מועדון שישי בערב

האי מוּנסֶה, שוודיה

אוקטובר 1933

אנה קירבה את המכתב האחרון ללהבה והתבוננה בנייר העדין שהתעקל והתפורר, במילים שהיו לאפר. בשעות האחרונות היא קראה כל מכתב, זכרה כל פרט, כל רגע שהועלה על הכתב. הגאות והשפל של ההתכתבות ביניהן החזירו אותה בזמן, והיא חשה איך כובד גופה הזקן מתפוגג, איך כאבי הגיל ומכאוביו נעלמים. לבה התמלא שוב באנרגיה ובחוסן של ימי נעוריה.

למרות שׂערן הלבן ועורן שנחרש קמטים, השתיים שמרו על האופי המובחן שלהן עוד מאז שהיו צעירות. הילמה הִקרינה חוזק פיזי מוחשי, ואילו אנה נראתה שברירית, יותר כמו משב רוח או כמו מים — מין צבע שלא ממש רואים אבל מרגישים בנוכחותו. שנים של בריאות לקויה והתקפי אסתמה גרמו לה להימנע מכל צורה של מאמץ גופני, אך ברוחה ובנשמתה היתה נחושה לא פחות מחברתה; הן פשוט עבדו בדרך שונה.

רק באותו יום הורתה הילמה לאנה לשרוף את המכתבים הישנים שלהן, בעודה ממשיכה לארוז את הציורים שלה ולהכניס לתיבות העץ את כל כתבי העת והמחברות שלה ממפגשי מועדון שישי בערב, מלפני עשורים.

בית הכפר במונסה היה גדול דיו לאחסן הכול, בדיוק כמו שהילמה רצתה. אנה בנתה את המבנה על קרקע שהעניקה לה משפחה מקורבת למשפחתה שלה, על מנת להבטיח לחברתה מרחב ויציבות כדי שתצייר ללא דאגות. היה שם סטודיו בעל תקרה גבוהה וחלונות גבוהים שיצרו חלל אמנותי קמור גדוש בקנבסים ארוכים שופעי הילות וקבוצות כוכבים זוהרים. זה נראה כמעט כאילו חברתה טיפסה על סולם לרקיע ומשכה מטה את כל הסודות שממעל, וצבעה אותם בקליידוסקופ של צבעים כדי שגם אחרים יוכלו להציץ לעבר השמים.

חלקת הקרקע הזו ליד אגם מאלארֶן תמיד שימשה להילמה ולאנה מפלט. הרוח הִכניסה פנימה את הסתיו והִשירה את עלי הלִבנֶה והאלון, ובאוויר נישא ניחוח מחטי אורן וגרגירי עַרער. בקיץ אזורי הכפר נשטפים אור עם שדות פרגים, פעמוניות וחינניות בר. שתיהן ניזונו תמיד מהטבע, מחילופי העונות, מדרכם של נופים להפוך כבמטה קסם מירוקים ללבנים משלג.

בחודש שעבר אנה נדרה לעצמה להתענג ככל שתוכל מן היופי שבחוץ. הזִקנה התמקמה בתקיפות בעצמותיה, והיא כבר לא היתה בטוחה כמה טיולים כאלה לאי עוד נותרו לה. אור אמצע הקיץ הותיר רק מעט חושך ביממה, והילמה, שלא טרחה לבדוק את השעה בשעון האורלוגין, עבדה בדרך כלל עד אחרי חצות — רק אז החלו השמים להתעמעם. לכן אנה יצאה מדי בוקר לטיול מוקדם בעוד חברתה שקועה בשעות ספורות של תנומה מאוחרת.

האי המתעורר מתרדמת החורף הקצרה שלו קידם בברכה את אנה. הדבורים זמזמו בזהרורי הבוקר, הפרפרים התעופפו להם, שחרורים ושחפים לבנים מילאו בשירת ציפורים את הרוח הקלה. כשאנה התקרבה לאגם היא חלצה את הסנדלים והשאירה אותם על העשב. אחר כך הפשילה את החצאית הארוכה עד ברכיה והחלה לבוסס לאִטה במים, שמחה בתחושת הקור על עורה. הטקס היומי הזה שיקם אותה ועזר לה להרגיש שוב כמו צעירה, גם אם היא לכודה בגוף בן כמעט שבעים שנה.

היא תמיד אהבה את המים, הרגישה שהם הרחבה טבעית של נשמתה. אולי זו הסיבה שהחברוּת שלה עם הילמה שרדה זמן רב כל כך. אם אנה היא כמו מים, החברה שלה היא אש. אבל עם הזמן היא למדה לרכך את המזג של חברתה, ולעתים קרובות הקריבה את רגשותיה שלה, מפני שיותר מכל דבר אחר היא רצתה שהילמה תמיד תמשיך ליצור.

השבועות האחרונים עם הילמה היו מאומצים במיוחד ומלאי אתגרים. הריכוז של הילמה תמיד היה בלתי־מתפשר, ולא היה לה זמן להפסקות צהריים או לטיולי חיפוש תותים שאליהם אנה הזמינה אותה.

בשנה הקודמת, כשהתקרב יום הולדתה השבעים, הילמה החליטה שכל 1,200 הציורים שלה ו־125 המחברות ייגנזו לטובת דורות העתיד, ולא ייפתחו אלא עשרים שנה לאחר מותה. דפי המחברות האלה אצרו בחובם פרטי חיים רבים כל כך, חזונות רבים. הם לא נכתבו רק בידי הילמה אלא גם בידי הנשים האחרות בחבורה האמנותית והרוחנית שהיא ואנה הצטרפו אליה לפני כמעט ארבעים שנה — הם כינו אותה בחיבה "דֶה פֶם" או "החמש".

אחרי שסיימו את לימודיהן באקדמיה המלכותית לאמנות בסטוקהולם, הקדישו הילמה ואנה כמה שנים למתיחת הגבולות האמנותיים שלהן מעבר לציורי נוף פשוטים ודיוקנאות. השאיפה שלהן להגיע ליותר ממה שביקשו לעצמם עמיתיהם היא שהגדירה אותן. החברוּת שלהן הרי נוצרה על בסיס תיעוב הדדי כלפי מוסכמות. למזלה של אנה, אִמה האלמנה מעולם לא דחקה בה להינשא ואף עודדה אותה ואת אחיותיה לחתור להשיג לעצמן נתיבים משלהן. והילמה תמיד היתה בעלת כוח רצון עז כל כך. אף אחד, גם לא אביה — קצין בכיר בחיל הים — לא היה יכול להסיט אותה ממה שבעיניה היה ייעודה האמיתי: האמנות שלה.

ועד כמה שיחק לשתיהן המזל, להרגשתן, כשהן איחדו כוחות עם האחרות — מתילדה, קורנֶליה וסיגריד. כמו הילמה ואנה, גם שלוש הנשים האלה שפעו סקרנות ותשוקה להתעלות מעל הנורמות היומיומיות של קיומן.

במשך ארבעים שנה שמרו הנשים על החברוּת שלהן, ואנה עדיין התקשתה להאמין שהילמה והיא נותרו השורדות היחידות מבין חברות המועדון המיוחד שלהן, כי מתילדה, קורנליה וסיגריד כבר הלכו לעולמן. היו ימים שבהם הילמה והיא פתחו את חלונות הבית, והאוויר הצלול מן האגם כמו נשא איתו פנימה את רוחה של אחת מן השלוש — דפי כתבי העת של הילמה רשרשו, מדי פעם ציור התגלגל. לא מזמן קיננה בחוץ יונה לבנה בזמן שהילמה עבדה, ואנה בחנה אותה בתשומת לב. "אני חושבת שקורנליה באה לבקר אותנו היום," היא הכריזה לפני שהחזירה את מבטה אל חברתה שארזה דברים לאט ובשיטתיות. כשחשה בנוכחותה של מתילדה היא אף פעם לא סיפרה להילמה. זה תמיד קרה כשהשמים התעננו והעכברים התרוצצו מתחת לרצפת העץ — מקצב לא רצוי שהטריד את מנוחתן ושלוותן.

אבל הערב רק שתיהן היו בבית. הילמה והיא כמעט השלימו את ההכנות האחרונות שלהן. אחרי שנעלה ומסמרה את הארגז הלפני אחרון, הרימה הילמה את עיניה ובהתה באנה, וחיוך אטי עלה על שפתיה. שערה הלבן הזהיב פתאום לעיני אנה, ועיני התכלת הארקטית התמלאו חיים. כמו שרטוט שחור־לבן בחוברת צביעה שלוהב פתאום בצבע, חברתה קרנה עכשיו מנחישות, שבה לאיתנה לנגד עיניה.

"כמעט סיימתי, אנה. חִזרי לגמור עם המכתבים, וגם עם היומנים."

אנה השתהתה לרגע. "כל החיים שלנו שם, הילמה. זה לא כל כך קל." היא השפילה את מבטה אל כפות ידיה, וקולה נשבר. מעט אפר דבק באצבעותיה, ומשהו בתוכה ביקש לא לרחוץ לעולם את הכתמים הכהים האלה.

"אותי ישפטו אך ורק על פי העבודות שלי," ענתה הילמה בתקיפות.

פעם אנה היתה אולי מסוגלת לשנות את דעתה של חברתה, או לפחות לפתוח בדיאלוג שיאפשר לה להשפיע עליה. אבל התקופה הזו מזמן הסתלקה לה. כבר לא היו ויכוחים עם הילמה. העבר היה מאחוריהן, ואנה הכירה בעובדה שעליה ליישר קו עם חזונה של הילמה, לדמיין עתיד שבו הציורים והמחברות שבארגזים יוכלו יום אחד לדבר בעד עצמם.

אנה עשתה את מה שהתבקשה לעשות. היא טרחה על מדורה קטנה שיצרה מזרדים יבשים שאספה בחצר, לקחה את המכתב האחרון וקראה אותו לאט, אך הפעם בקול רם. הגתה בהטעמה כל מילה כאילו היתה זו תפילה שרצתה לחתום בלבה לעד.

היא הציתה להבה. מכתב אחר מכתב התפוררו והיו לסלסולי עשן.

אחר כך היא פתחה את אחד היומנים של הילמה עם כריכת העור, ותצלום בודד נשר מתוכו. לא רק אנה והילמה נראו בו, אלא כל חמש הנשים יחד. היא החזיקה אותו מעל לאש. פני חברותיה זהרו כשהנייר התרכך והתקפל מהחום. היא הבינה שלמרות רצונה של הילמה, אותו היא לעולם לא תצליח להבעיר. אנה תחבה אותו אל כיס סינרה, ואז הניחה את היומנים שנותרו על גבי הגחלים הבוערות.

אחרי שהכול הפך לאפר, היא רכנה ואספה מעט מהאבקה הכהה לתוך מעטפה והביאה אותה להילמה.

"הנה," פלטה בשקט. "שמרי את זה במקום בטוח, בין כל שאר הדברים המקודשים."

הילמה קיבלה מידיה את המעטפה והניחה אותה בתוך הארגז האחרון. אנה הסבה את מבטה עם הלמות הפטיש במסמר האחרון על המכסה.

הן יצאו יחד מהסטודיו. הילמה סגרה את הדלתות הגדולות, השחילה שרשרת עם מנעול דרך הידיות שלהן, ונעלה. אחר כך הושיטה כף יד פתוחה אל אנה.

"בואי, חברה ותיקה שלי," קראה, ואנה הרגישה איך אצבעותיה הארוכות נמתחות לקראת ידה של הילמה. חוֹם עורה של הילמה זָרם בגופה כמו תרופה חיונית.

הן פסעו בשקט לעבר הצריח, שתי דמויות קטנות שהגיפו את עבָרן מאחוריהן. אנה כיסתה בידה על כיס סינרה, שם נשאה איתה את השלוש האחרות, כראוי להן, כך האמינה.