מועדון קריאה לאנשים ששונאים ספרים

פתח דבר

תום וִוינְסְלוֹ, נכנס בתנופה בין דלתות הזכוכית של ונדביר השקעות, כענק אל גנו. "אחר צהריים טובים," הכריז בפני פקיד הקבלה, קולו עז, גבוה ויציב. "הגעתי לפגישה בנוגע ל... מעבר לקֶשֶ־שֶ־שֶ־ת —" כשהגה את המילה "קשת" אחז בו גמגום בלתי נשלט ומביך ביותר, המילה נדבקה לגרונו כמו מקפא, והוא נאלץ לכחכח בגרונו "כחחחח!" מבחיל.

"הגעתי לישיבה בנוגע לחנות הספרים." הוא אמר זאת בקולו של אדם מובס המודע לכך שכתפיו הצרות מדי וצוואר הציפור שלו מתכווצים מבושה, ולעזאזל עם מחוות הביטחון העצמי שתרגל מראש.

פקיד הקבלה כמעט שלא התייחס אליו אלא בחר להתמקד בטאבלט המחובר לכף ידו (האם הוא מודבק?). "הפגישה תתקיים בחדר הישיבות 'לֵייק מִינֶטוֹנְקָה'. אלווה אותך."

אירמה בֶּדְפורד, שחלקה את הבעלות על "חנות הספרים מעבר לקשת" עם אליוט, בן זוגו של תום שמת לא מזמן, כבר המתינה בחדר. בראותו אותה שוב הרגיש תום מובס, כמעט כל מה שחזה בדמיונו בנוגע לפגישה היום הידרדר לאבדון. הוא הגיע מוקדם בכוונה להיות הראשון בחדר, הוא קרא שזה משדר עוצמה, אבל הנה היא במלוא נוכחותה מושיטה לו את ידה.

"תום." משנכנס, קמה על רגליה. "הם יתעכבו בכמה דקות." היא נראתה מעוכה, לזה הוא לא ציפה. אחד הדברים הבודדים שתום העריך באירמה היה השִׁיק שבו ניחנה, תמיד מרשימה בסגנונה הבלתי מתאמץ — ג'ינס מגוהצים היטב, חולצה לבנה מעומלנת, איפור ללא דופי ושפתיים הורסות. היום הן היו בגוון כתמתם מצער.

"הנה." הוא קטף ממחטת נייר מקופסה שהיתה מונחת על שולחן צדדי. "אודם. על השן שלך."

היא לקחה אותה ופנתה משם כדי לטפל בעניין בדיסקרטיות.

על כיסה האחורי היה כתם דיו כחול שהתפשט, בלתי ניתן להסרה. בלי לחשוב אמר, "אלך מאחורייך כשנצא כדי שאף אחד לא יראה את הכתם שיש לך על המכנסיים." זאת היתה מחווה של רצון טוב שאולי לא הגיעה לה, אבל הוא לא היה מסוגל לעצור בעצמו.

אירמה חייכה בהכרת תודה.

"לפני שהם מגיעים," התחילה לומר, אבל השתתקה כשג'יימס וטרבור ונדביר, אב ובנו, נכנסו דרך דלתות הזכוכית ופצחו בטקס לחיצות הידיים וטפיחות על השכם, השלב הראשון במפגש. טרבור, הצעיר יותר, שלף את הכיסאות עבור אירמה ותום, כאילו היו קשישים שמפרקיהם מנופחים מדי בעקבות דלקת ואין ביכולתם לעשות זאת בעצמם. או במקרה של תום, בגלל כתפיו החלושות למראה וחסרות התועלת.

"בנותייך יצטרפו אלינו, אירמה?" שאל טרבור.

"הטיסה של לייני מתעכבת." היא נדה בראשה לעבר קיר הזכוכית שמאחוריו. "אבל הנה, ברי מגיעה."

ברי בדפורד יצאה מהמעלית, כתמי זיעה על חולצתה מתחת לבתי השחי, בראשה קודחת חרטה על השגיאה הטיפשית שעשתה כשהחליטה לא ללבוש ז'קט ושוב לא מנעה אפילו אסון אחד משרשרת האסונות הקטנים שפקדו אותה בזה אחר זה מדי יום.

"אני מתנצלת על האיחור." מעל לקנקן מים עשוי קריסטל שנראה מפואר מדי למגע, הראה שעון הקיר את את השעה 14:58, שתי דקות לפני המועד שנקבע. אבל האנרגיה בחדר שידרה שהאיחור שלה מוגזם עד מבוכה. היא גלשה בדממה אל הכיסא ליד אמה ושלפה את היומן שלה מתיקה כדי לרשום הערות. הד חבטת היומן על השולחן חזר אליהם מהמשטחים הקשים שבחדר. "שוב סליחה."

טרבור ונדביר וברי למדו באותו בית ספר תיכון ועכשיו, אחרי עשרים שנה, הוא נראה מחויט ופריווילגי כפי שנראה מאז ומעולם, בחליפה שמחירה ככל הנראה גבוה יותר ממה שהיא מסוגלת להעלות על דעתה. אביו, שאת שמו הפרטי לא היתה מצליחה לזכור גם אם היתה צובטת את עצמה, היה היחיד שלא התיישב. על פי תחושתה הוא בילה יותר מדי זמן בשמש — אף על פי שלחייו ומצחו בהקו כאילו זה עתה שב מביקור אצל רופא העור, הקמטים שעל ידיו הסגירו את גילו, וכמעט ניפצו את אשליית הנס הרפואי בפלג גופו העליון.

"אנחנו מחכים לעוד מישהו?" הוא נבח.

"רק ללייני," אמרו אירמה, ברי ותום בו זמנית. ואירמה הוסיפה, "היא כתבה לי לפני כמה דקות. היא בדרך משדה התעופה."

כשנודע לברי שלייני מגיעה בטיסה מקליפורניה עלה בה חשש ממה שמצפה לה בפגישה. אמא שלהן רק אמרה — "עם מותו של אליוט פניתי לחברת ייעוץ חיצונית שתסייע לי לקבל החלטות מסוימות בנוגע לקשת." ברי שימשה, פחות או יותר, סגנית למנהלת חנות הספרים ולכן נוכחותה בפגישה היתה הגיונית. אחותה לייני, לעומת זאת, מעולם לא טסה לכאן כדי לדון בענייני החנות. למעשה, היא גם לא הגיעה כדי לטפל בעניינים אישיים ברוב המקרים. חברה הטוב ביותר של האם ושותפה לעסקים, אליוט, מת כמה חודשים קודם לכן, ולייני לא הגיעה להלווייתו. היא גם לא הגיעה כשבן זוגה המבוגר של האם, נֶסְטוֹר, נפטר בפתאומיות בשנה שעברה, וברי לא הצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה לייני שהתה איתן בחג המולד או בחג ההודיה. לייני לא נהגה להגיע הביתה, אבל הפעם היא היתה בדרכה לכאן.

פקיד הקבלה פתח את הדלת בפעם השלישית. "לייני הָרְטוֶול," הוא הכריז.

לפני שצעדה פנימה משכה לייני את כובע המצחייה שלה כלפי מטה והביעה משאלה בפני אלוהים, שד, או פיה — מי מהם שמשגיח עליה מלמעלה — שוונדביר הזקן ידבר מהר. ככל שהעסק הזה יסתיים מהר יותר, כן ייטב. היא היתה עייפה, נוכחותה היתה מיותרת, היא נענתה לבקשה מוגזמת.

"מה את עושה שם?" מר ונדביר הבחין בה כשבחרה מושב פינתי, נפגע עמוקות והטיח את הניירות שלו בשולחן בחבטה אלימה ותיאטרלית.

היא שפשפה את עורפה וסידרה את שערה. "אני מנסה לא להפריע."

"לייני." אמא שלה תופפה באצבעותיה על הכיסא ליד ברי. "יש כאן מקום בשפע."

"זה שולחן גדול," נבח ונדביר הזקן, גבר שמתרברב בטריטוריה שלו — משרד גדול, קול גדול, טבעת גברית נוקשת על משטח שולחן הזכוכית הגדול. "בסדר, בואו נדבר ישר ולעניין." הוא חזר לסוגיה שעל הפרק. "מיס בדפורד, בשם 'חנות הספרים מעבר לקשת בעירבון מוגבל', חותמת על חוזה עם ונדביר השקעות. בהתאם לבקשתה, הסכמנו לעדכן אתכם, בעלי העניין, בדבר התנאים."

טרבור מסר לכל אחד מהם קלסר בוהק מקושט בסמל החברה הירוק־מוזהב. לייני קיבלה את שלה, הניחה אותו סגור על השולחן, ושחררה את מוחה לחופשי. היה לה מוזר לטוס ממקומה באוקלנד, שם ניהלה את חייה הבוגרים, רק כדי לפגוש פנים אל פנים נער שאיתו למדה בתיכון, בגרסה בוגרת, לבוש בחליפה מחויטת ובעל תספורת מתוחכמת מדי בהשוואה לעניבה השמרנית בצבע אחיד שעל צווארו.

"בואו נתחיל עם תנאי המכירה," אמר טרבור. המילים חדרו את האוויר, צפו בחלל החדר. לייני לא ניסתה לתפוס אותן.

"...ישולם על ידי המוכר במלואו עם סגירת העסקה באמצעות המחאה מאושרת, שעליה הסכימו המוכר והקונה..."

הופ. הופ.

היתה לו נקודה כחולה פצפונת מעל לשפה. היא חשבה שזה כתם דיו, עט סורר שהותיר את חותמו. אבל ככל שהתבוננה בה כך השתכנעה — לטרבור היתה שומה, נקודה מושלמת מעל לשפה.

"...שישה שבועות," אמרה השומה.

"סליחה?" קולה של ברי חדר את מחשבותיה המעורפלות של לייני.

"כן, האחד ביולי," אמר טרבור.

"כשאירמה חתמה על הצהרת כוונות, הסכמנו על מסגרת זמן מואצת של שישה שבועות. נחתום על מסמכי ההסכם הסופיים בסוף החודש."

"אבל זה עוד שלושה שבועות מהיום." וידאה ברי. היא צדקה. "מכרת את החנות לפני שלושה שבועות ואת מספרת לנו על זה רק עכשיו?" בהלה מצמררת פשטה בה, היא לא חשבה שהיא מסוגלת להרים את זרועותיה. "מה יהיה עם כל הלקוחות שלנו? מה יהיה על כל האזור שלנו? אנחנו חנות הספרים העצמאית היחידה שנשארה בלין לֵייק."

"אני מודה שמסגרת הזמן לא אידיאלית." לא היה צל של התנצלות בקולה של אמה. "הייתי זקוקה לזמן כדי לאפשר ללייני להגיע לכאן."

ברי נעצה את אצבעותיה בשולי שולחן הזכוכית כדי לא לבכות. שלושה שבועות עד שחייה יעצרו באחת, עד שחנות הספרים שבתחילה היתה עבורה מקום מקלט, אחר כך משפחה, ובהמשך קריירה, תחדל להתקיים.

"אני לא מבינה." דמעות זלגו מסנטרה אל השולחן. "איך את יכולה לסגור את הקשת?"

אירמה לא הגיבה.

"אם תדפדפי לעמוד 79," אמר טרבור, לחוץ לקדם את הישיבה, "ייתכן שתביני יותר, אחרי שתשמעי את הפרטים."

"תציצי בהצעת המחיר," אמר אביו. "היא תייבש לך את הדמעות."

תום הדף את קופסת ממחטות הנייר במורד השולחן לעבר ברי. הוא לא היה מופתע שאירמה מעדכנת את בנותיה בדבר המכירה רק עכשיו. היא היתה יפהפייה עם ניבים, מאז ומעולם ידע שמסוכן להתקרב יותר מדי. היא וחנות הספרים כילו את אליוט, ובדיוק כשפרק חדש בחייהם עמד בפתח, בדיוק כשאליוט הסכים לצמצם את עבודתו שם, לשקול פרישה, להתמקד מחדש בחייו עם תום, הוא מת. נעלם ללא אזהרה או מילות פרידה.

תום דפדף לעמוד המדובר וחיפש את הסכום שאירמה קיבלה עבור ״מעבר לקשת" האהובה, מודע לכך שאף סכום כסף לא יעמעם את הטינה שהוא פיתח כלפי האישה וחנות הספרים שלה במשך שנים כה רבות. עתה, פלט טרבור מילים חסרות משמעות, טקטיקה שנועדה להקהות את הרושם הכבד שהותיר מה שיכול היה לראות במו עיניו: אירמה מכרה את מפעל חייו של אליוט עבור סכום אפסי.

"אוי, אמא," בכתה ברי. "זה כל מה שהקשת שווה בעינייך?"

לייני הפכה את הדף בהנחה שיש עוד בצד השני. "אז זאת ההפקדה הראשונה או מה?"

תום הרגיש מתח בלסתו ופקד עליה להתרפות בשם האיפוק.

"אירמה," הוא לחש.

האישה לא מצמצה.

"אלה התנאים שהוונדבירים הציעו ואותם קיבלתי," היא אמרה, גבה זקוף כמו סרגל מתכת. "אם יש לך שאלות, הפנה אותן בבקשה למארחים שלנו."

תום שב והביט בסכום המכירה, בביטחון מלא שהפְּסיק מוקם שם בטעות.

ברי עברה מבכי חנוק להתייפחות של כוכבת אופרת סבון.

לייני בחנה את השעון שלה.