער שלא קפץ קודם לפגוש את הברמנית מהלונג ויסל. חסר לך שלא תמות בקרוב, ממזר זקן, אמר לפוטיסוורת בראשו. אני לא יודע עוד כמה זמן אני אסבול את זה.

לא רחוק משם, מעבר לעמק, בחדר השינה הראשי בבית הגדול, צחק הזקן בקול מול סדרה קומית. כשהקרדיטים רצו על המסך, בדק מה השעה והעיף את העיתון לקצה המיטה.

בחוץ נשף ינשוף ושועל יילל במרחק, אולי במסגרת השמירה על הטריטוריה שלו. החיות ובני האדם לא כל כך שונים אלה מאלה בכל מה שקשור לשמירה על שטחם, חשב במרירות. השועל, שמרסס שתן ונאבק, לא שונה בהרבה מלורה מקארתי, עם הארוחות שהיא מביאה לו פעמיים ביום וההתעקשות שלה על מצעים נקיים ומה לא. כולם מסמנים את הטריטוריה שלהם בצורה כזאת או אחרת.

התחשק לו לאכול שוקולד. הוא יצא ממיטתו בזריזות שאולי היתה מפתיעה את שכניו, דשדש על הרצפה עד לארון שבו שמר את הצ'ופרים הקטנים שלו - הממתקים והפינוקים שביירון הביא לו מהעיר, תמורת תשלום כמובן. הוא פתח את דלת הארון וחיטט מאחורי הספרים והתיקיות עד שמצא את עטיפת הפלסטיק החלקה. אצבעותיו נסגרו סביב מה שכנראה היה חטיף קיטקט. הוא הוציא אותו בציפייה להתענג על השוקולד הנמס בפיו ותהה אם כדאי לו להכניס שוב את השיניים התותבות.

קודם סגר את דלת הארון. לא כדאי שלורה תדע מזה, חשב. עדיף שהיא תחשוב שהוא חסר אונים. נשים כמוה צריכות להרגיש שזקוקים להן. הוא חייך לעצמו כשנזכר איך האדימו אוזניה כשדיבר על הג'ינס ההדוקים שלה. היה קל לעצבן אותה. זה היה שיא היום שלו. מחר הוא יציק לה לגבי רכיבה על סוסים, איך היא בטח עושה את זה בשביל הריגוש - זה תמיד חימם אותה.

הוא עדיין חייך בזחיחות כששמע את שיר הפתיחה לעוד אחת מהתוכניות האהובות עליו. הוא הרים את מבטו. מרוב שהיה שקוע במוזיקה, לא ראה את הקערה עם פודינג האורז הקרוש על הרצפה, במקום שבו השאיר אותה. העקב של כף רגלו הגרמית והזקנה נתקע בקערה, והוא החליק על רצפת העץ.

לפחות זה מה שהסיק חוקר מקרי המוות כשהציג בדקדקנות את השעות האחרונות בחייו של סמואל פוטיסוורת בפני בית המשפט. החבטה שראשו השמיע כשפגע ברצפה היתה רמה מספיק כדי להישמע גם שתי קומות מתחתיו. אבל כפי שמאט מקארתי ציין, הבית שכן בעומק היער, שבלע כל רעש, ולכן איש לא הבחין בכך. כמעט כל דבר היה יכול לקרות במקום הזה.