מונעים 4: אס מנצח

"ריי?" אני קורא בשמה כשאני מגיע לראש המדרגות. אני מחזיק בידי את הפתק הקטן שהיא השאירה לי במטבח. "דייט בסימן 'כלום-חוץ-ממצעים' מתחיל עכשיו" כתוב בו. הסקרנות שולטת במחשבותיי ומתדלקת את תנועותיי.

טוב, לא רק הסקרנות, גם העובדה שאני מדמיין אותה עירומה ומחכה לי. היה לי יום רע ואין לי שום כוונה להתגרות במזל שלי ולצפות לנס שיהפוך אותו ליום טוב. אבל פאק, מותר לגבר לקוות.

שיר של סומו מתנגן ברקע, ומלווה אותי בדרכי לפאטיו העליון של הבית, שם היה הדייט המקורי שלנו, שהתרחש לפני כל כך הרבה זמן, זה עם ה'כלום-חוץ-ממצעים'. אלוהים אדירים. הצעדים שלי הופכים למבולבלים כשאני מוצא את ריילי. היא שוכבת על מיטת השיזוף, לבושה בבגד שחור עם תחרה, שאני לא מקדיש לו יותר מדי תשומת לב כי הוא שקוף, וכי דרכו אני רואה את גופה העירום להשחית. שערה אסוף בפקעת גבוהה, שפתיה נקיות מאודם, ורגליה פשוקות, רגל בכל צד של המיטה. דעתי מוסחת לרגע – כשעיניי מציצות בעור שבין ירכיה – ולבסוף אני קולט את נעלי העקב הגבוהים שמשלימים את ההופעה.

פאק. אני מדמיין כיצד חודי העקבים יינעצו בישבן שלי כשהיא תסגור את הרגליים שלה סביבי. כאב שכל גבר יכול למצוא בו עונג.

"היי," היא אומרת בקולה הלוחש שקורא לליבי, לזין שלי ועד לאחרון קצות העצב שביניהם. חיוך ביישני ומשועשע מסתמן בזוויות פיה, עיניה מצטמצמות וגבותיה מורמות. "אני רואה שמצאת את הפתק שלי. אני שמחה שידעת איפה למצוא אותי."

"בייבי, אני יכול להיות עיוור וחירש ועדיין אני אמצא אותך. אין מצב בעולם שאשכח את הלילה ההוא."

"ואת הבוקר ההוא," היא אומרת, והיא צודקת. זה היה בוקר בלתי נשכח. סקס תוך כדי שינה. סקס ישר כשהתעוררנו. סקס עם הזריחה. עשינו את שלושתם ועוד כמה. ואני מת על הסומק שעולה בלחייה כשהיא נזכרת. חתלתולת הסקס שלי, אשתי, מחכה לי כשאני חוזר מהעבודה עם תחרה ועקבים, והיא נבוכה. אני קולט את האירוניה. אני מת על זה שהיא יכולה להיות כזאת למעני, ויודע שעל אף הביטחון שהיא מפגינה, זה עדיין מלחיץ אותה.

"זה היה בוקר טוב," אני מסכים ולא מוריד ממנה את העיניים. היא תמיד יפהפייה הורסת, אבל הערב יש בה משהו חדש, משהו שונה, משהו שלא קשור לתחרה. אני לא מצליח לשים על זה את האצבע, אבל אני כמעט לא נושם.

שיט, מה אני מפספס פה? אני מתחיל להילחץ. אולי שכחתי משהו חשוב? אולי זה אחד מהתאריכים האלה שגברים צריכים לסמן לעצמם ביומן ולשים ליד כוכביות וסימני קריאה כדי שהם לא ישכחו? אני מריץ במהירות רשימה של החשודים המיידיים: זה לא יום הנישואים שלנו. זה לא יום ההולדת שלה.

אני עובר בראשי על דברים נוספים שגברים לא שמים לב אליהם בדרך כלל. צבע השיער הרגיל. בטח הבגד הזה חדש. הוא חדש? אין לי פאקינג מושג. ואם כן, האם חתיכת בד יכולה לשנות את ההתנהגות שלה ככה?

אוף. אני יודע שתחרה סקסית משנה את ההתנהגות שלי, אבל מסיבה אחרת לגמרי.

מה זה עוד יכול להיות, קולטון? תחזיק חזק ותשאל. תחסוך לעצמך את הניחושים ואת השטיפה שתקבל אם תנחש לא נכון ותפגע ברגשותיה. אין צורך לגרום להורמונים שלה להשתולל שוב. רק עכשיו, סוף סוף, הם חזרו לשליטה – אחרי שנים של טיפולי פוריות.

"יש בך משהו שונה..." אני משאיר את הסוף פתוח כדי לראות את תגובתה.

אבל ברור שהיא לא בולעת את הפיתיון. אני כבר אמור לדעת שאשתי חכמה מדי. היא תכריח אותי להתאמץ לגלות את התשובה. אז אנחנו נועצים עיניים זה בזו, עד שהחיוך הקטן שלה מתחיל להתרחב.

תני לי רמז, ריי.

לא. היא לא מוותרת. לא חשבתי שהיא תוותר. אם כבר, אז למה שבינתיים לא איהנה מהנוף? מחשוף, תחרה, הרבה מאוד עור חשוף, וירכיים שאני כבר מת להיות ביניהן. החיוך המדושן שעל פניה חושף שהיא יודעת בדיוק על מה אני חושב. אני חוזר להביט בעיניה, שמביטות לרגע הצידה, וכך היא סוף סוף נותנת לי קצה חוט.

על השולחן הקטן עומדות קופסאות אוכל מהמסעדה הסינית האהובה עלינו, דלי עם קרח שממנו מבצבצים כמה בקבוקים, צלחות חד פעמיות ומקלות אכילה. הייתי כל כך מרוכז בה שלא שמתי לב לאוכל.

אבל עכשיו הבטן שלי מגרגרת.

"הזמנתי את המנות שאתה הכי אוהב," היא אומרת ומשחקת באצבעותיה בשולי התחרה, מושכת את עיניי בחזרה למשולש ירכיה, שהחושך שבו לא מאפשר לי לראות דבר. אבל פאק, זה לא כי אני לא מנסה. "אני מקווה שבא לך סיני. חשבתי שנאכל בחוץ."

אני לא יכול להסתיר את החיוך שחולף על פניי במהירות, כי עבור מה שאני רוצה לאכול לא צריך מקלות. ולפי התזוזה בשפתיה, היא יודעת בדיוק על מה אני חושב. וכן, אני אולי רעב, אבל אוכל זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע, אני רוצה להרגיש על הלשון שלי טעם אחר לגמרי.

"אני יודעת שאתה עובד קשה בזמן האחרון, עם כל הלחץ לקראת המרוץ בשבוע הבא. המרוץ בסונומה תמיד היה קטע קשה... אז חשבתי לפנק אותך בדייט עם אשתך השווה," היא ממשיכה ומרימה גבה אחת, מקניטה ומאתגרת. מתגרה.

"ואשתי השווה חושבת שאם היא תחכה לי לבושה בבגדים האלו, יהיה לי אכפת מהאוכל, מהבירה הקרה או מהשקיעה היפה ברקע?" אני סוגר את המרחק בינינו. הצורך לגעת בה מתחזק מרגע לרגע.

"בתור מנה ראשונה... כן."

"אני אוהב מנות ראשונות." אני מרים את ידי ומעביר את אצבעותיי על עצם הבריח שלה. גם אחרי זמן כה רב עדיין יש משהו סקסי בתנועה הקלה של גופה לקראתי, תנועה שמקבלת את מגעי, תנועה שאומרת לי שהיא רוצה אותי לא פחות ממה שאני רוצה אותה. "ואני אוהב גם קינוח..." אני אומר ומשתתק. האוויר רווי במתח מיני ואני מתיישב בין ברכיה על ברכיי. היא לגמרי יצאה מדעתה אם נדמה לה שהיא יכולה לקבל את פניי בצורה שכזו ולא לקבל זיון טוב וחזק כאן בפאטיו. "אבל שכחת דבר אחד חשוב."

עיניה הסגלגלות גדלות כשאני רוכן אליה. "מה?" היא שואלת בקול קצר נשימה. כל גופי מכוון אל הצליל הזה.

"שכחת לתת לבעלך נשיקה." אני קולט הבזק של חיוך לפני שהיא מטה את ראשה לאחור, עד ששפתותינו מיישרות קו.

"אז תן לי לתקן את זה כבר עכשיו, אדוני," היא יודעת שזה רק מגרה אותי יותר. שיט. לא שקשה לה לגרות אותי. זאת ריילי, לא?

לפני שאני מספיק לחשוב מה עוד אני רוצה לעשות לאחר ששמעתי אותה קוראת לי אדוני, היא רוכנת אליי ומצמצמת את המרחק בינינו. פאק. אני רוצה את כולה עכשיו, אבל אני לוקח את מה שהיא נותנת לי. וחוץ מזה, הנשיקה שלה כל כך סקסית. נשיקה מהסוג שגברים שונאים להודות שהם אוהבים, רכה ואיטית, שמכווצת את הביצים שלי בכאב מתוק שמתפשט לעמוד השדרה ומדגדג את עורפי. הנשיקה שמגיעה שני צעדים לפני שאני מאבד שליטה וקורע לה את התחתונים, כי הצורך לנעוץ את עצמי בכוס החם והצר שלה הוא הרצון היחיד שיש לי.

כשהיא מסיימת לנשק ומיישרת את גופה, אני גונח במחאה ומאגרף את ידיי כדי לעצור את עצמי מלמשוך אותה אליי בחזרה. אני על הסף, רגע לפני שאני אומר זין על האוכל, לא משנה כמה אני רעב.

"עכשיו יותר טוב?" היא שואלת, שפתיה עזות ופיתוי בעיניה.

"מממ... יש לי עוד איברים שצריכים קבלת פנים אמיתית." אני נאבק בחיוך שבא לי להעניק לה, כי אני מת עליה כשהיא ככה. נועזת. סקסית. שלי. משילה מעצמה את אופייה המאופק, כמו שהיא עושה רק כשהיא איתי.

"איזה בעל מסכן ומקופח אתה," היא אומרת ומשרבבת את שפתיה בצורה סקסית, בזמן שאצבעותיה מתחילות לטייל על הירך שלי. אני עוקב בעיניי אחרי ידה, והזין שלי רוצה שאצבעותיה ינועו מהר יותר. "ואני מבטיחה לקבל את פני כל האיברים האלה, אבל קודם... אתה צריך לאכול."

איזה באז-קיל. ברצינות? נראה לה שהיא יכולה לפתות אותי ולגעת בי, ואז לדחוף לי אגרול לפה? היא לא מכירה אותי עדיין? היא לא יודעת שכשאני איתה אני לא יכול לשלוט בעצמי? אבל הייתי מת לשלוט עליה כרגע.

"את סתם מתגרה." אני נועל את מבטי על עיניה ותופס את היד שלה. אני מניח את ידה בדיוק במקום שבו אני רוצה אותה: על הזין שלי. "למה לחכות? אפשר להתחיל עם הקינוח."

"ניסיון לא רע, אייס, אבל האוכל מתקרר." היא חופנת את האשכים שלי בידה, ומגרדת אותם בציפורניה במגע קל שבקלים. ברגע שראשי נשמט לאחור וגניחה נמלטת מפי, היא שולפת את ידה מאחיזתי. "בוא נאכל."

"עכשיו זאת כבר ממש קבלת פנים קרה," אני צוחק. מה עוד אני יכול לעשות? כמו תמיד, האישה הזאת מחזיקה אותי בביצים. אני מסתכל עליה, חיוך קטן על שפתיי והשתאות בעיניי, ומחזיר את שתי רגליי לצד מיטת השיזוף. "את לא יכולה לחכות לי ככה, כמו שאת נראית עכשיו, ולצפות ממני להתרכז בעוף קונג פאו."

"אבל זו המנה שאתה הכי אוהב," היא אומרת בטון משועשע. היא מתחילה לפתוח את הקופסאות בתנועות נחושות.

אני מת מרעב, אבל לא לאוכל סיני.

אני מושך אותה אליי, כך שגבה צמוד אליי, ותחושת גופה החם על גופי מחזקת את נחישותי. החלטתי שאוכל סיני הרבה יותר טעים כשמחממים אותו אחרי שהוא עומד קצת. ואם יש לי מילה, זה בדיוק מה שיקרה לאוכל שלנו.

"לא נכון. אָת המנה שאני הכי אוהב," אני לוחש כשפי צמוד לקימור כתפה. תלתל מדגדג את לחיי וניחוח הווניל שלה ממלא את אפי. אצל אשתי הכול-חייב-להיות-תמיד-בזמן וגופה מביע התנגדות בתחילה, אבל כשאני מנשק אותה מתחת לאוזנה, בדיוק באזור שגורם לבגדים ליפול, גופה נמס אל תוך גופי והיא מרפה את שריריה. "אני רוצה קינוח קודם."

"מרדן," היא נאנחת ומשלבת את אצבעותיה באצבעותיי כשידה על החזה שלה. היא חושבת כיצד לרסן אותי אבל כבר אמורה לדעת שזה לא יעזור לה. אני תמיד מקבל את מה שאני רוצה כשאני רעב אליה.

"וככה בדיוק את אוהבת אותי."

"נכון."

"מה דעתך על פשרה?"

"פשרה?" היא שואלת בתדהמה מעושה מכך שהמילה הזאת יוצאת מפי כשאנחנו מדברים על סקס.

"כן, את תתני קצת ואני אתן קצת."

"יש לי הרגשה שמה שאתה רוצה לתת ומה שאני רוצה לתת הם שני דברים שונים לגמרי," היא מקניטה. "אל תשכח שאני מכירה אותך, דונבן. אני יודעת שאתה אוהב לשחק מלוכלך – "

"נכון מאוד, במיוחד בסקס איתך."

היא מחייכת ומנידה את ראשה. "אבל יש לי תוכנית."

"תמיד יש לך תוכנית," אני אומר וצוחק בתסכול. "אבל התוכנית שלי יותר טובה."

"אני מקשיבה, תתחיל לשפוך," היא מנסה לשמור על פאסון, אבל פתאום קולטת את המשמעות הכפולה של מה שאמרה. אני מרגיש את הצחוק שהיא מנסה להסתיר עובר מהגב שלה אל החזה שלי.

"אולי קודם סקס ואחר כך נאכל?" אני מציע, ויודע שזה משגע אותה. הצחוק שלה מצטלצל סביבנו, אבל בפעם הראשונה מאז שהגעתי הביתה, אני שומע משהו שונה בקולה. לפני שאני מספיק לחשוב על זה, היא ממשיכה.

"לא. זאת לא התוכנית. ואין פה שום פשרה. קודם אוכל, אחר כך סקס," ריילס אומרת ומסתובבת כשפניה אליי. היא משלבת את זרועותיה ומהנהנת, מנסה להיראות קשוחה איתי.

"אני מת עלייך כשאת במצב רוח תובעני." אני רוכן קדימה בחצי חיוך, ויודע היטב שזה כבר יחמם אותה.

היא מצמצמת את עיניה, ואני רואה כיצד המוח שלה עובד על אפשרויות למשא ומתן שישיג לה את מבוקשה. ואני פשוט לא מצליח להבין. הייתי כל כך עמוס בעבודה – אני הולך למרוץ בסונומה עם יתרון נקודתי קטן מאוד על לוק מייסון - שכנראה פספסתי משהו.

"הגענו למבוי סתום," היא אומרת לבסוף. הביטחון העצמי שלה, שהתערער לרגע קצר, חזר, ואני כבר מת לקצת אקשן.

"מזל שאני טוב בסגירת עסקאות," אני אומר בהרמת גבה ומעיף מבט מהיר אל הבגד הסקסי שהיא לובשת.

ואני טוב בעוד דברים, מתוקה.

"אני יודעת, אייס, אבל בוא נשאיר לעוגיות המזל להחליט מה נעשה קודם." עיניה נדלקות בנצנוץ מאתגר ואני מתחיל לצחוק, זה נשמע כל כך מגוחך.

"עוגיות מזל? על מה את מדברת?"

"אמרת שאתה רוצה להתחיל בקינוח... אז אני מנסה להתפשר," היא מרפרפת בריסיה.

"לא התכוונתי לקינוח הזה," אני אומר. לא נותר לי מה לעשות, רק להניד את ראשי בסלידה מהרעיון המטומטם שלה, אבל פאק, אני מוכן לעשות כל דבר שיעזור לי להאיץ את התהליך הזה, כדי שאוכל כבר לעבור לתהליך האיטי שלי איתה. כשאני חושב על זה, אני בטוח שאני יכול לסלף כל דבר שיהיה כתוב בתוך עוגיית המזל כך שיהיה לטובתי. קדימה. המשחק מתחיל, ריילס. "זה מגוחך, אבל את תכננת את זה באופן כזה שאת תוכלי לקבוע את הכללים. בואי רק נקווה שבאחת מהעוגיות כתוב שאת צריכה לעשות סקס לוהט ופראי עם בעלך."

פניה נדלקות ושפתיה מחייכות. היא רוכנת קדימה, בדרך מעניקה לי הצצה נדיבה למחשוף שלה, ומתחילה לפשפש בשקית שעל השולחן. עיניי נעות ומתמקדות בוורוד הכהה של הפטמה שלה שמציצה מתחת לבד השקוף, עד שהיא מתחילה לנופף בעוגיות מולי בחיוך מלא בשביעות רצון.

היא יודעת בדיוק מה היא עושה, ואין בה שום טיפת בושה לשחק את המשחק. אני מניע את לשוני על לחיי בתוך הפה, מחכה בסבלנות לרגע שלי, נותן לה ליהנות מהרגע שלה.

"רק שלוש?" אני שואל כשהיא מניחה אותן על השולחן. "איך נחליט מי יקבל את השלישית?"

"מאחר שאנחנו לומדים להתפשר..." קולה משתתק והיא נועצת מרפק בצלעותיי. ובדיוק כשהיא מתחילה להתרחק אני תופס את זרועה, מושך אותה אליי ומצמיד נשיקה לפיה. עבר יותר מדי זמן מאז שנישקתי אותה. היא הודפת אותי כשאני מנסה להחדיר את לשוני בין שפתיה. "אתה מנסה לרמות אותי עם העוגייה השלישית, דונבן?"

"זה עבד?" מותר לגבר לקוות.

"קח. אתה ראשון," היא אומרת ולא עונה לי, רק מושיטה לי את העוגייה העטופה בניילון מבריק. כשאני לוקח אותה ממנה היא זזה עד שהיא מתיישבת בדיוק מולי, וכשהברך שלה נשענת על הירך שלי, אני זוכה לראות את הכוס המרהיב שלה. במבט מהיר אני קולט את פס השיער הדק שלה שם, ופאק, זה רק מגרה אותי עוד יותר.

אלוהי עוגיות המזל, בבקשה תהיה טוב אליי. צריך פה סקס.

"טוב, בואי נראה," אני לוקח את העוגייה ושובר אותה בדרמטיות, מתפלל שאקבל משהו שאוכל לעבוד איתו. אני שולף את הפתקית ומניד את הראש כשאני קורא את המילים. באמת? כמה פאקינג מושלם זה יכול להיות?

"מה כתוב?" היא שואלת ואני צוחק.

"זה היה מרוץ ארוך אבל סוף סוף חצית את קו הסיום." אני מרים את ראשי אליה והיא נראית מרוצה לא פחות ממני.

"מתאים מאוד," היא אומרת ועיניה מצטמצמות בהרהור. "אז השאלה החשובה היא על איזה מרוץ אנחנו מדברים?"

"מרוץ החיים?" אני מושך בכתפיי. "אין לי פאקינג מושג."

היא צוחקת ומשחקת בעוגייה שבידה. למה היא נראית לחוצה פתאום?

"אתה מנסה לחשוב מה יביא לך סקס, ולא נראה לי שזה יעזור לך בשום צורה ואופן."

שיט. היא צודקת. אין לי שום דרך לנצל את המשפט הזה לסקס לפני אוכל, כי אם כבר חציתי את קו הסיום המטפורי, אז הסיכויים שלי לא נראים משהו.

"שיט, זה אומר אוכל לפני סקס. אל תשתחצני יותר מדי, דונבן. אני בשל לקאמבק," אני אומר ודוחף את העוגייה שלה לכיוונה ובמקביל נוגס מהעוגייה שלי, ומקווה שהמשחק הדבילי הזה ייגמר כבר, אבל גם נהנה מכל רגע. "תורך."

מה אני לא עושה בשביל אשתי.

"טוב," היא שוברת את העוגייה וקוראת את הפתקית. "כתוב פה מספרי המזל שלך הם שש, תשע ושש-עשרה." היא מרימה את עיניה מהפתק ומביטה עליי, עיניה זהירות, שיניה נושכות את השפה התחתונה.

"זה נשמע קצת תלוש. זה כל מה שכתוב שם?" אני שואל ולוקח ממנה את הפתקית. כן. זה בדיוק מה שכתוב. בטח טעות דפוס או משהו, אבל אין לי בעיה עם זה כי אני יכול לנצל את זה. "יפה! זה אומר סקס לפני אוכל, כי כתוב שמספר המזל שלך הוא שש ותשע... שישים ותשע. ואת יודעת מה? במקרה גם אני אוהב לעשות דברים שקשורים למספר הזה..."

"אתה כזה חסר תקנה," היא דוחפת אותי קלות, ובתנועה מפתיעה תופסת באגרוף את החולצה שלי ומושכת אותי אליה. סנטימטרים ספורים מפרידים בינינו עכשיו, ואני מרגיש את הבל פיה על שפתיי, אבל משהו בהבעת פניה עוצר אותי מלנשק אותה.

ואני אף פעם לא עוצר את עצמי כשאני רוצה לנשק אותה.

"מה קרה?" אני שואל. היא מנידה את ראשה בשקט, מנסה לגרש במצמוץ את הדמעות הנקוות בעיניה למרות החיוך שעל שפתיה. "דברי איתי, ריי. מה קרה?" ידיי חופנות את פניה ואני מחכה שהיא תסביר. דמעות פאקינג מלחיצות אותי. איך הגענו מפלרטוט סקסי ומשעשע לדמעות?

"אני סתם..." היא אומרת ומנידה את ראשה, כאילו זה אמור לעזור בגירוש הדמעות מעיניה. היא כנראה רואה שאני נלחץ כי היא דוחפת את ראשה קדימה ומצמידה את שפתיה לשפתיי. "אני אוהבת אותך." קולה שקט, ושפתיה נעות על שפתיי בעדינות, ומשהו בטון קולה מאיץ את פעימות ליבי. "כאילו, מאוהבת עד האוזניים, פרפרים בבטן... זה הכול."

המילים שלה ננעצות עמוק במקומות שבזמן האחרון לא זכו להרבה תשומת לב. התהום שבה מתגוררים השדים מילדותי. השדים ששלטו בחיי עד שריילי הגיעה, ובעזרת אהבתה המושלמת והבלתי אנוכית האירה את האפלה שהייתה שם, וגירשה את הספק שמדי פעם זוקף את ראשו המכוער.

אני מתרחק מעט לאחור כדי לוודא שהאישה הזו, שהיא כל עולמי, באמת בסדר. כי אם לא, אני אעשה כל מה שאני יכול כדי שהיא תהיה בסדר. כשהיא נושכת את שפתיה ומחייכת ומסמנת לי בראשה שהכול בסדר, אני מלטף באגודל את הסימן שהשאירו שיניה על שפתותיי, ומנסה להשיב את ההומור לרגע שהרצין פתאום. "הבהלת אותי לרגע. חשבתי שהרעיון של שישים ותשע מדאיג אותך, וזה היה גורם לי הרבה מאוד סבל, עם כל הקטע הזה של עד-שהמוות-יפריד-בינינו, כי אני די אוהב לעשות את זה איתך."

"אתה מעולה בקטע הזה, אז לא, הוא נשאר," היא אומרת בקריצה חמודה. היא נושכת את לחיה, מסתכלת על העוגייה השלישית והאחרונה שבידי ומשיבה את מבטה אליי.

פאקינג תודה רבה, אבל עדיין יש בה משהו. "קחי," אני מושיט לה את עוגיית המזל, ומקווה שאני מכפר על מה שזה לא יהיה שעשיתי.

"לא. תפתח אתה." היא דוחפת את היד שלי והחיוך חוזר אל פניה. "שובר שוויון."

כשאני מנסה להכריח אותה לקחת את העוגייה היא מחזירה לי אותה ומתרחקת מעט לאחור. "סקס לפני אוכל, סקס לפני אוכל," אני מתפלל ושנינו צוחקים. אבל הצחוק שלי דועך כשאני קורא את הפתק, ומנסה להבין מה כתוב בו. "בתלחמנייהנור."

מה? אני קורא שוב ומרים את עיניי אל ריילי. כשאני רואה אותה – עיניה נוצצות מדמעות, וחיוך ענק על שפתותיה המושלמות – כל האוויר יוצא לי מהגוף. ופתאום, הכול מסתדר.

הכול כמו נע בהילוך איטי – מחשבות, נשימות, הכול – חוץ מהלב שלי. כי הוא פאקינג דוהר במהירות כשאני קורא שוב את רצף האותיות על הנייר, ומשיב את מבטי אליה.

פאקינג אין מצב.

לא יכול להיות.

"באמת?" אני שואל. אני אפילו לא מזהה את חוסר האמון בקולי כשאני שואל אותה על ההזדמנות הנוספת שחשבתי שלעולם לא נזכה בה.

אנחנו מביטים זה בזו והדמעות גולשות על לחיה, אבל הפעם הדמעות לא מלחיצות אותי כמו בדרך כלל.

"באמת," היא לוחשת.

הסירוב להאמין מפנה את מקומו למציאות והיא הכי טובה. פאקינג אי פעם.

בתלחמנייהנור.

לחמנייה בתנור.

"את בהיריון?" אני אפילו לא מאמין שהמילים האלה יוצאות לי מהפה, ואני מושך אותה אליי, מושיב אותה בחיקי.

היא לא מצליחה להגיד לי כן אז היא פשוט מסמנת לי כן עם הראש ודמעות נוספות זולגות, זרועותיה מחבקות אותי חזק. פאק, הידיים שלה ננעצות בגבי וזו הרגשה מדהימה, כי אני חושב שאף פעם לא הרגשתי קרוב אליה כל כך כמו עכשיו. אפילו לא כשאני בתוכה.

אני מחזיק אותה, כאשר יד אחת שלי על עורפה והשנייה על גבה התחתון. אפילו האוויר אינו רצוי בחלל בינינו. אנחנו נאחזים זה בזו בפאטיו הזה, שבו עשינו כל כך הרבה דברים בפעם הראשונה. העובדה שהיא בחרה לבשר לי את זה במקום הזה, היא הדבר הכי הגיוני בעולם.

פניי טמונות בשקע שבצווארה. ואם חשבתי קודם שליבי ונשמתי שלה, טעיתי בענק, ככה שזה פאקינג לא מצחיק אפילו. עכשיו, ברגע הזה, אף פעם לא הרגשתי כל כך מחובר אליה. פאקינג ריילי שלי.

אני נזכר בשנים של טיפולי פוריות מפרכים פיזית ורגשית, כשהתקווה הפכה פעם אחר פעם לאכזבה קורעת לב. כשסוף סוף השלמנו בשנה שעברה עם העובדה שלעולם לא נוכל להביא ילד בדרך המסורתית, ריילי הלכה קצת לאיבוד. ונכון שזה פאקינג השפיע על הזוגיות שלנו, כן, אבל היה לי קשה יותר לראות את האישה שאני אוהב יותר מאת נפשי שלי נובלת יום אחרי יום, קצת ועוד קצת, בלי שאני אוכל לעשות שום דבר.

חוסר האונים שהרגשתי בתקופה ההיא יכול לעוף לעזאזל.

כשאני מלטף את פניה אני חושב שהיא מעולם לא הייתה יפה כל כך כמו עכשיו. עיניה שופעות חיים, חיוך קורן על שפתותיה, ומשהו זעיר שהוא חלק משנינו צומח בתוכה.

"יהיה לנו תינוק," היא לוחשת. ועל אף שאני כבר יודע את זה, כשאני שומע אותה אומרת את המילים האלו הנשימה שלי נעצרת והלב שלי עושה סלטה לאחור. "בתשעה ביוני."

שש. תשע.

פאק.

סוף סוף הצלחנו לחצות את קו הסיום, שחשבנו שלעולם לא נגיע אליו.